אגודלים למעלה

יש הרבה עניינים בוערים על הפרק: ההתקפה הקרבה באיראן, אישור התיקון לחוק האזרחות בבג"צ, כניסתם של אנשים מהמוכשרים ביותר שיש לפוליטיקה. ולכן נראה שאין מתבקש יותר מאשר להקדיש פוסט זה לחוויית הצפיה שלי בסרט "החבובות" החדש, אותו ראיתי לפני מספר ימים בקולנוע רב-חן עם זוגתי שתחיה. עצם הליכתי לצפות בסרט היא, כנראה, ההוכחה הניצחת לכפיר שאכן לא קיימת בחירה חופשית אמיתית בעולם (ראו את הדיון שלי עמו בפוסט הקודם). בכלל, אני לא אוהב לצפות בסרטים בקולנוע, ומתעב סרטים הוליוודים כמעט באופן גורף מסיבות שיובאו בהמשך. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שראיתי סרט ברב-חן – מעט הסרטים שאני אכן צופה בהם הם מז'אנר הדרמה, רצוי מהסוג הזר, בקולנוע "לב", כמה מתנשא מצידי (זה כנראה מגיע מהצד האשכנזי שלי). בהינתן כל זאת, לא ציפיתי להנאה רבה, ונותר לי רק להתייחס לכל החוויה כאל תצפית אנתרופולוגית, ובפרט כהזדמנות לבחון ולבקר את האספקטים החינוכיים של הסרט על קהל היעד העיקרי – ילדים.

ראשית כל, אזהרת ספוילר – כל מי שלא ראה את הסרט ומתכוון לראות (בוודאי רובכם הגדול) מתבקש לקרוא את הפוסט לאחר הצפייה. לא הייתי רוצה לקלקל לכם את חוויית הצפייה בלגלות, למשל, שבסוף הסרט הכל מסתדר וכולם מאושרים. יחד עם זאת, צריך לזכור שמדובר בתצפית אנתרופולוגית של סרט ילדים, כך שמעט מאוד פרטים קריטיים מתגלים (יש שניים כאלו והם מסומנים באזהרת ספוילר מודגשת תוך כדי הטקסט), והדבר מפריע בעצם רק לרגישים ולנוירוטים שבין הצופים, דוגמת אחד מחבריי, שלא אנקוב בשמו (הוא יודע לבד).

 

טובי אנשינו נכנסים לפוליטיקה – באדיבותה של עדי, אחות יקרה וכשרון כביר.

אתחיל בדבר מוכר לכולם – ה"בקרוב"ים, או בשמם הפופולרי, The coming attractions, יענו האטרקציות הבאות עלינו לטובה. למעשה, זה די מוזר שאנו מסכימים לשלם 37 ש"ח לכרטיס ולא מוחים על 20 דקות של פרסומות שנכפים עלינו, אבל התרבות האמריקנית (ידועה גם תחת השם "קפיטליזם") הצליחה להפוך גם את הבקרובים לסוג של בידור, ואין פסול בכך. הפקות משקיעות ביצירת טריילרים מבדרים וסוחפים, ואין ספק שזה עדיף מלראות את ג. יפית או אראלה ממפעל הפיס. אמרות כנף כמו A young woman’s strange, erotic journey from Milan to Minsk זכורים לטובה אפילו אם לא ראינו את הסרט (מה שם הסרט ואיזו סדרה הפכה את זה לאמרת כנף? – פרס לפותר/ת ראשונה). אלא שהפעם נתקלתי במה שנראה כמפלצת של בקרובים. ממש לפני תחילת הסרט, לאחר שנגמרו הבקרובים הרגילים, התחיל בקרוב אחד ארוך, שנמשך כ-7 דקות, ומכיון שלא היה ערוך כ"בקרוב", אלא היה ממש מספר סצנות רצופות מסרט אחר, לרגע חשבתי שטעיתי באולם ובמקום "החבובות" שונמכתי ל"צעצוע של סיפור x", כש- x ϵ N, x ≥ 1. במחקר שעשיתי כדי למנוע מעצמי פאדיחות לפני אלפי קוראיי, גיליתי שמדובר בעצם ב"בונוס" שדיסני מעניקה לצופים ב"מתנה" – סרט קצר (בשמו הטכני, short, מושג חדש שלא הכרתי. לא תאמינו, זה כנראה קיצור של המושג short film) ושמו "Small Fry" עם הדמויות מצעצוע של סיפור (לרבות דיבובים של כוכבי על כטום הנקס וטים אלן). עוד מסתבר שלפני כמה חודשים יצא "שורט" נוסף (בתחילת הסרט "מכוניות 2"), שגם בו נחשפנו, בעל כורחנו, להרפתקאות אותם צעצועים. כנראה שבקרוב ייצא לאקרנים אותו "צעצוע של סיפור x", וכדאי שאנחנו הצופים, ששילמנו בכלל עבור סרט אחר, נסמן ביומן. בעיניי, נראה לי שנחצה פה איזשהו גבול מסוים של אתיקת פרסום – כאילו יש כזו – ובמקום לשדר טריילר ערוך המיידע אודות סרט חדש ותכולתו, חושפים אותנו, בלי שביקשנו, למהלך של סרט אחר ממש. הצופה מספיק לפתח קשר אל הדמויות וסקרנות כלפי העלילה, ואז הוא נשאר תלוי באויר עם אפשרות לקבל סולם תמורת 37 ש"ח נוספים. אני מניח שאני נשמע קטנוני וטרחני לאלה שלא מכירים אותי (אלו שמכירים לא מופתעים). אני יודע, קיבלנו סרט קצר במתנה, הסרט היה מבדר, הצופים גם ככה מכירים את הדמויות של צעצוע של סיפור וזה בעצם אותו דבר כמו הבקרובים הרגילים. עם זאת, אין לי ספק שהתופעה הזאת תתרחב, וכך כבר ימכרו יותר ויותר סרטים בעתיד. אני מניח שבקרוב לא יציגו סרט קצר נפרד עם סוף, אלא רצף כלשהו של סצנות אמיתיות מהסרט שמנסים למכור, רצף שבוודאי ייקטע בנקודת שיא כלשהו, למשל כשהגיבור נופל מצוק או בדיוק מתחיל אקט מיני, או משהו אחר ברוח זו. שאלה פתוחה לדיון: האם יש פה חציית גבול או שזה "בקרוב" רגיל?

לאחר שהסדרן ענה לי שאנחנו באולם הנכון, עברו שבע דקות והתחיל הסרט, סוף סוף. ציינתי כבר שאני מסנן סרטים, לא רק כי חצי-האשכנזיות מחייבת, אלא כי אני מרגיש שהצלחתי, פחות או יותר, לפצח את הקוד הגנטי של הסרטים ההוליוודים. זו לא תגלית מרעישה – רוב מוחלט של הסרטים ההוליוודים הם קופי-פייסט של סרטים הוליוודים אחרים, בשינוי קל של שמות ומראה הדמויות, עיסוקיהם ומגוריהן (האם זו הסיבה שהרוב המוחלט של קוד תוכנה הוא קופי-פייסט של קוד אחר? הממ…) הדמויות ההוליוודיות הטיפוסיות עשויות מקרטון, ללא שום עומק (בניגוד גמור לכמה סדרות אמריקניות מעולות, כמו "אבודים" שכבר דיברתי בשבחה), ובמקרים רבים אפשר לנחש מראש את תפקידם בעלילה. כך, הכוסית נועדה ליצור מתח מיני (בדר"כ על-ידי פלירטוט עם הגיבור הראשי ולעתים גם התפשטות לידו ומעבר), הבריון עם האקדח ושורות המחץ נועד להתגבר על כל מתח ולשמש מודל חיקוי לגברים אינפנטילים (AKA, אמריקאים), הגיבור הראשי ב"קומדיה הרומנטית" נועד להתאהב, להתאכזב או לפגוע, להתגבר ולכבוש מחדש את אהובתו, הבחור האקסנטרי, השלומיאלי ו/או הטיפש להחריד נועד ליצור סיטואציות קומיות שאותי כבר לא מצחיקות, הדמות המשנית החכמה ו/או סימפטית נועדה לעזור לגיבור להבין את טעויותיו, וכן הלאה, אובר אנד אובר אנד אובר, עד שזה באמת אובר (ברוך השם!), תמיד בהאפי אנד, לעיתים עם "לקח" אחד או שניים שהתסריטאים מאייתים לך בפרצוף כי אתה טיפש מדיי להבין לבד. נכון, לעיתים רחוקות יש יוצאים מן הכלל, כמו "מטריקס" ו"החוש השישי" (אבני דרך קולנועיות שאחריהן הקולנוע השתנה), "מעבר לכל דמיון" (תסריט רענן, פשוט אך מבריק, שמעיד שלא מוכרחים הפקות גרנדיוזיות בשביל לחדש) ו"הילדים בסדר" (אבן דרך תרבותית). אבל אלו רק מעידים על הכלל, שבעטיו אני בדר"כ אפילו לא נותן סיכוי לסרטים שאחרים מדברים בשבחם. ולכן, כשאני מתחיל לצפות ב"החבובות", סרט ילדים בהפקה של דיסני, אין לי הרבה ציפיות עבור עצמי, ולא נותר לי אלא לנסות לדמיין את חוויית הצפיה של הילדים שלי (כשיהיו) וילדים בכלל – שלא יודעים שזה קופי-פייסט – ולחשוב איך הסרט יכול להשפיע על חייהם. מהזוית הזאת אשוחח על הסרט.

אתחיל בדברים שאהבתי בסרט – כן, יש כאלה הפלא ופלא. קודם כל, הסרט חביב מאוד, בעיקר בגלל החבובות עצמן – דמויות שאנו כבר מכירים מהתוכנית המוסיקלית המצוינת והנוסטלגית, תוכנית שבהחלט אציג לילדיי. בנוסף, האיחוד של החבובות המיתולוגיות נבנה היטב לאט ובהדרגה, באופן שמזכיר מאוד את האיחוד השמימי של סיינפלד לאורך העונה ה-7 של לארי דיוויד, "תרגיע". שנית, התסריטאים הצליחו לשלב הומור מתוחכם יחסית (אפילו סאטירי) המיועד להורים-של (במקרה שלי, לבן-זוג של) ומועבר למעשה מעל לראשיהם של הילדים. בסרט עוקצים סלבריטאים ואת תופעת הסלבריטאות (אמנם לא דבר חדש, אבל תמיד מבדר, ובעיקר מפתיע בסרט מסוג זה), מודעים לחוסר הטבעיות של סצנות השירה והריקודים כחלק מסצנות שאמורות לדמות לחיים הרגילים,  ואפילו לועגים לרמתן הנמוכה של תוכניות הריאליטי דהיום (הם מציגים תוכנית שבה תלמידים מכים אגרופים במוריהם הקשורים). שלישית ואחרונה, אע"פ שאני שונא שמאייתים לי "לקחים", ספרתי בסרט שלושה לקחים, או עצות, שהם לא רעים בכלל לילדים, ואפילו מתאימים ללא-מעט מבוגרים:

  • לא צריך שכל העולם יאהב אותך, מספיק בן-אדם אחד
  • רק מפני שלא מצאת את הכשרון שלך, אין זה אומר שאין לך כלל כשרון
  • כמו שיש לך גיבורים שאתה סומך עליהם, אתה צריך לסמוך גם על עצמך

אני שומע את שריקות הבוז עד לכאן (אל דאגה, ביקורת על הסרט מיד תגיע), אבל אלו שלוש עצות שאשמח שילדיי יקבלו, למרות שנראה שהם דוקא ישימים יותר עבור הוריהם הספקנים.

וכעת לחלק הכיפי שכולכם ציפיתם לו – הביקורת. אתחיל במשהו מאוד ראשוני: מבנה עלילה המבוסס על טובים (החבובות) ורעים (איל נפט שרוצה להרוס את האולפנים שלהם בשביל נפט). [מאמר מוסגר: מרתק איך גוף מבוסס-רווח כדיסני, שמעצב את התרבות הפופולרית (לטובה ובעיקר לרעה), הופך גוף מבוסס-רווח אחר לדמות דמונית, בלי שהדבר יוצר דיסוננס כלשהו אצל הצופים.] מילדותי אני זוכר מבוגרים צופים בסרטים דוברי אנגלית, כשאני מפציר בהם בשאלה: "מה אומרים?" (לא הצלחתי לקרוא את התרגום) באחד המקרים, כדי להבין מה קורה בסרט, שאלתי את דודה ג'סיקה (שם בדוי, שמה האמיתי רונית): "מי הרעים?" היא הסבירה לי שאין בסרט טובים ורעים; אני לא בטוח שהבנתי. אין ספק שמבנה העלילה של טובים מול רעים עוזר לבנות מתח אצל הילדים (ואצל כמה מהוריהם, משום מה), כשאפקט דד-ליין כלשהו מגביר את המתח, וזה מסייע להזדהותם עם הגיבורים, לריתוק שלהם לעלילה, וליצירת קתרזיס כאשר הטובים מנצחים, תמיד ברגע האחרון. אבל אני תוהה (שאלה לדיון מס' 2), האם מבנה של טובים מול רעים לא מוביל להשטחת המציאות, לחוסר יכולת להבין ולהכיל שיש אפור בחיים? האם אי אפשר לרתק ילדים לעלילה ולגיבורים ללא האמצעי הזה?

הביקורת החינוכית העיקרית שלי על הסרט קשורה לאופן בו מאפיינת דיסני מערכת יחסים זוגית טרום נישואין. בכלל, האופן שבו מוצגות מערכות יחסים בהוליווד – לפני ואחרי הנישואין – מזעזע ולא מציאותי, ומניסיון אני יכול להעיד שזה עיוות את התפישה שלי כנער מתבגר (עד גיל 27) וגרם לי די הרבה סבל. נגעתי בזה טיפה בפוסט הקודם. בסרט הזה, מכיון שמיועד לילדים ומופק ע"י דיסני, היו עיוותים דווקא בכיוון ההפוך למה שהורגלנו. במקום נשיקה לוהטת או סקס פרוע, המוצגים ללא ראיה של בניית קשר רגשי מינימלי בין בני-הזוג אבל מהווים אינדיקציה ברורה שהם נועדו להיות ביחד, הסרט מציג זוג מבוגרים במערכת יחסים, שיוצאים כבר 10 שנים, אבל לא גרים ביחד, ישנים באותו חדר במלון אבל במיטות נפרדות, ואפילו מתנשקים רק על הלחי. הלובי הנוצרי-פונדמנטליסטי בארה"ב, מסתבר, נוחל הצלחות שלא היו מביישות את האייטולות או את המשוגעים שלנו (אין צורך בשמות, יש הרבה). (ספוילר: מעניין, דרך אגב, שמראים את קרמיט ומיס פיגי מתנשקים על ה"שפתיים" – אבל הם חבובות אז זה כנראה לא חולני עבור הנוצרים. סוף ספוילר) אל דאגה, יש גם עיוותים מהכיוון ה"רגיל". יחסית בתחילת הסרט, מיד אחרי שמציגים את בת-הזוג מרי, הסרט מראה את הפנטזיה שלה: בן הזוג שלה גרי רוכב לעברה על סוס, יורד ממנו, כורע ברך ומציע נישואין. אמנם יש לה קריירה מצליחה, דווקא כמורה למלאכה (היא מתקנת את הסטרטר של חיפושית ישנה בסצנת הפתיחה – דיסני מנסה לקרוץ לפמיניסטיות!), אבל השאיפה היחידה שלה זה להתחתן. כך היא כנראה קיבלה את שמה – מרי. לעומתה, לגרי אין את השאיפה הזו, ושאיפתו היחידה המוצגת היא להעניק עזרה ואחווה לאחיו (שהוא למעשה חבובה) ולחבובות, כצופה מסור של התוכנית המיתולוגית. אלה, ילדים, סודות החיים: לא נוגעים עד לחתונה חוץ מנשיקה על הלחי, האישה רק רוצה להתחתן, לגבר יש גם עניינים אחרים בחיים מלבד מערכת היחסים וחשוב לו להיות חבר/אח טוב, אבל הוא נאלץ בסופו של דבר לתעדף את בת-זוגו (מה שנקרא בהוליווד "התבגרות"), והזוג הוא זוג מושלם – אפילו קוראים להם מרי וגרי. חולי נוסף, וחמור יותר בעיניי, הוא סצנת מריבה, הנובעת מזה שגרי שכח את יום השנה שלהם. מרי נפגעת מזה ופונה לגרי בשיחה גלוית לב בה היא מתוודה שהוא בן זוג נפלא אבל חשוב לה שישתפר בהיבטים מסוימים. סתם, לא באמת: מרי נפגעת, טורקת את הדלת ויוצאת לטייל לבד. בני זוג, כידוע, צריכים לקרוא זה את מחשבותיו של זו ובכך לענות על כל הצרכים ללא ההכבדה המעיקה של תקשורת זוגית – אחרת אין זה זיווג הוליוודי. אבל הסירו דאגה מליבכם (ספוילר עד סוף הפסקה), הם השלימו לבסוף והסרט מסתיים  בהצעת נישואין רומנטית, עם כריעת ברך ויהלום לא קטן, בדיוק אותו יהלום מהפנטזיה של מרי בתחילת הסרט (מזל שהיא התפשרה על הסוס). כנראה שהם בכל זאת הזוג המושלם. שימו לב שהצעת הנישואין מביאה לקתרזיס האחרון בקרב הילדים, במיוחד הילדות. פסיכולוגים, אל תמהרו להשתלמות #C.

הביקורת החינוכית האחרונה – זה יהיה קצר אני מבטיח – נוגעת לגיבור הראשי וולטר. מדובר בילד קצת מסכן מכיון שהוא שונה – הוא בעצם חבובה – אבל הוא מצליח להתגבר ולהגשים את חלומו לפגוש את החבובות. הסרט מראה שהוא בעל תושיה והוא זה שלמעשה מניע את איחוד החבובות. עד כאן הכל טוב ויפה – מציגים לילדים את כוחם של התגברות, אומץ ותושיה – אבל כמובן שדיסני לא תסתפק בזה. וולטר מתבקש להעלות מופע משלו לתכנית האיחוד, ואז הוא עובר את השלבים הרגילים (ספוילר): הוא לא יודע מה הכשרון שלו, אח"כ הוא משקשק מפחד ואף נמלט, ואז מגיע השיא – לא רק שהוא מתגבר על הפחד, אלא הוא נותן את המופע הכי מוצלח מבין כולם (יותר מוצלח מהחבובות האחרות, בעלות הניסיון המוכח בהופעות מול קהל) והקהל מריע בעמידה. (סוף ספוילר) אם רק תשתדלו, אם רק תחפשו את הכשרון בתוככם, הוא יתגלה לפניכם, ילדים, ותצליחו להתגבר על הפחד ולהפגין את גודל כשרונכם, שזה עתה גיליתם – והכל תוך מספר שעות, ללא עבודה קשה וסיזיפית, ללא התמדה – ותהפכו מיד לכוכב נולד. אני מסייג את דבריי, שכן יש פה מסר חיובי של השגיות (לפעמים זה דבר חיובי), רדיפת חלומות והגשמתם (האתוס האמריקני אחרי הכל – למרות הביקורת עליו), אבל באמת כואב לי על הילדים המסכנים, שרק אלוהים יודע איך הם מפנימים את כל זה ואיך יתמודדו עם זה בעתיד. שאלה לדיון מס' 3, האם צריך להראות לילדים את המציאות כפי שהיא, או לייפות אותה בשביל ההנאה והתמימות שלהם? או שאולי אני (שוב) מפְריז, ובכך בעצם מזלזל באינטליגנציה של הילדים וביכולתם להפריד בין בדיון למציאות? אחרי הכל, גם אני נחשפתי לכל החרא הזה, ועדיין יצאתי נורמלי, יחסית, בערך, בקושי רב (הרמתי להנחתה, הֱיו עדינים).

השאלות לדיון, כמו גם החידה, כמו גם כל עניין אחר רלוונטי לתוכן הפוסט, פתוחים לציבור הרחב. בואו בהמוניכם, אל תתביישו! אם צלחתם את כל המלל הזה (איך, באמת, הצלחתם?), תתרמו קצת משלכם, אל תהיו קמצנים.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “אגודלים למעלה

  1. יניב היקר, הרשה לי לענות לך לפי סדר הופעת השאלות.
    0. הסרט הוא כמובן סרט בדיוני שמופיע מספר פעמים בסדרת המופת 'סיינפלד'. זה היה קל מדי :)
    1. עולם הפרסום והשיווק הוא חלק בלתי נפרד מכל סרט הוליוודי. אפילו דברים אלמנטריים כמו כוס משקה הוא פרסומת סמויה לחברת קוקה-קולה או פספי-קולה או כל חברת ייצור משקאות אחרת. היום, פשוט לא ניתן להפיק סרט בהוליווד ללא נונתי חסות (כגון, גוגל, מייקרסוסופט, פיצה האט וכו') ואולפני הטלוויזיה חיים איתם יד-ביד. המצב הזה כנראה שלא ישתנה בקרוב וצריך לדעת פשוט להתעלם מזה. לגבי הפרסום העצמי שדיסני עשו בסרט הזה, הרי אין פה שום דבר שונה ממתן חסות ע"י חברה אחרת. דיסני זו חברת ענק המגלגלת מיליארדים בשנה ואם, לדעתם, "התוספת החינמית" שכולנו "זכינו" להנות ממנה תגרום להם לרוויחים עתידיים, הם ישתמשו בה. האם זה פסול? לא בטוח… לא יותר פסול מלהשתמש במחשב נייד של חברת אפל או להציג מכשיר של חברת Nokia בתחילת הסרט. האם זה היה מוגזם? לדעתי לא. מעצבן? בהחלט!
    2. [כל הנאמר כאן הינו מסקנה של דיון שערכתי עם ידידתי הפסיכולוגית, אישתו של חבר טוב שלי אשר דעתה מקובלת עלי] ניגוד הוא אלמנט פסיכולוגי חשוב בהתפתחות הילד מבחינה רגשית, שכן אז ניתן לקבל תחושת שייכות של הילד עם קבוצה כזו או אחרת. ריבוי קבוצות (התחום האפור) הרבה פעמים יוצר בלבול אצל ילדים קטנים ותחושה של חוסר שייכות, מה שמוביל (בהקצנה, אומנם) לכך שהילד מופנם ואינו יכול להזדהות עם כלום או אף אחד. לדעתי, הבעיה היא לא שישנן שתי קבוצות בסרט ילדים, אלא שאותן שתי קבוצות מופיעות גם בעולם הסרטים של המבוגרים (אפילו בתכונית האהובה שלך "אבודים" – אנחנו ו'האחרים'). זה אכן זלזול באינטלגנציית הצופה ואכן 95% מהסרטים חוטאים בכך.
    3. טוב, זה כבד אבל בכל זאת [מ-מ-ש בקצרה] – ילדים הם כחומר ביד היוצר – וזה מה שכ"כ נפלא בהם. אם מחנכים אותם לטוּב לב, סובלנות ואכפתיות (החכם בחדר הוא דוגמא נפלאה לכך), הם כבר ילמדו לבד את רזי המציאות ויבנו את עומקה בעצמם, מבלי שנצטרך להאכיל אותם בכפית ולפרט את כל רובדי המציאות כפי שאנו, המבגורים, מפרשים אותה (מי אמר בכלל שפרשנו אותה נכון?).
    ועוד דבר אחד – ההמנעות הגורפת שלך מלראות סרטים בקולוע היא קצת מעצבנת כי כאילו וויתרת על 90% מהסרטים החדשים שיוצאים בעולם. הוליווד זהו "בית ההפקות" הגדול ביותר בעולם ותתפלא לשמוע שלפחות פעם בשנה הוא מצליח לייצר פנינים אמיתיות שכדאי לצפות בהן (דוגמאות רק מהשנים האחרונות: הילדים בסדר כפי שציינת, הסיפור ע"פ בארני, הארטיסט, היוקרה ועוד ועוד). שלא תבין אותי לא נכון, באופן כללי אני מסכים איתך לגבי הבנאליות והשטחיות של הוליווד. בכל זאת, אני מרשה לעצמי לראות סרטים ברב-חן ולפעמים אפילו מופתע לטובה. אגב, הסרט "החפרפרת" הוא יצירת מופת של ממש – סרט בריטי שלבטח יקצור לא מעט פרסים.

    • אל תשכח גם את סרט המופת "בתול בן 40".

      וכהערה רצינית, אני נהנה לראות סרטים הוליוודים מטופשים. כל היום הראש שלי עסוק בשאלות הרות גורל – עתיד המשכנתא, מתי להביא ילדים, מתי לעזוב לחו"ל, והאם לעשות פונקציה וירטואלית או להשתמש בdelegate. אם המוח לא יכנס לניוטרל ל90 דקות של סרט (שפעם ד"א, היה סטנדרטי לעשותו יותר מ 100 דקות, אבל הקהל מאבד סבלנות אם משהו לא מתפוצץ או לא רואים ציצי כמה דקות), אני אאבד את שפיותי.

      לסיום, מעניין איך יגיב הקהל האמריקאי לסרט על ציצי שמתפוצץ (אפרופו בעיות השתלים הלא בטיחותיים שגם מטרידה אותי [ראה למעלה] ושאלה ששאלו אותי בסוף השבוע על סיליקון)

    • גם בסרט "בתול בן 40" רואים איך הם מחכים לחתונה בשביל איבוד הבתולין (וזה לא סרט ילדים).
      הנאה מסרטים מטופשים זה עניין של טעם ובחירה אישיים, ועקב ריבוי הסרטים המטופשים, כנראה שמצבך טוב משלי. מה לעשות, אנשים – אפילו הם גדלים באותה משפחה – מפתחים תחביבים שונים.
      הלינק ששלחת מאוד משעשע!

    • גרישה, תודה על הזמן והמחשבה שהשקעת בסוגיות שהעליתי. התייחסות קצרה שלי:
      1. אני מסכים שהפרסומות לא הולכות להיעלם בקרוב, אבל יש הבדל בין פרסומות "סמויות" תוך כדי התוכן לבין האילוץ לסבול פרסומות "גלויות" לפני התוכן. נראה לי שלמדנו בזמן האחרון שצרכנים יכולים לשנות התנהגות התאגידים, ואפילו להוריד מחיר של קוטג'.
      2. תודה לידידה הפסיכולוגית – אכן השאלה פתוחה לדיון כי אני לא משוכנע בצדקתי. כוונתי לא היתה לבלבל ילדים בין קבוצות רבות "אפורות", אלא להראות קצת מורכבות (למשל אפשר להראות צדדים חיובים באישיות של "הרעים") או לחלופין לעשות סרט מעניין ומאתגר בלי "רעים"
      3. ברור לי שהורות טובה היא קריטית הרבה יותר מקולנוע, אבל לצערי ההשפעות של הקולנוע על ילדים יותר עמוקות ממה שאנחנו חושבים, ואני יודע כי אני זוכר את עצמי. עם כל החינוך הטוב שניתן להם (ואני לא חושב שצריך להאכיל אותם בכפית), עיוותים לגבי המיידיות והשטחיות של זוגיות מוצלחת והצלחה מקצועית (מציאת "כשרון") מדאיגים אותי באמת, והביקורת היא על הוליווד, שללא ספק קוראים את הבלוג.

  2. הסרט הוא: Rochelle, Rochelle.
    אני מוריד את הכובע בפני מי שכן ראה אותו, כיוון שכמו הסרטים: Agent Zero, Brown Eyed Girl
    שמופיעים בפרק אחר של אותה הסדרה, הם פיקטיביים.
    אם צדקתי, לחץ 1.

    • ברכותיי קוזמו – תשובה מלאה!
      האופן המשכנע שבו סיינפלד יצרה סרטים פיקטביים (כנראה גם הם פיענחו את הקוד הגנטי) מוסיף עוד גאוניות לסדרה שכבר נגמרו לי הסופרלטיבים לתאר אותה.
      שימך (קוזמו ק. – אלא אם אתה מעוניין להזדהות) יופיע בעמוד הבית. המשך כך!

  3. אחי היקר,
    אמשיך את הדיון שלך עם גרישה לגבי החלוקה לטוב ולרע. מבחינה התפתחותית ילדים צעירים לא יכולים להבין מורכבות קוגניטיבית ונפשית של גווני אפור. האישיות/ העצמי/ האגו- אינם מעוצבים ומגובשים דיים. ולכן, בגילאים אלו הילד חווה בתוכו שלל חוויות רגשיות הנעות בין הקטבים טוב ורע, חוויות שהן לעיתים כאוטיות ולא מודעות (תלוי כמובן בגיל ובשלב ההתפתחותי). כחלק מהניסיון לארגן את עולמם הפנימי, הם מחפשים דמויות להזדהות. לכן, תמצא באגדות קדומות חלוקה ברורה בין טוב לרע, בין הפיה למכשפה (חבל באמת על התיוג המגדרי הנלווה). כל דמות למעשה מייצגת חלק פנימי ובאמצעות הזדהות עימה ישנה עבודה על אינטגרציה בין מרכיבי האישיות החיונית להתפתחות הנפשית. יש לי קלסר שלם על הנושא אם זה מעניין אותך…

    עדי

    • אחות יקרה וכשרון כביר,
      מעניין מה שאת אומרת, כמו גם מה שגרישה אמר בנושא הזה. אני באמת לא מכיר את הסוגיה, והיא בהחלט מעניינת (אני לא יודע אם כל הקלסר, אבל את החשובים שבהם בוודאי אני ארצה!).
      אני תוהה אם המחקרים שנעשו לקחו בחשבון שהילדים כבר נחשפו לאגדות ולסרטים עם הדיכוטומיה הברורה, אבל מתוך הנחה מאוד סבירה שהמחקרים נכונים, עדיין נשאלת השאלה באילו גילאים מדובר. אם את הסרט הזה יראו ילדים מגיל 3 עד 13, כנראה שחלק מהם כן מסוגלים להכיל אפור ומורכבות, אבל דיסני מעדיפה לפנות אל הקטנים שלא מסוגלים (המכנה המשותף הנמוך ביותר) וכתוצאה, התפיסה של "הגדולים", בעלי היכולת להכיל מורכבות, מוזנחת ולא מפותחת על-ידי הסרטים והאגדות. אני מניח שאם דיסני היתה בוחרת להציג מורכבות (בשביל הילדים ה"גדולים"), אז הילדים הקטנים עדיין היו מוצאים את הדמויות להזדהות איתן, תוך "עיגול פינות" והיעדר תשומת לב לצדדים רעים אצל הגיבורים שאימצו בשל מגבלותיהם הנפשיות כפי שציינת.
      וגם אם אני טועה (גם זה קורה, ולא מעט), עדיין נשאלת השאלה האם אי אפשר לעשות סרטים או אגדות בלי "רעים"? אם הילדים יוכלו להזדהות עם כל הדמויות (כמו בטלטאביז), האם יאבדו עניין? האם לא ניתן לרתק אותם לעלילה בדרך זו?

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s