"מה, באמת?" שואלים אותי בדר"כ, כשאלת המשך. תשובתי משום מה מפתיעה אנשים שלא כ"כ מכירים אותי, אולי כי זה לא מסתדר להם עם הדימוי השוכן במוחם של השמאלני הממושקף הרציונליסט והמתנשא שחציו ממוצא עיראקי. השנה גם נשאלתי למה אני צם, ועניתי: "הרגל".
'הרגל' זו גרסא חילונית, סתמית ואפילו יומיומית למושג 'מסורת', בעלת ההילה הדתית, העמוקה והשורשית. יש גם סוג נוסף של מסורת – משפחתית – אך שני הסוגים שזורים זה בזה למעשה: כל מי שרוצה לצאת מהמסורת הדתית חייב באיזשהו שלב גם להוציא את עצמו מן המסורת המשפחתית (ובכך, אולי, ליצור מסורת משפחתית חדשה). הקפדה על מסורת משפחתית היא מסורת משפחתית אצלנו, ולצד מועקה מסוימת, יש בכך לא מעט צדדים חיוביים. למשל, לחבק מדי שנה את אמא בסיום התפילה, לאחר שיצאה מעזרת נשים. למשל העוגיות העירקיות שמחכות לטבילה בתה מתוק בסיום הצום (העוגיות ידועות בשם 'באבא', אבל אנחנו קוראים להן מח'בוז. יש לציין שהטבילה היא טבילה יהודית כשרה). וכשסבתא שלי היתה בשיקום לאחר ניתוח לחיבור הירך, ואני הכרחתי אותה בהוראת הרופאים לשבת כדי לחזק את האגן, היא הפצירה בי לוותר לה כי זה "קשה יותר מיום כיפור". הבנתי.
כילד, אני זוכר שאלוהים שיחק תפקיד די חשוב בחיים שלי. אולי זה היה קשור להשפעה של אמא שלי, שבאה מבית עיראקי מסורתי ומאמינה באלוהים עד היום, אבל נדמה לי שככלל, אלוהים מאוד נוכח בחייהם של ילדים חילוניים רבים. כנראה שזה גם קשור לעובדה שכבר בכיתה ב' הילדים לומדים בצורה הפסקנית והפשטנית ביותר שאלוהים ברא את העולם – טוב, כמה מורכבות אפשר לפרוס בפני בני 7? כמו ילדים רבים אחרים, קיבלתי את הדמות של סבא עם זקן שברא ומשגיח על העולם, ובפרט עליי, כתורה מסיני. ומאחר שבבית הקפדנו ביום כיפור לא רק על הצום אלא גם הלכנו לבית הכנסת ואף נמנענו משימוש בחשמל, האמונה באלוהים קיבלה מימד נוסף. משחר נעוריי הקפדתי על שמירת המצוות האלה ביום כיפור. אם בטעות הדלקתי אור, זה הותיר בי תחושה של החמצה מרה, אבל אם הצלחתי לא לטעות במהלך כל החג, הייתי גאה ושבע רצון. ובבית הכנסת, אם לא הצלחתי לעקוב אחרי החזן, הייתי נכנס ללחץ. אני נזכר בפעם אחת שלא הצלחתי לסיים את תפילת העמידה בזמן, והחזן המשיך בתפילה. מתוסכל ונבוך, לא הבנתי איך כולם סיימו בזמן חוץ ממני. אבא הרגיע אותי בדרכו המיוחדת: אל תדאג 'יני', כולם מבלפים.
מכל זה, כאמור, לא נותר דבר זולת המעטפת, המסורת המשפחתית, ההרגל. מהאמונה ההיא לא נשאר מאומה. תפיסה מאוד ילדותית של אלוהים כנראה שימיה מראש נגזרו (כפי שקורה למרבית החילונים כשהם מתבגרים. השואה זו סיבה נפוצה). הסבא עם הזקן שמשגיח עליי כבר מזמן מת עבורי, וכנראה שהוא התחיל לגסוס במקביל לגסיסתו של הסבא האמיתי שלי – שזו תפיסה ילדותית לא פחות, אבל במקרה שלי היוותה בסה"כ את הקטליזטור (או, אם תרצו, את המפץ הגדול) לתהליך עמוק יותר של חשיבה, ספקנות, למידה וגיבוש זהות חדשה ומורכבת יותר. אני מניח שבשורה התחתונה, הזהות הזאת תסווג ע"י רבים כאתאיזם (אם כי אני לא מגדיר את עצמי כך), מכיון שאני כבר לא מאמין בהשגחה פרטית, בעולם הבא, בשכר ועונש, וכד'. אך יחד עם זאת, ביום כיפור אני צם ומתפלל. כבר 19 שנים. רק שהיום, אם אני מאבד את החזן, אני כבר לא נלחץ.
וידוי אישי מרגש ביותר שלך על "למה אני צם ביום כיפור".
כידוע, לא בכל משפחה חילונית צמים ביום כיפור. והיכן שזה קיים כמסורת משפחתית, בני המשפחה שאינם צמים מאוד מכבדים את ה"הרגל".
אני לא נהגתי לצום, למרות שבמשפחה יש דתיים. אבל נישואי לאזרח דרום אפריקה הובילו לפשרות ואחת מהן היא הצום של יום הכיפורים, התפילה בבית הכנסת. משהו ששנינו עושים יחד, בעיקר מתוך כבוד למסורת. והילדים נותנים כבוד.
תודה רבה תרצה על דברייך החמים, ועל השיתוף כמובן.
מזדהה בהחלט. חוץ מהקטע עם החזן…
תודה! שמח שאני לא לבד.
׳בדאלק׳ כנראה שאתה צריך לכתוב הרבה על הכור האירני בשביל להתפנות לפוסטים מהסוג/ יש אופציה שפשוט תצום פעם בשבוע. היה לנו כיף לקרוא ( עדי מוסרת שרגשת).
תודה רבה על המחמאות, לך ולעדי. תמיד כיף לקבל, ובמיוחד מכם.
סחתיין על גילוי הלב,
לא כולם גלויים כמוך.
תודה כפיר, וחג שמח לך ולמשפחתך!
יש לי מה להגיד בנושא הזה, אבל זה כבד מדיי לעכשו, ואני מתכנן עוד פוסטים על אמונה ודת, כך שיהיו עוד הזדמנויות.