על גורל ושרירותיות –או– דו-הקרב בין ג'ק שפרד לג'ון לוק

נולדתי לתוך עולם נתון מראש, ממש כאילו ניתנו לי החיים על תנאי שאקבל מראש את גזירת גורלי ללא השפעה כלשהי עליו, ללא שלב טיעונים בו יכולתי אני להציג את רצונותיי ודרישותיי. אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להיות נמוך, קצר-רואי ושחור-שיער, אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להיוולד יהודי, אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה בהורים שלי או אולי מעדיף הורים אחרים. אפילו על השאלה הראשונית – האם אני מסכים לתנאי הזה מראש – מישהו אחר כבר ענה בשבילי, בלי לשאול, בלי להתייעץ, והותיר לי רק שתי אפשרויות: לקבל את הגזירה או ליטול את חיי לאחר שניתנו לי.

כילד, העולם הוא עובדה מוגמרת, ולמעשה ברור מאליו. היה לי ברור מאליו שאני ישראלי ויהודי, היה לי ברור מאליו שאני הולך לגן הזה או לבית הספר הזה, היה לי ברור מאליו שזאת משפחתי, אלו הוריי, סבתא, סבא, סבתא נוספת, סבא אחד חסר, דודים, דודות. הסקרנים שבילדים – ואני לא בטוח שנמניתי עמם – יתהו מה היה קורה לו נולדו למשפחה אחרת. המסכנים שבילדים – טפו טפו טפו לא אני – יאחלו למשפחה אחרת, אבא או אמא שונים שינהגו בהם אחרת. אבל בבסיס הדבר, גזירת הגורל ברורה כשמש לכל הילדים, כפי שהיתה ברורה גם לי.

באדיבות עדי - אחות יקרה וכשרון כביר

אולם מרגע שעמדתי על דעתי, מרגע שניתנה לי הזכות להחליט, הזכות לבחור את x על פני y, הפכה זכות זו לכורח בלתי נסבל. נכון, החירות לבחור שוקו על פני וניל (תמיד!) או לנגן שופן במקום באך (שלמה ארצי – פרס לראשון שמזהה את השיר) לא כל כך מעיקה ואפילו, כמו שאומרים, סבבה לגמרי. אבל ההחלטות החשובות, המשמעותיות – מה ללמוד, באיזו דירה לגור, עם מי להתחתן (אם בכלל), איזה שם להעניק לילדה – אלו ממש הפכו להיות חתיכת תיק. ולא סתם החלטות אלו נקראות לפעמים "החלטות גורליות". אחרי שהגורל קבע לנו, בלי להתייעץ, את הנתונים ההתחלתיים, נאלצים אנו לקבוע את המשך גורלנו, בלי הכנה מוקדמת. כל כך מעצבן הגורל הזה, שלא רק שהחליט עבורי את ראשית גורלי, לא התייעץ, והשאיר אותי לבד לקבוע את המשך גורלי, הוא בנוסף לא טרח להראות לי איך הוא קיבל את ההחלטה הראשונית, כדי שאוכל לשחזר בעצמי את הפרוצדורה בקבלת ההחלטות הבאות.

ואמנם, אין זה מפתיע לראות אנשים מנסים לחקור את הגורל – לשאול אותו מה הוא ייעד להם – כשהם מקבלים החלטות גורליות, בחירת קריירה למשל. בחירת בן-זוג לחיים בכלל הפכה להיות משהו קוסמי בעקבות אינספור סרטי זבל הוליוודים, ש"מלמדים" אותנו (שלא לומר שוטפים את מוחנו) שבן-זוג נקבע על-ידי הגורל, וכשתפגוש בו, מיד תרגיש זאת ותדע. שימו לב לביטוי הנודע "He/She is the one". אפילו סדרת מופת טלויזיונית כמו "אבודים" (לא אכפת לי כמה אנשים שנאו את הפרק האחרון, זו עדיין סדרת מופת, וזהירות, ספוילר קטן, אבל לא כזה שמגלה פרטים ספציפים), סדרה מושקעת ואינטליגנטית עם דמויות בעלות עומק, פורטת על נימי הגורל בצורה מבריקה, כשהיא מראה שהיה זה היעוד – הגורל – של הגיבורים להגיע אל האי ולבצע פעולות מסוימות. הצופים מקבלים את התובנה הזאת לאחר כמה עונות בהן נמשך ויכוח סוער בין ג'ק שפרד, הרופא הרציונלי, לבין ג'ון לוק המיסטיקן (מעניינת הבחירה במקצוע הרפואה לסימול הרציונליות, במקום פיזיקאי או איש מחשבים, אבל כנראה שהיו פה שיקולים נוספים. כרופא, ג'ק היה מאוד מועיל באי ובכך ביסס את מנהיגותו – ספק שהדבר היה אפשרי לו היה מתכנת. ובנוגע לג'ון לוק, מקוממת אותי הבחירה בשם של הפילוסוף הידוע כדי לסמל מיסטיקה, כאילו שפילוסופיה לא פועלת לפי כללי הרציונל). ונחשו מה, אפילו בסידרה מתוחכמת כ"אבודים", סדרה המיועדת לצופים מעל הממוצע, המיסטיקה ניצחה, ממש הפתעה (סוף ספוילר, חזל"ש). אבל גם הרבה לפני "אבודים" נאמרו הביטויים "?What am I supposed to do now" ו-"We’re not supposed to do this", שקיבלו upgrade לפני מיליוני צופים. קיים גם סוג נוסף של אנשים, כאלה שמקבלים החלטות בלי לנסות לדבר עם אלוהים, אבל מצדיקים בדיעבד את ההחלטה שקיבלו בטענה שהיה זה הגורל. בטיעון הזה, למשל, משתמשת זוגתי שתחיה כדי להסביר איך הכרנו. היא לא שועה להסברים שלי שזו היתה פשוט טעות חמורה מצידה.

יש, כמובן, דרכים נוספות לקבל החלטות גורליות. יש את הדרך של הרוחניקים והסטלנים – "נזרום" (שימוש באינטואיציה). יש את הדרך של המהמרים והבטלנים – אן דן דינו (שיטה דוקא לא רעה, הומר סימפסון השתמש בה בהצלחה כדי לנטרל דליפה גרעינית). יש את הדרך של ראש הממשלה – לדחות את ההחלטה עד הרגע האחרון, לבקש דחיה נוספת, ואם קורה בינתיים אסון, לשלוח את יועצי התקשורת לומר שהוא היה הראשון שהתריע. יש את הדרך של הפחדנים והתלותיים – לתת לאחרים להחליט בשבילם, בין אם זה חבר, בן/בת זוג, או הורים (אפילו אם עברנו את גיל ה-40). לשיטה הזו שני יתרונות: גם לא מקבלים את ההחלטה הקשה בעצמך, וגם תמיד יש את מי להאשים. יש, כזכור, את הדרך של המיסטיקנים – לבקש מאלוהים, או מהגורל, או במקרה של ג'ון לוק מהפתח של הבונקר,   Tell me what am I supposed to do. ויש את הדרך של המשקיענים והרציונלים, הדרך ה"נכונה" כביכול – לאסוף נתונים, לנתח את האפשרויות, לבחון את ההשלכות, לעשות טבלה של בעד ובנגד (מאיר שלו, "יונה ונער"), ובסוף המחקר המקיף, אהה… מה אז? זורקים לפח את האופציות שנפסלו, לוקחים את האופציות שנותרו, ו… במקרה הפחות טוב, עושים אן דן דינו. במקרה היותר טוב, משתמשים באינטואיציה כדי לבצע ניחוש מושכל. אכן כן, גם הדרך הרציונלית ביותר לקבלת החלטה גורלית אינה מובילה אותנו אל הודאות המוחלטת, אל הידיעה מה צופן העתיד, אלא היא לכל היותר ממזערת נזקים, מעין אופטימיזציה, אם תרצו, לשימוש באינטואיציה ובטכניקת האן דן דינו.

ההחלטות החשובות – ה"גורליות" – של חיינו מתקבלות בשרירותיות – אין מנוס מהמסקנה הזו. גם התהליך האנליטי המוקפד ביותר לא יכול להצליח בהיעדר נתונים. והרי איך אפשר לדעת מראש אם אני אצליח בתיכנות יותר מאשר בכתיבה, או אם הנישואין לא יעלו על שרטון לאחר 10 שנים, או אם אני כבר מספיק בוגר כדי לגדל ילדים. גם כשחושבים אחורה על מהלך החיים, על ההחלטות שקיבלתי – במודע או במקריות – מגיעים למסקנות מפחידות. אם למשל, הייתי לומד בכיתה אחרת, או בבית ספר אחר, או באוניברסיטה אחרת, או בוחר במשרות אחרות, לא הייתי מכיר אף אחד מהחברים שלי, והחיים שלי היו נראים שונים לגמרי. אם הייתי נשאר בחיל המודיעין ולא נבעט החוצה לתותחנים, לא הייתי מכיר את אחד מחבריי, אשר הכיר לי את זוגתי שתחיה. מצד שני, האם הייתי פוגש אותה בכל מקרה? מה הסיכויים? עדיין, לא ברור איך יכול להיות שהכל שרירותי, כאשר הגורל הוא זה שזימן אותי דוקא להורים שלי, דוקא ליַלדוּת שלי. ההורים שלי הרי נועדו להיות ביחד, אחרת לא הייתי נולד להם, בעצם לא הייתי נולד בכלל (אם מקבלים את ההנחה שהנפש בלתי נפרדת מהגוף). שרירותיות ההחלטות של ההורים שלי הפכה להיות הגורל שלי, שרירותיות ההחלטות שלי ושל זוגתי תהפוך לגורל של הילדים שלנו. אז אולי בעצם אין הבדל בין שרירותיות לגורל? אולי בעצם אלו שני צדדים של אותו המטבע? אז מה, שוב ג'ון לוק צדק?!     ל————- א!!!!!!

***

לאחר מספר שנים של קריאת בלוגים אינטנסיבית, רובם הגדול בעלי אוריינטציה פוליטית-אקטואלית, אזרתי אומץ לפתוח בלוג משלי – ברוכים הבאים! (אם יש באים)

הבלוג עצמו עוד לא מגובש בתכניו. אני מניח שהוא יהיה דומה לי במקצת: שמח ועצוב, כבד וקליל, חלקו פוליטי ואקטואלי, חלקו סאטירי, חלקו יעסוק בחבלי ההתבגרות (כמו פוסט זה), וחלקו – סתם מה שבא. אבל זאת רק התוכנית, ואין לדעת מה יוליד בלוג. אינני מבטיח שהבלוג יהיה מעניין, מרחיב אופקים, או אפילו מעודכן. אני יכול רק להבטיח דבר אחד – הוא יהיה שרירותי.