יאיר לפיד – האדם והתופעה

הלוואי שיכולתי לכתוב שאני אדיש כלפי יאיר לפיד, ושהליכתו לפוליטיקה לא מזיזה לי כהוא זה. אולם כנראה שאינני יכול לכתוב זאת, ומעידות על כך עקיצותיי הקטנות אותו בשלושה פוסטים קודמים (הסקר בפוסט הראשון, האזכור האגבי והקריקטורה בפוסט על החבובות, ואפילו בפוסט על מקומם של הערבים בדמוקרטיה מתחתי ביקורת על דבקותו הפחדנית בקונצנסזוס). אין לי מספיק מידע כדי לחוות דעה על לפיד האומן, אבל הדימוי הציבורי והתקשורתי שבנה לו מחליא אותי. השטחיות, היהירות, הניסיון המכוון לסמל איזו ישראליות מזויפת באמצעות קיטש והיצמדות לקונצנזוס הקדוש, שכביכול מתבקש מתפקידו כ"עיתונאי", שמדויק יותר להגדיר כהתחפשות לעיתונאי בעודו ממשיך בתפקידו הקודם כמראיין בתוכנית בידור (על חלק מהדברים האלו כתב ביתר הרחבה יוסי גורביץ' בפוסט מומלץ). כנראה שתכונות אלו בולטות ומעצבנות אנשים רבים, אחרת לא היה ניתן להסביר את המספר הרב של פרסומים הלועגים לו בשלל דרכים יצירתיות – קומיקס, גרף, ביקורת ספרות, דיאלוג, ואף אני תרמתי את חלקי הצנוע בקריקטורה.

 יש גם דברים טובים לומר על יאיר לפיד, תתפלאו. הוא חתיך. שרירי. ניחן בשורשי שיער חזקים ביותר, שמונעים בכל כוחם נשירה ונלחמים בחירוף נפש כנגד פגעי הזמן ונזקי הג'ל. הוא לא צובע, למרות שהוא מאפיר לגמרי. הוא מוצלח, אחרת לא היה מגיע למעמדו ולעושרו. ויש לו כוונות טובות, כי איזה טמבל יסכן את מעמדו ואהדת הציבור אליו בשביל הרפתקה פוליטית בה הוא צפוי לחטוף מכל עבר?! (הביקורת אכן החלה עם שערוריית הדוקטורט בבר-אילן.) אך גם טענה זו אינה מדויקת, כי אני מניח שלפיד עשה סקרים לפני החלטתו לרוץ לפוליטיקה והבין שמקומו בכנסת, ואולי אף כשר בממשלה, מובטח. מהבחינה הזאת, הקמת רשימה עצמאית לכנסת מתוך עמדת הדיקטטור השליט במפלגה נוסח ליברמן אינה הימור כה גדול כפי שהוא ותומכיו מנסים לצייר. אי אפשר להשוות זאת לכיתות רגליים בפריימריס של מפלגה קיימת, דבר ששלי יחימוביץ' עשתה כשפרשה מערוץ 2. ניצן הורוביץ ואורי אורבך אמנם הוצנחו לרשימותיהם השונות בלי עבודה קשה מדיי, אבל שניהם נכנסו במנדט האחרון של מפלגותיהם, כך שההימור שלהם בוודאי היה גדול יותר (מעניין שפרישתו של לפיד מהבחינה הזאת דומה ביותר לפרישתו של אביו – לא מפתיע). אבל שוב, ללפיד עדיף ללבוש עניבה באולפן ממוזג מאשר להצטופף בחוגי בית, ובחירתו בפוליטיקה בכל זאת מעידה שיש לו כוונות טובות. במערכת הפוליטית שלנו, זה לא מעט.

*

חשוב לי לציין שהסתייגותי מלפיד לא נובעת מהשפעתו הצפויה על המערכת הפוליטית. לא מטרידה אותי התופעה של מפלגות "מרכז" חדשות-דנדשות שמפציעות כמו שחר של יום חדש עד שחוזרות לתהום הנשייה לאחר קדנציה או שתיים. אינני מוצא טעם לבוא בטענות אל ה"עם" שבכל פעם מתפתה מחדש לבחור בהם. זה בלאו הכי אותו "עם" שגם אילולא היה מתפתה, כנראה שלא היה מוציא מתחת ידו בחירה מוצלחת יותר, בין השאר מכיון שההיצע מלכתחילה דלוח. כנראה שבתנאים האלו, אל לנו להתפלא שנוסחת ההצלחה היא סלבריטי שמציע שום דבר לעם שאינו יודע מה הוא רוצה (שמעתי ביטוי זה מנתן דטנר; ייתכן שהוא ציטט אדם אחר). לא מטריד אותי גם הפחד של סופרי המנדטים למיניהם, אותם חנן קריסטלים שמתנבאים שלפיד ינגוס בגוש המרכז-שמאל ובכך רק יחזק את הליכוד. גם פה, לא מדובר בתופעה חדשה, וכבר מאז ד"ש ב-77 מפלגות מרכז נגסו במפלגות השמאל וחברו לקואליציות ימניות. ד"ש התחילה מסורת שהמשיכו מספר מפלגות ז"ל: הדרך השלישית, שינוי והגמלאים (שונה מהם היתה מפלגת המרכז, שהוקמה ע"י פליטי ליכוד שנפגעו אישית מנתניהו, ומהווה מקרה יוצא דופן של נגיסה בימין). כנראה שלפיד בעצמו מודע להיסטוריה הזו ולכך שהוא משויך, סוציולוגית לפחות, לגוש המרכז-שמאל. אי לכך, החל להתבטא שאיננו שמאלן, שיש להמשיך את סיורי התלמידים בחברון, וגם – שימו לב למקוריות הטענה הבאה – ירושלים שייכת רק לעם ישראל. ייתכן שהתבטאויות אלו דווקא מעידות על כוונתו לגייס קולות חילוניים מהקואליציה של נתניהו ובכך להקים קואליציה חילונית בראשות קדימה. (שימו לב לאיזו מציאות אורווליאנית הגיעה המערכת הפוליטית הישראלית: מי שחפץ בקואליציית מרכז-שמאל צריך לפני הבחירות לאמץ אידיאולוגיה של חבר מרכז ליכוד. מה הפלא שרבים וטובים מתרחקים מהפוליטיקה?!) מצד שני, התבטאויות אלו בוודאי יאפשרו לו לחבור לממשלת ימין חילונית, כפי שעשה אביו, אם ייכשל בלנגוס משמעותית בקואליציה הימנית, מה שכנראה יקרה.

לבסוף, אינני מוטרד גם מהחשש שלפיד ירכב על המחאה החברתית כל הדרך אל הקלפי. דני גוטווין התריע בצדק שלפיד, שמשנתו הכלכלית זהה פלוס-מינוס לזו של נתניהו, שמשנתו זהה פלוס-מינוס לזו של כל ראשי קדימה, צפוי להשתמש בשיח המחאה החברתית – שיח בעל גוון סוציאליסטי בעיקרו, למשל "העם דורש צדק חברתי" – כדי לקחת קולות משלי יחימוביץ' הסוציאליסטית ולאפשר בכך את המשך המדיניות הקיימת באמצעות מתן מוגבר של הטבות קוסמטיות למעמד הביניים. ייתכן מאוד שזה יקרה – זה הרי כבר קרה לעמיר פרץ עם תופעת מפלגת הגמלאים – אך כבר ראינו שמפלגת העבודה לא יכולה לבצע רפורמות משמעותיות בשיטה הכלכלית כל עוד היא לא מרכיבה את הקואליציה בעצמה, ואין סכנה שזה יקרה בעתיד הקרוב (או אי פעם). יתרה מזו, לא בטוח שמפלגת העבודה, אפילו בראשות הממשלה, מסוגלת בכלל לבצע רפורמה כזו (בהנחה שהיא רוצה, דבר שעוד לא הוכח), כאשר המשק כה ריכוזי והמצב הבטחוני כה נפיץ, ובוודאי לא תצליח בכך בקדנציה אחת.

*

התופעה שלפיד מייצג היא זו שבאמת צריכה להטריד את כל סופרי המנדטים, ובוודאי את מעמד הביניים. על תופעה זו, שמיד אסביר אותה, אחראי במידה רבה – כמו על שאר הרעות החולות של החברה (טוב, פה אני ציני) – הסכם אוסלו.

בשנות התשעים העליזות, כשעוד היו תהליך שלום והתקווה שהוא יבוא על סיומו בטוב, היווה תהליך זה את המוקד של שתי מפלגות השמאל, העבודה ומרצ, על חשבון נושאי חברה וכלכלה. זו למעשה ביקורת ימנית עתיקת יומין, אך נכונה (רק מרגיזה כששומעים אותה מהימין, שהדבר היחיד שעשה למען השכבות המוחלשות היה להסביר להן שבמצבן אשם השמאל). שתי מפלגות אלו היו אמורות לייצג את מעמד הביניים העירוני והחילוני, אך הפנו את עיקר מרצם לתהליך השלום. אלא שהיה רציונל חברתי-כלכלי מאחורי זה: כל עוד תקציב הבטחון נאלץ לגזול אחוז כה גבוה מהתמ"ג, וכל עוד התנגשויות מלחמתיות וסכנת ההידרדרות למלחמה כוללת מניאות משקיעים זרים מלהשקיע בארץ, במיוחד בפריפריה, רק הסכם שלום עשוי לאפשר שינוי משמעותי לטובת כל רבדי החברה. (אני לא רוצה ליצור את הרושם שאני מיתמם. המדיניות של ממשלות רבין וברק היו קפיטליסטיות למדיי, אבל צריך לזכור שבשנים האלו הפערים לא התקרבו למימדיהם היום, וממשלות אלה, בעיקר של רבין, השקיעו השקעות נרחבות בחינוך, ברווחה ובתשתיות.) בשנים אלו נראה כי השלום מעבר לפינה, ומכיון שציפיות רבות ניתלו בו לשיפור הכלכלה והחברה – וסוף שפיכות הדמים כמובן – הפך השלום לדגל היחיד של השמאל, דגל שמכיל לכאורה פתרון מדיני-בטחוני וגם כלכלי-חברתי.

כשהתפוצץ המו"מ בסוף הקדנציה של ברק, החליטו הבוחרים להעניש את מפלגות השמאל על פרוץ האינתיפאדה, והתכווצותן עד כדי אי-רלוונטיות הותירה את מעמד הביניים ללא בית פוליטי. תהליך זה התרחש במקביל לעלייתן של המפלגות הסקטוריאליות בעקבות חוק הבחירה הישירה. אגודת ישראל ובמיוחד ש"ס – שגם קודם לכן קיבלו תקציבים בהסכמים קואליציונים (מה שגרם לחקיקת הבחירה הישירה מלכתחילה) – יותר מהכפילו את כוחם תוך עשור, ו"הישגיהם" סימנו את פריצת הסכר לסקטורים אחרים – המתנחלים, הציונות הדתית – וסקטורים "חדשים" – העולים של שרנסקי, תושבי הרמה והבקעה של "הדרך השלישית", הסטודנטים שנוכסו ע"י שינוי, והגמלאים. הפוליטיקה הסקטוריאלית, שלפני חוק הבחירה הישירה הסתכמה במאבקי תקציבים בין הקיבוצים-מושבים לבין ההתנחלויות, מאבקים שיוצגו ע"י הפטרונים הפוליטיים של סקטורים אלו, שתי מפלגות השלטון העבודה והליכוד (ולא מפלגות סקטוריאליות), הקצינה את כללי המשחק הקואליציוני. מעמד הביניים, שנשחק לאורך העשור האחרון עד שזה הביא אותו למחאה החברתית של הקיץ האחרון, נותר ללא מפלגה סקטוריאלית משלו. מה, לא מגיע לו?

השיח הסקטוריאלי חיוני לשיטה הכלכלית הנוכחית, שנסמכת על הפרד ומשול בו הסקטורים נלחמים אחד בשני על פירורים במקום לאחד כוחות כנגד השיטה שמקפחת את הסקטורים כולם. אך חמור מזה, השיח הסקטוריאלי מהווה את אחד מהסימנים הבולטים לאובדן הדרך של החברה הישראלית והדמוקרטיה. מצע פוליטי אמיתי אמור להציע דרך פעולה אשר תיטיב עם החברה כולה. כשמעמד הביניים תובע כסף לעצמו, ומשליך לשוליים סקטורים אחרים, למשל החרדים, המוחלשים בפריפריה והערבים, הוא לא קולט שהדבר יגביר את הפשיעה, את התחלואה, את העוני ואת הילודה. ומי לדעתכם ישלם את החשבון אח"כ, בריבית דריבית?!

יאיר לפיד, אם זה לא היה ברור עד עכשו, מאמץ את השיח הסקטוריאלי לחלוטין, אותו שיח שמאפשר, כאמור, את המשך השיטה הנוכחית. אין זה פלא שנחמיה שטרסלר, אחד התומכים הנלהבים במדיניותו הכלכלית של נתניהו, משיא עצות למעמד הביניים כיצד לחזק את לפיד. במאמרו הראשון ב'ידיעות אחרונות' מאז חצה את השורות לפוליטיקה (תוך המשך כתיבת טור עיתונאי קבוע, בלי בושה), מציג יאיר לפיד את הסלוגן של מפלגתו: "איפה הכסף?" – סלוגן המביע הכרה שכסף יש, רק לא מגיע למעמד הביניים. לפיד מבטיח באותו מאמר את הבטחת הבחירות הראשונה שלו למעמד הביניים: מפלגתו תוודא שהכסף יגיע אליכם, זו תהיה העדיפות העליונה. ומה לגבי התייחסות למצב הבטחוני הגוזר את תקציב הבטחון, למדיניות יישוב שטחים במחלוקת, למדיניות ההפרטה, להחלשת החינוך והבריאות בפריפריה, לקיצוץ המתמשך בתקציבי רווחה – כל הדברים שמהווים יחדו את מכלול המדיניות הכלכלית? כל אלה יבואו בעדיפות שניה כמובן, אחרי שאנחנו, מעמד הביניים, נקבל את כספנו. על הדברים האלה אנחנו הרי לא משלמים.

אז שלא יעבדו עליכם.

***

קריאה מומלצת

סאטירה על יאיר לפיד: ביקורת הופעה (גדעון לוי), קומיקס, גרף, ביקורת ספרות, דיאלוג, קריקטורה (שלי)

מאמרים חשובים שכבר לונקקו בגוף הטקסט: יוסי גורביץ', דני גוטווין, נחמיה שטרסלר

מאמרים נוספים: דורון רוזנבלום מדבר על סקטוריאליות "ישראלית", פוסט נוסף עדכני יותר של גורביץ'.

***

חידה מאתגרת השבוע – פלינדרום

מצא את הפלינדרום בטקסט (רמזים למטה).

פלינדרום הוא רצף מילים שניתן לקרוא משני הכיוונים, משמאל לימין ומימין לשמאל ללא שינוי בתוצאה.

לדוגמא:

  • אבא אמא אבא
  • זועבי חנין חי בעוז

רמזים:

  • הפלינדרום נמצא בחלק הראשון של הפוסט (עד הכוכבית הראשונה)
  • הפלינדרום בן 4 מילים
  • כל המילים בפלינדרום נמצאים באותו המשפט
  • יש להתעלם מסימני פיסוק בין המילים ויש להתייחס לאותיות סופיות כאותיות רגילות

אני רוצה להודות לחברי הטוב שי, אב טרי ופותר חידות עילאי, על עזרתו בחידוד החידה.

כמו כן, החידה משבוע שעבר עדיין מחכה לפותר.

ניתן לענות על שתי החידות בתגובות או באופן דיסקרטי בדף ה'בשושו'. מהרו לפתור ולהבטיח את מקומכם בהיכל התהילה של הבלוג (פרטים בקרוב).

מודעות פרסומת

26 מחשבות על “יאיר לפיד – האדם והתופעה

  1. אין לי הרבה מה להגיד, לפחות הבחור יודע לכתוב… אה כן, וגם יאיר לפיד יודע.
    דבר אחד חשוב למדתי מהטור המדובר כל-כך של יאיר לפיד בידיעות אחרונות: האמא הערבייה של פרס נולדה מבלון.

    את הטור שלו אגב, ניתן לקרוא גם כאן: https://www.facebook.com/note.php?note_id=326284057402828

    • אז זה אומר שסבא של פרס היה בלון?
      יאיר לפיד פרסם בפייסבוק קצת יותר באריכות מבידיעות אחרונות. מומלץ לקרוא באמת את הגרסה המלאה, תודה על הלינק!
      ואכן, יאיר לפיד יודע לכתוב. הוא חלקלק, ובטור בפייסבוק הוא אומר שמתחו עליו ביקורת כי אי אפשר להיות 30 שנים בלי לרכוש אויבים. (לפחות הוא לא אמר שרודפים אותו כי הוא אשכנזי).

    • שכחתי לציין שיאיר לפיד גם דוגל, לכאורה*, בשיטת הפרמידה..

      * לִכְאוֹרָה – מושג מימי חז"ל, שהפך עם השנים למטבע לשון המאפשר להתמודד לכאורה* עם חוק לשון הרע במדינת ישראל.

    • כל תומך יביא עוד 5 תומכים – אכן מזכיר את שיטת הפירמידה, אבל רק לכאורה.
      או שאולי הוא לקח את הרעיון מהסרט "תעביר את זה הלאה". רק שצריך להגיד לו ששם זה לא הסתיים בטוב.

  2. לדעתי מפלגות השמאל נענשו על כך שגם שהיה ברור לכל שפניהם של הפלסטינים למלחמה ולטרור, אחרי תקופה של פיגועים מחרידים, המשיכו מר"צ והעבודה לדבוק בדרך אוסלו.
    למרות הצהרות בתחילת הדרך שאם הפלסטינים לא ידבקו בהסכם ויפנו לטרור התהליך יופסק ומנהיגי הפלסטינים יגורשו חזרה לטוניס ולמרות סימנים רבים שהראו שערפאת אינו שותף אמין, המשיכו באיוולת הזו.
    הכוונה היתה טובה. הצורך בשינוי היחסים עם הפלסטינים היה ועודנו אמיתי ודחוף. הביצוע היה עלוב.
    אני חושב שהביטוי שממחיש את כשלון התהליך יותר מכל הוא "קורבנות השלום". אני לא זוכר מי הקופירייטר האומלל שהמציא את הביטוי העלוב הזה, אבל לדעתי הוא גרם לאנטגוניזם רב בקרב התומכים הפוטנציאלים של מפלגות השמאל. אותם שמאלנים לשעבר, מיואשים מכך שהפוליטיקאים הכושלים ממר"צ והעבודה כשלו כלכך בתהליך השלום וגם לא טרחו לדאוג לקהל הבוחרים שלהם, עברו לתמוך במי שהבטיח לדאוג לאינטרסים שלהם. רבין, שריד וביילין הפקירו אותנו להתעללות של ש"ס כדי לזכות בתמיכת ש"ס בהצבעות מדיניות. כך יצאנו קרחים מכאן ומכאן וחיפשנו ישועה אצל לפיד האב.
    בנוסף, משתמע מדבריך שאתה מייחס נטיות סוציאליסטיות לציבור הרחב שיצא לרחובות בקיץ האחרון ולא כך הוא. אמנם חברי ומשפחתי אינם מדגם מייצג אבל לתחושתי רוב המפגינים רוצים שיפסיקו להכנס להם לארנק באגרסיביות רבה כלכך. זה ההפך מסוציאליזם.

    • איל,

      אני מקבל את הניתוח שלך לגבי נטישת השמאל. בדיוק כמו שאמרת, מעבר בוחרים רבים לשינוי נבעה מתפיסה סקטוריאלית של מעמד הביניים, שנטשו אותו ולא דאגו לאינטרסים שלו כפי שש"ס דאגה לאינטרסים של בוחריה.

      אני מניח שרוב המפגינים אינם סוציאליסטים, אחרת זה היה משתקף בבחירות. זאת בניגוד למובילי המחאה, שהשתמשו בסלוגנים סוציאליסטים, כמו "רווחה במקום רווחים, צדק במקום צדקה" וכד'. הרצון של אנשים שיפסיקו להיכנס להם לארנק, בלי להבין שכל החלטה מדינית וכלכלית במדינה בעצם כן נכנסת להם לארנק (מכיון שהמעמד הבינוני מהווה את עמוד השדרה של החברה) הוא מה שבאמת מדאיג אותי. כפי שציינת, ראינו את זה עם טומי לפיד, ובקרוב נראה את זה עם בנו.

    • פוסט מעניין, אך לא הייתי מגדיר אותו כחשוב.
      מעניין לראות אותו נכנס לכיס של יאיר לפיד, ולעומת זאת לא מזכיר בשום פוסט בבלוג את הנכסים בכפר שמריהו של משפחת מנהיגת מחאה ליף.
      הפוסט היחיד של מר גורביץ' על גברת ליף מדבר על עברה הצבאי, וגם במקרה של יאיר לפיד הוא כמובן לא מפספס את העקיצה על שירות המילואים בעיתון במחנה.
      http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?s=%D7%93%D7%A4%D7%A0%D7%99+%D7%9C%D7%99%D7%A3

      שלא תבין אותי לא נכון, אני חושב שבשלושת המקרים הצביעות חוגגת. רק קשה לי יותר לקבל צבוע שמבקר צבועים…

      נ.ב. אני אגב מסכים עם הצבוע (השלישי – גורביץ') לחלוטין לגבי שינוי שיטת הממשל. התנאים כרגע במדינת ישראל לא בשלים לשתי מפלגות גדולות בלבד. לדעתי צריך לעשות זאת בשלבים ולהתחיל קודם כל עם בחירות מחוזיות.

    • אגב, כותרת הבלוג של גורביץ' צריכה להיות:
      החברים של חנין
      ביקורת שמאלית רדיקלית ומעקב אחר עזרתי לקריסת ישראל

    • גורביץ' ביצע ניתוח למצע שיאיר לפיד חשף ביום חמישי אחה"צ. הוא עשה זאת תוך 24 שעות מפרסום המצע. אני לא מכיר עוד מקום שעשה זאת, בטח לא בעיתונות הכתובה, ומהבחינה הזאת זה חשוב.
      אני מעדיף לא לקיים דיון כשהמילה "צביעות" מכתיבה אותו. זה עולם צבוע, כולנו צבועים, כולנו בעלי עניין – בוא נצא מתוך הנקודה הזאת, ונדון בגופם של דברים, ולא בגופם של דוברים. ובהמשך לנקודה זו, אני אשמח אם לא תבקר את הבלוג של גורביץ' כפי שעשית בתגובתך האחרונה, קודם כל כי זה לא המקום לעשות זאת (אתה מוזמן להגיב אצלו) ושנית כי ביקורת אישית ללא נימוקים היא לא בסיס לדיון.

    • ציינת בתגובתך הראשונה פוסט "חשוב", שהדיון הראשון והעיקרי בו הוא הצביעות של יאיר לפיד, כאשר הוא מנסה לנכס לעצמו את מעמד הביניים למרות שהוא מרוויח פי 20 מהשכר הממוצע (לפי הפוסט). בתגובתי דנתי לגופו של דבריו של מר גורביץ'..
      צר לי שאתה חושב שהתגובה השנייה שלי הייתה ביקורת אישית על הבחור. הכוונה הייתה לבקר את כותרת הבלוג שאינה מעידה על תוכנו, והיא נכתבה כהמשך לביקורת על תוכן דבריו של יוסי גורביץ' לגבי יאיר לפיד.

    • איך דנת לגופם של דברים אם טענת שגורביץ' צבוע בכך שהוא מפלה לטובה את דפני ליף על פני יאיר לפיד? דיון לגופם של דברים יהיה למשל להגיד שהפוליטיקה בכל הדמוקרטיות בדר"כ מאופיינת בכך שנבחרי הציבור שייכים למאיונים הגבוהים (אפילו שלי יחימוביץ') אבל מנסים לייצג את המעמדות הנמוכים מהם. אם היית טוען את זה, היית אומר שאתה צודק.
      ובאמת אין לי עניין בביקורת על שם הבלוג של גורביץ' – מה הקשר בין יאיר לפיד לזה? אני לא מבין איך אתה חושב שזה המשמעות של לדון בגופם של דברים. מצטער.

    • מה לא מובן? התייחסתי לדבריו של גורביץ' בפוסט לעומת דברים שהוא מעדיף להעלים ממניעים כאלה או אחרים, וכן בסופו של דבר גם קראתי לו צבוע.
      וכן גם מה שכתבת זה אכן לדון לגופו של עניין, כלומר לכתוב דיעה כללית או פרטית (כמו במקרה של מה שאני כתבתי) ולייחס אותם לעניין עצמו.

      אגב, התייחסתי גם לנושא שינוי שיטת הממשל. אשמח לשמוע את דעתך בנושא, כתגובה או אולי כפוסט חדש. (רמז.. רמז.. :-) )

    • אני חושב שהביקורת של גורביץ' קצת יותר עמוקה מרמת השכר של יאיר לפיד, ונוגעת יותר למילייה של לפיד, לתפיסות הכלכליות שלו (שאינן שונות מאלו של שינוי שהונהגה ע"י אביו וסייעה לנתניהו ליישם את מדיניותו כשהיה שר אוצר), ולתפיסה הדמוקרטית המעוותת שלו.
      ולגבי שיטת ממשל, הבנתי את הרמז הדק. פוסט בנושא אכן יבוא בקרוב.

  3. באיחור אופנתי (נקלעתי הנה במקרה מהפינג לגורביץ) הפלינדרום הוא "שוב, ללפיד עדיף ללבוש". אני רוצה להודות לחברי Python, ידידו הטוב של המתכנת, על העזרה בפתרון החידה.

    • אורן, ברוך הבא ותשובה נכונה! ברכות לידידך הטוב python. לצערי, החידה כבר נפתרה בשבוע שעבר, אבל אני מודה לך על המאמץ ומקווה שנהנית מהפוסט.

  4. פינגבק: אני לא תמיד תומך בעמדת מערכת הבטחון | חיים שרירותיים

  5. פינגבק: קִצה הקָרב של מפלגת השמאל הימנית | חיים שרירותיים

  6. פינגבק: מבצע Win-Win בעזה | חיים שרירותיים

  7. פינגבק: הרוסים ועדות המזרח: סיפור בהמשכים | חיים שרירותיים

  8. פינגבק: שלי יחימוביץ', למרות הכל | חיים שרירותיים

  9. פינגבק: למען הסדר הרע | חיים שרירותיים

  10. פינגבק: סתם עוד מגזר | חיים שרירותיים

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s