לידה

"ברבי, אני צריך שתהיי חזקה בשבילי, כי אני כבר לא יכול יותר", אמרתי-בכיתי לזוגתי הכואבת. היה זה אחרי כשש שעות של צירים, שלוש מתוכן צירים מוקדמים (מה שקרוי בעגה המקצועית השלב הלטנטי) ללא אפידורל, ושלוש מתוכן תחת השפעת האפידורל בפתיחה מלאה (השלב בו העובר עושה את דרכו במורד תעלת הלידה). היא היתה סחוטה. השעה היתה שש וחצי בבוקר, לאחר לילה שלם של צירים ללא שינה. בין ציר לציר רעדה, ובטפשותי חשבתי שמקור וניסיתי לחמם אותה.

"אמא, א—מא!" היא בכתה שלוש שעות מוקדם יותר. היא לא יכלה לסבול עוד את הכאב. לא הצליחה לנשום במהלכו, לא הצליחה "להכיל" ו"לקבל" אותו, כפי שראינו בסרט המעודד לידה טבעית. "אני רוצה אפידורל", היא צעקה למיילדת והסתכלה עליי ועל דנה הדולה במבט מלא אשמה. כאילו הכאב לא היה מספיק, הוספנו לזה גם ייסורי מצפון. "לא נורא, החזקת יפה מאוד עד עכשו, ואת כבר בפתיחה מלאה!" ניסיתי לעודד אותה, ומיד חמקתי לשירותים כי לא יכולתי לכבוש עוד את הדמעות. אח"כ בא הרופא עם זריקת האפידורל – אותה זריקה עם מחט ארוכה המגיעה עד לעמוד השדרה ועלולה ליצור שיתוק אם היולדת זזה (למשל בגלל ציר פתאומי) – והורה לכולם לצאת. חיבקתי את היולדת חזק וביקשתי ממנה להבטיח לי שלא תזוז, כי אין לי בנמצא תחליף בשבילה. אחרי שהבטיחה, יצאתי החוצה וחזרתי לדמוע בשקט. מזל שהבאנו דולה, אחרת מי היה תומך בי?

שלוש השעות הבאות עברו עלינו בנחת. ממש מחולל פלאים האפידורל הזה, וזה איפשר לה לנוח ולי להרגע. אבל לכל שבת יש מוצאי שבת, כפי שנהג לומר לנו המ"כ העילג בטירונות. בתום שלוש השעות, באה המיילדת ואמרה לנו שאם לא תתחיל הלידה, לא יהיה מנוס מהתערבות רפואית. לא הופתענו. באנו מוכנים: קורס הכנה ללידה, פגישות הכנה עם הדולה, שמיעת חוויות מחברות שילדו. הכרנו את הנהלים הרפואיים, הטרמינולוגיה והפרוצדורה. כל כך מוכנים היינו, רק שום דבר לא הכין אותי ללחץ הנפשי, אותה לכאב, את שנינו לפחד.

"תלחצי חזק, תעשי קקי", אמרה לה המיילדת בפעם החמישית או השביעית. היא לא היתה במצב לספור. היא החזיקה חזק בשתי ידיות, אני החזקתי את כף רגלה הימנית ומשכתי אחורה חזק, דנה הדולה את כף הרגל השמאלית. אל תעשי קולות, אל תעשי פרצופים, אמרו לה שוב ושוב. להפנות את כל הכוח ללחוץ את התינוקת מלמטה החוצה. ועוד ציר. ועוד ציר. "הנה השערות שלה כבר בחוץ", עודדה המיילדת. ועוד ציר. ועוד ציר. למה הראש לא יוצא? חיפשתי אותו, שוב ושוב הסתכלתי, מיואש, מפוחד מהפרוצדורות הרפואיות המצפות לה. נכון, אין בהן כלל סכנה כיום, ולמעשה רוב מוחץ מהנשים בני דורי שאני מכיר ילדו בניתוח קיסרי, מתוכנן או בעקבות סיבוכים. אבל בכל זאת, באחת מהפעמים הבודדות בחיי, הרציונל הקר שלי הובס. "צאי כבר נעמי, צאי", צעקה לה היולדת בעיצומו של עוד ציר כואב, אבל נעמי לא שיתפה פעולה. עוד לא נולדה, וכבר עושה צרות.

בחדר הצטופפו כבר אנשים רבים. שתי גניקולוגיות, רופאת ילדים, מיילדת אחת או שתיים, ואפילו רופא בכיר אחד הגיע לכבוד המאורע. כולם התגודדו מול איבר המין של היולדת המסכנה, ואפילו לא טרחו להציג את עצמם. "אני צריכה שתלחצי חזק", אמרה לה אחת הגניקולוגיות ודחפה לתוך גופה אביזר כלשהו. היא ידעה שעושים לה ואקום, גם אני ידעתי, אלא שלא באמת ידענו מה זה ואקום. מאוחר יותר באותו היום, עדיין מזועזע, אתאר למשפחה שזה כמו "משוך בגזר", רק הגזר זה הילדה שלי והאדמה היא בחירת ליבי. במציאות זה אפילו יותר גרוע ממה שזה נשמע. זה נמשך דקות ארוכות, הגניקולוגית משכה חזק, התינוקת סירבה לצאת, באיזשהו שלב הגניקולוגית השניה לחצה לה חזק על הבטן, התינוקת המשיכה בסירובה, והמשיכות המשיכו בכל ציר, היא כאבה ונקרעה, אני התפללתי שזה ייגמר כבר ושהיא לא תצטרך ניתוח, כך עוד ציר ועוד ציר, עד שזה נגמר.

האביזר הרפואי יצא מגופה של היולדת, ודבוק לו היה הגזר, מעוך, ספוג בדם, וגועלי. הרופאים לקחו את התינוקת החוצה, שוב מהר-מהר בלי לומר שום דבר, והחזירו אותה אחרי דקה או שתיים. במציאות זה היה אנטי-קליימקס לא פחות משעל הכתב. כל השמחה, ההתרגשות והכמיהה שדימיינתי עבור הרגע הזה הוכרעו בהלם הקרב. כשסוף-סוף קיבלה אותה לזרועותיה האם הכואבת והמותשת, ירדו לה דמעות של אושר והקלה. חיבקתי אותן וניסיתי לחייך, עדיין הלום. "מותר לבכות", אמרה לי המיילדת את המנטרה שהיא קרוב לוודאי אומרת לכל האבות הטריים הנבוכים. "מצטער שאני כזה חסר רגישות", השבתי.

***

 לכל המודאגים, נעמי ואמה בריאות ושלמות.
אני עדיין מתאושש.


הגזר

מודעות פרסומת

15 מחשבות על “לידה

  1. יניב, הרבה מזל טוב, תרגישו טוב. האמת שחששתי שתקרא לשותפה החדשה איילה על שם "גן" הקפיצות שללא ספק מרכיב את הדנ"א שלך.

    • תודה רבה אמיר! אני לא בטוח שיש פה משהו גנטי שעובר בתורשה. על כל פנים, היא יכולה להתנחם בזה שכשהיא תגדל, אני אוכל לקפוץ לה.

  2. יניב , מזל טוב! איזה אבא :)
    סוף סוף נושאים מענינים באמת, למרות שכמעט בכיתי במהלך הקריאה .
    טוב שעבר , ועכשיו מתחיל האתגר האמיתי של טיפול בגזר.
    תהנו ממנה , ואחרי שהזמן קצת יעבור וסיוון תשכח , אולי תוסיפו עוד ירקות לסלט.

    • יש לנשים הורמונים שאחראים על זה שהיא תשכח את חבלי הלידה. לצערי, לי אין הורמונים כאלה.
      תודה על הברכות ושמחתי שנהנית מהקריאה.

  3. לבכור שלי לקח 14 שעות לצאת. גם לו עשו וואקום והוא יצא עם כיפה של ש"סניק על הראש הקרח. השני לעומת זאת כל כך מיהר שכמעט ונולד באוטו.
    מאז הם ממשיכים באותו אופי בסיסי: בשביל הגדול צריך תמיד לחכות וצריך לזרז אותו ולעמוד לו על הראש ואחרי הצעיר צריך לרדוף ולעמוד בקצב שלו כי אחרת הוא בורח.

    • אם ככה אז זה חדשות ממש לא טובות בשבילי. גם ככה עד עכשו תמיד מרטתי שערות בזמן שחיכיתי עד שזוגתי שתחיה תהיה מוכנה לצאת. אז עכשו יש לי עוד אחת כזו. serenity now!

  4. ואוווו, נשארתי ללא מילים…. לפעמים עדיף ככה, אז אני רק אמסור
    המון אהבה, חיזוקים ואנחנו תמיד פה בשבילכם, אפילו אם רק בא לכם לבכות ולשתוק:)
    נשיקות וחיבוקים לכולם

    • תודה על האהבה, התמיכה, והחיזוקים! נשיקות וחיבוקים בחזרה, אבל רק בבית, לא ללשכה של ביבי.

  5. עקשנות זה בהחלט בגנים של המשפחה.
    הצלחת לצמצם את שיעור הילודה העתידי של קוראי הבלוג – זוגתי, המכשפה, ביניהם.

    • מקווה מאוד שזוגתך המכשפה תתעשת ובכל זאת תצליחו לברוא עוד דור של עקשנים, אחרת זו תהיה גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה.

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s