הפרהוד: טרגדיה אנושית, טרגדיה פוליטית

בתחילת חודש יוני ציינה קהילת עולי בבל (ידועים יותר בכינוי 'העיראקים') את יום השנה לפרהוד. למה רק הקהילה העיראקית ציינה זאת ללא מוסדותיה הרשמיים של המדינה – לזה עוד אחזור. אבל קודם כל, מה זה הפרהוד? אם אינכם יודעים, זה לא מפתיע אותי. גם אני לא ידעתי, ואני עוד חצי עיראקי. מסתבר שהבושה וההסתרה אינן רק נחלתן של יהודי אשכנז (אם כי כמובן מדובר בסדרי גודל וזוועה אחרים לגמרי). אבל לא רק בבית לא הזכירו את זה, גם בית הספר לא טרח ללמד את זה, או שמא זה נבלע שם כהערת שוליים בין שאר הזוועות שעברו על היהודים באירופה? מקומו של הפרהוד נפקד גם מהזכרון הישראלי הקולקטיבי ומן התרבות השלטת, ולא נמצא איזכור שלו כמעט בעיתונות ובמדורי הדעה. למעשה, אני עצמי לא הייתי מתוודע להתרחשותן של פרעות ביהודי בגדד אילולא קראתי על כך בספרו של אלי עמיר מפריח היונים לפני מספר חודשים.

ה"פרהוד", כלומר הפוגרום או הפרעות, מתייחס לרצח של יהודי עיראק (בעיקר יהודי בגדאד) ולביזת רכושם שהתרחשו במהלך חג השבועות תש"א, 1-2.06.1941, בידי המון ערבי מוסת (יש הקוראים לפרהוד מאורעות תש"א). הרקע להתרחשות הפוגרום מורכב וכרוך גם בהבנת יחסי הכוחות בין בריטניה לבין גרמניה הנאצית. המזה"ת היה נתון לשלטון בריטניה מאז סוף מלחמת העולם הראשונה, לרבות עיראק, בה הקימה משטר מנדט, שלאחר סיומו ב-1932 המשיכה בריטניה למשוך בחוטים דרך המלך שהמליכה, המלך פייסל מהמשפחה ההאשמית. תחת שלטון הבריטים מצבם הפוליטי של היהודים הוטב רבות, וניתן אפילו לומר שהם קיבלו אמנציפציה מסוימת, מאחר וקיבלו זכות בחירה לפרלמנט. גם לאחר שקיבלה עיראק עצמאות מלאה, מצבם של היהודים לא הורע. אחד הדברים הראשונים שעשה המלך פייסל היה לעלות לרגל לראשי הקהילה. אולם מטבע הדברים, האוריינטציה הפרו-בריטית הזאת לא מצאה חן בעיני כולם. כדאי להזכיר שהבריטים נתפסו כסייעניהם של היהודים בארץ ישראל, ונראה בבירור שהם תומכים ונתמכים ע"י היהודים גם בעיראק. התנועה הלאומנית הפאן-ערבית החלה לצמוח על רקע זה, ומטרתה היתה לסלק את הבריטים מכל מדינות ערב ולהקים יישות מדינית ערבית אחת. גרמניה הנאצית, בעלת אידיאולוגיה לאומנית גם היא ואויבתם של הבריטים, היתה מועמדת טבעית לשיתוף פעולה. התקיימה סימביוזה מלאה: גם הנאצים, שכידוע לא ממש האמינו בטוהר הגזע הערבי, הבינו שהם יוכלו להסתייע בלאומנות הערבית ובשנאה המשותפת ליהודים – השעירים לעזאזל, כמו תמיד – כאמצעי להחלשת הבריטים. החשיבות האסטרטגית של עיראק, בעלת הנפט, היתה עצומה, ולכן השקיעה גרמניה הנאצית ממון בביסוס השפעה שם. באמצעות שגרירה, היא מימנה וטיפחה קשרים עם מנהיגים וקצינים המתנגדים לשלטון והפיצה תעמולה אנטישמית. תפקיד בולט היה גם למיודענו המופתי חג' אמין אל-חוסייני, שגורש מא"י ע"י הבריטים בעקבות המרד הערבי שהוביל וגלה לבגדאד. כחודשיים לפני הפרהוד (באפריל 1941), על רקע החלשות אחיזתה של בריטניה במזה"ת עקב ההישגים הרבים של גרמניה במלחמה, קבוצה של קצינים פרו-נאצים בראשות רשיד עלי אל-כילאני ביצעה הפיכה ותפסה את השלטון. הבריטים, שלא יכלו להסתכן באיבוד השפעה על שטח כל כך אסטרטגי ופחדו מאפקט דומינו אזורי, כבשו חזרה את עיראק תוך חודשיים. בעודם מקיפים את בגדד, ניצל אספסוף לאומני את הואקום השלטוני להוציא את זעמו על היהודים בני-בריתם של הבריטים: רצח, אונס, קטיעת איברים, מעשי עינוי לנגד עיני המשפחה, שריפת בית כנסת וחנויות, ביזה, שוטרים המצטרפים לפורעים, יהודים אחוזי אימה נמלטים בקפיצה דרך גגות הבתים. ניתן לקרוא עדויות ספורות בלינק הזה וגם בלינק הזה (שבו גם יש איזכור למעשי הצלה מעטים מצד שכניהם של היהודים). המעורבות הנאצית בפוגרום והתרחשותו במהלך מלחמת העולם הביאה להכרה היסטוריונית בכך שקורבנות הפרהוד הם למעשה קורבנות של השואה. אולם לא מכבר התבררה גם האחריות הבריטית. בזמן הפרהוד הבריטים כבר שלטו בבגדד ויכלו למנוע את הפוגרום. אפילו ניתנה פקודה לעשות זאת, אך השגריר הבריטי ראה לנכון לא לציית לה, כדי לא להעמיק את שנאתם של העיראקים לבריטניה שבלאו הכי נתפסה כבת-ברית של היהודים, ובכך להקל על שלטון הבובות החדש שימנו.

כמו תמיד, קשה לאמוד את המספר המדויק של הנרצחים. ועדה מיוחדת שהוקמה מטעם ראשות העדה היהודית לאחר הפרהוד קבעה שמספר ההרוגים הוא 179. יש הטוענים שהמספר אף גבוה מזה בכמה מאות, וראיתי טענה זו במספר מקומות. המרכז למורשת יהדות בבל באור-יהודה אסף עדויות מניצולים והרכיב רשימה שמית של 146 הרוגים (138 בבגדאד ו-8 מחוצה לה). בטקס המתקיים במרכז מדי שנה לזכר קורבנות הפרהוד קוראים את שמותיהם. יש לציין שעושים זאת לפי המסורת, במבטא עיראקי כבד. בטקס השנה חנך המוזיאון תערוכה חדשה שבמרכזה הנצחת קורבנות הפרהוד. ראוי להזכיר שזה התאפשר בזכות כספים שנתרמו ע"י אחת הקרנות להנצחת השואה.

הפגנה נגד הבריטים

השנה זכה המרכז לראשונה לנציגות ממשלתית בטקס. מצער ואף מכעיס שכל כך הרבה זמן נדרש לממשלות ישראל לשם כך. הפרהוד היה פוגרום קשה וטראומתי בתולדות הקהילה העיראקית, ובמידה רבה כונן את המחתרת הציונית בעיראק והיווה תפנית בתמיכת הקהילה בציונות. המשך רדיפת היהודים בסוף שנות ה-40, בעיקר עקב תבוסת עיראק לישראל במלחמת העצמאות, הביא לעלייתם ארצה של כ-150,000 מיהודי עיראק עד שנת 1951, ובכך בא הקץ ל-2600 שנות גלות בעיראק. אולם אני תמיד מנסה למצוא את החיוב בכל דבר, ובהחלט ניתן לראות בהתעלמות הממשלתית סוג של ברכה, במיוחד כשהאלטרנטיבה היא נאום של דני איילון, סגן שר החוץ. גם אליו אחזור בהמשך.

***

כבר מספר ימים שאני תקוע על הפוסט הזה, מעין מחסום כתיבה שכזה, עד שפתאום הבנתי שזה נובע מכך שאני לא כותב מהלב. הסכסוך היהודי-ערבי, שמאז תחילת תהליך השלום עם הפלשתינים התפתח גם לסכסוך נוסף ולא פחות קשה לפתרון בין יונים לניצים, השתלט על כל חלקה טובה, אפילו על הזכרון. במיוחד על הזכרון. הרי ההשתלטות על הזכרון איננה באמת "אפילו", כיום היא טריוויאלית ומובנת מאליה לכולם, וידועה גם כקרב בין "נרטיבים". הקורבנות של שני הצדדים כבר מזמן אינם מה שהם – טרגדיה אנושית – אלא מוקרבים בפעם השניה למולך סכסוך הדמים הזה, כנשק בידי הצדדים בסכסוך. היהודים והערבים משתמשים בהם במאבק על דעת הקהל העולמית, ואילו היונים והניצים משתמשים בהם במאבק על דעת הקהל הישראלית. שמאלנים לא נוטים להזכיר קורבנות יהודים (וכנראה שיש לזה חלק נכבד במצבו של השמאל כיום). במחזה האבסורד שהתפתח פה זה תפקידו הבלעדי של הימין, שעושה זאת מתוך מטרה ליצור התנגדות רגשית לפשרות עם הערבים. בתור שמאלני השבוי במחזה זה, מאוד לא טבעי לדבר על הפרהוד כטרגדיה אנושית של היהודים העיראקים, הפזורה היהודית העתיקה ביותר, שחיה בעיראק כ-2600 שנה (תחילתה כ-1200 שנה לפני הולדת האיסלאם – כפי ש"אנו" העיראקים אוהבים להזכיר) ונכחדה בבת אחת בתחילת שנות ה-50, כשרובם המכריע של היהודים הסכימו לוותר על אזרחותם העיראקית תמורת הזכות להגר מעיראק, ולאחר שעשו זאת חוקקה ממשלת עיראק חוק המקפיא את נכסיהם של אלו שויתרו על אזרחותם (השמאלני שבי לא מצליח להתאפק ומזכיר שהנה לנו דוגמא מרהיבה כיצד מצליחה מדינה להתעמר במיעוט בחסות החוק). את התהליך שבמהלכו ובעקבותיו הפכו יהודי עיראק מפטריוטים עיראקים לזרים בארצם ולציונים (כמעט בעל כורחם, זו לא היתה ציונות אידיאליסטית כמו העליה השניה למשל) התחיל למעשה הפרהוד ב-1941.

יש להבין, היהודים העיראקים חיו יחסית טוב בעיראק ברוב שנות הגלות לפני הפרהוד. אין לי את הידע לנתח 2600 שנות גלות, אבל עצם העובדה שהפזורה החזיקה מעמד כ"כ הרבה זמן ויותר מכל קהילה יהודית אחרת, לא גורשה ולא אולצה להמיר את דתה (שלא לדבר על רכבות ותאי גזים) אומר דרשני. חיי היהודים היו כפופים אמנם ל"חסות מוסלמית", שהתבטאה בעיקר (אך לא רק) בפגיעה בגאווה ובבטחון העצמי – אלי עמיר מתייחס לכך במפריח היונים – ואין לזלזל בכך. אולם העובדה היא שהיהודים היו אמידים מאוד, יותר משכניהם המוסלמים. כל צאצא למשפחה עיראקית כמוני מכיר את הסיפורים על בית גדול-מימדים (הנקרא חוּש, במוזיאון באור יהודה ניתן לראות דגם), עם חצר פנימית בתוכו, וכמובן עם משרתת (ערביה יש לציין). המוסלמים נתנו "חסות" ליהודים ובד בבד שירתו אותם, מסתבר. סבתא שלי נהגה לספר בגעגועים על ילדותה בעיראק. נכון, ייתכן ומדובר בנוסטלגיה לילדות חסרת דאגות או נוסטלגיה נוסח זו של בני ישראל במדבר, ובסופו של דבר אלו בסה"כ סיפורי סבתא, אבל לא ניתן להכחיש שמדובר ברגש אמיתי המשותף להרבה מיוצאי עיראק. זאת כנראה גם על רקע השנים הראשונות הקשות בארץ המעברות תחת "חסות" האשכנזים, שרבים טוענים שנמשכת עד היום (אולם גם יהודי עיראק שהיגרו למערב אירופה שותפים לגעגוע). אלי עמיר מתאר במפריח היונים את אביו של הגיבור (שאני מניח מבוסס על אביו שלו), שבניגוד לאישתו ולילדיו הסקפטיים הפך לציוני נלהב, אשר שוקד בהתלהבות על תוכניותיו לאחר העלייה המיוחלת ומתמלא שמחה לאחר שחתם סוף סוף על הויתור על האזרחות אשר העניק להם את הזכות לצאת את עיראק. לקורא העיראקי הממוצע ברור כשמש, כפי שהיה ברור לי, עומק השבר שיצפה לו לאחר העליה, כפי שאכן מסופר. בתרנגול כפרות, הספר הראשון בטרילוגיה הזו של אלי עמיר, אשר מבחינה כרונולוגית מתרחש לאחר מפריח היונים (שנכתב לאחר מכן), מתאר אלי עמיר את הקושי של ילדי המעברות להשתלב כשווים בקיבוצים, בעיקר בעקבות אי יכולתם "להגשים" לפי הסטנדרט שהציבו האשכנזים הותיקים, כלומר לזנוח לגמרי את המורשת, את העבר, ואף את ההורים במעברות, ולהקים חברה חדשה, כפי שעשו האשכנזים, אך בנסיבות אחרות. ביסמין, הספר השלישי בטרילוגיה המתרחש מיד לאחר מלחמת ששת הימים, מתאר אלי עמיר במשפט אחד, כמעט אגבי, את הכמיהה של גיבורו להתקבל כשווה בחברה בזכות לחימתם של העיראקים שכם אל שכם עם האשכנזים (שלא כמו במלחמת העצמאות). [בהערת אגב, ראו גם את הדברים שנשא לאחרונה סמי מיכאל בנושא זה: יותר מ-60 שנים אחרי הקמת מדינת ישראל, הקרע בין היהדות האירופאית לבין יהדות המזרח לא התאחה. מנטאלית הוא קיבל צורה של גזענות וחברתית הוא מתבטא בפער מעמדי. תגובתה של פרופ' ניצה בן דב לדבריו רק נותנת להם משנה תוקף: "כל השנים הוא קיבל כל כך הרבה כיבודים והוא עדיין מרגיש מקופח."]

נחזור לעיראק. כפי שציינתי, הפרהוד ב-41 היווה את קו השבר בתולדות ימיה של קהילת בבל, שבעקבותיו חיי הקהילה השתנו ללא היכר לאחר 2600 שנים. שנות השגשוג והשילוב של היהודים בחברה העיראקית של טרום הפרהוד לא עזרו למתן ולהתמודד עם הכאב. מעטים יודעים ששרי האוצר והמשפטים בממשלתה הראשונה של עיראק המודרנית, תחת המנדט הבריטי, היו יהודים. גם שיעורם של היהודים באוניברסיטאות ובפקידות הממשלתית היה גבוה למדי, עד שהותקן נומרוס קלאוזוס בשנת 1934. אולי דווקא בשל העבר המפואר והצלחתה של הקהילה היווה הפרהוד פצע פתוח בקהילה היהודית. 179 הרוגים, מאות פצועים, חלקם באכזריות רבה לעיני בני משפחותיהם, הביזה, האימה, ההסתתרות בבתי השכנים, הבריחה אל המסתור דרך גגות הבתים. לראשונה הבינו יהודי עיראק שהם אינם בטוחים בארצם. בעקבות זאת, התחזקה המחתרת הציונית בעיראק, הן במתנדבים חדשים במיוחד מקרב הצעירים שנהו אליה, והן בתמיכה חזקה יותר של הקהילה עצמה, שהבינה שעליה להיות חמושה ומוכנה לבאות. אולם עצם קיומה של מחתרת חמושה רק הגביר את חשדנות השלטון העיראקי כלפי היהודים. הלאומנות המשיכה לגאות בשנות ה-40 והיהודים הואשמו בנאמנות כפולה (השמאלני שבי יתאפק הפעם). למעשה, בעשור שלאחר הפרהוד מצבם הכלכלי של היהודים דווקא הוטב רבות בחסות כלכלת המלחמה שהנהיגה בריטניה, אולם השבר של הפרהוד לא נאחה ובטחונה של הקהילה היהודית המשיך להתערער. נצחונה של ישראל במלחמת העצמאות, נגדה לחמה בין השאר גם עיראק, ויצירת בעיית הפליטים הפלשתינים דחקו לשוליים עוד יותר את הקהילה היהודית. אירוע נוסף ולא פחות טראומתי מהפרהוד היה תלייתו של איש העסקים היהודי האמיד שפיק עדאס בספטמבר 1948 בגין האשמות מפוברקות של מכירת נשק לישראל ועל רקע שטיפת מוחה של החברה העיראקית שביקשה שעירים לעזאזל לאחר התבוסה לישראל. הוא נתלה מחוץ לביתו ולנגד עיניהם של אשתו ובני משפחתו. כל זאת, כאמור, הוביל לויתור של כמעט כל הקהילה היהודית על אזרחותם העיראקית, לגניבת נכסיהם בחסות החוק, ולחיסול קהילה בת 2600 שנה עם הגירתם הבלתי-הפיכה מעיראק, לישראל וליעדים אחרים.

קבר אחים לקורבנות הפרהוד

***

במקור תכננתי לכתוב על הפרהוד כטרגדיה אנושית ויהודית בלבד, מתוך מטרה להגביר את המודעות להיסטוריה שאיננה נלמדת. לא רציתי להתבוסס שוב בפאן הפוליטי השגרתי. אבל על מי אני עובד? ברור שההקשר הפוליטי נוכח כאן, ואין טעם להתחסד. למעשה, העיראקים עצמם שדיברו בטקס לזכר הפרהוד שנערך במרכז למורשת יהדות בבל הקפידו להזכיר אותו ולהשוות את הסבל שלהם שאף אחד לא מדבר עליו לסבל של הפלשתינים שכולם מדברים עליו. ניתן לקבל המחשה טובה לכך, שראתה אור בביביטאון, מצבי גבאי, אחד הדוברים המרכזים בטקס. אך במיוחד קוממו אותי דבריו של סגן שר החוץ דני איילון. כאמור, היתה זו הפעם הראשונה שבה מכבד נציג של הממשלה בנוכחותו את הטקס שמקיים המרכז מידי שנה, ולכן נוכחותו של סגן שר החוץ היוותה אבן דרך במאבקה של הקהילה היהודית להכרה בסבלותיה. אולם תוכן דבריו של סגן השר מעיד אחרת.

ראשית, איילון היכה על חטא ההסברה הישראלית לדורותיה, אשר לא עשתה שימוש בפרהוד ובפליטים היהודים מארצות ערב כטיעון נגד לדרישות מישראל נוכח הפליטות הפלשתינית. איילון הודה שאין לו מושג מה גרם למחדל הזה. אני הקטן יכול רק להעלות השערה שזה לא נעשה משום שמדובר בבלוף. הרי הפליטים היהודים לא באמת ביקשו לחזור, בניגוד לפליטים הפלשתינים. מלבד זאת, אני מניח שאת משרד החוץ לדורותיו איישו דיפלומטים שלא עסקו בקישוש מצביעים באמצעות פופוליזם זול, אלא בדיפלומטיה ממש, ולכן היו מסוגלים להצביע על העובדה המוזרה שפליט יהודי מעיראק לא יכול להתקזז עם פליט פלשתיני מישראל, בוודאי לא כיום כאשר הפלשתינים קיבלו הכרה בינ"ל, לרבות ישראלית, בזכותם להגדרה עצמית כפלשתינים, כלומר כעם שונה מהעם העיראקי/הפרסי/התימני/המצרי וכיו"ב. אולם כל זה לא יפריע לדני איילון לתקן את כל מה שהשתבש בדיפלומטיה הישראלית, ממש כפי שעשה בתקרית הכסא הנמוך לשגריר טורקיה, שמאז התפטר ולא הוחלף – אירוע שעוד יילמד שנים ארוכות בקורס צוערי משרד החוץ כדוגמת-נגד (אבל בשביל זה נצטרך כנראה לחכות שיתחלף השר הנוכחי). על מנת לתקן את מחדלי העבר, בכוונתו של סגן שר החוץ ליזום הכרה בינ"ל בבעיית הפליטות היהודית מארצות ערב, הכרה בדמות יום בינ"ל שייקרא "יום הפליט היהודי מארצות ערב". הציטוט מדויק, במו אוזניי שמעתי את השם המסורבל שבחר איילון ליום שהוא יוזם – שם המלמד שחשיבות היום איננה בהעלאת המודעות לתלאותיהם של הפליטים היהודים, אלא בהאשמת כל מי שגרם לפליטותם. יתרה מזו, איילון הבטיח ליזום יום כזה גם בישראל (הרי תהיה זו צביעות מצד ישראל לתבוע הכרה בינ"ל ביום שהיא עצמה איננה מציינת), והוא הבטיח להמליץ שהמועד ייקבע ליום השנה לפרהוד (הוא כנראה לא שם לב שזה נופל בחג השבועות). לא תופתעו לקרוא שאני די מסופק ביכולתו של איילון ליזום יום כזה אפילו רק בישראל (וקל וחומר יום בינ"ל). בשלב הזה הייתי מסתפק בכך שתלמידי ביה"ס ילמדו על הפרהוד לצד הפרעות בקישינב וליל הבדולח, אבל נראה לי שגם המעט הזה הוא יותר מדיי לבקש. נחיה ונראה אם הבטחותיו של איילון יתממשו, או שמא מדובר בקישוש קולות סטנדרטי.

ובטון רציני יותר, אני מסכים עם דני איילון שתפקידה ההיסטורי של מדינת ישראל בקליטת הפליטים היהודים, מארצות ערב אך בעיקר מאירופה, איננו מודגש מספיק, בוודאי לא בתקופה שבה אירופה וארה"ב מתקשות להתמודד עם מהגרים בלתי-רצויים שחלקם פליטים. העובדה שישראל קלטה כמעט את כל היהודים ממדינות ערב איננה ידועה גם למרבית הפלשתינים כיום, בוודאי לא לקיצוניים שבהם. אולם אשליות ההסברה, ובייחוד ההשקפה שמקדם איילון יחד עם פטרונו ליברמן, שבעיותיה של ישראל נובעות מהסברה לקויה של המציאות ולא מהמציאות עצמה, הן בסה"כ תעתוע נוסף מבית מדרשן של המפלגה הזו ודומותיה. ההסברה הישראלית בוודאי לא מסוגלת לפתור את הבעיות הדיפלומטיות המבניות שבהן שרויה ישראל, קרי רוב מוחלט של מדינות עולם שני ושלישי בעצרת האו"ם ודעת קהל ליברלית במדינות המערב. ההסברה הישראלית מצליחה בעיקר לשכנע את המשוכנעים, כלומר אותנו, וזה למעשה עיקר ייעודה, הצלחתה והצדקתה. ואכן, דבריו של סגן שר החוץ התקבלו בתשואות כפיים של הקהל. הקהילה העיראקית הרי צמאה להכרה ממלכתית בסבלה ובתרומתה, ומייחלת ליום שבו תרגיש שייכת באמת לאתוס הישראלי. 71 שנים חלפו מאז הפרהוד, 61 שנים מאז מבצע עזרא ונחמיה, אך באולם המכיל כמאה ילידי עיראק נדמה שעדיין ניתן למצוא ביניהם את נורי, שלא הצליח להגשים את עצמו בקיבוץ, או את אחיו כַאבי, המצפה לאינטגרציה מוגברת בחברה בעקבות תרומת הקהילה העיראקית במלחמת ששת הימים. בהתלהבותם הרבה מדברי סגן השר, לא הבינו עולי בבל, 'העיראקים', שאין פה באמת כוונה להכיר בסבלם, אלא רק לעשות בו שימוש פוליטי ציני, הן בזירה הפנים-ישראלית והן בזירה הבינ"ל. לא באמת מתכוונים לפצות אותם על רכושם שנבזז בעיראק, אלא רק לקזז אותו ברכוש שנבזז מהפליטים הפלשתינים בנכבה, רכוש שהגיע דווקא לידי האשכנזים הותיקים. אבל זהו מחיר שהעיראקים בהחלט מוכנים לשלם. זו תהיה תרומתם למדינה, והיא בתמורה ללא ספק תכיר להם תודה על כך. ללא שום ספק.

 ***

פוג אל נח'ל
למעלה על עצי הדקל
אוה, למעלה על עצי הדקל
לא יודע איך, זרחו פניך
לא יודע איך הירח מעליך
בחיי שלא רציתי
את כל הצרות האלה 

מוקדש לזוגתי, חצי עיראקית משני הצדדים