תקיפת הכור העיראקי – האמנם הצלחה? חלק ב'

בפוסט הקודם (חלק א'), הצגתי ארבעה מיתוסים אודות תקיפת הכור הגרעיני העיראקי ע"י ממשלת בגין ב-1981, מיתוסים שנחקקו היטב בתודעה הציבורית ומשמשים הצדקה לאלו התומכים בתקיפה צבאית באיראן – הן באופן מודע ובמתכוון והן באופן סמוי אך מושרש היטב (כחלק משורה ארוכה של מיתוסים המאדירים את כוחות הבטחון):

א.      תקיפה צבאית פתרה את הבעיה (נמשל: יש לפתור את הבעיה האיראנית בדרך זו)

ב.      בגין ראה את המצב לאשורו כשתקף באופן חד-צדדי (נמשל: נתניהו – "יורשו")

ג.       פרס התנגד למבצע (נמשל: אין להתייחס למתנגדים לתקיפה באיראן, ובפרט להתנגדותו של פרס, כפי שפורסמה)

ד.      לתקיפה הצבאית לא היה מחיר (נמשל: תפסיקו להפחיד אותנו עם תגובה איראנית)

המיתוס הראשון נדון בהרחבה בפוסט הקודם. מומלץ לקרוא את הגרסא המלאה (המכילה גם רקע על התקיפה עצמה). תקציר הפרק הקודם: מחקרים אקדמיים חדשים שנעשו בעקבות חשיפת מסמכים רשמיים של ממשלת עיראק שהפכו נגישים לאחר כיבוש עיראק ב-2003 ע"י ארה"ב, מראים בבירור שתקיפת הכור העיראקי גרמה למעשה להאצת תוכניתה הגרעינית. ערב מלחמת המפרץ, עיראק היתה על סף יכולת גרעינית, ורק טעותו של סדאם חוסיין בתקיפת כווית (וחוסר הבנתו שדבר זה ילכד קואליציה שתילחם נגדו) היא שהצילה את ישראל מלהתמודד שוב עם תוכנית גרעינית עיראקית כעשור בלבד לאחר התקיפה הקודמת.

בפוסט זה אדון בשלושת המיתוסים שנותרו. הפוסט מתבסס על אותם מחקרים אקדמיים שהוצגו בפוסט הקודם, כולם מהעשור האחרון, וכן על ספרו של שלמה נקדימון שיצא לאור בשנות ה-90. כל המחקרים נגישים באינטרנט ומלונקקים בתחתית הפוסט. כמו כן, לחובבי החידות מוגשת חידה כיפית שתשובתה טמונה בטקסט. לחצו כאן כדי לראות את החידה לפני שתמשיכו בקריאה.

מיתוס שני: בגין ראה את המצב לאשורו כשהורה להשמיד את הכור העיראקי

לפי הספר תמוז בלהבות של שלמה נקדימון, בגין סבר (על בסיס הערכת המודיעין) שהכור הגרעיני צפוי להתחיל לפעול עד ספטמבר 81 לכל המאוחר, וחשש שלאחר מועד זה הפצצתו תגרום למוות של רבים בשל נשורת גרעינית [נקדימון, ע' 359]. זה היה ההסבר הרשמי שניתן ע"י ממשלת בגין לעיתוי המתקפה. אולם בגין הפריז בראיית הסכנה העיראקית, כפי שקבעו מפורשות שני חוקרים שונים. אבנר כהן כותב [הארץ]: "ההצלחה המבצעית הסתירה כשל מנהיגותי ואסטרטגי חמור של מנחם בגין, שלא הבין את משמעות המידע המודיעיני, והחמיר ללא צורך בפרשנות שהעניק למידע זה. לחרדות השואה של בגין מאוסיראק (הכור הגרעיני – י.מ.) היה מעט בסיס עובדתי בשטח". גם קירשנבאום מציין שעיתוי ההתקפה ממש לא היה ברגע האחרון. ההסבר לעיתוי התקיפה הופרך ע"י גורמים שונים לאחר המבצע, ובהם מכון מחקר של הקונגרס [קירשנבאום ע' 54]. בהערת שוליים מס' 16 קירשנבאום מעלה הסבר אפשרי אחר לעיתוי: מועד הבחירות הקרב והחשש של בגין שלא ייבחר מחדש ושמפלגת העבודה לא תתקוף את הכור כפי שצריך לעשות.

אף שאין חולק שכוונתו של סדאם חוסיין היתה להשיג בסופו של דבר נשק גרעיני, נמצא שהכור המופצץ "לא היה מתאים במבנהו לייצור נשק גרעיני" [אבנר כהן]. ההסכם של עיראק עם צרפת כלל פיקוח ושורה ארוכה של בלמים מתוך מטרה למנוע מעיראק אפשרות לייצור פלוטוניום ברמה של פצצה. ככל הנראה, עיראק הסכימה לתנאים אלו כדי להשיג את הידע הנחוץ כדי לייצר פלוטוניום ברמות גבוהות יותר בעתיד [בראוט-הגהמר בהאפינגטון ובתקציר מאמרה]. אולם כפי שנדון גם בפוסט הקודם, לפני ההפצצה "חסר המיזם העיראקי את המאפיינים הארגוניים והטכנולוגיים שתוכנית נשק גרעיני אמיתית מחייבת" (דבר שהשתנה לגמרי כבר 3 חודשים אחרי ההפצצה), ונראה שסדאם חוסיין לא באמת היה נחוש בשלב זה להשיג נשק גרעיני, כפי שניתן להסיק מכליאתם של שני בכירים במיזם בשל קשריהם עם איראן [אבנר כהן].

מידת האיום המופרזת שראה בגין היתה ככל הנראה תוצאה של חששו התמידי משואה נוספת. השואה לא נתפסה ע"י בגין כאירוע ייחודי בהיסטוריה של עם ישראל, אלא כשיא בעוד פרק מתוך רצף של סבלות העם היהודי. בעבודתו הסמינריונית על תפיסת השואה של בגין, כותב דובי קננגיסר שהשואה היוותה כוח מניע של ממש מאחורי פעולותיו של בגין. בראיון למגזין "רולינג סטון", אמר בגין: "היא [השואה] חיה בתוכי. ואני חי בתוכה. ואני אמשיך לחיות בתוכה עד יומי האחרון." עוד אמר בגין כי "עלינו ליצור תנאים כאלו כך שלעולם לא עוד יהיה היהודי חסר מגן". ממחיש זאת ביתר שאת מכתבו לנשיא ארה"ב דאז רייגן במהלך מבצע שלום הגליל: "אני חש בימים אלו כראש ממשלה שניתן בידו הכוח להוביל צבא אמיץ העומד אל מול ברלין, שם, בינות לאזרחים תמימים, מתחבאים היטלר ועוזריו בבונקר עמוק מתחת לפני האדמה". [קננגיסר, ע"מ 20-22]

בגין, מסתבר, ראה את היטלר בכל מקום, בצידון, בבירות, ובבגדד. עם תפיסת עולם כזו, מה הפלא שתמיד רואים צל הרים כהרים?! מכיון שהשואה היא תמיד בגדר אפשרות, משימתו של העם היהודי, ושל מנהיגו, היא למנוע את הישנותה. השואה, אמר בגין, "היא המניע הראשי של כל מה שעשינו בדורנו" (מתוך אותו ראיון). " [...] פשוטו ומשמעו, [זה] עניין של הצלת עמינו, ומיהו עמינו אם לא שארית הפליטה? האם יש לאפשר לעריץ להרוג עוד פעם את הילדים? לעולם לא …" [שם, ע' 21] – כך הסביר ליועץ שר החוץ האמריקני את תקיפת הכור העיראקי, אותו מיזם חסר הארגון והטכנולוגיה אשר היה נתון לפיקוח הדוק ותלוי בשיתוף פעולה עם צרפת. יתרה מזו, עבור בגין גם ההישענות על טוב ליבה של הקהילה הבינ"ל היא הסתכנות בשואה [שם, ע' 19], וכך ניתן להסביר את החלטתו האמיצה לתקוף את עיראק בנשק אמריקני ללא תיאום עימם. יש לזכור שהתקפה מונעת למנוע נשק גרעיני היתה חסרת תקדים בעת זו (למעט התקפות בעלות הברית על מתקן נאצי בנורבגיה, אך אלו היו בעיצומה של מלחה"ע השניה). למזלנו הטוב, ההימור של בגין הצליח, אם כי מהבחינה הטקטית בלבד, ולא פגע ביחסי ישראל-ארה"ב, אותם יחסים שמלכתחילה הביאו לכאן את המטוסים האמריקניים שאיפשרו את התקיפה.

ראש ממשלה אשר רואה את היטלר בכל מקום – מאיפה זה נשמע מוכר? כבר כתבתי על הסכנה של אי-הרציונליות הזאת בהרחבה בפוסט קודם: איראן – הכינו את המקלטים. אולם בניגוד לבגין, נראה שנתניהו לא מקדים את המאוחר (בינתיים) ומתואם עם ארה"ב (בינתיים). ישראל העריכה שעיראק היתה מגיעה לנשק גרעיני בשנת 1985, ארבע שנים לאחר התקיפה. נתניהו, ככל הנראה, מעריך שמרחקה של איראן מנשק גרעיני קצר יותר מ-4 שנים, אך בינתיים עוד לא תקף.

מיתוס שלישי: פרס התנגד להפצצת הכור העיראקי

התנגדות פרס להפצצת הכור נכנסה זה מכבר לפנתיאון הפוליטי, ועד היום משמשת לניגוח פוליטי של המתנגדים להפצצת איראן. עובדתית, פרס אכן התנגד למבצע, אולם התמונה הכוללת מורכבת הרבה יותר ואף עושה עימו חסד. ראשית, פרס לא היה המתנגד היחיד. בכירים במערכת הביטחון, כולל ראשי אמ"ן והמוסד ומנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, התנגדו בחריפות לתקיפה [אבנר כהן]. גם בתוך ממשלתו של בגין לא היתה אחדות דעים באשר לתקיפה. שר הבטחון דאז עזר ויצמן, אלוף במיל' ומפקד חיל האויר (!) לשעבר, התפטר כשנה לפני הפעולה. הוא אמנם לא ציין בהתפטרות שזאת היתה העילה, בשל החשאיות, אבל מכיון שהמבצע תוכנן, נדון, ואף נדחה מספר פעמים, ברור שהמבצע לא היווה עבורו עילה מספיק חשובה כדי להמשיך בתפקידו כשר הבטחון [אבנר כהן]. שלמה נקדימון מביא את עדותו של יגאל ידין לשיחה טלפונית שקיים עימו ויצמן ערב המבצע: "זה שיגעון, זה איבוד דעת", אמר לו ויצמן [נקדימון, ע' 212]. גם יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל ויו"ר ד"ש, שהיה סגן ראש הממשלה, התנגד למבצע ואף התכוון להתפטר בשל כך. לפי נקדימון, ידין התנגד מצפונית לתקיפה בעיראק, ובהתנגדותו זו היה בוטה יותר משהיה בכל נושא אחר. ידין תיאר לנקדימון דו-שיח שקיים עם בגין: "אעזוב את הממשלה אם תחליט לבצע את הפצצת הכור. אינני רוצה ש'תתפוס' אותי בממשלה כאשר הפעולה תתבצע" [שם, ע' 178]. ידין בסופו של דבר חזר בו מרצונו להתפטר, אולם נשאר בהתנגדותו עד לרגע האחרון [שם, 192]. בגין, שדחה את המבצע קודם לכן בשל הרצון לתמיכה פה-אחד, כנראה ויתר על רצונו זה, אולם לא ברור מספרו של נקדימון מי עוד מלבד ידין התנגד למבצע מתוך הממשלה, ולא הצלחתי להשיג את המידע במקור אחר, הרי בכל זאת עברו שלושים שנה, לך תזכור.

גם באופוזיציה, אישים נוספים לפרס התנגדו לתקיפה. לפני שהביע את התנגדותו, פרס התייעץ עם מספר בכירים במפלגת העבודה: רבין, בר-לב, מוטה גור ואבא אבן – שלושה רמטכ"לים ושר חוץ לשעבר. כולם היו שותפים לדעתו של פרס, ללא כל הסתייגות. כך רבין: "הנתונים שהיו לנו אמרו שהכור איננו אימננטי. גם הערכות אנשי-המקצוע היו: 'ספק אם הכור יוכל לתת תמורה'." [שם, 214]

התנגדותו של פרס התבססה על טיעון לא מוכר כיום: ניצחונו של מיטראן בבחירות בצרפת. פרס, אדריכל היחסים הדיפלומטיים עם צרפת (שהולידו את הכור בדימונה), שוחח עם מיטראן והתרשם שזה אינו אוהד את הסכם השת"פ הגרעיני שחתמה צרפת עם עיראק. מיטראן עצמו הודיע שאם ייבחר לנשיאות ישים קץ לאספקת הנשק לעיראק [שם]. גם אורי עירן (שם בדוי מתוך ספרו של נקדימון), תא"ל במיל' אשר "החזיק במשרה שהקנתה לו ידע נרחב בנושא הגרעין בכללותו" [שם, ע' 88] הביע התנגדות דומה לזו של פרס [שם, ע' 228] (כנראה היה זה מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית אשר התנגדותו כבר הוזכרה). אך נקדימון מטיל ספק בתועלת שתניב הסתמכות על מיטראן. נשיאותו של מיטראן התחילה בלחץ ערבי כבד לא לתמוך בישראל, ובשליחת מסרים מרגיעים בתגובה באמצעות שגרירי צרפת, ביניהם: "צרפת תכבד במלואם את כל ההסכמים שהממשל הקודם חתם עליהם. אכן הנשיא מצטער שחוזים מסוימים נחתמו, אך אלה שנחתמו – יכובדו" [שם, ע' 229]. נקדימון כנראה פיספס שציטוט זה, אף שנועד להרגיע, מביע מפורשות שלא ייחתמו חוזים נוספים ושההסכמים הנוכחיים אינם לרוחו של הנשיא החדש – דבר שבהחלט יכול לסמן שייתכנו שינויים מסוימים בהם, אך כמובן שאין פה שום ערבות לכך. יחד עם זאת, בחירתו של מיטראן סימנה לפחות תקווה לסכל גרעין עיראקי ללא צורך בסיכון הכרוך במבצע צבאי ובהשלכותיו.

את התנגדותו למבצע העביר פרס לבגין במכתב חשאי, בשפה מרומזת כדי לשמור על סודיות המבצע. להלן קטע מן המכתב:

המועדים המדווחים על ידינו [...] אינם המועדים המעשיים. חומר ניתן להחלפה בחומר. ומה שנועד למנוע, עלול לדרבן. לעומת זאת, ישראל תהיה כערער בערבה. וגם לה יש ממה לדאוג.

לפי 'פירוש רש"י' שעושה נקדימון לשפת הרמזים, פרס הטיל ספק באמינות הערכת המודיעין לגבי ה'מועדים' שהכור צפוי להתחיל את פעולתו. הוא ביקש להפנות את תשומת ליבו של בגין לבחירתו הטריה של מיטראן (שהתרחשה ביום שליחת המכתב), שהבטיח להחליף את החומר המסופק לעיראק בחומר שאינו חומר נפץ גרעיני – "קאראמל" ('חומר ניתן להחלפה בחומר'). פרס גם הביע דאגה שתקיפה צבאית עלולה לגרום לבידודה של ישראל ואף ליצור תקדים בתקיפת כור גרעיני – תקדים שישראל עצמה צריכה לדאוג ממנו. לבסוף, פרס הזהיר שתקיפה צבאית שנועדה למנוע יכולת גרעינית עלולה בסופו של דבר לדרבן [שם, ע' 213]. אמנם לא ניתן לבחון את המלצתו של פרס להסתמך על הבטחותיו של מיטראן, שכן הכור הופצץ, אבל הרהור בשאר הטענות – ובמיוחד בהטלת הספק במועדים שסיפק המודיעין ובאזהרה שתקיפה עלולה רק לדרבן במקום למנוע – מראה שנעשה לפרס עוול. טוב, זו בוודאי לא תהיה הפעם האחרונה.

(הערה לפרוטוקול: אל נא תחשדו בי שאני מתומכיו של פרס. הוא הכשיר כל שרץ בעשור האחרון, ויצר לא מעט שרצים בעצמו במרוצת השנים.)

מיתוס רביעי: לתקיפה הצבאית לא היה מחיר

בדומה להתנגדותו של פרס, גם דיון במיתוס הזה מצריך הסתכלות רחבה וארוכת טווח. כי הרי אם מודדים מחירים בתגובה צבאית מיידית בלבד, נוכחים שעיראק אכן לא הגיבה, אך יש לזכור (במיוחד כשעושים את האנלוגיה לאיראן) שהסיבה לכך נבעה מתפוסה מלאה של כוחותיה במלחמתה נגד איראן. החלטתו של בגין לתקוף הסתמכה כנראה גם על כך. גם כשבוחנים את התגובה הבינ"ל למבצע, הפרספקטיבה של הזמן מאפשרת להיווכח שבהחלט היה כדאי. כמובן שתגובת העולם, כאזהרת פרס ש"ישראל תהיה כערער בערבה", היתה גינויים מקיר לקיר, לרבות החלטת מועצת הבטחון של האו"ם 487, שארה"ב תמכה בה. אך אלו התנדפו ברוח בסופו של דבר, שכן התוצאה של התקיפה היתה לרוחו של העולם, שלא רצה עיראק גרעינית וגם לא התעניין יותר מדיי במלחמתה עם איראן. ארה"ב אמנם הקפיאה משלוח מתוכנן לישראל של ציוד צבאי, אך ביטלה הקפאה זו אחרי חודשיים בלבד, אולי עקב התרשמותה הרבה מהיכולות של חיל האויר לעשות שימוש בטכנולוגיה האמריקנית ורצונה ללמוד זאת לתועלתה. יתרה מזו, אנטוני ד'אמאטו (במאמר שטרם הצגתי המקושר בתחתית הפוסט), טוען שניתן להבין את יחס העולם לתקיפה לא מתוך המלל הקיים בהצעת הגינוי, אלא מתוך המלל החסר:  עונשים אמיתיים על ישראל כמו סנקציות או פיצויים שעליה לשלם ואמצעי אכיפה לכך. כל אלו נכללו בהחלטת מועה"ב המגנה את עיראק לאחר שזו כבשה את כווית כעשר שנים אח"כ, אך לא נכללו בגינוי ישראל [ד'אמאטו, ע' 3]. לתשומת לב כל אלה הטוענים השכם והערב שהעולם מוטה נגדנו וצבוע: מסתבר שהוא אמנם מוטה וצבוע, אבל לטובתנו, וטוב שכך. עם זאת, ניתן לתהות מה היה קורה אילו נכשל המבצע, דבר שהיה משאיר אותנו קרחים מכאן ומכאן – ללא מניעת תוכנית הגרעין העיראקית (אם כי המבצע השיג את המטרה ההפוכה, כפי שהראיתי) ואף מתן לגיטימציה להמשכה וללא גיבוי בינ"ל בנושא. כפי שכבר טענתי בפוסט הקודם, החלטתו של בגין דרשה אומץ רב. הרבה (מדיי) היה מונח על כף המאזנים.

את המחיר המוחשי ביותר בעיניי לתקיפת הכור אנו סופגים כיום. איראן הפיקה היטב את הלקחים מהמקרה, ותוכניתה הגרעינית עוצבה במיוחד כדי להקשות על תקיפה דומה של חיל האויר ולמנוע את הצלחתה: אתרי הגרעין פוזרו, הוחבאו ובוצרו מתחת לאדמה. עם זאת, ניתן לטעון שבכך טמון גם יתרון לישראל, שכן מאמץ כזה דורש יותר משאבים וזמן (כלומר יוצר דיחוי בעצמו), ומאפשר לישראל בהתאם את הזמן הדרוש הן להתכונן צבאית לאתגר גדול יותר והן לסכל את התוכנית באמצעות דיפלומטיה [קירשנבאום, ע' 59].

אלא שזה מוביל אותי למחיר העיקרי של תקיפה כזו – יצירת תחושה מזויפת של בטחון [בראוט-הגהמר בתקציר מאמרה]. במקרה העיראקי, בגין עצמו סבר שתקיפת הכור תעכב את עיראק בחמש שנים בלבד (!) [נקדימון], והמחקרים טוענים שהדחייה שהושגה היתה בסה"כ של 8+ שנים. יתרה מזו, נוכחנו שהתקיפה רק התניעה תוכנית גרעינית חדשה וחשאית שהוסוותה ע"י השארת ההריסות של הכור על חורבותיהן (נדון בהרחבה בפוסט הקודם). במקרה האיראני הפוטנציאלי, קירשנבאום סבור שתקיפה (אם תצליח) תגרום לדחייה קצרה אף יותר, מאחר ואיראן כבר השיגה את הידע והטכנולוגיה [ע' 59]. כשהדחיות שאנו מצפים להשיג באמצעות מבצעים צבאיים כ"כ מזעריות, ולאור הסיכונים העצומים שכרוכים במבצעים ממין זה, מתבקשת השאלה מה אנו בעצם מצפים לעשות עם הזמן שהרווחנו? [בראוט-הגהמר בהאפינגטון] אילו יכולנו לשאול זאת את בגין, כנראה שהיה משיב: מתכוננים למבצעים הבאים. הפצצת כורים גרעינים של מדינות אויב זכתה לכינוי דוקטרינת בגין, ותפיסת עולמו של בגין, כאמור, לא יכלה לשאת יכולת גרעינית של מדינת אויב, כי האמין בכל מאודו שיכולת זו תממש בוודאות שואה נוספת, מכיון שאי אפשר להשיג בטחון באמצעות מאזן אימה. לפי דוקטרינה זו, פצצה גרעינית בידי מדינת אויב איננה רק מסוכנת, אלא אפוקליפטית ממש [קירשנבאום, ע' 58].

אולם דוקטרינת בגין, שהנחות היסוד שלה נתמכות ע"י רוב גדול של הציבור ושנתניהו טורח בשנים האחרונות לקדם תוך טיפוח חרדות הציבור (כהרגלו), איננה מסוגלת להתמודד עם הסתירות הפנימיות שבה. קודם כל, היא מתעלמת מכך שבשביל להשמידנו, איראן לא באמת צריכה נשק גרעיני מאחר וכל שטחה של ישראל מצוי בטווח של עשרות-אלפי טילי קרקע-קרקע חמושים בנשק ביולוגי וכימי. אך מעבר לכך, הדוקטרינה מציבה את ישראל מצד אחד כתמיד נתונה בסכנת השמדה, ומהצד השני, כתמיד מסוגלת למנוע במבצעים צבאיים את השמדתה ולהחריב את תוכניות הגרעין במדינות אויב לפני הבשלתן. תמיד נפציץ את הכורים, זה עבד בעיראק (אם כי כבר ראינו שלא), זה עבד בסוריה (בפרספקטיבה של חמש שנים), זה בוודאי יעבוד גם באיראן. אבל כמה פעמים אפשר לצאת למבצעים כאלה ולהצליח – שאלה זו אינה קיימת אפילו בדיון הציבורי. ומה נעשה אם פעם אחת מבצע כזה ייכשל – נברח מהארץ ושהאחרון יכבה את האור? האם בכלל אפשר לקיים חברה ומדינה נורמליות תוך כדי ידיעה וודאית המקננת בכל אזרח שהשמדתו היא רק עניין של זמן? אך אולי אינני צריך להיות כ"כ מופתע שתהיות אלו אינן עולות כלל. בעודי כותב שורות אלו, חלה עוד הסלמה בדרום, שהתחילה בעקבות חיסול מזכ"ל ועדות ההתנגדות העממית, שלפי מערכת הבטחון עמד להוציא פיגוע. גם פה ניתן לראות את אותה "דוקטרינת בגין" בדיוק (אך בקטן) ואף אחד לא שואל שאלות: חיסול טרוריסטים בכירים מקנה לנו זמן באמצעות סיכול הפיגועים שאלו תיכננו והורדת הידע המבצעי שצברו לטמיון, זמן שמורווח תוך כדי הקרבה טקטית קצרת-טווח וחסרת משמעות לקובעי המדיניות: גינויים מן השפה אל החוץ מן העולם וטילים שנורים בתגובה על חשבון רווחת תושבי הדרום ש"מבלים" עוד סופ"ש במקלטים (ושוב רק בנס אף אחד לא נהרג, נכון לזמן כתיבת שורות אלו). אך מה זה גינויים וסופ"ש לעומת הזמן שהרווחנו, כלומר הזמן שייקח לארגוני הטרור להכשיר יורש לבכיר המחוסל (ככל הנראה לא יותר מכמה חודשים)? הרי זמן זה ינוצל היטב למען… למען… למען איסוף מודיעין והכנות לתקיפה הבאה כמובן. וכך, תקיפה אחר תקיפה, נרחיק בכל פעם בכמה חודשים או שנים את סכנת ההשמדה הבאה, בין אם מדובר במנהיגים "בכירים" של ארגוני הטרור, בין אם מדובר בדחיית התהליך המדיני, ובין אם מדובר בהתגרענות מדינת אויב. הרי בשביל להילחם יום-יום בשואה הבאה יצאנו מהגטאות והקמנו מדינה נורמלית ככל העמים, לא?!

***

[עדכון]

בתגובות לחלק א' התפתח דיון איך בכל זאת הנשק הגרעיני של עיראק פורק לאחר מלחמת המפרץ. שווה לקרוא – זה בהחלט מבהיר את ההבדלים במאמץ הדרוש בין תקיפת בזק של חיל האויר לבין פעולת הקואליציה. והנמשל לאיראן ברור.

***

חידה

[עדכון: החידה נפתרה, התשובה בתגובה הראשונה]

זהה/י ציטוט של הגשש החיוור המתחבא בתוך הטקסט. הפותר/ת מתבקש/ת לספק את הקטע המלא שמתוכו הציטוט. הפותר/ת הראשון/ה י/תזכה במקום של כבוד בהיכל התהילה של הבלוג.

ניתן לענות לחידה בתגובות או בדיסקרטיות בדף הבשושו.

(חזור לגוף הפוסט)

***

אם אהבת את הפוסט, יש עוד:

***

מקורות:

אבנר כהן בהארץ

ג'ושוע קירשנבאום (pdf באנגלית)

דובי קננגיסר: עבודה סמינריונית על תפיסת השואה של בגין (pdf)

מולפריד בראוט-הגהמר:

אנטוני ד'אמאטו (pdf קצר) – מאמר המציג קווי הגנה לתקיפת הכור מהיבט המשפט הבינ"ל

ויקיפדיה: מבצע אופרה (באנגלית ובעברית)

About these ads

16 מחשבות על “תקיפת הכור העיראקי – האמנם הצלחה? חלק ב'

  1. 1. יניב, הפוסט על שני חלקיו מעולה, מחכים, ומנוסח לעילא. כל הכבוד על ההשקעה.
    2. כמו כן כל הכבוד על המענה הסבלני וקר הרוח לתגובות אחת לאחת.
    3. שלא לדבר על חוש ההומור החד כסכין.
    4. "ארבעת המיתוסים אינם נכונים" האם מיתוס אינו בהגדרה אמונה במשהו שחלקו או כולו לא נכון?
    5. אגב, מה ההבדל בין אתוס למיתוס?
    6. לדברי המגיב כפיר: "לסדאם היה ניתן לייחס איזו מידה של רציונאליות בהחלטותיו, לא כן המצב באיראן שם המנהיגות היא דתית שיעית לא חילונית". אני שמח שכפיר מודע לאי הרציונליות של הנהגה דתית ולא חילונית (השגחה כבר אמרנו?)
    7.פתרון החידה: "מה אתה עושה, אם המצרים מתקרבים אל המוצב? מה שעשינו ב-56'! מה עשיתם ב-56'? מה שעשינו ב-48', אין יותר טוב מזה. מה עשיתם ב-48'? 30 שנה, לך תזכור". הציטוט לקוח כמדומני מהסרט גבעת חלפון אינה עונה אבל גם מאז כבר עברו 30 שנה, לך תזכור.

    • החכם,
      תודה רבה על המחמאות והחיזוקים! וכן על פתרון מדויק ומלא של החידה! שמך יתנוסס בעמוד הבית ובהיכל התהילה של הבלוג.
      אני מקבל את טענתך, כנראה השימוש שלי במילה "מיתוס" (שהתחיל עוד בפוסט על מערכת הבטחון) לא היה נכון, וגם העיר לי על כך כפיר בתגובות לפוסט זה. הכוונה שלי לא היתה שה"מיתוסים" (שבהם כללתי את ששת הימים ואנטבה) לא קרו, אלא שהמשקל שניתן לאירועים האלה מופרז. יותר נכון להגדיר אירועים אלה כאתוסים שגדלנו עליהם (אתוס: מערכת של רעיונות, ערכים וכדומה המאפיינת קבוצה מסוימת) ושהפיכתם מארועים היסטוריים לאתוסים ניפחה את משמעותם. בפוסט הזה, אולי המילה מיתוס דווקא מתאימה (אך אני פתוח להצעות), ואז באמת דבילי להגיד שהמיתוסים לא נכונים, כפי שציינת, כי זו מהות המיתוס.

    • זה נכון שבשימוש יומיומי מקובל ליחס למילה מיתוס את אי הנכונות המובנית. אבל זה לא חייב להיות ככה. מיתוס הוא סיפור מכונן, הוא בהחלט יכול להתבסס על אירועי אמת. אלא שהמיתוס מצד אחד מצמצם את האירוע ההיסטורי ומפשט אותו ומצד שני חורג מעבר לאירוע ההיסטורי בפירוש עוצמת חשיבותו והשפעתו על ההווה. ככה שאני דוקא חושב שהשימוש במילה מיתוסים כאן נכונה מאוד ומתאימה.

  2. הערת שוליים: נטען כאן שהעולם מוטה לטובתנו, כיוון שהוטלו סנקציות על עיראק אם לא תיסוג מכוויית, אך לא הוטלו סנקציות על ישראל לאחר הפצצת הכור. לא ברור לי כלל. לא כל הודעת גינוי כרוכה בסנקציות, ואין מקום להשוות בין שני האירועים שגונו (הפצצת כור או כיבוש של מדינה שכנה, ללא כל התגרות).

    • לא מדויק: לא כל החלטת גינוי כרוכה בסנקציות, כפי שגינוי ישראל ב-81 היה ללא סנקציות.
      עם זאת, אני מסכים איתך, אי אפשר להשוות בין שני האירועים, אבל לא זאת הסיבה להבדל. העולם החופשי איננו פועל משיקולי "מוסר" – הוא משתמש בהם כאצטלה לפעול לטובת אינטרסים כלכליים, בטחוניים ופוליטיקת פנים. דוגמא: מלחמת איראן-עיראק נמשכה כ-8 שנים והיתה אכזרית ביותר, אך אף אחד לא התערב. דוגמא נוספת: ישראל והפלשתינים – מניעת ההגדרה העצמית מהפלשתינים והקמת התנחלויות שאסורות על פי אחת מאמנות ז'נבה. מצב זה אמנם נתפש כזמני אך נמשך מעל 44 שנה (!), ואנחנו נתקלים בגינויים לפרוטוקול בלבד, לא במעשים ולא בסנקציות. (אנקדוטה: אחרי כיבוש כווית סדאם חוסיין טען שהוא ייסוג ברגע שישראל תיסוג.) אז נראה לי בכל זאת שהעולם (החופשי) מוטה קצת לטובתנו.

  3. מאמר מצויין, תודה על שבירת המיתוס ואני מסכים שהמילה מיתוס כפי שמשתמשים בה היום מתאימה. למודיעין יש בעיה רצינית בלהעריך מתי פרויקט גרעין מבשיל לידי מבצעיות, כפי שניתן ללמוד ממקרה פקיסטאן. http://www.actuali.co.il/?p=2120
    לכן צריך להניח שמדינה שמעוניינת בנשק גרעיני לבסוף תשיג אותו. רק חילופי משטר או שינוי מרצון במדיניות המשטר יכולים להביא לביטול פרויקט להשגת נב"ק – כך היה בלוב,עיראק, דרום אפריקה

    • מסכים ותודה על המחמאות! הייתי אף מוסיף, ויותר מרמזתי על כך בפוסט עצמו כשביקרתי את 'דוקטרינת בגין', שהמדיניות של ישראל לא יכולה להתבסס אך ורק על יכולתה להשמיד תוכניות גרעין אצל אויביה בכל פעם שיצוצו. אין לי ספק שישראל עצמה מתכוננת לשלב הבא של הרתעה הדדית המבוססת על יכולת המכה השניה (ולכן למשל נרכשו צוללות מגרמניה), אלא שרטוריקת השואה וחוסר הכנת הציבור לאופציות אחרות זולת הצלחה מבצעית או השמדה וודאית כנראה שלא תועיל לבסוף.

      נקודה נוספת למחשבה: המלחמה האחרונה של ארה"ב בעיראק, בה כמובן תמכו (לפחות באופן פומבי) כל הגנרלים והפרשנים ועימם כל עם ישראל, היא זו שהביאה אותנו למצב בו חילופי משטר בכוח כבר איננו אפשרי, משום שלא יעבור פוליטית באף מדינה שמסוגלת לעשות זאת. אילולא המלחמה ההיא, ייתכן מאוד שהאיום להשתמש בכוח ולהחליף את המשטר האיראני (למעשה הדרך הוודאית היחידה לחיסול פרויקט הגרעין) היה יכול להיות הרבה יותר אפשרי ואמין. יש לקוות שחילופי משטר יגיעו לשם בדרך אחרת, אם כי עד אז ייתכן שיהיה מאוחר מדיי.

  4. שעננות של העולם גורמת לאירן להגיע למטרה שלה, מקווה שיהיה סוף טוב לכל הסיפור הזה.. רק כמה מאוחר זה יהיה ??. זו השאלה .

    • אני טוען בפוסט שישראל כנראה לא תוכל לעד למנוע נשק גרעיני מאויבותיה, ולכן דוקטרינת בגין לבדה לא מספיקה (ובמקרה העיראקי אף הזיקה, כאמור). ייתכן מאוד שהממשלה עצמה מבינה את זה, ונראה שהיא אכן מתכוננת לשלב הבא – מאזן אימה גרעיני – באמצעות רכישת צוללות מגרמניה המסוגלות לשאת ראשי נפץ גרעיני. רק חבל שהממשלה מלבה את הפאניקה בציבור עם דיבורי השואה, וכמו שטענתי בפוסט איראן הכינו את המקלטים, ייתכן מאוד שהרטוריקה הקיצונית הזאת תגרור אותנו למתקפה שספק אם תועיל בכלל.

    • יניב, המדינה לא מדברת על שואה אלא על מניעת שואה וזאת בעקבות המבקרים את הממשלה שאומרים שנתניהו מוביל אותנו לשואה. ישראל תוכל למנוע את הגרעין ממדינות אוייבות, ובודאי אם היא תצליח למנוע זאת מאיראן. הולך ומתקיים מודל ארוך שנים בהם ישראל מצליחה למנוע את התגרענותם של עיראק וסוריה. צריך לראות בכך הצלחות אסטרטגיות, מה גם שמדינות העולם משלימות עם זה וחלקן הגדול גם משתף פעולה עם ישראל בסגר על איראן.
      רכש הצוללות מגרמניה מחזק את ההרתעה הישראלית בעולם החדש של מזרח תיכון ישן ואלים. ככל ישראל תהיה חזקה יותר צבאית ומודיעינית כך היא תצליח לאורך שנים לשמור על מעמדה האיתן.
      תקיפת תשתיות הגרעין האיראני היום יעצרו את התגרענות איראן קבוע. כל האמירות שזה ידחה את הגרעין האיראני שנה-שנתיים הן טענות אידיוטיות ותועמלניות, שרק מעידות על העדר ידע וכוונת מכוון של הטוען אותן.

    • 1. אני מתנגד לשימוש בפריזמה של השואה כשמקבלים החלטות הנוגעות לבטחון. זה לא תורם כלום לעניין, להיפך.

      2. אני לא חולק על ההצלחות שישראל נחלה בעבר, ובעיניי חשוב לחזק את ההרתעה הישראלית (כמו ברכישת צוללות). אני רק אומר שלאורך זמן, הדוקטרינה של בגין לא תצליח, כי מספיק כשלון אחד בשביל לדפוק את הכל, וראינו כמה מאמצים וסיכונים דרושים בשביל כל הצלחה, שהיא קריטית. בשורה התחתונה, בסופו של דבר מדינה אחת תצליח להתגרען.

      3. "תקיפת תשתיות הגרעין האיראני היום יעצרו את התגרענות איראן קבוע. כל האמירות שזה ידחה את הגרעין האיראני שנה-שנתיים הן טענות אידיוטיות ותועמלניות, שרק מעידות על העדר ידע וכוונת מכוון של הטוען אותן" – וזאת אתה אומר על בסיס מה? משאלות לב? אנא הבא סימוכין לטענותיך. ראה למשל כאן. כמו כן, כתבתי עוד פוסט בנושא שאולי יעניין אותך: הגרעין האיראני – עדכון סטטוס

    • ותיקון קטן לעצמי – "אני לא חולק על ההצלחות שישראל נחלה בעבר", כלומר בהשגת הרתעה, ברכש צוללות, בהשגת תמיכה בינ"ל במאמץ לבלום את הגרעין האיראני. תקיפת הכור העיראקי עצמה איננה הצלחה, לפחות לא חד-משמעית, כפי שעולה מהמחקרים שהבאתי. לגבי התקיפה בסוריה – אין לי מושג אם זו היתה אכן מוצלחת, ההיסטוריונים יגידו.

  5. הפצצת הכור העיראקי אוסיראק היתה מהלך אסטרטגי חשוב ממעלה ראשונה. לא הצלחת להוליד ארבעה מיתוסים ולהפריכם. ההתבססות שלך על כל מיני עיתונאים חוקרים מטעם עצמם לא מוסיפה משקל לעמדתך.
    הטענה ש"לאחר שכיבוש עיראק ב-2003 ע"י ארה"ב איפשר גישה למסמכים מסווגים של הממשל העיראקי המלמדים עובדות שונות." מופרכת בכל קנה מידה. המסמכים לכאורה עליהם אתם מדברים אינם קשורים כלל לשאלת הכור 'תמוז' אלא להתגייסותו של צדאם חוסיין ב-1995-7 לחדש את המאמץ לבנות מחדש כור גרעיני. מסתבר שבכל זאת עיראק ניסתה לא באינטנסיביות לחדש את המאמץ אבל סיכול של ישראל וארה"ב מנע ממנה להצליח. המסמכים המדוברים מציגים סיפור אמריקאי של שגרירה אמריקאית במדינה אפריקאית שבעלה היה אחד מסוכני הסי.אי.איי שפעלו נגד האיראנים במערב אפריקה (מקור לאורניום האיראני) ולכאורה שהאיראנים הפילו את האמריקאים בפח. אבל בכל מקרה מדובר בנישה קטנה בסיפור הכולל, ובלי קשר לפרוייק של שנות ה-70. עם נפילת עיראק זוהו שיירות נשק עיראקי לסוריה שבודאי כללו בתוכם נשק כימי ואולי אף חומר גרעיני (שיותר מאוחר סייע לסורים לקדם את פרוייקט הגרעין שלהם שהופצץ ע"י ישראל ב-2007).

    טענתו של אבנר כהן על מסלול העשרת אורניום חלופי שכמעט הצליח מופרכת ומדומיינת. זה מה שקורה כש"מומחה" נשען בכתיבתו ובהסקת מסקנותיו על "מומחה" אחר וככה הוא יוצר טעות בריבוע. ישראל וארה"ב ידעו לכל אורך שנות ה-90 על מאמצי חוסיין להשיג נשק גרעיני בדרך אחרת, והמוסד בסיוע הסי. אי.איי ביצע כמה סיכולים יפים שמנעו ממנו את ההצלחה. המומחה לכאורה ריצ'ארד בייטס טועה בגדול כי ב-1993 עיראק היתה על הקרשים מבחינת תשתיות לטיפול בחומר גרעיני. המלחמה הארוכה עם איראן גזלה מצדאם חוסיין משאבים, כוח אדם ויכולת להתמקד בפרוייקט.לכל אורך שנות ה-90 ישראל ישבה על הזנב של צדאם ועצרה כל שביב של פעילות שלו. בקיצור, אין שום אמת לכך שעיראק היתה על סף פצצה גרעינית בתחילת שנות ה-90. זה קישקוש בלבוש אד גדול. עיראק לא הצליחה לחזור למסלול ההתגרענות, למרות ניסיונות של צדאם חוסיין. ישראל וארה"ב ישבו עליו ופגעו בכל ניסיון שלו.

    "הנשק הגרעיני של עיראק פורק לאחר מלחמת המפרץ" – טענה חסרת בסיס. לעיראק לא היתה נשק גרעיני ב-1991 בגלל מבצע "תמוז".

    הנסיון להתבסס על ניתוח פסיכולוגי בלתי מקצועי ("בגין ראה את היטלר בכל מקום" ושאר שטויות כאלה שמבזות קובע השטות הזאת) של בגין רק מראה עד כמה מקשקש המומחה מטעם עצמו אבנר כהן. כל אחד יכול לקשקש על בגין שקיבל החלטה בלתי רציונלים גם אם העובדה שמנע את התגרענותה של עיראק היתה אחת ההחלטות הרציונליות מבין כל החלטות מנהיגי ישראל לדורותיהם. אז אבנר שלא מבין דבר באסטרטגיה מנסה להראות לנו שהוא לא מבין גם בפסיכולוגיה.
    אבנר צריך להבין שאין דבר כזה שהכור "לא היה מתאים במבנהו לייצור נשק גרעיני". אנחנו רואים זאת היום במשחק האיראני שהם מעשירים אוראיניום לרמה של 20% וששום דבר לא יכול לעצור אותם להמשיך ולהעשיר על ל-96%. זו רק שאלה של החלטת מנהיגות. לכן היה נכון להרוס את הכור הגרעיני העיראקי שלא היה כור לאנרגיה להפקת חשמל, שזה סיפור אחד, אלא כור להעשרת אורניום !

    עוד רשלנות אינטלקטואלית אפשר לקראות בכתיבה שפרס לא התנגד לתקיפת הכור ("מיתוס שלישי: פרס התנגד להפצצת הכור העיראקי") אלא "עובדתית, פרס אכן התנגד למבצע, אולם התמונה הכוללת מורכבת הרבה יותר ואף עושה עימו חסד. ראשית, פרס לא היה המתנגד היחיד… " . אז זה לא נכון לומר שפרס התנגד לתקיפה כי הוא כן התנגד ועימו עוד כמה. ממש שיא הלוגיקה.

    איראן יכולה להפיק איזה לקחים שהיא רוצה מהתקיפה בעיראק, כל זה לא יעזור לה ביום שישראל ו/או ארה"ב יתקפו לה את הגרעינים. ניסית לגבות מישראל מחיר על תקיפת "תמוז" ויצאת מפסיד ומשלם הרבה בתמורה לישראל. דוקטרינת בגין הצליחה לאולמרט ב-2007 מול סוריה, והיום משטרו של אסד קורס. רק תחשוב מה היה יכול להיות בתוך סוריה אם לאסד היה חומר גרעיני מועשר ולאו דווקא פצצה.

    לאיראן אין "עשרות-אלפי טילי קרקע-קרקע חמושים בנשק ביולוגי וכימי", כי לכל היותר כ-700 טילים, נכון לתחילת השנה, שמסוגלים להגיע לישראל. זה פחות או יותר הכמות שהיתה לצדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. בכל מקרה היום לישראל יש יכולות ליירט את הטילים האלה במעופם עוד על אדמת איראן-עיראק וכמובן שיש לה יכולות תקיפה משובחות הרבה יותר מאשר היו לה ב-1991. ההבדל הוא שפצצות כימיות-ביולוגיות מאפשרות טיפון וניטור באופן שהאוכלוסיה יכולה להתמודד נגדו, בעוד נשק גרעיני יותר הרס המוני במרחב הפגיעה שלו. לגבי שימוש בנשק כימי-ביולוגי ישראל יכולה להשמיד את איראן בתגובה בלי לספוג פגיעה רבה במיוחד. לגבי תגובה להפצצה גרעינית המחיר נעשה כבר כבר מדי עבורנו, ולכן השיקול הנכון הוא לעשות הכל כדי למנוע מאיראן את הפצצה.

    "כמה פעמים אפשר לצאת למבצעים כאלה ולהצליח"? כמה שנצטרך. מבצע אחד כל 10 שנים הוא מחיר ראוי כדי למנוע נשק גרעיני ממדינות העימות שלנו. להזכירך, שעד שאנחנו נאלצים להשמיד בתקיפה צבאית יש הרבה אופציות לפעול בדרכים מדיניות ומודיעיניות.

    • תודה על תגובתך. ניכר כי השקעת מזמנך כדי לענות על הטענות שלי, ואני מעריך את זה. אך לא ברור לי על סמך מה אתה קובע את דבריך. לא הבאת שום ממצא, לינק, או הפניה למחקר. אולם קבעת (על סמך מה?) שהחוקרים שהתבססתי עליהם הם חוקרים "מטעם". בהנחה שאתה לא התבססת על אף חוקר אחר אלא רק על ידיעותיך (שמבוססות על ה"אינפורמציה" שמע' הבטחון רצתה שנדע, בוודאי אינפורמציה חלקית ומגמתית בעצמה), האם אתה לא פוסל במומך שלך?

      המחקרים שהתייחסתי אליהם כולם מלונקקים בפוסט. אני מציע שתשקיע עוד קצת זמן ותעבור עליהם. למען הנוחיות, כל טענה שלי בפוסט הובאה עם הפניה למחקר כולל העמוד, כך שדרכך סלולה. אם תעשה זאת, תיווכח שעיראק אכן היתה על סף יכולת גרעינית ערב מלחמת המפרץ, למרות מבצע תמוז. הרבה מסמכים נחשפו ב-2003. המחקרים שהבאתי הסתכלו על מסמכים שתיעדו את ההחלטות הרשמיות של המשטר העיראקי ואת מסלולי הכספים והרכישות הרלוונטיות של עיראק בשנות ה-80 (כל טענותיך נוגעות לשנות ה-90 ולא זה נושא הפוסט).

      המודיעין שהיה לבגין לפני החלטתו היה שגוי. לעיראק היה לוקח הרבה יותר זמן להתגרען משסברו, והתקיפה על מתקני הגרעין זירזה את התהליך (כפי שהוסבר באריכות בפוסט הזה ובחלק א'). כלומר, הטענה איננה שעיראק לא יכלה להתגרען בכלל, אלא שהיה לוקח לה הרבה יותר זמן משחשבו (ושאפשר היה לנצל את הזמן לפעולות יותר זהירות. החלטה על מתקפה היא הליכה על כל הקופה, ואין דרך לדעת שהיא בוודאות תצליח, כפי שטענתי).

      לגבי פרס, המיתוס איננו שהוא התנגד לתקיפה, אלא שהוא טעה בהתנגדותו.

      לאיראן, לסוריה, לחיזבאללה – לכולם ביחד יש מספיק טילים שיכולים להסב הרבה מאוד נזק וגם לשאת נשק כימי וביולוגי. כפי שטענת, ייתכן כי יש יותר אפשרויות להתמודד עם נשק ביולוגי/כימי מאשר גרעיני, אבל את הנזק הראשוני לא יהיה ניתן לבלום, זו כנראה תהיה הפתעה. רוצה אני לומר שהמציאות הזאת היא בעייתית מספיק בפני עצמה עבורנו, ואנחנו מתמודדים איתה באמצעות הרתעה. כמובן שהאינטרס המדיני והצבאי של ישראל הוא למנוע את גירעונה של איראן, ושל כל מדינה מזרח תיכונית אחרת, אבל לאורך זמן הדוקטרינה של בגין לא תצליח, כי מספיק כשלון אחד בשביל לדפוק את הכל, וראינו כמה מאמצים וסיכונים דרושים בשביל כל הצלחה, שהיא קריטית. בשורה התחתונה, בסופו של דבר מדינה אחת תצליח להתגרען. פקיסטאן (מדינה מוסלמית לא מאוד רחוקה מכאן) הצליחה. כדאי שנתכונן לזה.

      לסיכום, אם לא הובנתי נכון, המקרה העיראקי מלמד אותנו שתקיפה חד-צדדית ישראלית לא בהכרח משיגה את המטרה (בניגוד למיתוסים). אני בהחלט תומך במאמץ משולב, מודיעיני ודיפלומטי, ואף צבאי (ובלבד שהינו בתיאום עם המעצמות) כדי למנוע את גירעונה של איראן. אבל המקרה העיראקי מלמד אותנו שתקיפה חד-צדדית ללא תיאום עם המעצמות איננה מועילה בסופו של דבר.

  6. פינגבק: אני לוזר? הנרטיב הפוליטי בצל הגרעין האיראני | חיים שרירותיים

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s