לקנות שימורים או לא לקנות? זו השאלה

התקיפה האיראנית ממשיכה לעלות ולרדת לסירוגין מהכותרות, ועימה גם מפלס החרדה הלאומית. כשההתבטאויות בנושא מצד רה"מ ושר הבטחון מחריפות, כפי שהיה בשבועיים שקדמו לראיונות של פרס, מפלס החרדה עולה. כשחוזר השקט התעשייתי, או כשהממשל האמריקני מרגיע את ישראל, המפלס יורד. וחוזר חלילה כבר כשנה. הספקנים המקצועיים, "למודי הקרבות" בעיני עצמם, וגם אלו הנתונים בהכחשה המתחייבת כחלק מהמגורים במזה"ת – כולם משוכנעים שהכל דיבורים בעלמא ושבסופו של דבר לא יהיה כלום. ולעומתם, החרדתיים המקצועיים עוקבים בדאגה, אוגרים מזון ומרעננים את המסיכות. בין אם אתם בראשונים ובין אם אתם באחרונים, ובמיוחד אם אתם שרויים באי-הוודאות המתבקשת, חשוב להתבונן במצב בכלים רציונליים לפני שמסיקים מסקנות. פוסט זה יהווה, איפוא, מעין מורה נבוכים לישורת האחרונה אליה אנו נכנסים, ולבסוף גם יענה על השאלה שבכותרת.

ההכנות הצבאיות לתקיפה ישראלית באיראן נמשכות כבר כמה שנים. עוד ב-2005, כאשר התמנה לרמטכ"ל מפקד חיל האויר דאז דן חלוץ, דובר על כך שסיבה מרכזית לכך היא הצורך להכין מבצע אוירי לחיסול תוכנית הגרעין האיראנית. מאז ועד היום תירגל צה"ל בצורה כזו או אחרת מבצע צבאי אוירי המדמה את התקיפה (המפורסם ביותר היה התרגיל האווירי עם איטליה), ופיקוד העורף תירגל הדמיות שונות למלחמת טילים בעורף מספר פעמים, האחרונה באוגוסט, וכמו כן באוקטובר מתוכנן תרגיל הגנה משותף עם ארה"ב. אולם רק בשנה האחרונה חלה תמורה אמיתית ברטוריקה של נתניהו וברק והחרפה בנחישות שהפגינו לקראת תקיפה ישראלית חד-צדדית – כל זאת גם (אך לא רק) מתוך הבנת לוח הזמנים הפוליטי לתקיפה.

הסיבה היחידה שזו הישורת האחרונה (לעת עתה), כפי שניסחתי זאת לעיל, היא היותנו בשנת בחירות בארה"ב. כל מי שניחן בזכרון ארוך יותר מזה של השיח התקשורתי הטיפוסי יודע שכבר כמה שנים אומרים לנו שזו "שנת ההכרעה", וכעבור שנה חוזרים על המנטרה. כל מי שנאלץ לסבול כמוני את המאמרים של ארי שביט (בגין היותו שופר של השלטון) זוכר איך גם 2011, 2010, ו-2009 היו כולן שנות הכרעה, ואיך גם אז המנהיגים לא "השכילו" להבין את מה שכל כך ברור לארי שביט (ותמיד לדידו כ"כ פשוט לעשות). ספק אם אנחנו באמת נמצאים בשנת ההכרעה (וכשאכן נהיה שם, ספק אם גורמי המודיעין יוכלו להבחין בכך), אלא שאנו נמצאים בחלון זמן מאוד מסוים אשר מהווה הזדמנות אופטימלית לישראל לכפות את דעתה ו/או להציב עובדות בשטח – ערב הבחירות בארה"ב.

מסגרת הזמן הפוליטית הזו היא שעמדה לנגד ישראל, ובייחוד נתניהו, בשנה שחלפה. החרפת הרטוריקה של נתניהו (וברק) בשנה האחרונה נועדה לשתי מטרות עיקריות – פנימית וחיצונית. במישור הפנימי, הרטוריקה נועדה להכין את דעת הקהל בארץ לאפשרות של תקיפה ישראלית, על כל הכרוך בדבר (קרי, מלחמה יזומה שתחשוף את העורף לכל החוליים של מלחמת לבנון השניה, ואף חמור מכך). במישור החיצוני, הרטוריקה נועדה לאותת לקהילה הבינ"ל שישראל מרגישה שהיא עם הגב אל הקיר, ושתיאלץ לפעול אם המעצמות בראשות ארה"ב לא יפעלו ביתר שאת לסכל את תוכנית הגרעין האיראנית. שתי המטרות האלה הושגו במידה משמעותית.

במישור הפנימי, כל עקרת בית, כל נהג מונית וכל הייטקיסט שתשאלו יגידו לכם בבטחה, בחוסר-בטחון וללא שום ספק שאיראן רוצה להשמיד אותנו. השימוש בשורש ש.מ.ד. אינו מקרי: זהו אמנם אותו השורש מצירוף המילים 'נשק להשמדה המונית', אך זהו גם השורש המלווה את ישראל והיהודים בשני הדורות האחרונים ומהווה למעשה את סיבת קיומה של ישראל, ה-raison d’etre שלנו (pardon my French) – למנוע שואה שניה. וכך, לא תשמעו מהם שאיראן רוצה לתקוף אותנו, או רוצה להתחמש כדי להתחסן מפני תקיפה חיצונית ובכך יתחזק גם חיזבאללה וישראל תיחלש, ואפילו לא תשמעו שאיראן רוצה לזרוק אותנו לים – אלא שאנחנו לפני השמדה, חד וחלק, כמו בשואה. נתניהו אפילו לא סמך על עמו לעשות לבד את הקישור בין איראן לבין השואה, וממש איית את זה לציבור ביום השואה האחרון. ואם זה המצב, הרי ברור שמלחמת מנע נחוצה והפגיעה בעורף הכרחית.

גם במישור החיצוני הושגה המטרה במידה רבה. ראשית, הסנקציות הבינ"ל נגד איראן הוחרפו, והדבר פגע ופוגע בכלכלתה של איראן. שנית, עמדת המעצמות במו"מ המתנהל מול איראן, ובמיוחד עמדת ארה"ב והאיחוד האירופי, איננה עמדה מתפשרת, וגם אין שום נכונות להקל בסנקציות תוך כדי המו"מ, ואף לא לבלום את הרחבתם. יתרה מזו, לאחר דיווח ראשוני על התקדמות בסבב הראשון לפני כמה חודשים, הדליפו האיראנים שעמדת המעצמות החריפה ושהם "נשמעים כמו ישראל" (כמובן שיש לקחת ציטוט זה בערבון מוגבל, שכן מדובר בסוג של תעמולה שמנהלת איראן, אך ניתן להסיק מכך שהאינטרסים הישראלים בחלקם הגדול מיוצגים נאמנה במו"מ). שלישית ומעל הכל, מניעת גרעונה של איראן עומדת בראש סדר היום של מדיניות החוץ האמריקנית, וסוגייה זו, כמו גם סוגיית התמיכה הכללית בישראל, תופסת מקום לא שולי בכלל במערכת הבחירות האמריקנית ובניגוח הפוליטי בין הרפובליקנים לדמוקרטים. מודע לכך ולא מהסס לנצל את זה, הצליח נתניהו להשיג הישגים אדירים לישראל (בין אם ישירות מהקונגרס הרפובליקני ובין אם מממשל אובמה): מימון נוסף של סוללות "כיפת ברזל", העברתו בקונגרס של החוק להגברת שיתוף הפעולה הביטחוני בין ארה"ב לישראל, והתחייבות של אובמה בועידת אייפא"ק באפריל למנוע – ולא להכיל – את הגרעין האיראני.

אולם הישגים רבים אלו לא מספיקים (בצדק או שלא בצדק) לנתניהו, ולכן הוא איננו מרפה – להיפך, רק הגביר את מאמציו בחודש האחרון. במישור הפנים-ישראלי, מתברר שלנתניהו אין רוב, לא בציבור, לא בצה"ל, ואפילו לא בקבינט, לתקוף את איראן ללא תיאום עם ארה"ב. נתניהו אמנם השיג הישג לא מבוטל בכלל: הציבור כולו סבור, שזו בעיה שאפשר לפתור, כרגיל, רק בכוח ובעוד כוח, ואין כמעט דיון ציבורי על שינוי אסטרטגיה שתאפשר להתמודד טוב יותר עם איראן גרעינית (סתם אפשרויות שעולות במוחי לסוגיות שאינן נדונות: קבלת היוזמה הערבית, פירוז גרעיני איזורי, או סיום העמימות הגרעינית של ישראל). יש רק ויכוח בין "ניצים" לבין "יונים" איך הכי נכון לכסח את איראן: לבד או עם ארה"ב. הישג זה, הלא-מבוטל בפני עצמו, עדיין איננו מספיק לו להוציא לפועל תקיפה חד-צדדית בעיתוי הנוכחי, האופטימלי מבחינתו, כשהתמיכה בישראל מהווה מקור ניגוח פוליטי במערכת הבחירות האמריקנית. לכן בחודש האחרון פתחו  נתניהו וברק במסע הסברה נוסף, שאחת ממטרותיו היתה להטות את הכף בקבינט לטובת תקיפה חד-צדדית, זאת באמצעות הגברת התמיכה בדעת הקהל וריסון התבטאויות-הנגד של המטכ"ל. זכורים במיוחד הראיונות של נתניהו בתקשורת לפני כחודש, בהם ציין שהוא "עוד לא החליט" (כאילו שרק הוא צריך להחליט ולא הממשלה), אבל שרק הדרג המדיני יחליט ואילו הדרג הצבאי יבצע (התבטאות מעניינת, בהתחשב בזה שבדור האחרון היה זה דווקא הדרג הצבאי שהחליט ו"המליץ" לממשלה רק אפשרות אחת, וזו תמיד קיבלה אותה בהתלהבות). זכור לרעה במיוחד גם הראיון ההזוי שנתן אהוד ברק לארי שביט תחת חזות של "מקבל החלטות" "אנליטי" שיושב "מאחורי פסנתר", בו הסביר ברק ש"מרחב החסינות" של ישראל מצטמצם (ובאופן כ"כ "טרגי" המרחב נסגר לחלוטין בדיוק ערב הבחירות בארה"ב. איזה "צירוף מקרים" חסר מזל!). בנוסף למסע ההסברה, נתניהו התחיל (כלומר המשיך) לבצע פעולות של ממש לקראת תקיפה: יעקב עמידרור נשלח לרב עובדיה כדי לנסות לשכנעו בצורך בתקיפה ובכך להשיג את הרוב (השליחות נכשלה), עוגנו בחוק סמכויות חירום חדשות שיאפשרו לנתניהו לקבל החלטת בזק טלפונית לתקוף ללא דיון (וגם אם החוק הזה התבשל כבר הרבה זמן ללא קשר לתקיפה באיראן, עצם בחירת העיתוי לסיים את התבשיל מלמד), קיום ישיבת קבינט מתוקשרת בנושא איראן ופיצוצה המתוקשר לאחר הדלפות (אבל יש להניח שנתניהו לא היה עושה זאת אילו תוכן ההדלפות היה מוצא חן בעיניו), וראו גם את החדשות הטריות ביותר בנושא.

גם במישור הבינ"ל, נתניהו אינו מסתפק בסנקציות ובתמיכה האמריקנית שהושגו עד כה, ושואף למקסם את הפוטנציאל האדיר של העיתוי הפוליטי הנדיר שבו אנו נמצאים. תקיפה חד-צדדית באיראן, כזכור, עלולה לטרוף את הקלפים במערכת הבחירות האמריקנית, להחריף את קריסת הכלכלה האירופית, ואף לגרור את ארה"ב למלחמה נוספת שהיא לא רוצה בה, וכל זאת בזמן שבו הנשיא לא יוכל להסב את גבו לישראל כי הרפובליקנים יחגגו על זה – חישבו על כמה כוח ויכולת סחיטה מחזיק עתה נתניהו בידיו. על רקע זה ניתן לראות מטרה נוספת (ואולי אף העיקרית) למסע ההסברה הנדון לעיל: הגברת הלחץ על אובמה באמצעות יצירת מצג שישראל עומדת לתקוף. המטרה של נתניהו ברורה: חילוץ הבטחה מפורשת של אובמה ערב הבחירות (הבטחה שבעיתוי זה תסנדל את מדיניותו לאחר שייבחר מחדש), החמרה נוספת של הסנקציות והקשחת עמדת המעצמות סביב שולחן המו"מ – צעדים שמשמעותם אינה אלא יצירת מצב שבו עימות אמריקני-איראני בלתי נמנע.

אלא שכמו תמיד כשמותחים את החבל, מסתכנים בכך שהוא בסופו של דבר ייקרע, או במקרה הזה, יישחק. האיומים הרבים של נתניהו והאופי השואתי שהוא מייחס לסוגייה גררו גל נגדי של פקפוקים במנהיגותו של נתניהו והתנגדויות לתקיפה חד-צדדית מצד בכירים במטכ"ל ובמערכת הבטחון ומצד לשעברים (האחרון שבהם הוא השופט וינוגרד, ההוא מהועדה), גל שהגיע לשיאו לפני כ-3 שבועות עם התנגדותו הפומבית של פרס (ראו גם את הפוסט הקודם). וגל זה למעשה פגע באמינות המאמצים והלחצים הדיפלומטיים שנתניהו ניסה להפעיל על הקהילה הבינ"ל, תוך כדי הפחדת האזרחים עד מוות (ראו גם כאן אודות "מנהיגות מאמללת"). אולם לפני שנתניהו מפנה אליהם אצבע מאשימה, עדיף שיבחן את התנהלותו שלו עצמו, וכמה הוא תרם הן לפקפוק המופגן במנהיגותו בקרב שדרה רחבה של אישים מן המערכת והן לאוירת ה"זאב זאב" הבינ"ל שנוצרה בעקבות אינספור האיומים שפיזר. ובעוד שבארץ רבים נכנסים ללחץ, נראה שאיראן דווקא לא מתרשמת (אבל כמובן יש לראות דיווח זה כחלק מהמלחמה הפסיכולוגית שמנהלת איראן עצמה). אך לא רק איראן, נראה שגם לאמריקנים נשבר מישראל, במיוחד מנתניהו ומתסביך הגדלות שלו, והם פועלים לחשוף את הבלוף הישראלי: ראש המטות המשולבים האמריקני מרטין דמפסי רוקן מתוכן את האיום הישראלי בהצהירו שלישראל אין יכולת לבלום את תכנית הגרעין, אלא לכל היותר לעכב אותה בשנה-שנתיים, ושבועיים לאחר מכן החריף את הטון אף יותר והצהיר שלא היה רוצה להיות שותף למתקפה ישראלית. מעל לכל הדהים אותי, וכנראה לא רק אותי, ההדלפה על מסרים חשאים שהועברו לאיראן מארה"ב שתקיפה ישראלית בעיתוי הנוכחי תיעשה על דעת ישראל בלבד, ואל לאיראן לתקוף בתגובה את הכוחות האמריקנים במפרץ. אפשר לתהות על אמינות הדלפה זו (הממשל מכחיש) מול המציאות אם וכאשר (וכמובן שלא ברור גם אם איראן תיעתר להצעה), אך ברור שמשתמע ממנה שארה"ב מאותתת לנו שלא תהיה צד במלחמה שתפרוץ, ושלא נוכל לגרור אותה פנימה. נראה שמתקפת הנגד ההסברתית של ארה"ב לא נפלה על אוזניים ערלות, והנמרים של נייר בתחפושת של מנהיגות "חזקה" ו"אחראית" בהתאמה מיהרו לרכך את הטון. הנה נתניהו מצהיר שהסיכויים לתקיפה ישראלית יפחתו אם ישורטטו קוים אדומים (אך מעבר לריכוך הטון, אני לא מוצא הרבה הבדלים בשורה התחתונה בין דיווח זה לבין הדיווח של רון בן ישי מלפני שלושה שבועות, שלונקק כבר למעלה). והנה גם אהוד ברק מחפש סולם לרדת מהעץ. כנראה שהיהודים מבינים רק כוח.

הקשחת הגישה האמריקנית וריכוך הטון הישראלי בעקבותיו מזכירים לנו מי האדון ומי הווסל, ואפשר להיתלות בכך בשביל להפיג את הלחץ והחשש ממלחמת טילים קרובה. למעשה יש איתותים רבים נוספים שבסוף לא תהיה מתקפה חד-צדדית, ומי שמתנחם מהמסקנה הזו לא צריך לעבוד קשה מדיי כדי להגיע אליה. יש את הטיעון הנפוץ ביותר: נתניהו פחדן והססן ולא בנוי להחלטות מסוג זה, אלא בנוי רק להצהרות "מנהיגותיות" פומפוזיות ב"מבט". בנוסף, כאמור, קשה לראות איך יוצאים למבצע כזה כשהרמטכ"ל מתנגד לו בעיתוי הנוכחי וכשאין רוב לכך בקבינט. קיים גם טיעון נוסף קצת יותר חמקמק: נראה שנתניהו וברק כבר לא מתואמים. בראיון הנודע-לשמצה לארי שביט, ברק מטיל ספק ביכולת להשיג התחייבות של אובמה ערב הבחירות, בסתירה מוחלטת למאמציו של נתניהו. זאת ועוד, יש עדויות של כתבים פוליטיים וצבאיים מהעת האחרונה שברק שינה צד וכבר איננו תומך בתקיפה חד-צדדית ערב הבחירות בארה"ב (ראו גם פה). ואם דיווחים אלה לא חד-משמעיים, כל שנשאר זה לקרוא את הטור העדכני של שופרו של אהוד ברק, חביב הבלוג ארי שביט, בו הוא מאשים במצבנו הן את נתניהו והן את אובמה (תוך גזירה שווה ביניהם) וקורא להם להתעלות מעל האיבה ההדדית ולשתף פעולה לנוכח האתגרים, או במילים אחרות לא לתקיפה חד-צדדית. נותר לתהות האם ברק שינה את דעתו לאחר שקרא את טיעוניו של דורון רוזבנלום. אך בהכירנו את ברק, לא מן הנמנע שדעתו תשתנה שוב, לפי המצב בשטח והאינטרס הלאומי כמובן, ללא שום קשר למצבו הפוליטי.

אולם יחד עם כל אלה, וחרף זילות האיומים שיצר נתניהו בעצמו וגרם לכך שגם בארץ רבים מזלזלים בכוונתו לתקוף, לא הייתי ממהר לבטל את האפשרות שישראל תתקוף לפני הבחירות בארה"ב. במישור הפוליטי, נראה שנתניהו סינדל את עצמו לקו התקיף והלוחמני ביותר, ואין נושא פומבי שהוא כ"כ מושקע בו ונושא את דגלו. הבחירות הבאות מתקרבות על רקע חששו של נתניהו שייסובו סביב מדיניותו הכלכלית, נקודת התורפה שלו לאחר המחאה החברתית (שגם אם דעכה בהחלט נתנה ועוד תיתן את אותותיה). כמה מערכות בחירות יוכל נתניהו להמשיך למשוך אותנו באף עם הגרעין האיראני בלי לעשות דבר פרט לדיבורים?! אולם כל הניתוחים הרציונליים המתייחסים לשיקולים פוליטיים ולטקטיקות דיפלומטיות מטשטשים את העובדה שנתניהו באמת מאמין בגודל הסכנה – הוא לא שחקן תאטרון כל כך טוב! רטוריקת השואה שלו משקפת לחלוטין את הלך הרוח שלו, ה-state of mind שלו, ואת תפיסתו את עצמו כתואם צ'רצ'יל וכממשיך דרכו של בגין. תפיסות היסוד שלו לא מאפשרות לו לסמוך על גורם חיצוני ו"להפקיר" כך את בטחון ישראל, בוודאי לא כשמדובר באובמה, עליו הוא לא סומך ובצדק. איך יכול נתניהו לסמוך על אובמה לאחר שהשתין עליו בקשת במשך קדנציה שלמה? לא מדובר רק בכל המרורים שהאכיל אותו נתניהו בנושא הפלסטיני ובמיוחד בנושא האיראני, אלא גם בתמיכתו הגלויה במיט רומני, בניסיונותיו להשפיע על קולות יהודי ארה"ב, ובהתערבותו הגסה במערכת הבחירות האמריקנית (והיותו של נתניהו בן חסות של שלדון אדלסון, תורם מרכזי גם של רומני, מוסיפה עוד שמן למדורה). אם וכאשר אובמה ייבחר מחדש (והסיכויים לכך הרבה יותר מסבירים), הוא יפסיק להיות כה תלוי פוליטית בתמיכתו בישראל, ולהערכתי גם יגבר הסיכוי שבו תימצא הפשרה בין המעצמות לבין איראן, פשרה שבהכרח תכיר בזכותם של האיראנים להעשיר אורניום לרמה נמוכה, פשרה שנתניהו לא יכול לחיות איתה (אך רבים במערכת הבטחון, ביניהם ברק, יכולים גם יכולים). אי לכך, לנתניהו לא יהיה זמן טוב יותר לפעול מאשר בחודשיים הקרובים, אם היה זה רק תלוי בו. ולכן, מבחינה רציונלית לא ניתן לבטל לחלוטין את האפשרות הזאת, גם אם היא לא הסבירה ביותר.

כשבוחנים את לוחות הזמנים של החודשיים הקרובים עד הבחירות בנובמבר, מועד אחד בולט: העצרת הכללית של האו"ם בסוף ספטמבר (בסביבות יום כיפור). כרגע הלחצים של נתניהו נועדו בעיקרם להשיג נאום כלבבו מאת אובמה מעל בימת האו"ם, לפי הפרמטרים המחשקים שהוצגו לעיל. סביר להניח שמאחורי הקלעים המציגים יחסים קרירים בין השניים מתנהלים ויתנהלו עד אז מגעים על מציאת נוסחה לנאומו של אובמה ששני הצדדים יוכלו לחיות איתה ושייתרו תקיפה חד-צדדית ישראלית לפני הבחירות. אולם ייתכן מאוד שלא תימצא נוסחה כזו, בגלל היעדר גמישות ישראלית (ועד כה לא חזינו אפילו לא בקמצוץ של גמישות מצידו של נתניהו) או מאחר שהאמריקנים (שכאמור כבר החריפו את עמדותיהם באופן פומבי) כבר לא קונים את הזאב-זאב של נתניהו ולא מוכנים ללכת מספיק לקראתו ובכך לסנדל את עצמם. בהתחשב בקשיים אלו, ובהתחשב בעתיד הקודר הצפוי לנתניהו לאחר בחירה מחודשת של אובמה, בהלך נפשו של נתניהו (כפי שמעידים עליו מספר הולך וגדל של בכירים שמודאגים באמת), באמונתו של נתניהו ש"ניתן להזיז את אמריקה בקלות", וביכולתו החדשה להשיג הכרעת בזק טלפונית ללא דיון בקבינט ובכך לתמרן את השרים הלוטים בערפל (והערפל הזה בוודאי לא יתפזר לאחר שהוא "נאלץ" לפוצץ את דיוני הקבינט בשל הדלפות) – בהחלט ניתן להעלות על הדעת הרציונלית תקיפה חד-צדדית ישראלית לפני הבחירות בנובמבר. אפילו בתקופת החגים. אפילו לפני עצרת האו"ם. אתם יודעים מה? אפילו במהלכה, כשאף אחד לא יצפה לכך. אם כבר אז כבר, מבחינה דיפלומטית זה בוודאי כבר לא ישנה. זה אולי לא התסריט הסביר ביותר, אך הוא ממש לא קלוש, ולא מדובר פה במדע בדיוני. אל תיתפסו בהכחשה.

***

ליחצו לכל הפוסטים מהשנה האחרונה על הגרעין האיראני.

22 מחשבות על “לקנות שימורים או לא לקנות? זו השאלה

  1. השבוע האחרון הביא עימו משב רוח חדש בנוגע לתקיפה חד צדדית של ישראל. הסולם המיוחל הגיע ונתניהו עשה צעד ראשון בדרך למטה.
    גם אני קראתי בהנאה מרובה את הטור השבועי של דורון רוזננבלום. הוא מיועד לנו, המתלבטים אם ל"קנות או לא לקנות שימורים". קצת הומור שחור כי במילא, אי אפשר לדעת מה בראש של ביברק.

    • משב רוח חדש כן, אבל זמני. סביר מאוד שכיוון הרוח יתהפך עוד פעמיים-שלוש לפחות עד נובמבר (אם ישראל לא תפציץ עד אז).

  2. שלום יניב –
    1. "רטוריקת השואה" – ובכן מסתבר שגם הנשיא המוערך משתמש בה
    http://www.inn.co.il/News/News.aspx/243720
    (מה שמטיל בספק את המונח או את מה שהוא מנסה להביע)
    2. גילויים חדשים בפרשת הגרעין העיראקי שקצת מקלקלים את התיאוריה של הרפרנס האקדמי שהבאת באחד הפוסטים הקודמים שלך:
    http://www.jcpa.org.il/JCPAHeb/Templates/showpage.asp?FID=877&DBID=1&LNGID=2&TMID=99&IID=27158
    http://www.amazon.com/The-Saddam-Tapes-Workings-1978-2001/dp/1107693489

    • שלום כפיר,
      1. זו עדיין רטוריקת שואה, אפילו אם פרס משתמש בה.
      2. קראתי, והגילויים נוגעים רק להקלטות ולדיבורים של סדאם חוסיין. אני מצטט מתוך הלינק:

      "החוקרים גילו שמשנת 1978 ועד המתקפה הישראלית על הכור אוסיראק ב-1981, סדאם חוסיין עצמו הרבה לדבר על חשיבותו של הנשק הגרעיני באסטרטגיה העיראקית. לפי המסמכים, נראה שבעקבות המתקפה הפסיק סדאם לעסוק בנושא זה, לפחות עד סוף שנות ה-80".

      כלומר שההישג העיקרי של המתקפה היא שסדאם חוסיין הפסיק לדבר על התגרענות. זאת בעיקר בתקופה שבה עיראק היתה שרויה במלחמה טואטלית עם איראן וכנראה שהיו דברים אחרים לדבר עליהם. האם עלה בדעת החוקרים הללו שהוא הפסיק לדבר על זה כי רצה לשמור על חשאיות התוכנית מפאת החשש ששוב תפציץ אותו ישראל? ועדיין, זה לא סותר את המאמצים והגילויים של המחקרים שאני הבאתי, שמראים שהוא הקצה כספים ועדיפות לשיקום תוכנית הגרעין כבר בתחילת שנות ה-80. אולם כפי שציינתי בפוסט על עיראק, מאמצי השיקום התעכבו בגלל ניהול לקוי, ורק לאחר אמצע שנות ה-80 התחילו לצבור תאוצה.

    • "נראה שבעקבות המתקפה הפסיק סדאם לעסוק בנושא זה"
      לעסוק! לא לדבר.
      כך או כך
      הדיונים היו מסווגים כך שקשה לקבל שאם היה לו מה לומר או לעשות הוא היה מסתיר זאת בדיונים כאלה:
      "דבר נובע מכך שבמהלך מלחמת עיראק ב-2003 שם צבא ארה"ב את ידו על מסמכים ועל הקלטות של אלפי שעות דיונים מסווגים של ההנהגה העיראקית, שבהם דנו במשמעות הנשק הגרעיני גם בהקשר למאבק בישראל."
      אלא אם כן אתה אומר שסאדם עצמו ניהל את הכל.
      ו…
      "כיצד ראה סדאם חוסיין את התועלת שבהחזקת נשק גרעיני בעימות עתידי עם ישראל? ברנדס ופאלקי מציינים כי בניגוד לתיאוריות של מומחים אמריקנים רבים ליחסים בינלאומיים, הטוענים כי מדינות מבקשות להשיג נשק גרעיני למטרות הגנה והרתעה בלבד, המסמכים העיראקיים מצביעים בוודאות על כך שלמשטרו של סדאם חוסיין היו מטרות התקפיות. "

      כלומר תיאורית "אל תרגיז את העריץ הערבי שמא הוא יחליט ב א מ ת לבנות נשק גרעיני לא ל"מטרות שלום"" אינה באמת תואמת את המציאות (לפחות לא במזרח התיכון).

      כמדומני – החומר הזה יותר מעודכן ממה שהבאת.

    • כפיר,
      חיפשתי את המאמר המדובר כדי לקרוא את המקור ולא רק את התיווך של דורי גולד בנושא. קראתי את התקציר (5 עמודים) ורפרפתי על הנוסח המלא (שאקרא בהמשך). אתה מוזמן לעשות זאת גם.

      ובכן, המחקר הזה בכלל לא נועד להפריך את המחקרים הקודמים שהבאתי ובניגוד אליהם, אף לא עוסק ישירות בבחינת התועלת של מבצע תמוז. הוא לא סותר את ממצאיהם כי הוא פשוט לא דן בהם. בסיכום התקציר אפילו כתוב (ההדגשה שלי):

      while the wisdom of the Israeli strike on Osirak is still debated, in the newly available Iraqi records Saddam makes the case for preventive Israeli action far more persuasively than Israel’s own officials could have done at the time.

      כלומר, הממצאים של המחקר בסה"כ מחזקים את העדויות על כוונותיו ההתקפיות של סדאם חוסיין (שבפוסט שלי לא חלקתי עליהם), ולא דנים בכלל בתבונת ההפצצה, שלפי המחקרים שהבאתי השיגה למעשה את המטרה ההפוכה.
      העדות על כמה עסק סדאם חוסיין בתוכנית הגרעין לפני ואחרי ההפצצה מוזכרת בין השורות במחקר, רק דורי גולד עשה ממנה כותרת. וכמו שהנחתי, דווח שמ-88 (השנה שבה השיג הפסקת אש עם איראן) סדאם חוסיין חזר לדבר על החשיבות של השגת נשק גרעיני כדי להילחם בישראל. שיקום התוכנית הגרעינית החל עוד לפני 88, אך תפס תאוצה בעיקר בשנה הזו, ולא קודם בעיקר בגלל ליקויים פנים-עיראקיים (קרא שוב את הפוסט ההוא).

      הכי חשוב מהכל, וממש "מוזר" שדורי גולד מצניע זאת, הוא שהמחקר (שעכשו אין סכנה שתאשים את מחבריו בשמאלנות, שלומיזם, או מדעניזם) מעיד שסדאם חוסיין רצה נשק גרעיני רק כי לישראל יש כזה. הוא לא תכנן להפציץ את ישראל באטום, אלא תכנן להנהיג את העולם הערבי במלחמת התשה *קונבנציונלית* נגד ישראל. הנשק הגרעיני היה נחוץ לו כהרתעה נגדית לאפשרות שישראל תשתמש בנשק הזה אם – לפי התסריט שלו – תובס במלחמה הקונבנציונלית.

      אני בהחלט ממליץ לך לקרוא את המחקר במקור.

    • "While various observers have argued that the Israeli attack
      on the Iraqi nuclear reactor in 1981 merely convinced Saddam of Israel’s
      hostility and led him to redouble his efforts to obtain nuclear weapons, the
      captured records do not indicate that the opposite course—permitting Iraqi
      nuclear development to proceed—would have been the wiser choice for Israeli
      ofªcials at that time.4 Indeed, in these records Saddam makes the case for preventive
      Israeli action far more persuasively than Israel’s own ofªcials could
      have done at the time."

      כלומר – אם לדייק, הבחירה שלא לתקוף לא הייתה חכמה יותר בזמנו והממצאים מעידים בצורה יותר משכנעת מדוע כן לתקוף ממה שטענו הבכירים הישראלים אז.

      בנוסף ממה שהספקתי לרפרף – הבחירה של סדאם ללכת לכיוון נשק גרעיני כדי לתקוף (ולא רק להגן) הייתה מלכתחילה.

      אבל בא ונלך לפרקטיקה:
      אם סדאם שהיה חילוני חשב כך, מה יגידו איזובי הקיר הפנאטים באיראן?
      המסקנה ברורה לי (גם אם לא נוחה לשמיעה):
      צריך לתקוף – אבל לא תקיפה כמו בעיראק, בזה אתה צודק זה כבר לא יעזור.
      צריך לתקוף בצורה כזו שבכירי כל מדינה באיזור ישתנקו רק מהמחשבה על הוצאת המילים "נשק גרעיני" מהפה מרב הפחד.
      למחוק את איראן אבל לא לדבר על זה – לבצע! ויפה שנה אחת קודם.

    • גינטר גראס ואחרים באירופה ישמחו על כך. השמדת עם מצידה של ישראל זה בדיוק מה שגרמניה צריכה כדי למרק את המצפון שלה. אחרי הכל, זה כנראה לא דבר מתועב כל כך בסופו של דבר.
      פצצה איסלאמית כבר קיימת, בפקיסטן, את ישראל אפשר להשמיד בפצצה אחת או שתיים. בקיצור, לא רעיון חכם במיוחד. ישראל לא תתקוף באיראן, כשמתכוננים למבצע צבאי לא מדברים על זה בלי סוף. הצוללות שישראל קנתה מגרמניה הן התשובה שלה לאיום הגרעיני ובצד השני מבינים את זה היטב.

    • אז אני מבין שאתה שייך לקבוצת המכחישים, עידו. אם כי כפי שכתבתי בפוסט, הסיכוי לתקיפה חד-צדדית לא כ"כ סביר, אך גם יותר מקלוש.

    • הפצצת.הכור בעיראק. השמדת חילות האוויר של מדינות ערב ב67 , מבצע אנטבה ואפילו החילוץ הכושל של נחשון וקסמן. כולם יצאו לדרך בידיעה שהצד השני לא מחכה לזה. את גלעד שליט לא ניסו כלל לשחרר ולא מפני שלא ידעו היכן הוא אלא מפני שידעו שמחכים לזה. מי שמברבר כל כך הרבה לא מתכוון לתקוף.

    • כפיר,
      בזמנו, כשהיתה אי-וודאות רבה, אפשר לקבוע שההחלטה לתקוף היתה סבירה. כמובן שאפשר גם לקבוע שההחלטה של ארה"ב לתקוף את עיראק ב-2003 היתה סבירה לזמנה. אלא שהניתוח לאחר מעשה חשוב כשבוחנים מה לעשות מול איראן, ולכן הפרכת המיתוס שזה היה מבצע כ"כ מוצלח חשובה לזמננו. ואכן, למרות כל המסמכים וההקלטות שנחשפו, אין עדויות לכך שההפצצה הועילה יותר מאי-הפצצה. נראה לי שבהינתן הסיכונים האדירים של תקיפה, נטל ההוכחה על המצדדים בה, וכפי שאתה בעצמך אמרת, הם לא עמדו בנטל הזה.

      ומקריאת הסיפא של דבריך, אין לי אלא להסכים עימך שדתיים קיצוניים אכן יותר מסוכנים לאנושות.

    • לעידו –
      אני מעדיף שגרמניה תמרק את המצפון שלה (so called) מאשר שעקב הטימטום המצפוני הנוצרי שלנו איראן תממש את שאיפותיה של גרמניה דאז.
      חייבים להיות הבריון השכונתי כאן:
      http://www.bobdylan.com/us/songs/neighborhood-bully

      ליניב – אני שמח שאתה מסכים אך בא ונדייק הדתיים השייכים לזרמים הדתיים האיסלאמים למיניהם הם המסוכנים לעולם כיום.
      אם נסתכל על אירופה למשל – ההיסטוריה מוכיחה שדווקא התנועות החילוניות הן המסוכנות (ע"ע התנועה הנאצית (למרות שזה הצליח לא מעט עקב הסתת הנצרות מאות בשנים קודם לכך), והתנועה הקומוניסטית שכמדומני רצחה יותר אנשים)).
      מכל מקום לדעתי להסתמך על ניתוח היסטורי של המקרה העיראקי בלבד ולתת לו יותר מ10% רלוונטיות לנושא האיראני (והייתי נדיב) זו שגיאה קשה אם משום ההבדלים המשמעותיים בין המשטרים ואם משום הפאנאטיות השיעית ואם משום המיקום בסקאלת ההתקדמות לקראת נשק אטומי.

    • כפיר,
      התחלת את התגובות לפוסט זה בערעור על תבונתו של הפוסט שלי על הערכה מחדש של מבצע תמוז, תוך התבססות על מידע חלקי ומגמתי של דורי גולד.
      לאחר שהתבררו העובדות לאשורן, חזרת לסוג הטיעונים מבוססי האינטואיציה והתעמולה שבהם אתה טוב ממני, אני מודה. המקרה העיראקי רלוונטי ביותר למקרה האיראני, כי זהו מקרה מבחן היסטורי דומה, ואין הרבה כאלה. כך שאולי הדימיון הוא 10%, כפי שאתה טוען (ואשמח לשמוע איך מדדת זאת), אבל בבואנו לדון בנושא, כל טיעון אחר רלוונטי הרבה פחות, בהיותו מבוסס על רגש, אינטואיציה, וטיעונים על פנאטיות מצד אדם שלפני שתי תגובות הציע להשמיד את כל העם האיראני ואפילו לא שם לב לאירוניה.

      האמן לי, גם הנאצים, הקומוניסטים והאיראנים לא חשבו/חושבים שהם רשעים, אלא האמינו שהם מגינים על הגזע/דת/אידיאולוגיה שלהם ושמותר לעשות הכל אבל הכל למען המטרה הנעלה הזו, בגלל ש"חייבים להיות הבריון השכונתי". בדגש על חייבים כמובן, חלילה לא רוצים, אבל אין ברירה. למעשה, אם תבדוק מה משותף לכל התנועות שמנית, תמצא שבכולם כפרו/כופרים בזכויות אדם באשר הוא אדם (גם אם הוא "רשע" לפי ההגדרות שבחרנו מעצם היותנו שייכים לגזע/דת/אידיאולוגיה הזו), ולא האמינו /מאמינים ביתרונות של ביקורת פנימית. אני מקווה שאתה יכול לקרוא בין השורות את כוונתי (וגם את המילה "להבדיל", שגם היא בין השורות).

    • עדו,
      הדוגמאות שהבאת נכונות, אבל יש גם דוגמאות אחרות. נדמה לי שעיראק ידעה ב-2003 שיתקפו אותה, למשל. ייתכן שהתקיפה המתוכננת לא מתבססת על הפתעה בעיתוי, אלא באלמנטים אחרים (לוחמה אלקטרונית? לוחמת סייבר?)
      על כל פנים, אני מסכים איתך שהסיכויים לתקיפה נמוכים, אבל הם בהחלט לא קלושים. זו טענת הפוסט, אבל כנראה שאותך לא שכנעתי.

    • שלום יניב,
      בנושא העיראקי – העובדות עדיין לא התבררו לאשורן – רחוק מכך וכפי שכבר כתבתי.
      אך רציתי (לפני שאנחנו שוב נכנסים לתרד ארוך) לחשוב קצת הלאה ולבדוק האם זה בכלל משנה או רלוונטי (המקרה העיראקי לאיראני).
      "אבל בבואנו לדון בנושא, כל טיעון אחר רלוונטי הרבה פחות, בהיותו מבוסס על רגש, אינטואיציה…"
      וואט דה..
      רגש ואינטואיציה?
      העליתי טענות שלא מבוססות על אינטואיציה (חוץ מה10% אולי… מודה באשמה) על כך ש
      1. ההיסטוריה הרצחנית ביותר שייכת לזרמים החילוניים דווקא.
      2. שלמרות ש1. נכון יש להביא בחשבון את הפנאטיות הדתית איראנית (למשל האמונה במהדי – שכדי לזרז את בואו יש להשמיד את היישות הציונית) – איזה רגש יש כאן? זהו ניתוח קר.
      3. הצעתי לעשות מה שצריך – לא רק כדי שהאיום האיראני יחלוף אלא כדי שלא יצוצו פטריות גרעיניות נוספות אחר הגשם החומצי. לא מפני שאני מתאווה להשמיד את העם האירני (שחלק נכבד ממנו אוהד ומעריץ(בסתר אמנם) את ישראל (הרבה יותר מהמצרי המצוי)) או כל אדם לצורך העניין, אלא פשוט כפתרון שיאפשר לעם ישראל לשרוד – עם כל הסימפטיה העם שלי קודם (מה לעשות אני גזעני חשוך כאן). אם לא קראת את מילות השיר של דילן אני מציע שתעשה זאת (ספויילר – זה סארקזם על התוויות "הבריון השכונתי" שהדביקו לישראל הצבועים מאומות העולם).
      4. אני משער שמכיוון שהשוית (ולמרות ה"להבדיל" החלוש משהו) – אתה מוכן לספר איך היהודים איימו בנשק להשמדה המונית על הנאצים ואיך עשו זאת מתנגדי המשטר הסובייטי על סטאלין.

      אני מאמין גדול בביקורת פנימית, אך לא בכזו שהמוטיבציה העומדת מאחריה מורעלת משום שהיא שואפת למוטט את הפנימיות, תחת מסווה של "זכויות אדם" (שמשום מה תמיד שייכות לחבר'ה מעבר לקווים ולא לחבר'ה בצד שלך ).

      כלומר – אם אתה אומר מה שאתה אומר – כי אתה דואג לעם ישראל ולא רוצה שיתקלקל מבחינה מוסרית (מוסרית לדעתך): אהלן וסהלן.
      א ב ל – אם אתה אומר (בדיוק את אותן מילים) כי אתה בעצם חומל על האויבים יותר מאשר או באופן שווה לכך שאתה חומל על עמך ומגייס לכך כל טיעון שיתקבל בלי לחשוף את הסיבה האמיתית – זו ביקורת מורעלת.

      ודרך אגב עכשיו שמתי לב שאם מיישמים את ההשוואה והמאפיינים שלה על המשטר האיראני:
      "אם תבדוק מה משותף לכל התנועות שמנית, תמצא שבכולם כפרו/כופרים בזכויות אדם באשר הוא אדם (גם אם הוא "רשע" לפי ההגדרות שבחרנו מעצם היותנו שייכים לגזע/דת/אידיאולוגיה הזו), ולא האמינו /מאמינים ביתרונות של ביקורת פנימית."
      היי סופרייז – יניב אתה משתמש ב"רטוריקת שואה"
      (מהתועמלן)

    • 1. בנושא העירקי התבררה העובדה שהמאמר החדש שהבאת לא סותר את המחקרים שהתבססתי עליהם.
      2. כל מה שאתה אומר על אחמדינג'אד אמרו על סדאם חוסיין ועל נאצר. כל פעם שיש ערבי/מוסלמי שמדבר דברי רהב, היהודים רואים את אותו הדבר ואומרים את אותו הדבר, ותמיד היטלר נמצא שם. לא באמת ניתוח קר.
      3. (מכסה את שאר הנקודות)
      אתה עצמך לפני כמה תגובות איימת על איראן בנשק להשמדה המוני. אתה עצמך מאמין שהמשיח יבוא אם נעשה טרנספר ונבנה את בית המקדש. אתה מעדיף את העם שלך ואין לך עכבות לגבי מה תעשה כדי להגן עליו. אתה בעד ביקורת פנימית, אבל רק לאחר שאתה קובע (על בסיס מה? ומי שמך לקבוע?) מה מניע את המבקר.
      בקיצור, אין הרבה הבדלים בינך לבין האיראנים הפונדמנטליסטים (וסליחה על הבוטות וחוסר הרגישות, זה בסה"כ ניתוח קר). באשר לנאצים ולקומוניסטים, אני מאמין עדיין שיש ביניכם הבדלים (אך ברגע של כנות אודה, שאם יום אחד תגיע לעמדת הדיקטטור במדינה, אני לא מתכוון להישאר כדי לבדוק זאת). וצר לי שהשתתפתי ברטוריקה של שואה, כנראה נגררתי לנושא על-ידי יוזם הדיון.

    • שלום יניב,
      נראה לי שבלהט הוויכוח וההשוואות למיניהן קצת סטינו מהנושא.
      אני ממליץ לך לקרוא את המאמר הזה:
      http://www.maraah-magazine.co.il/show_item.asp?levelId=65385&itemId=27&katavaId=3235&itemType=0
      כדי להבין קצת יותר לעומק באיזו סביבה אנחנו חיים ומול מה אנחנו מתמודדים.
      אני חושב שהבנה זו היא קריטית לקבלת החלטות בנוגע לאיראן (או כל מדינה ערבית אחרת במזרח התיכון) הרבה יותר מניתוחים על הצלחה/אי הצלחה של מבצע אופרה והשלכת המסקנות על איראן.

      בכל מקרה,
      שתהיה לך ולבני משפחתך שנה טובה וחתימה טובה.

    • היי כפיר,

      תודה על הלינק. אני אקרא אותו בקרוב. על כל פנים, אין עוררין על כך שאנחנו בסביבה קשה ומתמודדים עם אתגרים רבים. הויכוח הוא על הדרך להתמודד. ואגב, בימים אלו ניתן לראות יותר בבירור כמה ישראל תלויה בסיוע ותמיכה חיצונית מצד המערב, בפרט ארה"ב. בגיבוש אסטרטגיה, ישראל נדרשת לתמרן בין אויבים ממזרח לשיקולי ידידיה במערב. המחשבה שלישראל יש יד חופשית היא אשליה.

      אני מאחל גם לך ולמשפחתך חג שמח ושנה טובה! אני מקווה שלא נעלבת מתגובתי האחרונה. לא זו היתה הכוונה, וגם ההשוואה למשטרי אופל היא לא מטרה אלא אמצעי, לא מוצלח במיוחד, להמחיש שההבדלים בין טוב לרע הם סובייקטיבים לגמרי, לפי עיני המתבונן. גם כשהרשע פועל כפי שפועל, הוא משוכנע שהוא פועל למען הטוב (כפי שהוא תופס אותו), ולהיפך, כשהטוב פועל כפי שהוא פועל, הוא נתפס ע"י הצד השני כרשע. הסכנה נוצרת כשהמטרה ("מוצדקת" או "מרושעת" ככל שתהיה) מקדשת את כל האמצעים. ההיסטוריה מראה שהמשטרים שקידשו את כל האמצעים היו אלו שנתפסו כרשעים ביותר.

  3. יניב, יא חביבי,
    השבוע (ז"א שעבר) קראתי בעיתון שאתה אוהב במיוחד (ומחולק חינם ברכבת ישראל, ימח שמה), את הציטוט: "מאז היטלר לא היה מנהיג כמו אחמדינג'ד". חיכיתי בקוצר רוח לפוסט הבא שלך (היה די ברור באיזה נושא הוא יהיה…) כדי שתוכל להמר על המצוטט. לצערי, כפיר הקדים אותי, וגילה כבר שמדובר בנשיא המדינה, שמאלני בן ערביה, שמעון פרס (שיוודא לחיים ארוכים). אבל זה הגיוני, הרי פרס (למרות שאמא שלו ערביה) הוא יהודי, סביר להניח שגם לו יש איזה תסביך שואה.
    אז הלכתי לחברי הטוב בינג.קום ומצאתי ציטוט של גוף פיננסי מהמובילים בעולם, בנק אמון (ניתן לאיית גם כבאן קי מון כמנהג הגויים), שלא במקרה המילה אמון מתנוססת בשמו. עוד שמאלני, אך הפעם לא יהודי. כל כך שמאלני, שמחבל במאמץ לבידודה המדיני של אירן ונפגש עם נשיאה או, כפי שג'יי לנו מכנה אותו, "mahmoud i'm a nut job" (תנסה להגיד מהר, זה נשמע אותו הדבר!). אך משהו אינו כשורה, כבוד המזכ"ל מתייחס לאיומים של אירן "על מדינה אחרת" מבלי להזכיר את שמה (בכל זאת רצה לצאת משם בחיים): "אני דוחה בתוקף את האיומים ע"י חברים בוועידה להשמיד מדינה אחרת או הכחשה של עובדות היסטוריות כמו השואה". http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/399/772.html – לינק בשביל האמינות (ניסיתי לצבוע מילים מסוימות בכחול כניסוי לבדוק אם זה נותן יותר credibility לטקסט, אבל הממשק של וורדפרס הקשה עליי)
    אבל, בטח השורש ש.מ.ד. הוכנס בטעות בתרגום לעברית (זה מלכוד 22, אי אפשר להשתמש בשורש ש.מ.ד. שלא בעברית, אבל מי שמשתמש בעברית בוודאי קשור איכשהו לשואה).
    בנוסף אולי הציטוט קצת מתמצת, אבל בוודאות המילה שואה הוזכרה באותה הפסקה שבה מדובר על כך שאירן מאיימת להשמיד מדינה אחרת.
    מסקנתי היא שיש משהו ברטוריקה שבה משתמשים האירנים, ולאו דווקא בזו של רה"מ (למרות שגם לשלו יש חשיבות)
    בעייתך היא שאתה בן אדם מאוד עמוק, (הייתי מוסיף ציטוט של שלומי שבן, אבל לא הייתי רוצה שמישהו יבין את זה בטעות כעלבון) והורגלת עקב צפייה בסדרות כמו "אבודים", לחפש משמעויות נסתרות בטקסט, בין אם הם שם ובין אם לא (בהקשר זה, יש קבוצה נהדרת בראשות פרופ' אליהו ריפס באוניברסיטה העברית שעוסקת בנושא). אז שאני אומר שאני עדיין לא החלטתי אם אני בעד תקיפה או לא, אין הדבר אומר שזה תלוי רק בי וביביהו ו9 הגמדים (כמה יש היום בקבינט??) לא קובעים. אני בסה"כ מנסה להציג את עצמי כבן אדם שקול שניתן לפנות אליו בהגיון (למרות ששנינו יודעים שהדבר אינו נכון).
    לסיום, הייתי רוצה לעלות את יוקרתו של השורש מ.ח.ק. מאז נעלם העיפרון לטובת המקלדת, השימוש בשורש הולך ונעלם, אבל אשרי אחמדינג'אד, מחייה השפה, שמשיבו למקומו הראוי שמצהיר שישראל צריכה להימחק מהמפה.
    נשיקות,
    הכבד (יש לך עד יום חמישי להבין למה חתמתי בתור "הכבד", לא חסרים רמזים.)

    • אני לא יודע אם אצליח להבין את כל הרמזים ולפענח מה זה 'הכבד'. בכל זאת, אני עדיין לא מבין מה זה לעזאזל האי הזה ואיך ג'ייקוב יודע לדבר בכל השפות.
      תגובתך די קרעה אותי, ואני לא יודע אם אתה מחפש תגובה רצינית או לא..
      על כל פנים, שווה לחפש את המקור באנגלית ולראות איך אמרו "להשמיד" מדינה אחרת. אפשר גם להיעזר בג'ייקוב ולחפש בגרמנית. סתם, סתם.

      אגב, בישראל נוטים להעריץ את הכוח ואת הנשק ולבוז לדיפלומטיה. אי הזכרת ישראל במפורש נעשתה כדי לא לציין דוגמאות ספציפיות ולשמור על נייטרליות. זו שפה דיפלומטית וזה תפקידו של מזכ"ל האו"ם, לאכוף את העקרונות של האו"ם ללא קשר לזהות המדינות. לעיתון של הרכבת זה כמובן לא יספיק. טוב, גם בנק האמון אנטישמי, כנראה שאין הסבר אחר.

      לסיום, לא נותר לי אלא להצטרף לקריאתך הנרגשת להחייאת השורש מ.ח.ק. הייתי רוצה להציע גם את השורש נ.ש.מ., אבל לא צריך להיות חמדניים.

  4. פינגבק: בחירות: זמן לאחדות | חיים שרירותיים

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s