כחומר ביד היוצר

מאז שנולדתי, תמיד קיבלתי גיבוי מההורים שלי. בפעמים בודדות בילדותי שבהן התקשיתי במקצוע מסוים או ביחסיי עם מורה מסוים/ת, הוריי דאגו לתמוך בי ולחזק אותי במקצוע, ומעולם לא הטילו דופי במורה או בחשיבות המקצוע. בפעם אחת מיותרת בחיי, אמו של חבר ללימודים הצליחה להקנות לעצמה השפעה רבה מדיי על חיי. ייתכן מאוד שזה נבע מכך שבניגוד להוריי, היא לא הפצירה בי להשקיע, אלא נתנה לי פתרון פשוט יותר: היא השמיצה את המורה, אולי אף קיללה אותה, וקבעה שהיא לא מבינה כלום מהחיים שלה – גם זה סוג של גיבוי. הקשבתי לה, והתוצאות לא איחרו לבוא: היחס שלי למקצוע הידרדר, היחס שלי למורה התנכר, והישגיי התמעטו בהתאם.

כדרכן של אנלוגיות, גם אנלוגיה זו איננה מושלמת, אולם אני סבור שניתן ללמוד ממנה לא מעט. לכן לא באמת הופתעתי לשמוע ולקרוא מה היו ההשלכות של ההפגנה שהתרחשה בשכונת התקוה לפני למעלה משבוע (הפגנה של הממשלה כנגד האופוזיציה, כהבחנתו המדויקת של שלום ב'): אלימות גוברת של התושבים כנגד האפריקאים שבשכונתם, כפי שניתן לראות כאן, כאן וכאן. זה מה שקורה כשמקבלים גיבוי ממסדי לתסכול ולזעם. זה מה שקורה כשח"כים מהקואליציה מכנים את האפריקאים סרטן בגוף האומה. זה מה שקורה כשח"כים מהקואליציה טוענים שהאפריקאים באים לכאן מכיון שטוב להם כאן, ולכן צריך לגרום להם להרגיש שרע כאן. זה מה שקורה כששר הפנים טוען שהם מעבירים איידס לנשים שהן אנסו. המסר לתושבים הוא חד-משמעי: האפריקאים הם השטן, אתם הקורבנות, זעמכם מוצדק, ואנו נגבה אתכם. שימו לב להבדל בין תקיפותו של המסר הזה, כפי שיצא בהפגנה וכפי שיוצא חדשות לבקרים מהפה הג'ורה של שר הפנים ירא-השמיים, לבין הריפיון של המסר ההפוך המגנה את האלימות, שמגיע מאותם מנהיגים עצמם כשהתקשורת מתעמתת איתם על הנזק שהם הסבו. אזרחי ישראל כבר למדו היטב להבחין בין מסר תקיף ומהימן לבין מסר שנאמר מהשפה אל החוץ, כמס שפתיים לתקשורת או לקהילה הבינ"ל התובעים פוליטיקל-קורקטנס. לכן, למרות שנתניהו גינה את האלימות ואת לקיחת החוק לידיים, כל עוד הוא לא עושה זאת באותה נחרצות שהתרגלנו לשמוע ממנו בכל פעם שהוא מדבר על הסכנה האיראנית או ההסתה הפלשתינית, המסר מההנהגה נותר ברור, התוצאות בשטח בהתאם.

אלי ישי קובל על פופוליזם. לא נגענו.

האירועים האחרונים מהווים עדות נוספת לכך שאנו האזרחים נראים בדיוק כפי שנראים המנהיגים שלנו. יותר משהמנהיגים הם בבואתה של החברה שבחרה בהם, החברה היא בבואתם של המנהיגים. אלו אמנם ממשיכים להתבכיין על שיטת הממשל המונעת מהם למשול, אבל בכל פעם מחדש מתברר כמה קל למנהיגים, לרוב באמצעות שימוש בהבל פיהם בלבד, לעצב את האזרחים. לפני לא הרבה שנים טען ג'ורג' ו' בוש שסדאם חוסיין מפתח נשק גרעיני ושמוכרחים לעצור אותו. כשטענה זו לוותה בגיבוי מאת כל המנהיגים הישראלים, כיצד יכולנו אנו האזרחים לסבור אחרת? כל אדם שהעלה את האפשרות שלא כך הם פני הדברים, נתקל מיד בבוז ובלעג. לפני לא הרבה שנים, לאחר שחיזבאללה חטף את רגב וגולדווסר, יצא אולמרט למלחמה שאחת ממטרותיה, אם לא הַ, היתה להחזיר את החיילים הביתה. 'לא ננהל מו"מ עם הטרוריסטים, זה יעודד חטיפות נוספות', אמר אולמרט, והאזרחים דיקלמו אחריו בהסכמה. כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר. כחומר בידי המנהיגים שלנו – כאלה אנחנו, ממש כמו ילדים הנתונים לחסדי הוריהם. וכשרוב מוחלט מהמנהיגים שלנו – מכל המפלגות, יש לציין – נראים כפי שהם נראים, מה הפלא שכך נראים אנחנו? כשכל המנהיגים כאחד שותפים לדעה שאין פרטנר פלשתיני (למרות שיתוף פעולה בטחוני חסר תקדים בגדה) ובמעשיהם למעשה מנציחים את המציאות הזאת; כשכל המנהיגים (למעט שלי יחימוביץ' אחת) טוענים שאין שיטה כלכלית טובה יותר מהנוכחית, אותה שיטה שמרחיבה את הפערים באמצעות הורדת מיסים לעשירים (כלומר, להם ולספונסרים שלהם) וגביית יותר כספים מהעניים וממעמד הביניים (באמצעות צמצום השירותים שמספקת הממשלה); כשכל המנהיגים מנגחים אחד את השני ערב הבחירות, ולמחרת אנו מוצאים אותם יושבים זה לצד זה באותה הממשלה (באופן לא מפתיע יש להודות, הרי למעט חלוקת התיקים הם מסכימים על הכל) – כשאלה מנהיגים אותנו, מה הפלא שכך אנחנו: סבורים שאין אלטרנטיבה מדינית-בטחונית וכלכלית-חברתית, ומכיון ש"המצב" (כלומר המציאות המדינית-בטחונית והכלכלית-חברתית) לא באמת מיטיב עימנו, לא נותר לנו אלא להיות מיואשים ממנו, או אסקפיסטים, תופשים את הפוליטיקה כשורש כל הרוע כאילו שדיקטטורה או אנרכיה עדיפים, ומצביעים ברגליים עם אחוז הצבעה נמוך להחריד יחסית למדינה העומדת בפני הכרעות הרות גורל. וכשמחאה חברתית, המונית ואותנטית כמו זו האחרונה מצליחה סוף סוף להתפרץ ולהתפשט כאש בשדה קוצים – אירוע של אחת לדור (!) – גם היא דועכת בקול ענות חלושה לנוכח האטימות והציניות של המנהיגים שלנו שהשיגו את מטרתם למסמס אותה. כל עוד הפרקטיקה המועילה ביותר למנהיגים שלנו היא האלימות וכיפופי הידיים, מאיומים פוליטיים הגורמים ליריב להתקפל ועד הפעלת כוח צבאי מסיבי על אויבינו, משיסוע המגזרים השונים אלה באלה בחברה משוסעת מלכתחילה ועד ליכוד השורות באמצעות הסתה נגד זרים – אל לנו להיות מופתעים שאנחנו בדיוק כמוהם: אלימים וסולדים מפשרות והידברות.

כל עוד אלו יהיו מנהיגינו, כך ניוותר אנו.

***
בפוסט זה לא הבעתי את דעתי על סוגיית הפליטים והמסתננים עצמה, מהסיבה הפשוטה שהבעיה סבוכה ומורכבת, הדיסאינפורמציה רבה (כמו בכל סוגיה), ואינני חש שאני מכיר מספיק את העובדות ואת הסוגיה בשביל לחוות דעה. לקריאה נוספת ומומלצת על היבטים שונים בסוגיה, ראו בלינקים המצורפים:

• יוני אשפר על ההבדל בין פליט למהגר עבודה
• יוסי גורביץ' על הדיסאינפורמציה של בן-דרור ימיני
• דובי קננגיסר על סוגיית המספרים ופתרון אפשרי
• אריה עמיחי על הגזענות ככלי של פוליטיקאים
• יריב מוהר על הזכות לקהילה של תושבי דרום ת"א
• רז שיינרמן על מהגרי עבודה
• נעמה כרמי על היחס לגרים ביהדות