אין כמו נוסטלגיה. להיזכר במשחקי המחבואים שהיינו משחקים אחרי בית-ספר, עד שאמא חזרה מהעבודה. שרטטנו על מדרכות לוחות של קלאס עם גיר מאבנים, ואח"כ קיפצנו מריבוע לריבוע בין השורות. עד היום אני זוכר את המספרה של צביקה, אבא של שירי, שלמדה איתי באותה כיתה. הייתי משחק איתה אחרי בית-ספר, כי המספרה היתה ליד הבית שלנו. דודים היו מציקים לי: "יש לך חברה?" למה להביך ילד בכיתה ג'?
אבל הכי אני מתגעגע לתמימות.
זה התחיל כבר כשהייתי בן 7, ובכיתי לאמא שאני רוצה לחזור לגיל 4. תמיד הייתי מפותח לגילי.
מה כזה כיף בתמימות? למה היא כ"כ מחממת? למה בן-אדם פסאודו-אינטליגנטי כמוני מחפש אותה, מעדיף לחוות את אותה המציאות ללא היכולת להבינה לעומק ולהטיל ספק במה שאומרים לו ההורים בבית והמורים בבית הספר? תמימות: 1. נאיביות, פשטנות יתרה. 2. יושר, נאמנות, תום (מילון אבן-שושן). או שמא התמימות שאני מתגעגע אליה, התמימות שרבים מתגעגעים אליה, היא דווקא התמימות של ההגדרה השניה – התמימות שבתום הלב, שבנאמנות המובנת מאליה, נאמנות ללא תנאי להורים ולמשפחה, נאמנות ללא תנאי לממסד (הבית-ספרי למשל), נאמנות ללא תנאי למדינה?
העולם הרבה יותר פשוט לתמימים. יש טובים ויש רעים, שחור ולבן ללא גוונים, כשאנחנו הטובים כמובן. אין דילמות מוסריות, המוסר הוא הרי פשוט מאין כמותו: להישמע לבעלי הסמכות, ההורים והמורים (המייצגים את המדינה בעצם). הכורח להישמע לבעלי הסמכות ללא הכלים לעמוד על דעתנו לכאורה לא נשמע כמו מושא קלאסי לגעגוע, אבל ייתכן כי בכניעה לסמכות ובהכרה בה יש למעשה הכרה שיש על מי לסמוך, שיש מי שדואג לנו, שיש מי שידאג לנו ולא יאכזב אותנו. אכן, אשליה מלבבת.
ועכשו, במרחק שנות אור מהתמימות, מהפשטנות, מהנאמנות (האם כרגע הפללתי את עצמי ואני עלול לאבד את אזרחותי? אלוהים, איך יכולתי להיות כזה תמים?!) ומהבטחון שיש על מי לסמוך (למעט, כמובן, החוג המצומצם של משפחה וחברים בהם התברכתי, אם כי אני לא יכול לסמוך עליהם שהם קוראים את זה), אני מוצא את עצמי משקיע הרבה מדיי זמן בתהייה איזה עתיד מצפה לילדה שלי בעולם האכזר הזה שאין בו אפילו על מי לסמוך. בפרט במדינה שמאבדת אט-אט את שפיותה ושתפיסות החיים הרווחות בה הן "אכול ושתה כי מחר נמות" ו"אדם לאדם זאב".
אחח.. כמה אני מתגעגע לתמימות. אולי אצליח לחוות אותה מחדש דרך יורשת העצר.
***
בימים הקרובים אעלה את הגיליון השלישי של מצג עכוז.
לגליונות הקודמים, ניתן ללחוץ כאן (מופיע גם בדף הבית בצד שמאל).
חיים שרירותיים 
מעשה בבחור די תמים
שהיה איך נאמר אפעס משמים
יום אחד התעורר לו
ומייד התחוור לו
היי זה סיר החמין.. בלי מילים…
בלי מילים, אכן. פעם ראשונה שנותרתי פעור פה. כל הכבוד!
מעוררת נוסטלגיה בפני עצמה :)
אבל נכון, בעתיד יהיה מה-זה מגניב לנסוע ברכבת התחתית של ת"א
אני מאוד מזדהה. הגעגועים לתמימות מעסיקים אותי לא מעט. אני חושבת שמלבד זה שחייהם של התמימים הם פשוטים, הם פשוט יותר שמחים ונראה לי שזה הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו. אופטימיות עד אין קץ ושמחת חיים שלא מתערבבת עם כאב, מרירות, ציניות… אבל כמו שאמרת יש לנו עדיין איים של נחמה בדמות משפחה, חברים, ואולי גם הערכים שלנו והדברים שאנו מאמינים בחשיבותם. או במילים אחרות כל מה שאנחנו אוהבים בעולם. נשמור מקום על האיים האלה בשביל הילדה שלך :)
אמן!
בדיוק לזה התכוונתי בלחיות מחדש את התמימות דרך הילדה – אופטימיות ושמחת חיים. הלוואי!
אגב, היא דומה לי? :)
שלום יניב,
איזה פוסט תמים.
למרות שאומרים שפסימיסט זה אופטימיסט עם נסיון,
אני חושב ששמחת חיים תלויה בשני דברים:
בהכרה של תפקידנו במציאות (כלומר האם אנחנו מכירים שיש בכלל תפקיד כזה) ולאחר מכן – איך אנחנו מממשים אותו.
אני יכול לומר לך שכל ילד קטן – אם הוא נתקל בתחום חדש/לא מוכר/מפחיד מיד הוא חוזר למה שהוא מכיר מפני שזה מספק לו תחושה מסויימת של ביטחון.
עד כאן החלק הרציני…
having said that
אני מודה ומתוודה שלילדים שלי אני מספק מבחינת הפאן את מה שתמיד חלמתי עליו בתור ילד ולא היה לי:
כך יש לנו גיפ צעצוע (חשמלי) לילדים (זוכר כמה חלמנו על מכונית חשמלית כמו בלונה פארק – בבית לרשותינו?),
אורגנית "לילדים" וטרמפולינה 4.6 מטר קוטר שוב ל"ילדים"…
אני מסכים איתך על החלק הרציני.
ושעשעת אותי בחלק השני! אני שמח שאתה קונה ל"ילדים" צעצועים שהם "רוצים". בקרוב אצלי!