על גורל ושרירותיות –או– דו-הקרב בין ג'ק שפרד לג'ון לוק

נולדתי לתוך עולם נתון מראש, ממש כאילו ניתנו לי החיים על תנאי שאקבל מראש את גזירת גורלי ללא השפעה כלשהי עליו, ללא שלב טיעונים בו יכולתי אני להציג את רצונותיי ודרישותיי. אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להיות נמוך, קצר-רואי ושחור-שיער, אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להיוולד יהודי, אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה בהורים שלי או אולי מעדיף הורים אחרים. אפילו על השאלה הראשונית – האם אני מסכים לתנאי הזה מראש – מישהו אחר כבר ענה בשבילי, בלי לשאול, בלי להתייעץ, והותיר לי רק שתי אפשרויות: לקבל את הגזירה או ליטול את חיי לאחר שניתנו לי.

כילד, העולם הוא עובדה מוגמרת, ולמעשה ברור מאליו. היה לי ברור מאליו שאני ישראלי ויהודי, היה לי ברור מאליו שאני הולך לגן הזה או לבית הספר הזה, היה לי ברור מאליו שזאת משפחתי, אלו הוריי, סבתא, סבא, סבתא נוספת, סבא אחד חסר, דודים, דודות. הסקרנים שבילדים – ואני לא בטוח שנמניתי עמם – יתהו מה היה קורה לו נולדו למשפחה אחרת. המסכנים שבילדים – טפו טפו טפו לא אני – יאחלו למשפחה אחרת, אבא או אמא שונים שינהגו בהם אחרת. אבל בבסיס הדבר, גזירת הגורל ברורה כשמש לכל הילדים, כפי שהיתה ברורה גם לי.

באדיבות עדי - אחות יקרה וכשרון כביר

אולם מרגע שעמדתי על דעתי, מרגע שניתנה לי הזכות להחליט, הזכות לבחור את x על פני y, הפכה זכות זו לכורח בלתי נסבל. נכון, החירות לבחור שוקו על פני וניל (תמיד!) או לנגן שופן במקום באך (שלמה ארצי – פרס לראשון שמזהה את השיר) לא כל כך מעיקה ואפילו, כמו שאומרים, סבבה לגמרי. אבל ההחלטות החשובות, המשמעותיות – מה ללמוד, באיזו דירה לגור, עם מי להתחתן (אם בכלל), איזה שם להעניק לילדה – אלו ממש הפכו להיות חתיכת תיק. ולא סתם החלטות אלו נקראות לפעמים "החלטות גורליות". אחרי שהגורל קבע לנו, בלי להתייעץ, את הנתונים ההתחלתיים, נאלצים אנו לקבוע את המשך גורלנו, בלי הכנה מוקדמת. כל כך מעצבן הגורל הזה, שלא רק שהחליט עבורי את ראשית גורלי, לא התייעץ, והשאיר אותי לבד לקבוע את המשך גורלי, הוא בנוסף לא טרח להראות לי איך הוא קיבל את ההחלטה הראשונית, כדי שאוכל לשחזר בעצמי את הפרוצדורה בקבלת ההחלטות הבאות.

ואמנם, אין זה מפתיע לראות אנשים מנסים לחקור את הגורל – לשאול אותו מה הוא ייעד להם – כשהם מקבלים החלטות גורליות, בחירת קריירה למשל. בחירת בן-זוג לחיים בכלל הפכה להיות משהו קוסמי בעקבות אינספור סרטי זבל הוליוודים, ש"מלמדים" אותנו (שלא לומר שוטפים את מוחנו) שבן-זוג נקבע על-ידי הגורל, וכשתפגוש בו, מיד תרגיש זאת ותדע. שימו לב לביטוי הנודע "He/She is the one". אפילו סדרת מופת טלויזיונית כמו "אבודים" (לא אכפת לי כמה אנשים שנאו את הפרק האחרון, זו עדיין סדרת מופת, וזהירות, ספוילר קטן, אבל לא כזה שמגלה פרטים ספציפים), סדרה מושקעת ואינטליגנטית עם דמויות בעלות עומק, פורטת על נימי הגורל בצורה מבריקה, כשהיא מראה שהיה זה היעוד – הגורל – של הגיבורים להגיע אל האי ולבצע פעולות מסוימות. הצופים מקבלים את התובנה הזאת לאחר כמה עונות בהן נמשך ויכוח סוער בין ג'ק שפרד, הרופא הרציונלי, לבין ג'ון לוק המיסטיקן (מעניינת הבחירה במקצוע הרפואה לסימול הרציונליות, במקום פיזיקאי או איש מחשבים, אבל כנראה שהיו פה שיקולים נוספים. כרופא, ג'ק היה מאוד מועיל באי ובכך ביסס את מנהיגותו – ספק שהדבר היה אפשרי לו היה מתכנת. ובנוגע לג'ון לוק, מקוממת אותי הבחירה בשם של הפילוסוף הידוע כדי לסמל מיסטיקה, כאילו שפילוסופיה לא פועלת לפי כללי הרציונל). ונחשו מה, אפילו בסידרה מתוחכמת כ"אבודים", סדרה המיועדת לצופים מעל הממוצע, המיסטיקה ניצחה, ממש הפתעה (סוף ספוילר, חזל"ש). אבל גם הרבה לפני "אבודים" נאמרו הביטויים "?What am I supposed to do now" ו-"We’re not supposed to do this", שקיבלו upgrade לפני מיליוני צופים. קיים גם סוג נוסף של אנשים, כאלה שמקבלים החלטות בלי לנסות לדבר עם אלוהים, אבל מצדיקים בדיעבד את ההחלטה שקיבלו בטענה שהיה זה הגורל. בטיעון הזה, למשל, משתמשת זוגתי שתחיה כדי להסביר איך הכרנו. היא לא שועה להסברים שלי שזו היתה פשוט טעות חמורה מצידה.

יש, כמובן, דרכים נוספות לקבל החלטות גורליות. יש את הדרך של הרוחניקים והסטלנים – "נזרום" (שימוש באינטואיציה). יש את הדרך של המהמרים והבטלנים – אן דן דינו (שיטה דוקא לא רעה, הומר סימפסון השתמש בה בהצלחה כדי לנטרל דליפה גרעינית). יש את הדרך של ראש הממשלה – לדחות את ההחלטה עד הרגע האחרון, לבקש דחיה נוספת, ואם קורה בינתיים אסון, לשלוח את יועצי התקשורת לומר שהוא היה הראשון שהתריע. יש את הדרך של הפחדנים והתלותיים – לתת לאחרים להחליט בשבילם, בין אם זה חבר, בן/בת זוג, או הורים (אפילו אם עברנו את גיל ה-40). לשיטה הזו שני יתרונות: גם לא מקבלים את ההחלטה הקשה בעצמך, וגם תמיד יש את מי להאשים. יש, כזכור, את הדרך של המיסטיקנים – לבקש מאלוהים, או מהגורל, או במקרה של ג'ון לוק מהפתח של הבונקר,   Tell me what am I supposed to do. ויש את הדרך של המשקיענים והרציונלים, הדרך ה"נכונה" כביכול – לאסוף נתונים, לנתח את האפשרויות, לבחון את ההשלכות, לעשות טבלה של בעד ובנגד (מאיר שלו, "יונה ונער"), ובסוף המחקר המקיף, אהה… מה אז? זורקים לפח את האופציות שנפסלו, לוקחים את האופציות שנותרו, ו… במקרה הפחות טוב, עושים אן דן דינו. במקרה היותר טוב, משתמשים באינטואיציה כדי לבצע ניחוש מושכל. אכן כן, גם הדרך הרציונלית ביותר לקבלת החלטה גורלית אינה מובילה אותנו אל הודאות המוחלטת, אל הידיעה מה צופן העתיד, אלא היא לכל היותר ממזערת נזקים, מעין אופטימיזציה, אם תרצו, לשימוש באינטואיציה ובטכניקת האן דן דינו.

ההחלטות החשובות – ה"גורליות" – של חיינו מתקבלות בשרירותיות – אין מנוס מהמסקנה הזו. גם התהליך האנליטי המוקפד ביותר לא יכול להצליח בהיעדר נתונים. והרי איך אפשר לדעת מראש אם אני אצליח בתיכנות יותר מאשר בכתיבה, או אם הנישואין לא יעלו על שרטון לאחר 10 שנים, או אם אני כבר מספיק בוגר כדי לגדל ילדים. גם כשחושבים אחורה על מהלך החיים, על ההחלטות שקיבלתי – במודע או במקריות – מגיעים למסקנות מפחידות. אם למשל, הייתי לומד בכיתה אחרת, או בבית ספר אחר, או באוניברסיטה אחרת, או בוחר במשרות אחרות, לא הייתי מכיר אף אחד מהחברים שלי, והחיים שלי היו נראים שונים לגמרי. אם הייתי נשאר בחיל המודיעין ולא נבעט החוצה לתותחנים, לא הייתי מכיר את אחד מחבריי, אשר הכיר לי את זוגתי שתחיה. מצד שני, האם הייתי פוגש אותה בכל מקרה? מה הסיכויים? עדיין, לא ברור איך יכול להיות שהכל שרירותי, כאשר הגורל הוא זה שזימן אותי דוקא להורים שלי, דוקא ליַלדוּת שלי. ההורים שלי הרי נועדו להיות ביחד, אחרת לא הייתי נולד להם, בעצם לא הייתי נולד בכלל (אם מקבלים את ההנחה שהנפש בלתי נפרדת מהגוף). שרירותיות ההחלטות של ההורים שלי הפכה להיות הגורל שלי, שרירותיות ההחלטות שלי ושל זוגתי תהפוך לגורל של הילדים שלנו. אז אולי בעצם אין הבדל בין שרירותיות לגורל? אולי בעצם אלו שני צדדים של אותו המטבע? אז מה, שוב ג'ון לוק צדק?!     ל————- א!!!!!!

***

לאחר מספר שנים של קריאת בלוגים אינטנסיבית, רובם הגדול בעלי אוריינטציה פוליטית-אקטואלית, אזרתי אומץ לפתוח בלוג משלי – ברוכים הבאים! (אם יש באים)

הבלוג עצמו עוד לא מגובש בתכניו. אני מניח שהוא יהיה דומה לי במקצת: שמח ועצוב, כבד וקליל, חלקו פוליטי ואקטואלי, חלקו סאטירי, חלקו יעסוק בחבלי ההתבגרות (כמו פוסט זה), וחלקו – סתם מה שבא. אבל זאת רק התוכנית, ואין לדעת מה יוליד בלוג. אינני מבטיח שהבלוג יהיה מעניין, מרחיב אופקים, או אפילו מעודכן. אני יכול רק להבטיח דבר אחד – הוא יהיה שרירותי.

35 מחשבות על “על גורל ושרירותיות –או– דו-הקרב בין ג'ק שפרד לג'ון לוק

  1. חוסר הודאות, מה שאתה קורא לא "שרירותיות", הוא החלק החשוב ביותר בחיים שלנו, ומה שהופך אותם לנסבלים. כל קבלת החלטות מנומקת, מגובה בנתונים, צפויה, תהפוך את עצם קבלת ההחלטה למיותרת, לא רלוונטית. האדם בודד יהפוך מנוון – ההחלטות יהיו צפויות, ידועות מראש. האנשות תגיע למצב של סטגנציה אבולוציונית. אבדון.
    (50 נקודות בונוס למי שיודע להגיד ממי נלקחה תיאוריה זו…)
    השרירותיות – בין אם מסתכלים עליה כגורל, אינטואיציה אלוהים או מזל – היא בסך הכל ניסיון אנושי להכניס קצת סדר לכאוס האוניברסלי. רוב האנשים, כוללי עבדך הנאמן, מרגישים כמו דג מחוץ למים ללא שליטה וסדר מינימאלי.
    אני יכול רק להגיד, שמאז שהפסקתי לנסות להבין את העולם סביבי, לשלוט בו, ולחשוב שיש לי השפעה אמיתית על החיים עם קבלת ההחלטות שלי – כשהפסקתי לחפש, מצאתי שלווהץ.

    • ברכותיי על מציאת השלווה. לא נותר לי אלא לקנא.
      אני מסכים איתך שקבלת ההחלטות וחוסר הוודאות של החיים הם מה שהופכים אותם למעניינים ונסבלים. כמובן, הם גם מה שהופכים אותם לקשים, מדכאים ובלתי-נסבלים. זה הכל תלוי במתבונן וגישתו להיעדר היכולת לשלוט בגורלו, ופה כל אחד יכול למקם את עצמו לפי כל אחד מ-5 שלבי האבל – הכחשה, כעס, מיקוח (תפילה), דיכאון וקבלה.

      אני לא מכיר את התאוריה שאתה מרפרר (אולי תביא לינק?), אבל אני לא מסכים איתה. דווקא הנסיון לעשות סדר בכאוס הוא מה שמאפיין את האנושות ומה שהביא ומביא לקדמה, למשל תאוריית המפץ הגדול. אם אנשים היו באמת מקבלים את העובדה שהם חיים בתוך כאוס, נראה לי שדוקא זה היה מוביל לסטגנציה.

  2. נחמד מאד – למרות שלא הייתי לוקח דוגמא מסדרה ומשליך אותה על החיים – כמו שאכן פתחת אך המשכת בכיוון זה בכל זאת (וע"י כך נתת חשיבות שאינה קיימת באמת להגיגיו של יוצר הסדרה). כמו כן מי קבע שיש באמת גורל? אולי זאת אכן בחירתינו שלנו, ואולי קיימת אופציה נוספת – בדברים הקטנים (השייכים לפרט) יש בחירה חופשית ובדברים הגדולים אין בחירה חופשית (ראה מהר"ל מפראג), או כמו שהרמב"ם אומר (יותר נכון מכסח) שאין כלל גורל אלא הכל בחירה חופשית (http://www.mechon-mamre.org/i/1505.htm).

    • תודה, כפיר.
      החשיבות שנתתי לסדרה, שבאופן אישי מאוד אהבתי אותה, היא בהשפעתה על התרבות הפופולרית והלך המחשבה הרווח שיש גורל. מעבר לזה, אין באמת אף אדם שיכול לקבוע בוודאות שיש או אין גורל, שהכל בחירה חופשית (הרמב"ם כפי שאתה מרפרר), או שרק בדברים הקטנים יש בחירה חופשית. כל קביעה כזאת תהיה, ברוח הבלוג, שרירותית.

      כדי להיות יותר קונקרטי, אני רוצה להעיר שההרגשה של כל אדם שהוא בן-חורין לבחור בין טוב ורע ולכן הוא יישא בדין על בחירתו (כפי שטוען הרמב"ם) היא הרגשה אנושית. אין לנו דרך לדעת אם באמת יש לנו בחירה חופשית או שזו סתם אשליה. אבל זה ברור לחלוטין למה יש צורך לטפח את הרגש האנושי הזה, כפי שעושה הרמב"ם, כי ללא אחריות אישית של כל אדם למעשיו, זו באמת תהיה אנרכיה.

      (אפרופו הרמב"ם, בלי לפתוח נושאים שממש לא קשורים לפוסט, אני רוצה רק לציין שהוא השפיע יותר מכל אחד אחר על ישעיהו ליבוביץ)

    • ובכן יניב,
      עד כמה שאני יודע – (ואינני יודע אם לכך התכוונת במילה "גורל") תפיסת העתיד לבוא כמשהו שאינו ניתן לשינוי ויקרה לא משנה מה שתעשה היא תפיסת המיתולוגיה היוונית מצד אחד אך גם רווחת באיסלאם (או בזרמים מסויימים בו). מבחינת היהדות התפישה היא ש:
      "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמים"
      אתה יכול לחשוב בטעות שלפי הנ"ל באמת אין הרבה בחירה חופשית – אבל אם הולכים שוב לרמב"ם מה שהוא אומר על אותה "יראת שמים" הוא:
      "יראת שמים" == כל מה שאתה עושה.
      כלומר "הכל בידי שמים חוץ ממה שאתה עושה" (בחירה חופשית לעילא ולעילא).
      מבחינת הפרקטיקה וודאי שבחירה חופשית היא דבר הרבה יותר מוחשי מאשר תפישה של גורל.
      לדוגמא פילוסופים יכולים להתקשקש הרבה האם העולם הזה הוא אשליה או לא, אך כאשר הם עומדים בפני הכרעה שאשכרה תסב כאב לגופם לפתע תתגלה דעתם האמיתית. למשל הם עומדים באמצע הכביש ומשאית דוהרת לעברם: האם הם יתחילו לשאול את עצמם האם המשאית היא אשליה או שרובם המכריע (כ100% לערך) יברחו כל עוד הם יכולים?

      הרמב"ם ידע שיש בחירה חופשית בוודאות משום שאם היה מאמין בגורל (ורצה שנחשוב שיש בחירה חופשית לשם מטרה תועלתית בלבד)- אז מה אכפת לו אם נגיע לשם (לאותו גורל) דרך כאוס או לא דרך כאוס?

      בקשר לליבוביץ' – היה כבר מי שהכניע אותו בכל דיון בו שניהם השתתפו (קוראים לו הרב ד"ר אליהו זיני) ומה שהיה לו לומר על ליבוביץ' הוא ש"הוא ידע לשאול שאלות טובות" (בקשר לתשובות של ליבוביץ' לשאלות אלו זה סיפור אחר לגמרי אבל שאלות הוא ידע לשאול).

    • כפיר,

      אני מודה לך שאתה מביא את התפיסה של היהדות, וגם הלינק שהבאת בתגובתך הראשונה של תפישת הרמב"ם היה מאוד מעניין.
      אני לא בטוח שאכן הבנת לא נכון את התגובה האחרונה שלי, אבל אני אחדד בכל זאת. אינני יודע אם יש בחירה חופשית או אין, מכיון שאין דרך לדעת (זה למעשה כמו הויכוח על קיומו של אלוהים). יש טיעונים לכאן ולכאן (ראה את הלינק מויקיפדיה בתגובתי הקודמת), אפשר לשכנע או לשנות אמונות של אנשים, אבל פשוט אי אפשר לדעת. בגלל זה כתבתי שקבלת הטענה שיש בחירה חופשית, כמו גם שאין כזו, היא שרירותית, לא עובדתית.

      אני מסתייג מהאופן שבו הצגת דיונים פילוסופים כקשקוש, אם כי אני בטוח שלא התכוונת לפגוע ברגשות של אף אחד. בין מאות קוראיי, יש תריסרי דוקטורנטים לפילוסופיה, ואני בטוח שהם יכולים "להיכנס" בך הרבה יותר טוב ממני, ואני מזמין אותם לעשות זאת (אבל בנועם!). אני אסתפק בלציין, שאף אחד, כולל אף פילוסוף שאני מכיר, לא מפקפק בתחושה האנושית שיש חופש בחירה. וגם בדוגמא של המשאית שנתת, בן-אדם יכול להגיד שיש חופש בחירה ולברוח, או יכול להגיד שאין חופש בחירה ולהידרס, אבל בכל מקרה, אפשר יהיה לטעון שבשני המקרים, הבן-אדם בחר לברוח או להידרס, ואפשר יהיה גם לטעון שגורלו של האדם הזה נקבע כבר מראש (במפץ הגדול למשל או ע"י כוח עליון – לא באמת משנה), והוא לא באמת בוחר, אלא רק חושב שהוא בוחר. (אתה יודע איך אפשר לדעת אם זו משאית או שני אופנועים, נכון?)

      בתפישה של הרמב"ם, לפי הלינק, יש מעגל לוגי (אבל אפשר לסלוח לו, בכל זאת הוא חי לפני כמעט 900 שנה). הוא טוען (פסקה ח') שלבן אדם יש חופש בחירה משום שכך ה' ברא אותו. אבל איך הוא יודע שכך ה' ברא אותו? (תשובה: הוא מתבסס על פסוקים מהתנ"ך. אני לא רוצה להיכנס לויכוח תאולוגי. אתה מאמין שזה דברי אלוהים חיים. אני מאמין שהמדע והניסיון לחקור את היקום לא יכולים להתבסס אך ורק על פסוקים אלו, ולכן יש פה מעין מעגל לוגי). דרך אגב, כאנקדוטה, שים לב איך הרמב"ם כותב על הטבע, על ההסבר ה"מדעי" של התקופה שלו אודות כוח המשיכה – האש עולה למעלה, המים והארץ יורדים למטה.

      נקודה אחרונה: התפישה של התנ"ך שהאדם חופשי לבחור בין טוב לרע (שעליה מסתמך הרמב"ם) היא, בין השאר, תפישה תועלתית מאוד מתקדמת לתקופה. שים לב שזה הבסיס לאחריות הפלילית של היום. אם בן אדם שגנב יוכל לטעון שנגזר עליו למעלה לגנוב, איך אפשר יהיה להעניש אותו? איך אפשר יהיה לקיים חברה? חכמים, היהודים האלה.

      (ובנוגע לליבוביץ', אני לא מכיר את הדיון שהזכרת עם ד"ר זיני. אם יש לינק לזה, אשמח להחכים. אבל זה בכל מקרה יהיה נושא לפוסט אחר.)

    • יניב, כפי שאתה יודע,
      אינני פילוסוף אך עשה את הניסוי הבא:
      הרם בבקשה את רגלך הימנית שני סנטימטר מהרצפה.
      הרמת?
      יפה מאד (זה תקף גם אם לא הרמת).
      עכשיו אתה יכול לטעון שנגזר עליך להרים אותה כגזרת גורל וזאת משום שמה שאני כותב לך גם הוא גזרת גורל ואני כותב לך זאת משום שמה שאתה כתבת גם הוא גזרת גורל ולכן אין טעם גם בדיון הזה כי הוא נקבע מראש.
      ולכן עצם העובדה שפתחת בלוג (או שעשית כל פעולה כלשהי בעולם לצורך העניין…) אם לא מוכיחה שיש לך בחירה חופשית לפחות מעידה עליך (ועל כל אחד מהכותבים או מהקוראים) שאתה מאמין שיש כזו (לפחות ברמת המיקרו של אדם בודד).

    • שאפו!
      כל מעשה פוליטי, למעשה, כל הפגנה, כל שיחה שנועדה לשכנע, כל הצבעה בקלפי, וגם כל תגובה שלי בבלוג – כולם יכולים להעיד על העושים אותם שהם מאמינים בבחירה חופשית של אנשים. עדיין, זה לא מוכיח שיש כזו. :)

    • שמפו,
      אני רואה זאת כך:
      אם הכל הוא גורל אך אינני (או כל אחד אחר לצורך העניין) מרגיש זאת, אלא בדיוק הפוך – כולנו מרגישים שישנה בחירה חופשית, ואינני יכול לקבוע האם יש או אין בחירה חופשית "באמת" (מושג קצת סבוך להבנה – מהי בחירה חופשית "באמת") או שהכל גורל, הדבר היחיד שאפשר לחקור במקרה זה הוא מדוע אנחנו מרגישים שיש בחירה חופשית כאשר כל עולם הטבע (ברמה מעבר לרמה הקוונטית) הוא פחות או יותר דטרמיניסטי.
      מה מקור ההרגשה הזאת?
      ובכן שאלתי את הרב גוגל:
      http://ravsharki.org/content/view/3213/629/

    • תודה על הלינק! עליי לציין שהרב גוגל הוא גם הרב שלי – שאל את כל מי שהתארח אצלי בחתונה.
      מדוע אנו מרגישים בעלי בחירה חופשית זו שאלה מצוינת, שמתקשרת לבעיית הגוף והנפש.
      הפתרון של הרב שרקי מהלינק שהבאת הוא (לעצלני קריאה): כאשר האדם מפעיל את הבחירה החופשית שלו, הוא מתחבר אל גורם המצוי מחוץ לטבע – אלוהים – ואל החירות שהוא מעניק. שוב, בדומה לרמב"ם, יש פה מעין ביצה-תרנגולת, והפתרון שלבן אדם חופש בחירה בגלל שכך הוא מרגיש, והוא מרגיש כך מפני שכך נברא, הוא עדיין בעייתי בעיניי. טיעון זה, אגב, משמש כאחת ה"הוכחות" לקיומו של אלוהים – בני אדם "בוחרים" ויש להם "מוסר" כי נבראו בצלם אלוהים.

      יחד עם זאת, אני מסכים עם הרב שתפישה שאין חופש בחירה היא מסוכנת, בגלל ההשלכות על האחריות הפלילית (ומעבר לכך, האחריות המוסרית!) שכבר הזכרתי.

      יש לי קושיה לטענה שהעלת: אם בעוד כמה מאות שנים, בני אדם יחדלו לחשוב (או "להרגיש") שיש להם חופש בחירה, האם יגרום הדבר לשינוי דעתך? רוצה לומר, שהרגשה סובייקטיבית של בני אדם אינה רלוונטית, שכן היא עשויה/עלולה להשתנות, ממש כפי שפעם בני אדם חשבו או "הרגישו" שהשמש, הירח, ועגלים מזהב הם אלוהים, ומאז רובם שינו את חשיבתם/הרגשתם.

    • יש לי קושיה לטענה שהעלת: אם בעוד כמה מאות שנים, בני אדם יחדלו לחשוב (או "להרגיש") שיש להם חופש בחירה, האם יגרום הדבר לשינוי דעתך? רוצה לומר, שהרגשה סובייקטיבית של בני אדם אינה רלוונטית, שכן היא עשויה/עלולה להשתנות, ממש כפי שפעם בני אדם חשבו או "הרגישו" שהשמש, הירח, ועגלים מזהב הם אלוהים, ומאז רובם שינו את חשיבתם/הרגשתם.

      וודאי שהדבר יגרום לשינוי – שינוי חזרה להתנהגות שלפני כ3500 שנה כלומר:
      אם אין בחירה חופשית אז גם אין דין ואין דיין (משום שגם לו היה הרי אני הייתי "חייב" לבצע את מה שביצעתי) ואז מותר הכל – כלומר זה יהיה סופה של האנושות.
      אבל מעבר לתועלתיות – קשה לי לראות איך מצב כזה קורה – למשל זה יכול לקרות כאשר ההחלטה לגבי הרמת רגלך הימנית לא תהיה שלך אלא תהיה מוכרחת, כמו כל פעולה שלך ולכן זה יכול לקרות רק אם נהיה רובוטים מתוכנתים אבל אז – באמת לא תהיה בחירה חופשית by definition.
      אלא אם אתה מתכוון לרמות אחרות של חוסר בחירה חופשית (לא ברמת הפרט) אבל אז ההרגשה תמיד תשאר.
      פעם עשו ניסוי – מדדו פעילות איזורים שונים במוח של קבוצת אנשים כאשר הם בוכים/צוחקים/חולמים וכו'.
      מי שערך את הניסוי טען לניצחון השיטה המטריאליסטית – הנה מצאנו את המפתח לאיך האדם חושב. אבל הייתה בעיה אחת "קטנה" – כאשר עשו את הפעולה ההפוכה (כלומר עוררו את האיזורים הנזכרים במוח ע"י אלקטרודות – יוק: האנשים בקבוצה לא צחקו ולא בכו…

      כלומר יש איזה גורם אחר שאת הסימפטומים שלו אנו רואים כפעילות מוחית – היהדות טוענת שהגורם הזה הוא מחוץ לגופינו (במילה "מחוץ" הכוונה כמובן למשהו טרנסצנדנטי לחלוטין) ו…
      "לו" יש את הבחירה החופשית "באמת" משום ש"הוא" הנברא ו"הוא" הדומה לבורא (גם בחופש הבחירה אך גם בעוד דברים)

      אבל באופן כללי אני חושב שבחרת נושא כבד (לפחות עלי) לדיון ויש לי הרגשה שאנחנו מנסים לנתח כאן משהו שכבר נותח לפני אי אלו מאות שנים (ראה למשל ר' חסדאי קרשקש http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/hareshut/shaar-2.htm) שדווקא טוען שאין חופש בחירה (אבל אין לי (כרגע) משאבים כדי להבין באמת למה הוא התכוון (אני די בטוח שחבריך הדוקטורנטים לפילוסופיה דווקא מכירים את כתביו היטב))

    • ישעיהו ליבוביץ' חביבך טען שהמדע לעולם לא יוכל להוכיח שהנפש והגוף חד הם, מהסיבה הפשוטה שאין כלים מדעיים לאמת את מה שבן אדם טוען שהוא מרגיש או חושב לבין התצפית האובייקטיבית במוח.
      הנושא אכן כבד (וכמובן שאינו חדש), ולצערי עשרות חבריי הדוקטורנטים ושני חבריי הפרופסורים אמריטוס לפילוסופיה עסוקים מדיי מלהחכים אותנו.
      אני חושב שהאשליה של בן האדם שהוא חופשי לבחור (אשליה לא כי אינו חופשי אלא כי זו הרגשה סובייקטיבית) היא משהו שתמיד יישאר. וכמובן שמבחינת התועלת לחברה, כפי שכבר אמרתי, היהודים הבינו את זה נכון כבר בזמן כתיבת התורה.

  3. אהבתי..
    אני חושב שזה הגורל שלך – לכתוב בלוגים.
    אגב, השיר של שלמה ארצי זה "וביחד נזדקן" – מה הפרס?

    • מאיר ויניב (מאיר), אני שמח שמצאתם לנכון להשתמש בציטוט "במקום באך ננגן שופן", אך השמטתם את ההמשך "אלתורים קבועים". הרי מה הם אלתורים קבועים אם לא הקונטרסט בין הגורל הקבוע לבחירה חופשית.
      לעיתים שאני יושב על הפסנתר ומאלתר מנגינה (לרוב זה מילות שיר) אני שואל את עצמי, האם באמת בחירת המילים היא שרירותית, או שמא זה הגורל שאיבד את הגבר דווקא דרך המרפסת.
      מחכה לצ'ק התמלוגים.

    • גדול!!! קרעת אותי מצחוק! כמעט כמו כשג'ורג' הוציא כדור גולף מחור הנשימה של הלוויתן.
      תגיד, איך הסכמת לחלוק את התוכנית עם רענן שקד? לא פגע לך באגו? ואם כבר השגתי את תשומת הלב שלך, נראה לי שאתה טועה. אלתורים קבועים זה מה שאתה עושה בהופעות. כמה פעמים אפשר לשיר "שוטר מדבר אליי" ליד המאבטחים של קיסריה? לא נראה לך שצריך לחדש, או לפחות להוזיל כרטיסים?

  4. מאירשטיין
    סחטיין על האומץ וכה לחי…
    מעשה באחד על ה-בחכי (ביטוי מס(צ)רי שגור גגל אותו…)
    טוענים חבריו הוא עראקי
    יום אחד התיישב
    ופתאום הוא כותב
    ה-יפצח הוא בריקוד הסירטאקי?…
    מבטיח לעקוב בנאמנות!!

  5. היי יניב,

    סחטיין על פתיחת הבלוג, מאתגר ומשעשע. אשמח לעבוד איתך כעורך ולתת לך את העצות הספרותיות (והביקורתיות-הוזהרת מראש) שלי.
    לגופו של דבר, לא הבטיחו לי ולך שהחיים הולכים להיות קלים, או פשוטים, או לא מאתגרים.
    תכנת אולי לא יהיה מקצוע רלוונטי על אי בודד, אבל היי, איים בודדים זו חיה נכחדת. בעולמנו המודרני להיות גבר, אב, בעל, תכנת, זה גאגלניג לא פשוט. כבני אדם אנחנו בעלי כישורים יותר גדולים להשרדות על אי בודד מאשר כישורים להשרדות בבנייני הייטק.
    אני ממליץ לך על הספר "דרך גבר" של דוויד דיידה. . הספר עוזר למצוא מחדש את האנרגיה הגברית שנולדנו איתה כדי להשרד על איים בודדים, ולהתאים את האנרגיה הגברית הזו לימינו המודרניים.

    • תודה על המחמאות! ואני לא מפחד מביקורת, להיפך.
      אני אחפש את הספר. תודה על ההמלצה. אני מסכים איתך שתפישה חדשה למושג הגבריות היא מאוד נחוצה בימינו, מהבחינות שציינת ומבחינות נוספות, למשל גידול ילדים וחיבור לרגשות. מעניין, אבל, שמכל מה שכתבתי בפוסט, הגבת דווקא על העקיצה שלי את מקצוע התיכנות. מה זה מעיד עליך לדעתך? (עכשו שכבשתי בסערה את עולם הבלוגים, האתגר הבא הוא עולם הפסיכולוגיה)

  6. תודה על השיתוף, נהניתי לקרוא (ולהזדהות :-] ).
    אה, ו- דובדבנים עם חתיכות שוקולד מריר, כמובן.

  7. אכן, זוהי "בחירה" קשה להיוולד למשפחתנו…
    מזל שהיא שרירותית.. :)
    אגב, מי צייר את הקרקטורה? איזה כישרון כביר… :)
    ברכות על הבלוג!
    נשיקות ואהבה
    ממני ומגיסך לעתיד (הוא לא יודע למה הוא נכנס.. אל תגלה לו..)

  8. הי יניב,
    יופי של כתיבה והנושא אכן מרתק. מאז שאני זוכר את עצמי התפלספתי (בעיקר ביני לבין עצמי) בנושאי גורל \ שרירותיות \ בחירה חופשית במיוחד לאור העובדה שאני סובל מתסמונת המתלבט המתייסר האין סופי…
    מרתק בעיני שבכל אחד מהאפשרויות שאנחנו מסוגלים לעלות על דעתינו בנסיון להסביר את החיים (דטרמיניזם מול אקראיות מול רצון חופשי) יש כשל לוגי מובנה.
    גישה דטרמיניטתית מעמידה בספק את תקפות המחשבה שלנו מלחתחילה כפי שנכתב כאן ובעיקר סותרת את ה"אשליה" שלנו לגבי בחירה חופשית (כמו בחירה שלי לכתוב תגובה זו).
    אקראיות גם סותרת את ה"אשליה" הנ"ל וגם קשה לקבל אותה כמסבירה ה-כ-ל ביודעינו שלפחות העולם הפיזי פועל במסגרת חוקים מסויימים ומגבלות שניתן לתאר בנוסחאות. כל ניסיון לקמבן אקראיות עם מודל דטרמיניסתי מעלה שאלות של איפה הגבול בדיוק.
    ולבסוף בחירה חופשית, כן זו שמבלי "להאמין" בקיומה אכן כל הבסיס לחיים שלנו כאן מתרסק, איך היא בדיוק משתלבת עם שתי הגישות הנ"ל, מה גם שתנאי מקדים לקיום בחירה חופשית לדעתי הוא קיום הנפש שהיא לא חלק מהעולם הפיזי.
    גוף ונפש – עוד נושא מלא בסתירות ופרדוקסים.
    מה שמרתק לדעתי בכל אלה זה באמת העובדה שאנחנו חווים את החיים כפי שהם יום יום (ואת זה אי אפשר לסתור) למרות שממש לא ברור מה לעזאזל קורה פה…

    • וואו…
      במשפטים ספורים, הצלחת לתמצת באופן קולע, מדויק, שלא לומר מעורר קנאה, את הסוגיה כולה!
      הבעיותיות של שילוב התאוריות במציאת הגבול שביניהן (כפי שכתבת – שוב, מבריק!) היא מה שמובילה אותי לעבור בקיצוניות מאמונה שאנחנו נפש בלבד אל אמונה שאנחנו גוף בלבד, וחוזר חלילה. אם אמצא את הפתרון, כנראה שסוף סוף אוכל להתפטר מהעבודה.
      אגב, ההתלבטות שלי בהחלטה האחרונה שלי איזו משרה לבחור היא, בין השאר, מה שהובילה אותי אל הפוסט הזה ואל המסקנה, המדכאת במקצת, שכל החלטה שאעשה תשנה את קורות חיי מצד אחד, אבל תהיה שרירותית (לפחות בחלקה, מהסיבות שציינתי בפוסט) ולכן בעצם סוג של הימור. אם משלימים עם העובדה הזו – דבר קשה מאוד בפני עצמו – אז אולי זה יעזור להתמודד עם תסמונת המתלבט המתייסר. בהצלחה עם זה!

  9. יניב, יישר כוח!
    נהניתי מאוד לקרוא את הכתוב.
    זו סוגייה שנויה במחלוקת, אך אופן הצגת הדברים מעניין, קולח וקריא.
    לילי

  10. יניב,
    נושא מסקרן להתחיל בו את הבלוג, ובחירת השם של הבלוג מעידה על כך שהנושא חשוב לך.
    כפי שאני רואה זאת, החיים והיקום מסביבנו הם ללא ספק דטרמיניסטים, לכל דבר יש סיבה ותוצאה, אך כל ניסיון למדל את רצף האירועים הזה יעלה חרס, מכיוון שיש יותר מדי פרמטרים המעורבים בעניין (משק כנפי הפרפר …)
    עם זאת, אני חושב, שבסביבה הקרובה של האדם, במעגל ההשפעה שלו, יש לו את היכולת להשפיע על מהלך העניינים, וזה מה שמניע אותו. הידיעה שיש בידינו את היכולת לקבוע איך ייראו חיינו היא אכן חרב פיפיות, שכן עם היכולת הזאת מגיעה גם אחריות עצומה.

    ברכותיי על היוזמה היפה, התוכן מעניין ומעורר מחשבה, אשמח לקרוא פוסטים נוספים.
    ויופי של איור, עדי :)
    אורי 

    • תודה רבה! פוסט חדש עם קריקטורה חדשה יעלה בימים הקרובים, stay tuned!
      אני מקווה שלא כל ניסיון למדל את האירועים יעלה חרס, כי פיזיקאים מקדישים את כל חייהם לסוגיות האלו ממש. ייתכן ומכניקת הקוואנטים, שמצד אחד היא דטרמיניסטית ומצד שני יש בה איזשהו אלמנט של אקראיות, מקרבת אותנו אל הפתרון (עד מציאת תאוריה חלופית טובה יותר).
      ובכל פנים, אני חושב שתמיד עלינו לנהוג כאילו יש בידינו את היכולת לקבוע ואת האחריות העצומה (גם אם מוגבלת) – וראה את הדיון שלי עם כפיר בנושא.

  11. מסכים איתך יניב לגבי ההכרה שלך שיש משהוא מקל דווקא בעובדה שיש שרירותיות בכל החלטה שאנחנו מקבלים בגלל חוסר היכולת שלנו לנבא את השפעתה העתידית כפי שתהיה באמת. זה קצת מסיר מעלינו אחריות באופן שניתן למנף להכנסת קצת קלילות בתהליך קבלת ההחלטה. או במילים אחרות: "יאללה, נלך על זה ומה יהיה יהיה…".
    אגב, טכניקה נוספת ששמעתי מבחור שעבד איתי פעם (לא אתה…) זה לנסות להכיר בעובדה שאם נורא מתלבטים, כנראה שהחלופות די קרובות זו לזו (לפחות במידת הרצון לממש אותן) ועל כן זה לא באמת משנה מה נבחר – פשוט לבחור כבר וזהו!
    אני לא ממש מצליח ליישם אף אחת מהגישות הנ"ל באופן שייקל עלי בתהליך קבלת החלטות ועל כן נותרתי בעוונותי לוקה בסינדרום המתלבט המתייסר האינסופי כמוזכר.

    אגב, תודה על המחמאות למרות שמי שראוי למחמאות כאן זה אתה כמובן. תימצות ודיוק הן תכונות טובות אולי אבל
    עדיף לתבל – כפי שאתה עושה בכישרון רב – במעט הומור וקלילות שכן אלמלא הם תשאר ללא קוראים (אולי גם אני אעזוב…)
    מצפה בסקרנות לפוסט הבא…
    איל.

    • אל תקל ראש בכישוריך, אייל!
      הטכניקה הנוספת נשמעת כטכניקה משלימה לא רעה. סך הכל, השרירותיות לא מוחלטת, ואנחנו כן מנפים החוצה אפשרויות שבבירור נראות לנו לא טובות (מספיק). האפשרויות שנותרו, כפי שאומר חבר שלך, כנראה שכולן טובות באותה מידה (בהתחשב בידע המוגבל).
      שוב תודה על המחמאות! פוסט נוסף וקריקטורה נוספת יעלו עד יום א'.

  12. יניב, תתחדש על הבלוג!
    הנושא שבחרת מאוד מעניין ואתה מביע את עצמך בצורה מאוד כנה! מאוד נהנתי לקרוא.
    העולם הזה קשוח. אין ספק.
    ולדעתי אמונה בגורל, היא אמונה בסוג של ישות מכוונת, שאנשים נאחזים בה כדי להתמודד עם העולם ולהסביר לעצמם תופעות וסיטואציות גורליות, שנולדו לתוכן או שנקלעו לתוכן במהלך החיים (לטוב ולרע). מן הפלת אחריות על היקום.
    אך אני מסכימה כי אמונה בגורל היא סוג של בחירה. מה שאתה קורא לו שרירותי כגורלי, הינו עניין של בחירה חופשית ואני רואה בכך זכות גדולה.
    כפי שציינת, הגורל אפוא קובע כמה החלטות ראשוניות בסוג של שרירותיות כמו: מינך, העדה שלך, צבע העיינים ההורים שלך, ויכול להיות שכל החלטה ראשונה כזו שהיה קובע – היית תוהה על קנקנה. ואין לזה סוף.
    ונכון כי אין אנו ממצאים את פשר קיומנו (במובנים מסוימים כן ובמובנים מסוימים לא) אלא רק מגלים אותו (פרנקל). אך אני מאמינה כי גם אין אנו צריכים לקבל את הגורל כמובן מאליו. וכי קיימת בנו את הזכות או יכולת לפרש את המציאות בדרך מסוימת, ואף לנתב את "הגורל" לאפיקים נוחים ונעימים.
    אך לא פחות חשוב זה שאם אתה מפסיק לחשוב כל כך הרבה על סיבות ודרכי שינוי ומנסה לקבל את מה שאינך יכול לשנות כעובדה ואת מה שהינך יכול לשנות כזכות, לדעתי אתה נמצא במקום טוב ומצאת שלווה.
    ומה באמת חשוב בחיים אם לא לראות את חצי הכוס המלאה ולאהוב גם את מה שיש?

    • תודה, נעמה, על התגובה ועל המחמאות.
      אכן, יש הרבה דרכים שהאנושות נוקטת כדי להתמודד עם חוסר היכולת להבין את פשר החיים. כל הדרכים בעיניי לגיטימיות – לפי המוטו בסרט של וודי אלן, Whatever Works. אפשר להאמין שהגורל קובע הכל, או כמעט הכל, ולנסות לקיים דיאלוג (תפילה) עם הגורל כדי לשפר את מצבנו. אפשר לקבל את גזירת גורלנו ולפעול לניתוב הגורל בדרכנו, לפי הקלפים שקיבלנו – מה שטוען פרנקל. (לא מכיר כל כך את הספר שלו. אם את מכירה ובא לך להרחיב בתגובה כדי שכולנו נשכיל, אשמח מאוד). בכל מקרה, החיים הם זכות גדולה, אבל גם סבל נפשי מתמשך שכל החיים אנו מחפשים איך להתמודד איתו – מה שקראת לו "לפרש את המציאות בדרך מסוימת".

כתוב תגובה לאורי (אי שם במספר עבודות קודמות) לבטל