הבאנו נכבה עליכם

נתחיל בעובדות.
במהלך מלחמת העצמאות, 726,000 פלשתינים, לפי הערכות אונר"א, "עזבו, ברחו או גורשו" – כהגדרת ויקיפדיה, כנראה מתוך חוסר יכולת להכריע או לברר כמה לכאן וכמה לכאן, ועקב ההשלכות הפוליטיות של כל הכרעה; אאמץ את ההגדרה. לפי הערכת עמותת 'זוכרות', מדובר ב-750,000 פלשתינים וב-530 כפרים שנחרבו. אם ניכנע לרוח התקופה ונבטל את שני הממצאים של שני ארגונים אלו על יסוד אנטי-ציונותם או אנטישמיותם, אפשר לאמץ את הנתון הרשמי בו נקבו דוברי ממשלת ישראל: 520,000 בקירוב. אכן יש מחלוקת על המספרים, והאמת כנראה נמצאת איפשהו באמצע (בני מוריס קבע את הטווח 760,000 – 600,000), אבל התמונה הכללית ברורה: מאות אלפים עזבו, ברחו או גורשו. מאות כפרים נחרבו. (הנתונים, למעט של 'זוכרות', מתוך ויקיפדיה, ראו הערת שוליים מס' 1. ראו גם את הפוסט של אור שחר על ההסתרה המכוונת של ההיסטוריה הזו ע"י משרד החינוך).

העיסוק במספרים משעמם וחוטא לעיקר. מי כמונו היהודים יודעים שכל אחד הוא עולם ומלואו? נכון, לא מדובר בשישה מיליון נרצחים, אבל מדובר בכ-700,000 שעזבו, ברחו או גורשו. אם לוקחים בחשבון שב-1947 אוכלוסיית הערבים בשטחי הקו הירוק מנתה כ-900,000 (לפי 'זוכרות'), מדובר בכ-78 אחוזים מסך אוכלוסיית הערבים! לא ממש מספר זניח. כולנו מכירים את התירוצים הרגילים, את הרציונליזציה הרשמית המובאת אוטומטית כמנטרה ולכן כמובן הפכה לאמת המוחלטת, אבל בואו נחשוב לרגע. מתוך ה-700,000 (בערך), האם כולם, או אפילו רובם, תקפו אותנו? ואלו מהם שלא גורשו אלא ברחו או עזבו, האם לא היתה להם סיבה טובה לברוח או לעזוב? וגם אלו שמדינות ערב עודדו לעזוב בתחילת הקרבות מתוך כוונה לחזור כמנצחים (וישראל אף ניסתה למנוע את עזיבתם – להיסטוריה תמיד יש חוש הומור), האם בשל טעותם זו ניתן להצדיק את מניעת חזרתם ונישול מפעל חייהם? והאם בשל נישול הרכוש של יהדות המזרח (ביניהם חצי משפחתי) בידי ערבים ניתן לקזז או להצדיק את הנישול של הערבים פה? (ידיעה שהגיעה זה עתה: הערבים הם לא אותם ערבים, גם אם מאוד קשה לנו להבחין ביניהם, בדומה לאי-יכולתם של הלבנים בארה"ב להבחין בין צעירים שחורים.) ואת אלו בתוכנו שעונים לכל השאלות בחיוב, ויש כאלו, אשאל: הרי עברו 64 שנים, כמה זמן נמשיך להדיר ולהתכחש לכאבם של צאצאי הפליטים ההם? כמה זמן עוד נמשיך להעניש אותם בגין המעשים של אבותיהם? כמה דורות עוד צריכים לעבור? עד מתי אבות יאכלו בוסר ושיני בניהם תקהינה?

אני לא כותב את הדברים האלה מתוך הלקאה עצמית. לא חייתי אז, ולא לחמתי אז. קל למדיי לפקפק בצדקת הדרך ולשפוט את הלוחמים שהגישו לי על מגש של כסף את הבטחון שממנו אני נהנה כיום כחבר בקבוצה ההגמונית במדינה (סליחה על השימוש במיתוס לאומי, אני אשתדל להתאפק יותר בפעם הבאה). כפי שכתב יריב מוהר, הנכבה באה על רקע מלחמה טוטאלית בה הצדדים נלחמו כדי להיות או לחדול, ולכן מהווה "אירוע נורמאלי ביחס לתגובות של קולקטיווים לאורך ההיסטוריה בתנאים דומים של מלחמה טוטאלית". לא מדובר פה בהתחשבנות היסטורית, ומגוחך למדיי בעיניי הצורך האובססיבי להצדיק את המפעל הציוני בכל דקה ודקה. אני כותב את הדברים משום שהם נוגעים למציאות חיינו. ההיסטוריה הזו משליכה באופן ישיר על ההווה. היא פצע פתוח בבשרם של הפלשתינים אזרחי ישראל, שהם בשר מבשרה של המדינה.

כמדי שנה, ציינו הפלשתינים (האזרחים והלא-אזרחים) את יום הנכבה ב-15 במאי (בניגוד לתעמולה הרשמית, התאריך נקבע ליום סיום המנדט הבריטי, ולא יום הכרזת העצמאות, שהיה ב-14.5). כמדי שנה, הימין ניסה לטשטש את ההיסטוריה ולמנוע את ציון יום הנכבה (בהצלחה חלקית). לאחר שבשנה שעברה עבר בכנסת חוק הנכבה (ונראה שלאור מאורעות השנה, החקיקה עוד לא תמה), ניסו השנה הח"כים ושר החינוך למנוע את קיומו של הטקס לציון יום הנכבה באוניברסיטת ת"א (ובשל חוק הנכבה נאלצו מארגני הטקס לממן את אבטחתו) – טקס משותף ליהודים ולערבים בו הקפידו להימנע מסממני לאום וכיבדו את אסונם של הפליטים, אותם 700,000 פלשתינים לערך שעזבו, ברחו או גורשו ולא הורשו לחזור (הטקס זמין לצפיה ביוטיוב). מולם עמדו בהפגנת-נגד הפטריוטים בעיני עצמם, וחלק מהם שר: "הבאנו נכבה עליכם". לא אכביר מילים על האירוניה (המודעת או, בסבירות גבוהה יותר, הלא מודעת) שבלקיחת השיר העממי הידוע והחלפת המילה 'שלום' במילה 'נכבה', כפי שבחרו לעשות אותם מפגינים שחזון השלום עבורם הוא כנראה נכבה נוספת. גם לא אוסיף על הבחנתו החדה של יוסי גורביץ' שאותם פטריוטים בעיני עצמם החליפו באחת את הכחשת הנכבה בהצדקתה בגאון. אותי יותר מטריד רוע הלב. מה גורם לקבוצת אנשים לשיר בהתרסה 'הבאנו נכבה עליכם' תוך כדי טקס בו סטודנטים פלשתינים ויהודים עומדים דקת דומייה, קוראים יזכור, וחולקים כבוד לכ-700 אלף מבני העם הפלשתיני שעזבו, ברחו או גורשו ללא אפשרות חזרה – טקס בו סטודנטים בודדים סיפרו בכאב את סיפור משפחתם וגירושם מבית הולדתם תוך נישול רכושם? מאיפה מגיעים רוע הלב והאטימות? האם הם הקשיבו לדברים? האם הם ראו לנגד עיניהם בני אדם? או אולי הם שרו תוך כדי שדימיינו מולם את הפיגוע בקו חמש, את הדולפינריום, את מלון פארק? אולי הם ראו לנגד עיניהם את אחמדינג'אד, או נסראללה, או אולי אפילו את היטלר?

כעם שעבר עקירות רבות ואף רצח-עם מתוכנן, אנחנו עוסקים רבות בניסיון להבין איך דברים כאלה יכלו לקרות. איך אף אחד לא הרים קול כשריכזו את היהודים הגרמנים בגטאות. איך אף נורה אדומה לא נדלקה כשגירשו את היהודים מחוץ לאדמת גרמניה. האם הגרמנים ראו מולם בני אדם? או אולי הם דימיינו את מרקס, או את טרוצקי, או אולי אפילו את סטאלין? אולי הם שיוו לנגד עיניהם את היהודים שזוהו עם רפובליקת ויימאר – כדוגמת הסוציאליסט קורט אייזנר – והואשמו, באותה טכניקה של חזרה על מנטרה עד שזו הופכת לאמת המוחלטת, בתקיעת הסכין בגב האומה ובאחריות לתבוסה במלחמת העולם הראשונה?

לא צריך ללכת רחוק עד כדי הנאצים ותומכיהם הגרמנים כדי להבין שלא תהיה לנו תקומה, שלא יהיה לנו עתיד במדינה, עד שנתחיל להסתכל על המיעוט הערבי כבני אדם. לא מדובר במיעוט זניח, אני מזכיר, מדובר בשישית מהאוכלוסיה (מתוך הנחה כמובן, שהמדינה תתעשת ותמנע את ההידרדרות ההופכת בלתי-נמנעת לעבר מדינה אחת דו-לאומית, כי אז כבר ידובר בחצי מהאוכלוסיה). עד שנבין שגם להם יש טראומות, וצער, ואובדן; עד שנבין שלא רק לנו, אלא גם להם מותר להיות קורבן של ההיסטוריה, גם אם יוצא שאנחנו הצד המקרבן; עד שנבין שהם חלק בלתי-נפרד מהמדינה הזעירה שבה נגזר עלינו לחיות ביחד, חלק הזכאי לחלקו השווה בחלוקת המשאבים, המשרות הציבוריות והקרקעות – עד שלא נבין את כל זה, דרכנו לעתיד הדומה לגורלה של יוגוסלביה או דרום אפריקה תמשיך להיסלל.

לאחר ארבע שנים עקובות מדם של מלחמת אזרחים שגבתה יותר קורבנות מכל מלחמה אחרת בהיסטוריה האמריקנית, כשהנצחון של הצפון כבר היה וודאי אך הקרבות עדיין נמשכו, נשא אברהם לינקולן בנאום השבעתו השני את הדברים הבאים:

With malice toward none, with charity for all, with firmness in the right as God gives us to see the right, let us strive on to finish the work we are in, to bind up the nation's wounds, to care for him who shall have borne the battle and for his widow and his orphan, to do all which may achieve and cherish a just and lasting peace among ourselves and with all nations.

אנחנו אמנם לא אמריקה, ומלחמת העצמאות לא היתה מלחמת אזרחים מכיון שעיקרה היה קרבות בין צה"ל לצבאות ערב (ואגב, בניגוד למיתוס הרווח, לא מדובר במלחמה מתואמת של ראש נחש ערבי בעל 5 צבאות; ייתכן פוסט בנושא בעתיד הלא-רחוק). אולם במציאות של היום, במרחק 64 שנים, אין מנוס מלהכיר בכך שהקרבות בין היהודים לערבים בתקופת המנדט הבריטי, שהגיעו לשיאם לאחר סיום המנדט בנכבה, היוו את מלחמת האזרחים שלנו. ולכן דרכו הנכוחה של לינקולן, שנרצח כחודש לאחר שנשא נאום זה, חשובה ורלוונטית ביותר למציאות חיינו ולעתידנו: ללא איבה כלפי איש, באדיבות לכולם. באדיבות של מנצחים עלינו היהודים – הרוב, הצד המנצח בהיסטוריה – לנהוג בבני-דודינו הערבים, שחרב עליהם עולמם, שנלחמים למען כבשת הרש של השוויון וההכרה. דבר לא ייגרע מיהדותה של המדינה אם נכיר בעוולות העבר. שום דבר לא יקרה אם נציין את שמות הכפרים שנחרבו בשלטי זכרון שיתנוססו ביישובים שקמו על חורבותיהם. חוסנה של ישראל לא ייפגע אם נפעל לפצות את צאצאי הפליטים היושבים בקרבנו, למשל (אך לא רק) את עקורי אקרית וברעם, שלבקשת צה"ל התפנו למשך "שבועיים", וחרף פסיקת בג"ץ לטובתם ב-1951 (!), המדינה ממשיכה להתנכר למחויבותה להם. (אני מבהיר, מדובר בפיצוי האזרחים הערבים צאצאי הפליטים בלבד – אינני קורא לזכות שיבה כוללת, אשר תזעזע את המדינה מהיסוד ולכן איננה הפתרון הנכון ואף לא הפתרון המוסרי, וזו כמובן סוגייה בינ"ל נפרדת שפתרונה צריך להיות בחסות בינ"ל כחלק מפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני.) המדינה היהודית תשרוד אפילו את הכנסת הנכבה לאתוס יום הזכרון (ראו את הפרק הזה של עבודה ערבית – צפיית חובה).

כל הסתכלות אמיצה לעבר העתיד, כפי שהשכיל לעשות לינקולן ובניגוד ליכולותיהם של העסקנים שלנו, תגלה שיש למדינה רק מה להרוויח משיתוף מלא של הפלשתינים אזרחי ישראל בכלכלה, בתרבות, ובמוסדות השלטון. אבל זאת יש לעשות מתוך שוויון אמיתי ומתוך הידברות כנה עם הציבור הפלשתיני ומנהיגיו, בניגוד למנהג הקיים לקבל החלטות "לטובתם" בלי להיוועץ בהם. רק כאשר אנו הציבור היהודי נשכיל ללכת בדרך זו, יפסיק לרדוף אותנו הכתם המוסרי של הנכבה שהורישו לנו אבותינו לצד מגש הכסף. רק כך נצליח גם אנחנו להימלט מן הגורל של 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה'.

***

אם אהבתם את הפוסט, יש עוד:

• על ערבים, דמוקרטיה, ואומץ
• אני לא תמיד תומך בעמדת מערכת הבטחון 
• תקיפת הכור העיראקי – האמנם הצלחה?