יאיר לפיד – האדם והתופעה

הלוואי שיכולתי לכתוב שאני אדיש כלפי יאיר לפיד, ושהליכתו לפוליטיקה לא מזיזה לי כהוא זה. אולם כנראה שאינני יכול לכתוב זאת, ומעידות על כך עקיצותיי הקטנות אותו בשלושה פוסטים קודמים (הסקר בפוסט הראשון, האזכור האגבי והקריקטורה בפוסט על החבובות, ואפילו בפוסט על מקומם של הערבים בדמוקרטיה מתחתי ביקורת על דבקותו הפחדנית בקונצנסזוס). אין לי מספיק מידע כדי לחוות דעה על לפיד האומן, אבל הדימוי הציבורי והתקשורתי שבנה לו מחליא אותי. השטחיות, היהירות, הניסיון המכוון לסמל איזו ישראליות מזויפת באמצעות קיטש והיצמדות לקונצנזוס הקדוש, שכביכול מתבקש מתפקידו כ"עיתונאי", שמדויק יותר להגדיר כהתחפשות לעיתונאי בעודו ממשיך בתפקידו הקודם כמראיין בתוכנית בידור (על חלק מהדברים האלו כתב ביתר הרחבה יוסי גורביץ' בפוסט מומלץ). כנראה שתכונות אלו בולטות ומעצבנות אנשים רבים, אחרת לא היה ניתן להסביר את המספר הרב של פרסומים הלועגים לו בשלל דרכים יצירתיות – קומיקס, גרף, ביקורת ספרות, דיאלוג, ואף אני תרמתי את חלקי הצנוע בקריקטורה.

 יש גם דברים טובים לומר על יאיר לפיד, תתפלאו. הוא חתיך. שרירי. ניחן בשורשי שיער חזקים ביותר, שמונעים בכל כוחם נשירה ונלחמים בחירוף נפש כנגד פגעי הזמן ונזקי הג'ל. הוא לא צובע, למרות שהוא מאפיר לגמרי. הוא מוצלח, אחרת לא היה מגיע למעמדו ולעושרו. ויש לו כוונות טובות, כי איזה טמבל יסכן את מעמדו ואהדת הציבור אליו בשביל הרפתקה פוליטית בה הוא צפוי לחטוף מכל עבר?! (הביקורת אכן החלה עם שערוריית הדוקטורט בבר-אילן.) אך גם טענה זו אינה מדויקת, כי אני מניח שלפיד עשה סקרים לפני החלטתו לרוץ לפוליטיקה והבין שמקומו בכנסת, ואולי אף כשר בממשלה, מובטח. מהבחינה הזאת, הקמת רשימה עצמאית לכנסת מתוך עמדת הדיקטטור השליט במפלגה נוסח ליברמן אינה הימור כה גדול כפי שהוא ותומכיו מנסים לצייר. אי אפשר להשוות זאת לכיתות רגליים בפריימריס של מפלגה קיימת, דבר ששלי יחימוביץ' עשתה כשפרשה מערוץ 2. ניצן הורוביץ ואורי אורבך אמנם הוצנחו לרשימותיהם השונות בלי עבודה קשה מדיי, אבל שניהם נכנסו במנדט האחרון של מפלגותיהם, כך שההימור שלהם בוודאי היה גדול יותר (מעניין שפרישתו של לפיד מהבחינה הזאת דומה ביותר לפרישתו של אביו – לא מפתיע). אבל שוב, ללפיד עדיף ללבוש עניבה באולפן ממוזג מאשר להצטופף בחוגי בית, ובחירתו בפוליטיקה בכל זאת מעידה שיש לו כוונות טובות. במערכת הפוליטית שלנו, זה לא מעט.

*

חשוב לי לציין שהסתייגותי מלפיד לא נובעת מהשפעתו הצפויה על המערכת הפוליטית. לא מטרידה אותי התופעה של מפלגות "מרכז" חדשות-דנדשות שמפציעות כמו שחר של יום חדש עד שחוזרות לתהום הנשייה לאחר קדנציה או שתיים. אינני מוצא טעם לבוא בטענות אל ה"עם" שבכל פעם מתפתה מחדש לבחור בהם. זה בלאו הכי אותו "עם" שגם אילולא היה מתפתה, כנראה שלא היה מוציא מתחת ידו בחירה מוצלחת יותר, בין השאר מכיון שההיצע מלכתחילה דלוח. כנראה שבתנאים האלו, אל לנו להתפלא שנוסחת ההצלחה היא סלבריטי שמציע שום דבר לעם שאינו יודע מה הוא רוצה (שמעתי ביטוי זה מנתן דטנר; ייתכן שהוא ציטט אדם אחר). לא מטריד אותי גם הפחד של סופרי המנדטים למיניהם, אותם חנן קריסטלים שמתנבאים שלפיד ינגוס בגוש המרכז-שמאל ובכך רק יחזק את הליכוד. גם פה, לא מדובר בתופעה חדשה, וכבר מאז ד"ש ב-77 מפלגות מרכז נגסו במפלגות השמאל וחברו לקואליציות ימניות. ד"ש התחילה מסורת שהמשיכו מספר מפלגות ז"ל: הדרך השלישית, שינוי והגמלאים (שונה מהם היתה מפלגת המרכז, שהוקמה ע"י פליטי ליכוד שנפגעו אישית מנתניהו, ומהווה מקרה יוצא דופן של נגיסה בימין). כנראה שלפיד בעצמו מודע להיסטוריה הזו ולכך שהוא משויך, סוציולוגית לפחות, לגוש המרכז-שמאל. אי לכך, החל להתבטא שאיננו שמאלן, שיש להמשיך את סיורי התלמידים בחברון, וגם – שימו לב למקוריות הטענה הבאה – ירושלים שייכת רק לעם ישראל. ייתכן שהתבטאויות אלו דווקא מעידות על כוונתו לגייס קולות חילוניים מהקואליציה של נתניהו ובכך להקים קואליציה חילונית בראשות קדימה. (שימו לב לאיזו מציאות אורווליאנית הגיעה המערכת הפוליטית הישראלית: מי שחפץ בקואליציית מרכז-שמאל צריך לפני הבחירות לאמץ אידיאולוגיה של חבר מרכז ליכוד. מה הפלא שרבים וטובים מתרחקים מהפוליטיקה?!) מצד שני, התבטאויות אלו בוודאי יאפשרו לו לחבור לממשלת ימין חילונית, כפי שעשה אביו, אם ייכשל בלנגוס משמעותית בקואליציה הימנית, מה שכנראה יקרה.

לבסוף, אינני מוטרד גם מהחשש שלפיד ירכב על המחאה החברתית כל הדרך אל הקלפי. דני גוטווין התריע בצדק שלפיד, שמשנתו הכלכלית זהה פלוס-מינוס לזו של נתניהו, שמשנתו זהה פלוס-מינוס לזו של כל ראשי קדימה, צפוי להשתמש בשיח המחאה החברתית – שיח בעל גוון סוציאליסטי בעיקרו, למשל "העם דורש צדק חברתי" – כדי לקחת קולות משלי יחימוביץ' הסוציאליסטית ולאפשר בכך את המשך המדיניות הקיימת באמצעות מתן מוגבר של הטבות קוסמטיות למעמד הביניים. ייתכן מאוד שזה יקרה – זה הרי כבר קרה לעמיר פרץ עם תופעת מפלגת הגמלאים – אך כבר ראינו שמפלגת העבודה לא יכולה לבצע רפורמות משמעותיות בשיטה הכלכלית כל עוד היא לא מרכיבה את הקואליציה בעצמה, ואין סכנה שזה יקרה בעתיד הקרוב (או אי פעם). יתרה מזו, לא בטוח שמפלגת העבודה, אפילו בראשות הממשלה, מסוגלת בכלל לבצע רפורמה כזו (בהנחה שהיא רוצה, דבר שעוד לא הוכח), כאשר המשק כה ריכוזי והמצב הבטחוני כה נפיץ, ובוודאי לא תצליח בכך בקדנציה אחת.

*

התופעה שלפיד מייצג היא זו שבאמת צריכה להטריד את כל סופרי המנדטים, ובוודאי את מעמד הביניים. על תופעה זו, שמיד אסביר אותה, אחראי במידה רבה – כמו על שאר הרעות החולות של החברה (טוב, פה אני ציני) – הסכם אוסלו.

בשנות התשעים העליזות, כשעוד היו תהליך שלום והתקווה שהוא יבוא על סיומו בטוב, היווה תהליך זה את המוקד של שתי מפלגות השמאל, העבודה ומרצ, על חשבון נושאי חברה וכלכלה. זו למעשה ביקורת ימנית עתיקת יומין, אך נכונה (רק מרגיזה כששומעים אותה מהימין, שהדבר היחיד שעשה למען השכבות המוחלשות היה להסביר להן שבמצבן אשם השמאל). שתי מפלגות אלו היו אמורות לייצג את מעמד הביניים העירוני והחילוני, אך הפנו את עיקר מרצם לתהליך השלום. אלא שהיה רציונל חברתי-כלכלי מאחורי זה: כל עוד תקציב הבטחון נאלץ לגזול אחוז כה גבוה מהתמ"ג, וכל עוד התנגשויות מלחמתיות וסכנת ההידרדרות למלחמה כוללת מניאות משקיעים זרים מלהשקיע בארץ, במיוחד בפריפריה, רק הסכם שלום עשוי לאפשר שינוי משמעותי לטובת כל רבדי החברה. (אני לא רוצה ליצור את הרושם שאני מיתמם. המדיניות של ממשלות רבין וברק היו קפיטליסטיות למדיי, אבל צריך לזכור שבשנים האלו הפערים לא התקרבו למימדיהם היום, וממשלות אלה, בעיקר של רבין, השקיעו השקעות נרחבות בחינוך, ברווחה ובתשתיות.) בשנים אלו נראה כי השלום מעבר לפינה, ומכיון שציפיות רבות ניתלו בו לשיפור הכלכלה והחברה – וסוף שפיכות הדמים כמובן – הפך השלום לדגל היחיד של השמאל, דגל שמכיל לכאורה פתרון מדיני-בטחוני וגם כלכלי-חברתי.

כשהתפוצץ המו"מ בסוף הקדנציה של ברק, החליטו הבוחרים להעניש את מפלגות השמאל על פרוץ האינתיפאדה, והתכווצותן עד כדי אי-רלוונטיות הותירה את מעמד הביניים ללא בית פוליטי. תהליך זה התרחש במקביל לעלייתן של המפלגות הסקטוריאליות בעקבות חוק הבחירה הישירה. אגודת ישראל ובמיוחד ש"ס – שגם קודם לכן קיבלו תקציבים בהסכמים קואליציונים (מה שגרם לחקיקת הבחירה הישירה מלכתחילה) – יותר מהכפילו את כוחם תוך עשור, ו"הישגיהם" סימנו את פריצת הסכר לסקטורים אחרים – המתנחלים, הציונות הדתית – וסקטורים "חדשים" – העולים של שרנסקי, תושבי הרמה והבקעה של "הדרך השלישית", הסטודנטים שנוכסו ע"י שינוי, והגמלאים. הפוליטיקה הסקטוריאלית, שלפני חוק הבחירה הישירה הסתכמה במאבקי תקציבים בין הקיבוצים-מושבים לבין ההתנחלויות, מאבקים שיוצגו ע"י הפטרונים הפוליטיים של סקטורים אלו, שתי מפלגות השלטון העבודה והליכוד (ולא מפלגות סקטוריאליות), הקצינה את כללי המשחק הקואליציוני. מעמד הביניים, שנשחק לאורך העשור האחרון עד שזה הביא אותו למחאה החברתית של הקיץ האחרון, נותר ללא מפלגה סקטוריאלית משלו. מה, לא מגיע לו?

השיח הסקטוריאלי חיוני לשיטה הכלכלית הנוכחית, שנסמכת על הפרד ומשול בו הסקטורים נלחמים אחד בשני על פירורים במקום לאחד כוחות כנגד השיטה שמקפחת את הסקטורים כולם. אך חמור מזה, השיח הסקטוריאלי מהווה את אחד מהסימנים הבולטים לאובדן הדרך של החברה הישראלית והדמוקרטיה. מצע פוליטי אמיתי אמור להציע דרך פעולה אשר תיטיב עם החברה כולה. כשמעמד הביניים תובע כסף לעצמו, ומשליך לשוליים סקטורים אחרים, למשל החרדים, המוחלשים בפריפריה והערבים, הוא לא קולט שהדבר יגביר את הפשיעה, את התחלואה, את העוני ואת הילודה. ומי לדעתכם ישלם את החשבון אח"כ, בריבית דריבית?!

יאיר לפיד, אם זה לא היה ברור עד עכשו, מאמץ את השיח הסקטוריאלי לחלוטין, אותו שיח שמאפשר, כאמור, את המשך השיטה הנוכחית. אין זה פלא שנחמיה שטרסלר, אחד התומכים הנלהבים במדיניותו הכלכלית של נתניהו, משיא עצות למעמד הביניים כיצד לחזק את לפיד. במאמרו הראשון ב'ידיעות אחרונות' מאז חצה את השורות לפוליטיקה (תוך המשך כתיבת טור עיתונאי קבוע, בלי בושה), מציג יאיר לפיד את הסלוגן של מפלגתו: "איפה הכסף?" – סלוגן המביע הכרה שכסף יש, רק לא מגיע למעמד הביניים. לפיד מבטיח באותו מאמר את הבטחת הבחירות הראשונה שלו למעמד הביניים: מפלגתו תוודא שהכסף יגיע אליכם, זו תהיה העדיפות העליונה. ומה לגבי התייחסות למצב הבטחוני הגוזר את תקציב הבטחון, למדיניות יישוב שטחים במחלוקת, למדיניות ההפרטה, להחלשת החינוך והבריאות בפריפריה, לקיצוץ המתמשך בתקציבי רווחה – כל הדברים שמהווים יחדו את מכלול המדיניות הכלכלית? כל אלה יבואו בעדיפות שניה כמובן, אחרי שאנחנו, מעמד הביניים, נקבל את כספנו. על הדברים האלה אנחנו הרי לא משלמים.

אז שלא יעבדו עליכם.

***

קריאה מומלצת

סאטירה על יאיר לפיד: ביקורת הופעה (גדעון לוי), קומיקס, גרף, ביקורת ספרות, דיאלוג, קריקטורה (שלי)

מאמרים חשובים שכבר לונקקו בגוף הטקסט: יוסי גורביץ', דני גוטווין, נחמיה שטרסלר

מאמרים נוספים: דורון רוזנבלום מדבר על סקטוריאליות "ישראלית", פוסט נוסף עדכני יותר של גורביץ'.

***

חידה מאתגרת השבוע – פלינדרום

מצא את הפלינדרום בטקסט (רמזים למטה).

פלינדרום הוא רצף מילים שניתן לקרוא משני הכיוונים, משמאל לימין ומימין לשמאל ללא שינוי בתוצאה.

לדוגמא:

• אבא אמא אבא
• זועבי חנין חי בעוז

רמזים:

• הפלינדרום נמצא בחלק הראשון של הפוסט (עד הכוכבית הראשונה)
• הפלינדרום בן 4 מילים
• כל המילים בפלינדרום נמצאים באותו המשפט
• יש להתעלם מסימני פיסוק בין המילים ויש להתייחס לאותיות סופיות כאותיות רגילות

אני רוצה להודות לחברי הטוב שי, אב טרי ופותר חידות עילאי, על עזרתו בחידוד החידה.

כמו כן, החידה משבוע שעבר עדיין מחכה לפותר.

ניתן לענות על שתי החידות בתגובות או באופן דיסקרטי בדף ה'בשושו'. מהרו לפתור ולהבטיח את מקומכם בהיכל התהילה של הבלוג (פרטים בקרוב).