הפרהוד: טרגדיה אנושית, טרגדיה פוליטית

בתחילת חודש יוני ציינה קהילת עולי בבל (ידועים יותר בכינוי 'העיראקים') את יום השנה לפרהוד. למה רק הקהילה העיראקית ציינה זאת ללא מוסדותיה הרשמיים של המדינה – לזה עוד אחזור. אבל קודם כל, מה זה הפרהוד? אם אינכם יודעים, זה לא מפתיע אותי. גם אני לא ידעתי, ואני עוד חצי עיראקי. מסתבר שהבושה וההסתרה אינן רק נחלתן של יהודי אשכנז (אם כי כמובן מדובר בסדרי גודל וזוועה אחרים לגמרי). אבל לא רק בבית לא הזכירו את זה, גם בית הספר לא טרח ללמד את זה, או שמא זה נבלע שם כהערת שוליים בין שאר הזוועות שעברו על היהודים באירופה? מקומו של הפרהוד נפקד גם מהזכרון הישראלי הקולקטיבי ומן התרבות השלטת, ולא נמצא איזכור שלו כמעט בעיתונות ובמדורי הדעה. למעשה, אני עצמי לא הייתי מתוודע להתרחשותן של פרעות ביהודי בגדד אילולא קראתי על כך בספרו של אלי עמיר מפריח היונים לפני מספר חודשים.

ה"פרהוד", כלומר הפוגרום או הפרעות, מתייחס לרצח של יהודי עיראק (בעיקר יהודי בגדאד) ולביזת רכושם שהתרחשו במהלך חג השבועות תש"א, 1-2.06.1941, בידי המון ערבי מוסת (יש הקוראים לפרהוד מאורעות תש"א). הרקע להתרחשות הפוגרום מורכב וכרוך גם בהבנת יחסי הכוחות בין בריטניה לבין גרמניה הנאצית. המזה"ת היה נתון לשלטון בריטניה מאז סוף מלחמת העולם הראשונה, לרבות עיראק, בה הקימה משטר מנדט, שלאחר סיומו ב-1932 המשיכה בריטניה למשוך בחוטים דרך המלך שהמליכה, המלך פייסל מהמשפחה ההאשמית. תחת שלטון הבריטים מצבם הפוליטי של היהודים הוטב רבות, וניתן אפילו לומר שהם קיבלו אמנציפציה מסוימת, מאחר וקיבלו זכות בחירה לפרלמנט. גם לאחר שקיבלה עיראק עצמאות מלאה, מצבם של היהודים לא הורע. אחד הדברים הראשונים שעשה המלך פייסל היה לעלות לרגל לראשי הקהילה. אולם מטבע הדברים, האוריינטציה הפרו-בריטית הזאת לא מצאה חן בעיני כולם. כדאי להזכיר שהבריטים נתפסו כסייעניהם של היהודים בארץ ישראל, ונראה בבירור שהם תומכים ונתמכים ע"י היהודים גם בעיראק. התנועה הלאומנית הפאן-ערבית החלה לצמוח על רקע זה, ומטרתה היתה לסלק את הבריטים מכל מדינות ערב ולהקים יישות מדינית ערבית אחת. גרמניה הנאצית, בעלת אידיאולוגיה לאומנית גם היא ואויבתם של הבריטים, היתה מועמדת טבעית לשיתוף פעולה. התקיימה סימביוזה מלאה: גם הנאצים, שכידוע לא ממש האמינו בטוהר הגזע הערבי, הבינו שהם יוכלו להסתייע בלאומנות הערבית ובשנאה המשותפת ליהודים – השעירים לעזאזל, כמו תמיד – כאמצעי להחלשת הבריטים. החשיבות האסטרטגית של עיראק, בעלת הנפט, היתה עצומה, ולכן השקיעה גרמניה הנאצית ממון בביסוס השפעה שם. באמצעות שגרירה, היא מימנה וטיפחה קשרים עם מנהיגים וקצינים המתנגדים לשלטון והפיצה תעמולה אנטישמית. תפקיד בולט היה גם למיודענו המופתי חג' אמין אל-חוסייני, שגורש מא"י ע"י הבריטים בעקבות המרד הערבי שהוביל וגלה לבגדאד. כחודשיים לפני הפרהוד (באפריל 1941), על רקע החלשות אחיזתה של בריטניה במזה"ת עקב ההישגים הרבים של גרמניה במלחמה, קבוצה של קצינים פרו-נאצים בראשות רשיד עלי אל-כילאני ביצעה הפיכה ותפסה את השלטון. הבריטים, שלא יכלו להסתכן באיבוד השפעה על שטח כל כך אסטרטגי ופחדו מאפקט דומינו אזורי, כבשו חזרה את עיראק תוך חודשיים. בעודם מקיפים את בגדד, ניצל אספסוף לאומני את הואקום השלטוני להוציא את זעמו על היהודים בני-בריתם של הבריטים: רצח, אונס, קטיעת איברים, מעשי עינוי לנגד עיני המשפחה, שריפת בית כנסת וחנויות, ביזה, שוטרים המצטרפים לפורעים, יהודים אחוזי אימה נמלטים בקפיצה דרך גגות הבתים. ניתן לקרוא עדויות ספורות בלינק הזה וגם בלינק הזה (שבו גם יש איזכור למעשי הצלה מעטים מצד שכניהם של היהודים). המעורבות הנאצית בפוגרום והתרחשותו במהלך מלחמת העולם הביאה להכרה היסטוריונית בכך שקורבנות הפרהוד הם למעשה קורבנות של השואה. אולם לא מכבר התבררה גם האחריות הבריטית. בזמן הפרהוד הבריטים כבר שלטו בבגדד ויכלו למנוע את הפוגרום. אפילו ניתנה פקודה לעשות זאת, אך השגריר הבריטי ראה לנכון לא לציית לה, כדי לא להעמיק את שנאתם של העיראקים לבריטניה שבלאו הכי נתפסה כבת-ברית של היהודים, ובכך להקל על שלטון הבובות החדש שימנו.

כמו תמיד, קשה לאמוד את המספר המדויק של הנרצחים. ועדה מיוחדת שהוקמה מטעם ראשות העדה היהודית לאחר הפרהוד קבעה שמספר ההרוגים הוא 179. יש הטוענים שהמספר אף גבוה מזה בכמה מאות, וראיתי טענה זו במספר מקומות. המרכז למורשת יהדות בבל באור-יהודה אסף עדויות מניצולים והרכיב רשימה שמית של 146 הרוגים (138 בבגדאד ו-8 מחוצה לה). בטקס המתקיים במרכז מדי שנה לזכר קורבנות הפרהוד קוראים את שמותיהם. יש לציין שעושים זאת לפי המסורת, במבטא עיראקי כבד. בטקס השנה חנך המוזיאון תערוכה חדשה שבמרכזה הנצחת קורבנות הפרהוד. ראוי להזכיר שזה התאפשר בזכות כספים שנתרמו ע"י אחת הקרנות להנצחת השואה.

הפגנה נגד הבריטים

השנה זכה המרכז לראשונה לנציגות ממשלתית בטקס. מצער ואף מכעיס שכל כך הרבה זמן נדרש לממשלות ישראל לשם כך. הפרהוד היה פוגרום קשה וטראומתי בתולדות הקהילה העיראקית, ובמידה רבה כונן את המחתרת הציונית בעיראק והיווה תפנית בתמיכת הקהילה בציונות. המשך רדיפת היהודים בסוף שנות ה-40, בעיקר עקב תבוסת עיראק לישראל במלחמת העצמאות, הביא לעלייתם ארצה של כ-150,000 מיהודי עיראק עד שנת 1951, ובכך בא הקץ ל-2600 שנות גלות בעיראק. אולם אני תמיד מנסה למצוא את החיוב בכל דבר, ובהחלט ניתן לראות בהתעלמות הממשלתית סוג של ברכה, במיוחד כשהאלטרנטיבה היא נאום של דני איילון, סגן שר החוץ. גם אליו אחזור בהמשך.

***

כבר מספר ימים שאני תקוע על הפוסט הזה, מעין מחסום כתיבה שכזה, עד שפתאום הבנתי שזה נובע מכך שאני לא כותב מהלב. הסכסוך היהודי-ערבי, שמאז תחילת תהליך השלום עם הפלשתינים התפתח גם לסכסוך נוסף ולא פחות קשה לפתרון בין יונים לניצים, השתלט על כל חלקה טובה, אפילו על הזכרון. במיוחד על הזכרון. הרי ההשתלטות על הזכרון איננה באמת "אפילו", כיום היא טריוויאלית ומובנת מאליה לכולם, וידועה גם כקרב בין "נרטיבים". הקורבנות של שני הצדדים כבר מזמן אינם מה שהם – טרגדיה אנושית – אלא מוקרבים בפעם השניה למולך סכסוך הדמים הזה, כנשק בידי הצדדים בסכסוך. היהודים והערבים משתמשים בהם במאבק על דעת הקהל העולמית, ואילו היונים והניצים משתמשים בהם במאבק על דעת הקהל הישראלית. שמאלנים לא נוטים להזכיר קורבנות יהודים (וכנראה שיש לזה חלק נכבד במצבו של השמאל כיום). במחזה האבסורד שהתפתח פה זה תפקידו הבלעדי של הימין, שעושה זאת מתוך מטרה ליצור התנגדות רגשית לפשרות עם הערבים. בתור שמאלני השבוי במחזה זה, מאוד לא טבעי לדבר על הפרהוד כטרגדיה אנושית של היהודים העיראקים, הפזורה היהודית העתיקה ביותר, שחיה בעיראק כ-2600 שנה (תחילתה כ-1200 שנה לפני הולדת האיסלאם – כפי ש"אנו" העיראקים אוהבים להזכיר) ונכחדה בבת אחת בתחילת שנות ה-50, כשרובם המכריע של היהודים הסכימו לוותר על אזרחותם העיראקית תמורת הזכות להגר מעיראק, ולאחר שעשו זאת חוקקה ממשלת עיראק חוק המקפיא את נכסיהם של אלו שויתרו על אזרחותם (השמאלני שבי לא מצליח להתאפק ומזכיר שהנה לנו דוגמא מרהיבה כיצד מצליחה מדינה להתעמר במיעוט בחסות החוק). את התהליך שבמהלכו ובעקבותיו הפכו יהודי עיראק מפטריוטים עיראקים לזרים בארצם ולציונים (כמעט בעל כורחם, זו לא היתה ציונות אידיאליסטית כמו העליה השניה למשל) התחיל למעשה הפרהוד ב-1941.

יש להבין, היהודים העיראקים חיו יחסית טוב בעיראק ברוב שנות הגלות לפני הפרהוד. אין לי את הידע לנתח 2600 שנות גלות, אבל עצם העובדה שהפזורה החזיקה מעמד כ"כ הרבה זמן ויותר מכל קהילה יהודית אחרת, לא גורשה ולא אולצה להמיר את דתה (שלא לדבר על רכבות ותאי גזים) אומר דרשני. חיי היהודים היו כפופים אמנם ל"חסות מוסלמית", שהתבטאה בעיקר (אך לא רק) בפגיעה בגאווה ובבטחון העצמי – אלי עמיר מתייחס לכך במפריח היונים – ואין לזלזל בכך. אולם העובדה היא שהיהודים היו אמידים מאוד, יותר משכניהם המוסלמים. כל צאצא למשפחה עיראקית כמוני מכיר את הסיפורים על בית גדול-מימדים (הנקרא חוּש, במוזיאון באור יהודה ניתן לראות דגם), עם חצר פנימית בתוכו, וכמובן עם משרתת (ערביה יש לציין). המוסלמים נתנו "חסות" ליהודים ובד בבד שירתו אותם, מסתבר. סבתא שלי נהגה לספר בגעגועים על ילדותה בעיראק. נכון, ייתכן ומדובר בנוסטלגיה לילדות חסרת דאגות או נוסטלגיה נוסח זו של בני ישראל במדבר, ובסופו של דבר אלו בסה"כ סיפורי סבתא, אבל לא ניתן להכחיש שמדובר ברגש אמיתי המשותף להרבה מיוצאי עיראק. זאת כנראה גם על רקע השנים הראשונות הקשות בארץ המעברות תחת "חסות" האשכנזים, שרבים טוענים שנמשכת עד היום (אולם גם יהודי עיראק שהיגרו למערב אירופה שותפים לגעגוע). אלי עמיר מתאר במפריח היונים את אביו של הגיבור (שאני מניח מבוסס על אביו שלו), שבניגוד לאישתו ולילדיו הסקפטיים הפך לציוני נלהב, אשר שוקד בהתלהבות על תוכניותיו לאחר העלייה המיוחלת ומתמלא שמחה לאחר שחתם סוף סוף על הויתור על האזרחות אשר העניק להם את הזכות לצאת את עיראק. לקורא העיראקי הממוצע ברור כשמש, כפי שהיה ברור לי, עומק השבר שיצפה לו לאחר העליה, כפי שאכן מסופר. בתרנגול כפרות, הספר הראשון בטרילוגיה הזו של אלי עמיר, אשר מבחינה כרונולוגית מתרחש לאחר מפריח היונים (שנכתב לאחר מכן), מתאר אלי עמיר את הקושי של ילדי המעברות להשתלב כשווים בקיבוצים, בעיקר בעקבות אי יכולתם "להגשים" לפי הסטנדרט שהציבו האשכנזים הותיקים, כלומר לזנוח לגמרי את המורשת, את העבר, ואף את ההורים במעברות, ולהקים חברה חדשה, כפי שעשו האשכנזים, אך בנסיבות אחרות. ביסמין, הספר השלישי בטרילוגיה המתרחש מיד לאחר מלחמת ששת הימים, מתאר אלי עמיר במשפט אחד, כמעט אגבי, את הכמיהה של גיבורו להתקבל כשווה בחברה בזכות לחימתם של העיראקים שכם אל שכם עם האשכנזים (שלא כמו במלחמת העצמאות). [בהערת אגב, ראו גם את הדברים שנשא לאחרונה סמי מיכאל בנושא זה: יותר מ-60 שנים אחרי הקמת מדינת ישראל, הקרע בין היהדות האירופאית לבין יהדות המזרח לא התאחה. מנטאלית הוא קיבל צורה של גזענות וחברתית הוא מתבטא בפער מעמדי. תגובתה של פרופ' ניצה בן דב לדבריו רק נותנת להם משנה תוקף: "כל השנים הוא קיבל כל כך הרבה כיבודים והוא עדיין מרגיש מקופח."]

נחזור לעיראק. כפי שציינתי, הפרהוד ב-41 היווה את קו השבר בתולדות ימיה של קהילת בבל, שבעקבותיו חיי הקהילה השתנו ללא היכר לאחר 2600 שנים. שנות השגשוג והשילוב של היהודים בחברה העיראקית של טרום הפרהוד לא עזרו למתן ולהתמודד עם הכאב. מעטים יודעים ששרי האוצר והמשפטים בממשלתה הראשונה של עיראק המודרנית, תחת המנדט הבריטי, היו יהודים. גם שיעורם של היהודים באוניברסיטאות ובפקידות הממשלתית היה גבוה למדי, עד שהותקן נומרוס קלאוזוס בשנת 1934. אולי דווקא בשל העבר המפואר והצלחתה של הקהילה היווה הפרהוד פצע פתוח בקהילה היהודית. 179 הרוגים, מאות פצועים, חלקם באכזריות רבה לעיני בני משפחותיהם, הביזה, האימה, ההסתתרות בבתי השכנים, הבריחה אל המסתור דרך גגות הבתים. לראשונה הבינו יהודי עיראק שהם אינם בטוחים בארצם. בעקבות זאת, התחזקה המחתרת הציונית בעיראק, הן במתנדבים חדשים במיוחד מקרב הצעירים שנהו אליה, והן בתמיכה חזקה יותר של הקהילה עצמה, שהבינה שעליה להיות חמושה ומוכנה לבאות. אולם עצם קיומה של מחתרת חמושה רק הגביר את חשדנות השלטון העיראקי כלפי היהודים. הלאומנות המשיכה לגאות בשנות ה-40 והיהודים הואשמו בנאמנות כפולה (השמאלני שבי יתאפק הפעם). למעשה, בעשור שלאחר הפרהוד מצבם הכלכלי של היהודים דווקא הוטב רבות בחסות כלכלת המלחמה שהנהיגה בריטניה, אולם השבר של הפרהוד לא נאחה ובטחונה של הקהילה היהודית המשיך להתערער. נצחונה של ישראל במלחמת העצמאות, נגדה לחמה בין השאר גם עיראק, ויצירת בעיית הפליטים הפלשתינים דחקו לשוליים עוד יותר את הקהילה היהודית. אירוע נוסף ולא פחות טראומתי מהפרהוד היה תלייתו של איש העסקים היהודי האמיד שפיק עדאס בספטמבר 1948 בגין האשמות מפוברקות של מכירת נשק לישראל ועל רקע שטיפת מוחה של החברה העיראקית שביקשה שעירים לעזאזל לאחר התבוסה לישראל. הוא נתלה מחוץ לביתו ולנגד עיניהם של אשתו ובני משפחתו. כל זאת, כאמור, הוביל לויתור של כמעט כל הקהילה היהודית על אזרחותם העיראקית, לגניבת נכסיהם בחסות החוק, ולחיסול קהילה בת 2600 שנה עם הגירתם הבלתי-הפיכה מעיראק, לישראל וליעדים אחרים.

קבר אחים לקורבנות הפרהוד

***

במקור תכננתי לכתוב על הפרהוד כטרגדיה אנושית ויהודית בלבד, מתוך מטרה להגביר את המודעות להיסטוריה שאיננה נלמדת. לא רציתי להתבוסס שוב בפאן הפוליטי השגרתי. אבל על מי אני עובד? ברור שההקשר הפוליטי נוכח כאן, ואין טעם להתחסד. למעשה, העיראקים עצמם שדיברו בטקס לזכר הפרהוד שנערך במרכז למורשת יהדות בבל הקפידו להזכיר אותו ולהשוות את הסבל שלהם שאף אחד לא מדבר עליו לסבל של הפלשתינים שכולם מדברים עליו. ניתן לקבל המחשה טובה לכך, שראתה אור בביביטאון, מצבי גבאי, אחד הדוברים המרכזים בטקס. אך במיוחד קוממו אותי דבריו של סגן שר החוץ דני איילון. כאמור, היתה זו הפעם הראשונה שבה מכבד נציג של הממשלה בנוכחותו את הטקס שמקיים המרכז מידי שנה, ולכן נוכחותו של סגן שר החוץ היוותה אבן דרך במאבקה של הקהילה היהודית להכרה בסבלותיה. אולם תוכן דבריו של סגן השר מעיד אחרת.

ראשית, איילון היכה על חטא ההסברה הישראלית לדורותיה, אשר לא עשתה שימוש בפרהוד ובפליטים היהודים מארצות ערב כטיעון נגד לדרישות מישראל נוכח הפליטות הפלשתינית. איילון הודה שאין לו מושג מה גרם למחדל הזה. אני הקטן יכול רק להעלות השערה שזה לא נעשה משום שמדובר בבלוף. הרי הפליטים היהודים לא באמת ביקשו לחזור, בניגוד לפליטים הפלשתינים. מלבד זאת, אני מניח שאת משרד החוץ לדורותיו איישו דיפלומטים שלא עסקו בקישוש מצביעים באמצעות פופוליזם זול, אלא בדיפלומטיה ממש, ולכן היו מסוגלים להצביע על העובדה המוזרה שפליט יהודי מעיראק לא יכול להתקזז עם פליט פלשתיני מישראל, בוודאי לא כיום כאשר הפלשתינים קיבלו הכרה בינ"ל, לרבות ישראלית, בזכותם להגדרה עצמית כפלשתינים, כלומר כעם שונה מהעם העיראקי/הפרסי/התימני/המצרי וכיו"ב. אולם כל זה לא יפריע לדני איילון לתקן את כל מה שהשתבש בדיפלומטיה הישראלית, ממש כפי שעשה בתקרית הכסא הנמוך לשגריר טורקיה, שמאז התפטר ולא הוחלף – אירוע שעוד יילמד שנים ארוכות בקורס צוערי משרד החוץ כדוגמת-נגד (אבל בשביל זה נצטרך כנראה לחכות שיתחלף השר הנוכחי). על מנת לתקן את מחדלי העבר, בכוונתו של סגן שר החוץ ליזום הכרה בינ"ל בבעיית הפליטות היהודית מארצות ערב, הכרה בדמות יום בינ"ל שייקרא "יום הפליט היהודי מארצות ערב". הציטוט מדויק, במו אוזניי שמעתי את השם המסורבל שבחר איילון ליום שהוא יוזם – שם המלמד שחשיבות היום איננה בהעלאת המודעות לתלאותיהם של הפליטים היהודים, אלא בהאשמת כל מי שגרם לפליטותם. יתרה מזו, איילון הבטיח ליזום יום כזה גם בישראל (הרי תהיה זו צביעות מצד ישראל לתבוע הכרה בינ"ל ביום שהיא עצמה איננה מציינת), והוא הבטיח להמליץ שהמועד ייקבע ליום השנה לפרהוד (הוא כנראה לא שם לב שזה נופל בחג השבועות). לא תופתעו לקרוא שאני די מסופק ביכולתו של איילון ליזום יום כזה אפילו רק בישראל (וקל וחומר יום בינ"ל). בשלב הזה הייתי מסתפק בכך שתלמידי ביה"ס ילמדו על הפרהוד לצד הפרעות בקישינב וליל הבדולח, אבל נראה לי שגם המעט הזה הוא יותר מדיי לבקש. נחיה ונראה אם הבטחותיו של איילון יתממשו, או שמא מדובר בקישוש קולות סטנדרטי.

ובטון רציני יותר, אני מסכים עם דני איילון שתפקידה ההיסטורי של מדינת ישראל בקליטת הפליטים היהודים, מארצות ערב אך בעיקר מאירופה, איננו מודגש מספיק, בוודאי לא בתקופה שבה אירופה וארה"ב מתקשות להתמודד עם מהגרים בלתי-רצויים שחלקם פליטים. העובדה שישראל קלטה כמעט את כל היהודים ממדינות ערב איננה ידועה גם למרבית הפלשתינים כיום, בוודאי לא לקיצוניים שבהם. אולם אשליות ההסברה, ובייחוד ההשקפה שמקדם איילון יחד עם פטרונו ליברמן, שבעיותיה של ישראל נובעות מהסברה לקויה של המציאות ולא מהמציאות עצמה, הן בסה"כ תעתוע נוסף מבית מדרשן של המפלגה הזו ודומותיה. ההסברה הישראלית בוודאי לא מסוגלת לפתור את הבעיות הדיפלומטיות המבניות שבהן שרויה ישראל, קרי רוב מוחלט של מדינות עולם שני ושלישי בעצרת האו"ם ודעת קהל ליברלית במדינות המערב. ההסברה הישראלית מצליחה בעיקר לשכנע את המשוכנעים, כלומר אותנו, וזה למעשה עיקר ייעודה, הצלחתה והצדקתה. ואכן, דבריו של סגן שר החוץ התקבלו בתשואות כפיים של הקהל. הקהילה העיראקית הרי צמאה להכרה ממלכתית בסבלה ובתרומתה, ומייחלת ליום שבו תרגיש שייכת באמת לאתוס הישראלי. 71 שנים חלפו מאז הפרהוד, 61 שנים מאז מבצע עזרא ונחמיה, אך באולם המכיל כמאה ילידי עיראק נדמה שעדיין ניתן למצוא ביניהם את נורי, שלא הצליח להגשים את עצמו בקיבוץ, או את אחיו כַאבי, המצפה לאינטגרציה מוגברת בחברה בעקבות תרומת הקהילה העיראקית במלחמת ששת הימים. בהתלהבותם הרבה מדברי סגן השר, לא הבינו עולי בבל, 'העיראקים', שאין פה באמת כוונה להכיר בסבלם, אלא רק לעשות בו שימוש פוליטי ציני, הן בזירה הפנים-ישראלית והן בזירה הבינ"ל. לא באמת מתכוונים לפצות אותם על רכושם שנבזז בעיראק, אלא רק לקזז אותו ברכוש שנבזז מהפליטים הפלשתינים בנכבה, רכוש שהגיע דווקא לידי האשכנזים הותיקים. אבל זהו מחיר שהעיראקים בהחלט מוכנים לשלם. זו תהיה תרומתם למדינה, והיא בתמורה ללא ספק תכיר להם תודה על כך. ללא שום ספק.

 ***

פוג אל נח'ל
למעלה על עצי הדקל
אוה, למעלה על עצי הדקל
לא יודע איך, זרחו פניך
לא יודע איך הירח מעליך
בחיי שלא רציתי
את כל הצרות האלה 

מוקדש לזוגתי, חצי עיראקית משני הצדדים

מודעות פרסומת

19 מחשבות על “הפרהוד: טרגדיה אנושית, טרגדיה פוליטית

  1. מודה לך על הרשימה המעניינת. מורשת יהדות בבל והמרכז שלהם באור יהודה עושים עבודת קודש ורק הודות לחוקרים שלהם יש לנו מידע רב על הקהילה שחיה בעיראק בימים הטובים. רציתי לציין זאת מאחר שהזדמן לי לשוחח עם חברה שבן זוגה ממוצא עיראקי והם נוהגים לפקוד את המרכז באור יהודה לעתים די קרובות. מומלץ!
    ה FARHOOD מונצח באזור הבורסה ברמת גן באמצעות פסל ענק ובו רשימת הנרצחים.

    • תודה רבה. ואני מצטרף להמלצה שלך לבקר במוזיאון. וגם כדאי למי שכבר ביקר לראות את המיצג החדש שעוסק בפרהוד, כפי שכתבתי.

  2. יניב מה שלומך?
    תודה על הפוסט המעניין.
    אני מסכים איתך שלא ניתן להשוות בין "פליטות" הפלסטינים למה שעברו יהודי עיראק (מסיבות אחרות לגמרי אגב (למשל עניין "פעוט" כמו תלישת איברי תינוקות שלא בוצעו ע"י יהודים אבל כן ע"י ערבים)).

    אפרופו סמי מיכאל – מובא גם בוויקי:
    עם פרוץ מרד רשיד עלי החמירה התעמולה וההסתה כנגד היהודים. הסופר סמי מיכאל, שהיה עד לפּרעות, סיפר כי תעמולה נגד היהודים התנהלה ברדיו המקומי וברדיו ברלין בערבית. על האווירה ששררה ברחוב אמר[4]:
    "ראיתי את הססמאות המשורטטות על הקירות בדרך לבית הספר, שהיטלר מחסל את החיידקים. על חנויות של המוסלמים מצוין השם مسلم (בערבית: מוסלמי) … שבמקרה של פּרעות לא יפגעו בחנות."

    ישנו מאמר של הרב קוק הנקרא "שופרות". מה שתיארת (סיפורי הסבתא על הבצלים והשומים בעיראק (סיפורים נכונים כנראה)) מתאים בהחלט לדברי הרב במאמר:

    ישנם שלושה מיני שופרות בהלכה:
    א. שופר מהודר – שופר של איל (שו"ע או"ח תקפו, א).
    ב. שופר כשר – שופר של בעל חיים כשר, חוץ מפרה (שם).
    ג. שופר פסול – שופר של בהמה טמאה, שמותר לתקוע בו אם אין שופר כשר, ובלבד שלא יברך עליו (עי' משנ"ב שם).
    אמר מרן הרב קוק: אותו הדבר בדרך הגאולה:
    א. השופר המהודר מסמל עלייה לארץ מתוך דבקות בא"י בגלל שהיא מצווה, וזו ארץ ד'. "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ לגאולתנו".
    ב. השופר הכשר מסמל עלייה לארץ מתוך לאומיות ורצון להיות חופשיים בארצנו.
    ג. השופר הפסול הוא השופר שהגויים תוקעים בו באוזנינו. הגויים הורגים בנו ואינם נותנים לנו מנוח בגולה עד שנשוב לארצנו. על שופר כזה איננו מברכים כי "אין מברכים על הפורענות".

  3. דבר נוסף מענין מתוך האתר הזה http://www.parshan.co.il/index2.php?id=8361
    "וראוי להביא לידיעת הקוראים, את דברי הסופר המלומד העיראקי היחיד אשר תיאר ללא כחל וסרק את הטרגדיה בספור שטרם פורסם הוא הסופר עו"ד עדנאן נור אדין.
    בסיפורו ההיסטורי "היטלר בקומקום" שהעיתונות הערבית סירבה לפרסם אך פרופסור שמואל מורה הואיל בטובו לפרסם בערבית קטעים בעיתון האלקטרוני אילאף ובו מספר מפי עַדְנַאן נוּר אִדִּין ולהלן קטעים בתרגומי מן הערבית שעשויים לעניין את הקורא:

    "….המוסלמים יצאו לתקוף את בתי היהודים ואת בתי המסחר שלהם,
    פותחים וגונבים מִמָּה שׁיֵּשׁ ומשְׁמידים והורסים את מה שלא יָכלו לִיטוֹל עימהם. מבַקְּעִים כִּרְסֵי הנשים ההרות, הורגים ילדים ושוחטים גברים ואחרי כן פונים לגניבת רהיטי הבית ותכולתוֹ או אל בֵּית המסחר לשדוֹד את הסחורות בדיוק כְּשׁוֹד הבדְווים המסורתי. השכֵן המוסלמי התנפֵּל על שכֵנו היהודי שֶׁחי עִמּו מאז הילדוּת בְשלום ובידידות כדי לאנוס את בנותיו ונשותיו ולהוציא מידיהן התכשיטים מכסף ומזהב, תוך אִנּוּסן באכזריות והֶרֶג כל מי שבַבֹית בִּמְלֹא האכזריות .. .כך שכוּנותֹ בגדאד ואל אעצ'מיה ובתי היהודים היו עדים לטרגדיות שהאנשים סִפְרו עליהם בהנאה מוזרה."

    קראת יניב?
    "השכֵן המוסלמי התנפֵּל על שכֵנו היהודי שֶׁחי עִמּו מאז הילדוּת בְשלום ובידידות…"
    את זה כותב סופר עיראקי.

    • אהלן כפיר,
      שלומי טוב, איך אצלך?
      העובדות שאתה מביא נכונות, ולא טענתי אחרת בפוסט. היתה הסתה אנטישמית לפני הפוגרום. יתרה מזו, כמה ימים לפני הפוגרום, היהודים התבקשו ע"י מישהו בשלטון לא לעזוב את בתיהם כדי שיהיו "בטוחים". הבתים שלהם סומנו קודם לכן, מתוך מטרה לבצע רצח ממוקד.

      סופרים ואנשי רוח עיראקים (הכוונה לא ליהודים) לא דנו בפרהוד וחלקם ניסו לטשטש אותו. רק סופרים עיראקים שגלו מארצם, כמו זה שהבאת, העזו לדון בנושא.

      מעבר לזה, הדיון בהשוואה לנכבה הוא בדיוק מסוג התעמולה/קרבות "נרטיב" שהזכרתי בפוסט. הקורבנות הם קורבנות כבני אדם, ללא קשר לעם שהם שייכים אליו ולמה שהעם הזה ביצע כאילו בשמם. גם אם היהודים לא היו חיים עם המוסלמים בשכנות טובה, הפרהוד לא היה מוצדק, כמו שהשואה לא היתה מוצדקת גם אם יהודים היו מתפוצצים שם באוטובוסים.

      ולשם הדיוק, הטענה שלי היא שלא ניתן לקזז את הפליטים היהודים בפליטים הפלשתינים, ושקיזוז כזה עושה עוול הן לפלשתינים והן ליהודים העיראקים (כלומר, הדיון הוא על הקיזוז, לא על ההשוואה ה"מוסרית"). עמדתי בנושא (שלא הבאתי בפוסט עצמו) היא שאם גם היהודים העיראקים (ומשאר גלויות ערב) וגם הפלשתינים יסכימו על קיזוז כזה, אז הם רשאים לעשות זאת והעולם אולי יהיה טוב יותר. כל עוד הם לא מסכימים, וכל עוד שהנושא לא עומד בכלל על הפרק, אז מדובר בסה"כ בתעמולה זולה של מדינת ישראל, שלא באמת אכפת לה מהפליטים היהודים ממדינות ערב (כמו שלא באמת אכפת לה מניצולי השואה, אבל היא מקפידה שכל ביקור דיפלומטי יתחיל ביד ושם).

    • שלום יניב,
      כוונתי בציטוט הנ"ל הייתה לחדד את הנקודה הבאה:
      לא משנה אם מישהו ישיג הסכם שלום עם הערבים המוסלמים במחיר כזה או אחר שבסופו הם ישירו התקווה ויפצחו בהורה סוערת. בסופו של דבר תוך שנה שנתיים או עשרים, ברגע בו הם יוכלו (או ירגישו שהם יכולים) לעשות זאת אחרי אי יציבות שלטונית כזו או אחרת (מי אמר מצרים ולא קיבל), הערבים המוסלמים יקומו בוקר אחד וינסו לבצע פרהוד למדינת ישראל.

      זה שערבים מוסלמים שהיו בשכנות טובה עשו זאת רק אומר שקל וחומר שערבים מוסלמים איתם אין לנו יחסי שכנות טובה יעשו זאת ברגע שיוכלו (ובהנאה רבה אגב).

      במילים אחרות אותן אמר מישהו שמתנסח טוב ממני:
      "צריך למצוא אפיקי השקעה אחרים…"

    • אני מאוד אוהב שמצטטים אותי. לדעתי זה משום שאני נרקיסיסט, אבל הפסיכיאטר שלי סבור אחרת.
      הנה עוד ציטוט שלי, מהפוסט הזה: הקורבנות של שני הצדדים כבר מזמן אינם מה שהם – טרגדיה אנושית – אלא מוקרבים בפעם השניה למולך סכסוך הדמים הזה, כנשק בידי הצדדים בסכסוך. בפרט, מדינת ישראל עושה שימוש דיפלומטי מצוין בקורבנותיה כדי לממש את מדיניותה. הקורבנות היהודים של הערבים (טיפה בים הקורבנות של הנוצרים) משמשים כ"הוכחה" שלא ניתן לעשות איתם שלום (כפי שטענת ממש פה), ועוד לפני שסיימה המדינה "להוכיח" זאת, היא הולכת לגרמנים לקבל מהם צוללות גרעיניות בחצי מחיר. כנראה שהקורבנות של השואה לא "מוכיחים" כלום על היכולת לכונן יחסים דיפלומטיים עם גרמניה ומדינות נוצריות אחרות ולהסתמך עליהן כחלק מהמדיניות הרשמית לצורך גיבוי דיפלומטי וצבאי.
      אני יכול לתת לך עוד מספר תשובות נוספות לתגובתך, החל מכך שהשלום הוא אמצעי ולא מטרה וכלה בכך שההיסטוריה מלאה בסכסוכי דמים שבסופו של דבר נפתרו בדרך זו או אחרת – אבל אין לי רצון או כוונה לפתוח את הדיון הזה שוב גם בפוסט הזה, שעוסק בטרגדיה של היהודים העיראקים וגם ביחסי אשכנזים-ספרדים.

  4. הי יניב
    בדיוק ראיתי סרט ביס דוקו שמתאר את המוערבות של המדינה בשמירה על המסמכים המתעדים את הרכוש של יהודי ערב בסוד. ממש מעניין ומקומם. הסרט נקרא סודות הכספים האבודים. הנה הלינק
    http://yes.walla.co.il/?w=2/7838/1889542

    • היי עדי,
      תודה על הלינק! אני אראה את הסרט בקרוב.
      אבל בלי לראות את הסרט, אני לא יודע אם זה באמת סוד. מצאתי בויקיפדיה: הרכוש נאמד ב-35 מיליון דולר לתקופה, ששוויו כיום הוא 290 מיליון דולר. מספר היהודים שעזבו את עיראק הוא בסביבות 130 אלף.
      אבל יחד עם זאת, יש כמה בעיות:
      1. אני לא יודע אם יש רישום מדויק כמה שייך לכל משפחה (סביר שלא)
      2. גם אם כן (או שמחליטים לחלק את הכסף בצורה שוויונית), זה די סיבוך בירוקרטי למצוא את היורשים. המדינה תצטרך להשקיע בזה הרבה מאוד כסף – דבר שלא מאפיין את התנהלותה. או שהעולים יצטרכו להשקיע כסף בלהוכיח את זכאותם (לפחות אורלי וגיא ירוויחו מזה כתבות)
      3. לא כל היהודים עלו ארצה. יש בין 10 ל-20 אלף יהודים (הערכה גסה שלי על פי מה שקראתי) שהיגרו למדינות אחרות. ישראל לא מוסמכת לייצג אותם, למרות שהיא עושה זאת בכל זאת.

      מכל העיל עולה מסקנה ברורה, שתואמת את מה שכתבתי בפוסט: הכסף של היהודים העיראקים לא נועד לחזור אליהם, אלא רק לשמש כלי תעמולתי או דיפלומטי בידי ישראל בסוגייה הפלשתינית. מה שאני ממליץ – תמצאי אפיקי השקעה אחרים.

  5. פוסט שלי שפורסם בקדמה שסביר שיעצבן רבים

    שבעים שנה לפרוץ הפרהוד – חשבון נפש / שאול סלע
    פורסם בתאריך 1 ביוני 2011 מאת הנהלת האתר

    אחד ביוני 1941 היה חג השבועות שבבגדד נחוג יומיים. בימים ראשונים אלו של יוני פרץ בבגדד פוגרום אכזרי כנגד יהודי העיר, שידוע בכינויו "הפרהוד". גירסא אחת מדברת על 150 נרצחים, גירסא אחרת מדברת על 180 נרצחים. הפרהוד היה נורא, וכמובן שהיה לו רקע והיו לו אחראים. שגריר גרמניה בעיראק, גרובה, פעל במזרח התיכון מטעם המודיעין של גרמניה הנאצית, שמהות תפקידו היתה לגרום לסכנה פיזית ליהודי המזרח התיכון. לצידו פעל המופתי שיזם פגיעה ביהודים הילידים במדינות הערביות. למופתי יש בהחלט חלק ברדיפת יהודי עירק מ 1936 ובפרהוד עצמו.

    הפרהוד הוא ארוע שעבור הציונים מהווה פוטנציאל של בניית מיתוס שמציב את התנועה הציונית כמי שחילצה את יהודי עיראק מציפורני הנאצים. המיתוס לא נבנה רק בגלל הצורך של התנועה הציונית במיתוסים אלא בעיקר כדי "לשים טיפקס" על עובדות היסטוריות ביחסם של פקידי התנועה הציונית למגורשים העיראקים למדינת ישראל. מאבקם של אשכנזים כפרטים או מוסדות רשמיים להעלים מההיסטוריה הכוללת בתוכה ניחשול, דיכוי, אפליה וקיפוח של מזרחים לא פסק אפילו ליום אחד.

    על פי ספרה של אסתר גליצנשטיין מאיר בספרה "בין בגדאד לרמת גן" (עמ' 35), הממשלה העיראקית התכוונה לאפשר את יציאתם של כמה אלפי יהודים ולהביא לשקט ביחסים עם היהודים. גם מסמכים מארכיונים בריטים מוכיחים שממשלת עיראק לא התכוונה לגרוש המוני יזום של היהודים. לשמחתנו, הדברים התפתחו לגירוש המוני של 120,000 יהודי עיראק שהחל בפועל במרץ 1951 והסתיים באוגוסט אותה שנה. כתבתי "לשמחתינו" לא משום שהיהודים היו ציונים ונשאבו בקסמם של הרצל ובן גוריון, אלא משום שהקולוניאליזם דאג להשאיר בעיראק תוהו ובהו שהפך את היציאה מעיראק לכדאית.

    עובדתית זה נכון

    היה פרהוד, היה גרוש המוני של 120,000 מיהודי עיראק ב 1951 , עיראק הפכה לגהינום עלי אדמות מאז ההפיכה ב 1963. אבל זוהי חצי אמת שנוחה מאוד לממסד האשכנזי , חציה השני של האמת הוא חשבון קשה מאוד עם ממשלת ישראל והסוכנות היהודית.

    על התרמית שביצירת הזיקה בין החרמת רכושם של יהודי עיראק שנתיים וחצי לאחר שהוחרם הרכוש הפלסטיני כתב יהודה שנהב במאמרו השוד המושלם . יהודי עיראק היו אזרחים עיראקים כאשר התרחשה הנכבה הפלסטינית , והפלסטינים שהו במחנות הפליטים חסרי נתינות כאשר הוחרם רכושם של יהודי עיראק. עובדה חמורה נוספת היא שימוש בתרוץ של החרמת יהודי עיראק כדי לתת במתנה את הרכוש הפלסטיני לאשכנזים. בן דרור ימיני הוא מהדוחפים הנמרצים של הספין על "קיזוז רכוש" שמשמעותו מתנות לאשכנזים על חשבון סבל של יהודים עיראקים.

    כמי שלא רואה בפלסטינים את האשמים במעשיה של ממשלת עיראק, חשוב גם להזכיר שיהודי עיראק ששהו בעיראק במלחמת 48 לא אחראים למעשיה של ממשלת ישראל. משמעות המושג של "קיזוז רכוש" היא הפיכת התנועה הציונית לגורם מסכסך בין יהודי עיראק לבין הפלסטינים הערבים.

    יהודי צפון אפריקה פוזרו בעיירות הקיפוח והניחשול משום שהסוכנות שלטה בכמות העולים שמגיעים בתקופת זמן קצובה. מאידך יהודי עיראק גורשו בהמוניהם ולכן בגלל שהסוכנות לא שלטה במספר הנכנסים הצליחו יהודי עיראק במאבקם להשגת מגורים במרכז. את המאבק על מקום המגורים הובילו פעילים קומוניסטים כאשר הציונים העיראקים המשיכו לציית לאדוניהם האשכנזים. משום שהעולים האשכנזים קיבלו מהר מאוד פתרונות דיור ופתרונות בתעסוקה הוברר שהדור השני של עולי רומניה עלה ברמת ההכנסה וההשכלה על הדור השני של עולי עיראק. בנקודת ההתחלה, כלומר עם הגעתם לארץ של עולי עיראק ורומניה בזמן חופף, עלתה רמתם של יהודי עיראק מהדור הראשון על זו של עולי רומניה מהדור הראשון. התנאים הקשים של המגורשים מעיראק גרמו לנסיגה של הדור השני בהשכלה לעומת הדור הראשון.

    ציון הפרהוד הוא זכרון לדם השפוך ולא כתב מחילה או אינדולגנציה לדיכוי וניחשול המגורשים מעיראק בידי התנועה הציונית.
    http://kedma.co.il/block/archives/1523

    • יניב מאיר חזק וברוך

      ראיתי ששנינו לא חלוקים כתבתי את הדברים בקדמה ביוני 2011, יש לי קושי לקרוא פוסטים ארוכים ומשום כך נוצרה אי ההבנה

    • אהלן,
      הנה עוד מישהו שמסכים עם שניכם:
      http://www.latma.co.il/article.aspx?artiid=6242
      ודרך אגב:
      העירקים חוקקו חוק לגירוש היהודים רק לאחר שהם נוכחו לדעת שהם לא מצליחים למנוע את עזיבתם דרך איראן (כ12000 יהודים ברחו דרך איראן לישראל לפני כן).

      אבל העיקר שאתה חי טוב עם שתי הטענות הבאות שאתה הבאת
      1. שלנאצי הפלסטיני חוסייני היה חלק בפרהוד
      2. והציטוט הבא: "כמי שלא רואה בפלסטינים את האשמים במעשיה של ממשלת עיראק, חשוב גם להזכיר שיהודי עיראק ששהו בעיראק במלחמת 48 לא אחראים למעשיה של ממשלת ישראל. משמעות המושג של "קיזוז רכוש" היא הפיכת התנועה הציונית לגורם מסכסך בין יהודי עיראק לבין הפלסטינים הערבים."

    • בבית אבא לא שמעו את דוד זהבי או עודד זהבי,היה רדיו עם מנורות ושמעו שירים בערבית. בבית כיכבו פיירוז,אוםכולתום ומוסיקה עיראקית מבוססת מקאמים. המקאם העיראקי שהיה ועודנו נכס צאן ברזל של רבים מיהודי עיראק הוכרז כמורשת תרבותית אנושית לא מוחשית בעוד שהזמר העברי ………….רשות הדיבור לעמוס נוי

      מסגרת פינתנו: "היה לי חלום מוזר, קמתי בבוקר וגיליתי שוב שאני טיפש":
      =======================================

      חלמתי חלום מוזר. חלמתי שאני שר התרבות של ישראל (!). חלמתי שאני נושא נאום, קודם בעברית ואחר כך בערבית (אולי אפילו ערבית-יהודית-עיראקית. ככה זה בחלום). חלמתי שאני אומר ככה:

      כידוע, הכריזה אונסק"ו על המקאם העיראקי (?????? ???????) כ"מורשת לא-מוחשית עולמית", תואר השמור לאוצרות תרבות לא חומריים.

      ההכרזה הזו היא תעודה של כבוד גם למוסיקאים היהודים של עיראק שמילאו תפקיד מכריע בגיבושה של מורשת עולמית זו – אלה שניגנו, שימרו, יצרו, הרחיבו, העשירו ולימדו את המקאם העיראקי במהלך מחציתה הראשונה של המאה העשרים.

      אי-אפשר לדמיין כלל את המקאם העיראקי בלי שיתוף הפעולה הפורה בין מוסיקאים מוסלמים, נוצרים, ויהודים בעיראק. במשלחת של עיראק לקונגרס המוסיקה הערבית בקהיר ב 1932 היו כמעט כל הנגנים יהודים: נברך ונזכיר, בין רבים אחרים, את יוסף חוג'י פתאו, סאלח שמולי, יוסף זע'רור, עזרא אהרון (אהרון עוזרי – שזכה במקום ראשון מכל העולם הערבי בתחרות העוד בקהיר!), יהודה שמאס, איברהים סאלח, נחום יונה, יוסף אפנדי חורייש, ג'אמיל אל עזאמי , דאוד וסאלח אלכוויתי, יוסף אל עוואד, שפיק סלמן, סלים אל-נור, הזמרות סלימה מוראד, סולטנה יוסף, נד'ימה איברהים… ועוד רבים אחרים.

      אמנם, שום תוצר תרבותי של מדינת ישראל לא נמצא ראוי עדיין להכרה דומה על ידי אונסק"ו. אבל כמדינה מזרח תיכונית שרבים מיהודי עיראק מצאו את דרכם אליה, אנו חשים גאווה מסוימת על ההכרה הזו בתרומתם של חלק מאזחינו לתרבויות האזור.

      ברכות לעם העיראקי!
      ברכות ליהודים העיראקים באשר הם!
      כבוד ויקר למורשת התרבותית המשותפת שנוצרה וטופחה על-ידי יהודים וערבים!
      זה היום נגילה ונשמחה בהכרה של אונסק"ו במורשת הזו – המאפשרת לנו לחלום, לקוות, ולפעול למען חידושה של היצירה המשותפת, ההפרייה, הכבוד ההדדי, והשיתוף במרחב תרבותי רבגוני ותוסס, למרות חשבונות הדמים ומלחמות ההווה!
      —–

      ואז התעוררתי וגיליתי (שוב) שאני סתם טיפש חסר השפעה, במדינה שהמשטר, הממשלה והשרים שלה רואים בכל דבר ערבי – גם כשהוא יהודי – אוייב שטני ו/או נחות. מדינה שעליה אמר נגן העוד יוסף אל-עוואד (יוסף שם-טוב) "העלייה לישראל היתה המכה הכי גדולה שקיבלתי… כל יום הוא גיהנום". זו המדינה שמיד עם הקמתה הדיחה את אהרון עזרא, נגן העוד והפסנתר (שניגן בוירטואוזיות את שוברט וצ'ייקובסקי) מתפקידו המנדטורי כאחראי על כלל המוסיקה בשירות השידור, ודחקה אותו למשבצת "המוסיקה בערבית" (והוכיחה שהשאלה אינה מזרח-מול-מערב מדומיינים, אלא בין מי שמסוגל להכיל את שניהם, לבין מי ששולל צד אחד כדי להאדיר צד אחר). זה המשטר שהפך את הפסקול הכי אינטימי של יהודי עיראק למסוכן, לא ראוי, מבוזה, נלעג. זה המקום שבו הסרט היפה "צ'לרי בגדד" מעלה רק דמעות ואכזבה. לא כבוד ולא גאווה.

      http://wp.me/pMLO5-hq

      http://www.unesco.org/culture/ich/RL/00076

      אוי, חלומות של טיפש. שוא, שוא ידברו…..
      שאול סלע

    • חאג' אמין אל חוסייני

      המופתי אינו נושא הדיון ובזמן כתיבת הפוסט שפרסמתי בקדמה לפני שנתיים "אימצתי" את ההיסטוריוגרפיה הציונית לגבי חאג' אמין אל חוסייני. הדברים אודות המופתי הירושלמי אינם משמעותיים לפוסט שפרסמתי לפני שננתיים.

      חנה ארנדט ועידית זרטל פירסמו מאמרים שמציגים את העצמתו של המופתי במשפט אייכמן ובאינציקלופדיה של השואה, הדברים לא עושים חסד עם התביעה במשפט אייכמן.

      עידית זרטל "מאולם בית העם אל כותל בית המשפט"

      http://theory-and-criticism.vanleer.org.il//NetisUtils/srvrutil_getPDF.aspx/1WTn9i/%2F%2F15-3.pdf

      חנה ארנדט "בית המשפט" מתוך אייכמן בירושלים

      http://readingmachine.co.il/home/books/book_462_36/chapter01_2960905

      שאול סלע

  6. הדיבורים על פרהוד מסבים למדינת ישראל רק נזק ולכן היא משתיקה ושותקת

    אפליה ממוסדת לטובת האשכנזים ונגד המזרחים למרות טענות שלא היתה ,היתה גם היתה. כאשר מדינת ישראל דיברה באמצעות דני איילון על סבלם של היהודים העיראקים ,היא מדברת על סבל שיש לה חלק נכבד בקיומו ובהעמקתו . כמו שיניב כתב דני איילון היה הראשון והאחרון כנראה שמבחינת מדינת ישראל והסוכנות היהודית נכנס לשדה שלא הבין שהוא זרוע מוקשים.

    מצורפת תגובה לרשימה שפירסמתי בקדמה שמסבירה למה מדינת ישראל שתקה

    ""יש מחקר שנעשה על העיראקים ואיך הסתדרו. המסקנה היא שהם היו אלימים ודרשו את זכויותיהם. אכן חבר הביא חבר ובן משפחה הכניס בן משפחה לערים כמו רמת גן, ירושלים וחיפה, אבל עיקר הפעולה נעשתה על ידי פעילים עיראקים אנשי שמאל וקומוניסטים שלא קיבלו את הלוקשים שמכרו להם במפאי. לזה נוסף הפן שהעליה העיראקית היתה העליה הראשונה הגדולה של יהודים משכילים והיה יותר בלאגן מאשר בהמשך. העולים שוכנו במעברות בבאר שבע אבל הם יכלו לברוח למרכז הארץ. מהכישלון הזה בן גוריון למד איך לפזר את העליה מצפון אפריקה במקומות נידחים שאוטובוס לא מגיע אליו. זו בעיקר הסיבה להבדל הסוציו אקונומי, שרך אגב הוא גם לא כל כך גדול כפי שעיראקים רבים רוצים להתהדר בו (משחקים את שיטת ההפרד ומשול הידועה, "אנחנו העיראקים הסתדרנו, לא כמו המרוקאים"), ההבדל העיקרי הוא שהיתה להם נגישות למסחר קטן ולמרכזי ערים ולהשכלה אוניברסיטאית (עם נומרוס קלאוסוס כמובן) בערך עשרים שנה מוקדם יותר מהמרוקאים והתימנים. זה כל ההבדל. אבל מאחר והעקומה לא ממש שונה אז יוצא שרמת ההשכלה הכללית של יהודי עיראק , כמו של יהודי מרוקו ומצרים נמצאת בירידה מאז שהם עלו ארצה ועד היום."""

  7. בעבר כתבתי פוסטים על דמויות שוליות מהימין כמו נעמן כהן שמפרסמים בעיתון האלקטרוני של אהוד בן עזר "חדשות בן עזר" . משום שהכותבים הימניים ב"חדשות בן עזר" הם הרבה לאחר גיל הפרישה ואינם בעלי השפעה מחקתי את הפוסטים שכתבתי אודותם כדי לא להציף את הבלוג.

    אורי הייטנר הוא מקרה שונה .

    אורי הייטנר עמד בראש "מרכז יובלים לתרבות יהודית" שבמכללת תל חי במשך ארבע שנים ,אורי הייטנר פועל גם ב"מכון לאיסטרטגיה ציונית".

    הספור התחיל עם הספין השחוק והחבוט של הפיצויים ליהודי ערב ,ואני סיפרתי על הבלוף שכולם מכירים היטב.

    שאול סלע (האתר שלי) , 15:44 2/2/2014:

    [..]יהודה שנהב בהעוקץ
    בשלוש השנים האחרונות אנו עדים לקמפיין אינטנסיבי שמטרתו השגת הכרה, פוליטית ומשפטית, ביהודים-הערבים כ"פליטים". הקמפיין מבקש ליצור בדעת הקהל אנלוגיה בין הפליטים הפלסטינים לבין המזרחים שהגיעו לישראל בשנות החמישים והששים, ולהציג את שתי האוכלוסיות כקורבנות של מלחמת 1948. משרד החוץ הישראלי, בהובלתו של דני איילון, עוסק באינטנסיביות באיסוף עדויות שיקזזו (כמו בתרגיל באלגברה) את עדויות הפליטים הפלסטינים על גירוש, ביזה והרג.[..]

    שאול סלע (האתר שלי) , 15:48 2/2/2014:

    השוד המושלם

    שאול סלע // 16.09.12 11:53

    על התרמית שביצירת הזיקה בין החרמת רכושם של יהודי עיראק שנתיים וחצי לאחר שהוחרם הרכוש הפלסטיני כתב יהודה שנהב במאמרו השוד המושלם . יהודי עיראק היו אזרחים עיראקים כאשר התרחשה הנכבה הפלסטינית , והפלסטינים שהו במחנות הפליטים חסרי נתינות כאשר הו
    חרם רכושם של יהודי עיראק. עובדה חמורה נוספת היא שימוש בתרוץ של החרמת יהודי עיראק כדי לתת במתנה את הרכוש הפלסטיני לאשכנזים. בן דרור ימיני הוא מהדוחפים הנמרצים של הספין על "קיזוז רכוש" שמשמעותו מתנות לאשכנזים על חשבון סבל של יהודים עיראקים.

    כמי שלא רואה בפלסטינים את האשמים במעשיה של ממשלת עיראק, חשוב גם להזכיר שיהודי עיראק ששהו בעיראק במלחמת 48 לא אחראים למעשיה של ממשלת ישראל. משמעות המושג של "קיזוז רכוש" היא הפיכת התנועה הציונית לגורם מסכסך בין יהודי עיראק לבין הפלסטינים הערבים.

    ואז באה תשובה של אורי הייטנר

    אורי הייטנר (האתר שלי) , 22:36 2/2/2014:
    שנהב הוא אנטי ישראלי עלוב, ואין לוקחים ראיה משכמותו. מדינות ערב התנפלו על יהודי ערב מתוך אנטישמיות צרופה, ועליהם לפצותם. ישראל אינה צריכה לשלם ולו אגורה שחוקה על תוצאות התוקפנות הרצחנית נגדה ביום הקמתה.

    ותגובתי שהוציאה את הגזען הצורר אורי הייטנר מהארון

    שאול סלע , 01:20 3/2/2014:
    הפשעים כנגדי ובני משפחתי שצרובים בתודעתי הם של אשכנזים ולא של ערבים. בניגוד למשה גרנות אורי הייטנר לא טוען את טענותיו של משה גרנות שהמזרחים הביאו את נחשלותם ממקום בו הקהילה היהודית בבגדד הקימה בית חולים ב 1909.

    יונתן מקוב והזמורות היבשות
    תימני כנרת

    ואז באה תגובת המחץ של אורי הייטנר
    אורי הייטנר (האתר שלי) , 01:32 3/2/2014:
    בסדר, הבנו שאתה חסיד שוטה של המסית האנטי ישראלי הנ"ל.

    עד כאן על ה"דיאלוג":

    גם כאשר אורי הייטנר מכיר בכך שהיתה אפלייה ממוסדת הוא עושה זאת כתשלום מס שפתיים משום שהוא יודע שהכחשת הדיכוי תזיק יותר מאשר תועיל.כאשר מוצגים בפניו הוכחות פרטניות ליחס הנוראי הזוועתי שקיבלו המזרחים מהאשכנזים כאשר המזרחים היגרו לכאן אורי הייטנר פונה להטלת רפש בפעילים מזרחים

    אורי הייטנר לא יודע ש"יהודי ערב" שהוא כל כך דואג להם נתקעו במעברות והטוריות למשך שנים בעוד שהאשכנזים יצאו מהר מאוד מהמעברות אם הם בכלל הגיעו למעברות. אורי הייטנר גם לא זוכר שהמהגרים האשכנזיים מברה"מ בסוף שנות הששים תחילת שנות ה 70 קיבלו דירות חינם במרכז הארץ ומכוניות חינם, בעוד שהיהודים המזרחים שהגיעו ממרוקו שהמרוקאים היו תקועים בעיירות הדיכוי,הניחשול והקיפוח בפריפריה . אורי הייטנר גם לא ער להשכלה העלובה שקיבלו המזרחים ,ולחסימת אמצעי השידור בפני יוצרים מזרחים.

    בגלל מה שאורי הייטנר לא יודע ,לא זוכר ולא רוצה לדעת הוא לא מבין שפעילותה המזוייפת של המדינה "למען יהודי ערב" היא יריקה בפניהם.

    בנוגע לטענה של אורי הייטנר שאין לוקחים ראיה מיהודה שנהב או שאורי הייטנר אומר בלשונו "אין לוקחים ראיה משכמותו"

    לאורי הייטנר ולמימסד האשכנזי היה ,יש ויהיה אינטרס לטשטש ולהעלים את הראיות שנוגעות לפשעי הציונות האשכנזית שבוצעו כלפי מזרחים. תקוה לוי,אלי חמו,נעים חלסצ'י,גדעון גלעדי זכרם לברכה ו סמי שטרית,אלה שוחט ויהודה שנהב יבל"א הם הקטר שהניע את הרכבת של תיעוד הפשעים שביצעה הציונות האשכנזית כנגד מזרחים. הם היו בודדים ביציאתם נגד הסביבה שלהם ובטח נגד המימסד הציוני האשכנזי, אבל הם נתנו את ההשראה לעידית פנחס ולד"ר אסתר מאיר גליצנשטיין לתעד את מאבקם של המזרחים בכתובים במחקרים אמינים ורציניים במסגרת מוסדות שפועלים במימונה של מדינת ישראל.
    (יד יצחק בן צבי הוא מכון שפועל באופן עצמאי ועל פי חוק)

    http://wp.me/pMLO5-jG

  8. עידכון

    74 שנה אחרי הפרהוד ,ארבע שנים אחרי כתיבת הפוסט יש עדכון.

    מדינת ישראל דחתה את תביעתם של נפגעי הפרהוד להכיר בקורבנותיו כנפגעי פעולות הנאצים ולהעניק להם את הגמלה וההטבות לפי "חוק נכי רדיפות הנאצים".

    [..]ולם בצדו השני של המתרס ניצבת הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר, שטוענת כי המעורבות הנאצית בעיראק היתה שולית ולכן אין דין יהודי עיראק כדין יהודים במדינות אחרות שהיו תחת השלטון הנאצי. את הסיבות לפוגרום תולה הרשות בגורמים אחרים: שנאת יהודים מסורתית, מאבק בתומכי הבריטים ותמיכה במאבק הלאומי הפלסטיני.[..]

    [..]"גרמניה לא יצאה מגדרה כדי לחדור אל תוך הטריטוריה העיראקית ולבסס שם את אחיזתה הפיזית, כמו גם האידיאולוגית", כותב ד"ר יעקב טובי מאוניברסיטת חיפה בחוות הדעת. "ענייניה של ברלין היו מופנים ליבשת אירופה ולא למקומות אחרים". לדבריו, "לא התקיימה כל ציפייה, לא כל שכן הוראה, מטעם הממשלה הגרמנית, כלפי ממשלת עיראק, לבצע פעולה ממשלתית כלשהי בתוככי עיראק, לא כל שכן ביצוע אירועי אלימות או השמדה של יהודים".[..]

    http://wp.me/pMLO5-ko

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s