שלי יחימוביץ', למרות הכל

יומיים לפני הבחירות, היה אופייני יותר עבורי לכתוב איזה ניתוח פוליטי-חברתי-תקשורתי, כמו שאני אוהב ומרבה לעשות. יכולתי לחפור על איך הדיון התקשורתי על הבחירות מתמקד בחיזוי התוצאות, בטקטיקות של קמפיינים, ובמערך המפלגתי של גוש המרכז-שמאל, ו"שוכח" לדון במה בעצם אנחנו בוחרים, כאילו מדובר פה באח הגדול VIP ולא בפרוצדורה שלטונית חיונית שמאחוריה אמורה להיות מהות ותוכן. יכולתי להחמיא לתקשורת על הסקופ היוצא-מן-הכלל שחשפה למעננו: אנשים הסבורים שהם המתאימים ביותר להנהיג את המדינה סובלים מבעיית אגו (הפוליצר בדרך). יכולתי לתמוה איך הגיעה הדמוקרטיה למצב שבו מפלגת השלטון לא טורחת אפילו לפרסם מצע, ומלבד בלוגרים טורדניים, זה לא מזיז לאף אחד. היה אולי גם מעניין להעלות נושא שלא ראיתי בשום מקום אחר: תקשורת המיינסטרים, שכידוע איננה מחבבת את נתניהו יתר על המידה, לא יוצאת מגדרה לעזור ליריביו, וזאת בניגוד לפעמים קודמות (96, 99, 2006, 2009), מה שמעלה את התהייה האם ה"טלנטים" ה"שמאלניים" לא בעצם מרוצים מהכלכלה הקפיטליסטית החזירית ומ-פ-ח-ד-י-ם ממדיניות כלכלית אחרת שעלולה (לדעתם כמובן) לפגוע בקרם דה לה קרם. או שמא הם בטוחים שנתניהו ינצח ומעדיפים לא  לחזור על הטעות של ערוץ 10 ולהסתכסך איתו (פוטין, מאחוריך).

אבל במקום לבחור בכל אחת מן האופציות, העדפתי להסתכן בלעצבן כמה אנשים ולצאת מהארון הפוליטי-מפלגתי, כדוגמת בלוגרים אחרים שאני מעריך (דובי קננגיסר, דני אורבך, גורביץ). יחד עם זאת, חשוב לי לציין שאין במילים הבאות שום סוג של תעמולת בחירות (אם כי אין זה מקומי לקבוע, אלא מקומכם), ומטרתי בפוסט הזה לשקף את התהליך המחשבתי שהביא אותי להחלטה לבחור בשלי יחימוביץ' ובמפלגת העבודה – ואני מדגיש, למרות הכל.

בשביל לציין את כל הסיבות למה לא להצביע לשלי יחימוביץ', הייתי כנראה צריך פוסט נפרד. קודם כל, מאכזב מאוד, וגם קצת מזעזע למען האמת, שהיא לא הצליחה ללמוד מטעויות קודמיה ולהשיג את תמיכתן של דמויות בולטות במפלגה שהפסידו לה בפריימריס, מצנע ופרץ. שנית, עדיין לא התאוששתי לחלוטין מתמיכתה הגלויה והמכוערת ברון חולדאי על פני דב חנין בבחירות לראשות עירייית ת"א. התמיכה אולי מובנת בגין היותם חברי אותה מפלגה, אבל ההידרדרות לשימוש בנימוקים לאומנים ולא רלוונטיים לפסול את דב חנין, שקרוב אליה במשנתו הכלכלית הרבה יותר מחולדאי, ממש לא היתה מחויבת המציאות. שלישית, קמפיין הבחירות הצולע, שמזכיר כ"כ את הקמפיין האפולוגטי והאנמי של עמיר פרץ ב-2006, לא ממש עושה לי חשק (השוו את "יכול להיות כאן טוב יותר" ל-"כי הגיע הזמן"). לכך מצטרפת העובדה שהקמפיין עושה שימוש בעיקר בדמותה של יחימוביץ', שאיננה אהודה בציבור כפי שהיא כנראה סבורה, ומזניח כמעט לחלוטין את הרשימה המצוינת (יחסית) שמאחוריה. ואחרון חביב, והפופולרי ביותר, הוא הזנחת המגרש המדיני-בטחוני לכדי מס שפתיים על תמיכה במתווה קלינטון, ללא שום אומץ ו/או חזון הקורא תיגר על מדיניות הליכוד גם במישור הזה, ללא שום ביקורת על בניית התנחלויות חסרת כל הגיון מדיני, וללא שום ציוץ על הבור ללא תחתית שנקרא "תקציב הבטחון".

כל הסיבות האלו, וכמובן גם הרקורד של מפלגת העבודה בשנים האחרונות –תחת פרץ וברק – הובילו אותי, כמו שמאלנים רבים אחרים, לברירת המחדל של הצבעה למפלגת שמאל "אמיתי", שבה תיוצג בוודאות שאט הנפש הכוללת שלי ממכלול מדיניות הממשלה – הן במישור המדיני והן במישור הכלכלי-חברתי. הקמפיינרים של מרצ – "הקול שלך בטוח נגד ביבי" – פילחו היטב את הלך הרוח של מצביעיהם הפוטנציאלים.

אולם כל זאת השתנה בהדרגה בחודשיים האחרונים. אפשר לסכם את שינוי דעתי בצמד המילים הנודע-לשמצה – "בחירה אסטרטגית", כלומר האפשרות היחידה לבעוט את ביבי לכל הרוחות – ובכך יוכל מי שיחפוץ בכך לשבץ אותי בשבלונה המתאימה ולוותר על קריאת המשך הפוסט. אבל הַחלטתי לתמוך ביחימוביץ' היא הרבה מעבר לזה. נדמה כי בבחירות האלה, יחימוביץ' היא היחידה שמביאה משהו חדש למערכת. יאיר לפיד מביא עוד מפלגת אופנה שדומה שתי טיפות מים למפלגה הסקטוריאלית האנטי-חרדית של אביו, ובדומה לה גם מפלגתו תיכנס בחדווה לממשלת ליכוד ובסופן של קדנציה או שתיים תגמור בכיליון. ציפי לבני ממשיכה לחזור על הססמא "שתי מדינות לשני עמים" כמו תוכי, כאילו לא ניהלה בעצמה מו"מ עם אבו-עלא במשך שנתיים, תוך מסמוס הזמן וסירובה לדון על ירושלים. מישהו יכול להסביר לי מה לעזאזל היא מצפה לעשות עם 10 מנדטים (ואני עוד נדיב) שלא יכלה לעשות עם ה-28 שקיבלה בבחירות האחרונות?! שלא לדבר על הסוסים הטרויאנים שברשימה שלה (פליטי קדימה מאיר שטרית, יואל חסון ואחרים,  וגם אלעזר שטרן, שקיבל חופש הצבעה מדיני). וגם מרצ וחד"ש לא מביאות שום רעיון חדש שלא הציגו לבוחר כ"כ הרבה פעמים, עם אותן התוצאות (לשתי מפלגות אלו, וגם לדעם, עוד אחזור).

לעומתן, התכנית הכלכלית המפורטת של מפלגת העבודה מציעה שינוי של 180 מעלות במדיניות הרעבת המגזר הציבורי של נתניהו ואולמרט. התכנית עצמה רחוקה מלהיות מושלמת, וקשה להאמין שתיושם במלואה גם אם תרכיב יחימוביץ' את הממשלה, אבל אין ספק שמדובר פה בתכנית רצינית המתווה חזון והצהרת כוונות לכינון חברה אחרת ומדינה אחרת, חוזה התחייבויות שונה לגמרי בין המדינה לאזרח. ופה טמון הכלב, שכן רק באמצעות תכנית מסוג זה, הפונה לשכבות רחבות באוכלוסיה, ולא לקהלים השבויים ומצומצמים מלכתחילה, ניתן לשבור את קואליציית הדתיים-רוסיים-מקופחים של הליכוד ולכונן קואליציה חלופית במקומה (עליה דיברתי גם בפוסט הקודם). בהקשר הזה חייבים לשים לב שיחימוביץ' היא היחידה שיוצאת נגד ההפרד-ומשול של הפוליטיקה הישראלית, שהינו חלק בלתי-נפרד מהשיטה הכלכלית הנוכחית ומשלטון הליכוד. בניגוד למפלגות אחרות (גם בשמאל וגם בימין), היא לא טוענת שתמצית כל הבעיות טמונה בחרדים/ערבים/רוסים/ועדים/מתנחלים (מחק את המיותר), ואיננה מפנה את זעם הציבור כלפי אותו מגזר מסומן –  וזאת למרות שהיא מאבדת מצביעים בשל כך. להיפך, התכנית הכלכלית פונה לכל המגזרים באוכלוסיה – כן, גם למתנחלים! – ומציעה לנו תקווה ומחויבות גדולה יותר מצד המדינה, שבשנים האחרונות הפקירה אותנו ומכרה אותנו בזול לאוליגרכיית ההון שמתחפשת ל"שוק חופשי". הויתור על עשרות מיליארדים ממיסים על הרווחים הכלואים ומכירתם בזול של אוצרות הטבע של המדינה הן אולי שתי הדוגמאות הבולטות ביותר שממחישות עד כמה השיטה הכלכלית של ליכודימה היא הדופקת אותנו, ולא החרדים/ערבים/רוסים/ועדים/מתנחלים (מחק את המיותר).

הפניה לאוכלוסיות שכבר שנים הולכות עם הליכוד היא הבשורה החדשה שמביאה שלי יחימוביץ', והצלחתה לעשות זאת היא התקווה היחידה של מה שמכונה ה"שמאל" להפיל את הקואליציה הלאומנית של הליכוד. וגם אם לא יצלח הדבר הפעם, כפי שלא צלח גם לעמיר פרץ וכפי שהסקרים מלמדים, ייתכן מאוד שבאמצעות התנהלות אופוזיציונרית תקיפה ובעלת יושרה (כלומר, ההיפך הגמור ממה שעשתה מפלגת העבודה בעשור האחרון), הדבר יצלח בבחירות הבאות. ובדיוק משום כך אני רואה חשיבות מכרעת לגודלה של מפלגת העבודה בקדנציה הבאה. ככל שתהיה גדולה ואפקטיבית יותר, כך תוכל להצטייר כאלטרנטיבה שלטונית ולמשוך קולות רבים של מתלבטים מה"מרכז", כלומר כרבע עד שליש מן המצביעים שאינם מעורים פוליטית ובסופו של דבר הולכים עם הזרם. יצירת הסחף הזה בישורת האחרונה היא הדרך היחידה לנצח בבחירות. כך בדיוק הצליח ברק ב-99 להשיג נצחון של 56%, אחרי חודשים רבים של דשדוש. בענף פסיכולוגיית ההמונים בגרוש, תופעה זו מכונה bandwagoning, כלומר עלייה על הקרון של המנצחים (הלהקה). הציבור, בניגוד לשמאלנים, לא אוהב להזדהות עם לוזרים.

על כן, בקונסטלציה הפוליטית הנוכחית, אני סבור שהבחירה המשמעותית ובעלת ההשקעה הטובה ביותר היא מפלגת העבודה. הצבעה אידיאולוגית למרצ, חד"ש או דעם היא ראויה בפני עצמה, אולם למרבה הצער, כולנו יודעים שהיא תשנה מעט מאוד. מרצ היא המפלגה היחידה המייצגת את מכלול ההשקפות של השמאל הציוני – הן במישור המדיני, הן במישור הכלכלי-חברתי, הן בשלטון החוק, והן במאבק על זכויות המיעוטים והאזרח. ללא שום ספק, קיומה של מרצ בכנסת חיוני לכולנו. חד"ש היא המפלגה היחידה המקדמת שיתוף פעולה אקטיבי בין יהודים לערבים, שותפות שהן השמאל והן המדינה זקוקים לו נואשות. הצבעה למפלגה זו היא בהחלט הצבעה אמיצה וערכית, ונראה לי שאילולא הייתי מצביע למפלגת העבודה, הייתי מצביע הפעם לה (ולראשונה). וגם הצבעה לדעם היא הצבעה ראויה (אם לא היה ברור שמדובר בזריקת הקול לפח, ומזה השמאל סובל בשנים האחרונות יותר מכל דבר אחר), כמפלגה יהודית-ערבית א-לאומית הצומחת מארגוני עובדים בשטח. אולם כאמור, הצבעה לאחת ממפלגות אלו אינה טומנת בחובה שום ניצוץ של תקוה לשינוי אמיתי. למעשה, הדבר היחיד שהצבעה כזו תבטיח היא מצפון נקי – לא דבר של מה בכך כמובן, אבל כל הראיות מעידות שאין בכוחו של מצפון נקי להחליף את השלטון ולחולל את השינוי הכ"כ מיוחל. לשם המחשה, נסו לחשוב מה עלולות המפלגות האלו לעשות (או לא לעשות) בקדנציה הבאה אשר יאכזב אתכם. אם לא מצאתם לכך תשובה, אולי זו אינדיקציה לרף הנמוך של ציפיותכם מהן.

לסיכום, למרות כל הבעיות שמניתי והסיכונים הידועים, ובפרט הזחילה הידועה של מפלגת העבודה לזרועות הליכוד, אני בכל זאת סבור שהבחירה בשלי יחימוביץ' היא הטובה והמבטיחה ביותר בקונסטלציה הפוליטית הנוכחית. למרבה האירוניה ואולי אף הצער, ההיסטוריה מוכיחה כי רק באמצעות תקומתה מחדש של מפלגת העבודה יוכל השמאל לקום מחדש על רגליו. לכך גם יש להוסיף שרשימת העבודה היא מהטובות שאני זוכר, ויש בה אנשים ראויים ביותר גם בעשיריה השלישית (פרופ' יוסי יונה מהקשת המזרחית הוא הבולט שבהם; הוא נמצא במקום ה-20, ולפי הסקרים האחרונים הוא בחוץ). למעשה, רענון השורות שביצעה יחימוביץ' בהצלחה משאיר הרבה מקום לאופטימיות שהפעם תימנע המפלגה מחזרה על טעויות העבר וסוף סוף תתחיל להילחם על השלטון ולא על פירורים. ורק כשזה יקרה, הצבעה למפלגות השמאל האידיאולוגיות – כפי שהוכיחה ממשלתו השניה של רבין – תהיה הרבה יותר משמעותית ואפקטיבית.

מודעות פרסומת

26 מחשבות על “שלי יחימוביץ', למרות הכל

  1. אתה מתייחס למפלגת העבודה כאילו היא ויחימוביץ' חד הם. שכחת שכמו שבנט ואיילת שקד מסתירים מאחוריהם את דב ליאור ואורית סטרוק כך גם שלי עומדת בראש רשימה שכוללת את בוז'י הרצוג ופואד בן אליעזר. שני אלו לא מצאו ממשלת ימין אחת שסלדו ממנה מספיק בשביל לא לשבת בה. מי לידך יתקע שלא יהיה עוד פיצול בתנועת העבודה והקול שנתת לא יהיה זה שיוסיף עוד מנדט לליכוד ביתנו תוך כדי מתן איצטלה דל קונסנזוס ומכובדות לממשלת ימין קיצונית (בכל זאת, הרצוג הוא שר לפיתוח שפך הירקון בממשלה הזאת).

    • מצטער על טעויות ההקלדה (סמרטפון) . אבל לסיכום אצטט את יוסי שריד: אולי לשם שינוי תצביע למפלגה שאתה מסכים איתה?

    • מכיוון שנראה לי שהרשימה עכשיו מלוכדת, ובניגוד לבית היהודי היא מלאה באנשים עם רקורד מעולה של פעילות בשמאל או נגד השחיתות: מירב מיכאלי, משה מזרחי, מיקי רוזנטל, סתיו שפיר, נינו אבסדזה והרשימה עוד ארוכה. כך שגם הרשימה של מפלגת העבודה היא סיבה מצויינת להצביע לה.

    • שלום עדו,
      אני מעריך שהפעם, הסיכויים לכניסה לממשלת ביבי קלושים, גם בגלל הרשימה השמאלית של העבודה וגם בגלל הרשימה הימנית-קיצונית של העבודה. שים לב גם שלאחר פרישת ברק (עם שמחון ווילנאי), נשארו רק הרצוג ופואד כאחרוני תומכי ההשפעה מבפנים, וברשימה שנבחרה כוחם להוביל זאת קלושים. זאת לעומת הבחירות הקודמות, בהן הסבירות לישיבה עם נתניהו היתה יותר מוחשית, ולכן לא נתתי להם את קולי.

      אבל יחד עם זאת, אתה צודק. אין ערובה של 100% שמפלגת העבודה לא תשב עם נתניהו בקדנציה הבאה. ולכן כל אחד צריך לשקול בעצמו את הסיכויים מול הסיכונים בהצבעה לכל מפלגה.

      ואגב יוסי שריד, אני לא חושב שההבדלים האידיאולוגיים בין מרצ לעבודה כ"כ גדולים, ובלאו הכי כרגע מדובר בתאוריה בלבד, כי גם במרצ יודעים היטב שהם לעולם לא יוכלו להגשים את מצעם אם מפלגת העבודה לא תרכיב את הממשלה. ומכיון שיש אנשים טובים מאוד גם בעשירייה השלישית של העבודה, החלטתי הפעם כפי שהחלטתי.

  2. בבלוגוספירה מתנהל דיון מצויין המוסיף מידע וחומר למחשבה לגולשים רבים שמקווים שכאן יימצאו את ה"אור". סחטין על הפוסט. אתה משדר מסר שלפיו חשוב יותר למי יש "ביצים" לעשות מעשה (חברתי במקרה זה) ושכרגע פחות חשוב מהי האידיאולוגיה (מרץ ואחרים). מציעה לך לעיין גם במאמר של גדעון לוי הממליץ על לבני כחלופה למי שלא מסוגל לקום ולהצביע למפלגת "שמאל" אמיתית. http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1908485
    הכי חשוב בשלב זה שאחוז ההצבעה יהיה גבוה – מערכת בחירות חייבת לייצג את דעת הקהל… באשר הוא…
    תודה על הפוסט.
    אגב, יחימוביץ' מתעלמת/מתחמקת מהנושא המדיני, זה לא מפריע לך?

    • לדעתי היא לא באמת מתעלמת כפי שהתקשורת היתה רוצה שנחשוב. היא פרסמה תוכנית מדינית מפורטת על סמך מתווה קלינטון, דיברה מפורשות על חלוקת ירושלים (בניגוד ללפיד, למשל) והצהירה במפורש שאם תרכיב ממשלה תתחיל תהליך מדיני רציני בו ביום.

    • תרצה,
      זה מאוד מפריע לי שהיא לא מדברת על הנושא. אבל לא מחשש שדעותיה ימניות (ואני מסכים עם תגובתו של דני), אלא מכיון שאין כמעט ביקורת על מדיניות החוץ של הממשלה הזו.
      יחד עם זאת, אני חושב שבפוליטיקה אנחנו מייחסים יותר מדיי חשיבות למילים ופחות מדיי למעשים. וזו הסיבה היחידה לפופולריות היחסית של ציפי לבני, שיודעת לדבר הרבה על פתרון 2 המדינות, אבל לעשות היא לא ממש יודעת או אפילו רוצה (וכאמור היתה לה הזדמנות). ולכן אני ממש לא מסכים עם גדעון לוי (וזה לא קורה לי הרבה).
      וכפי שכתבתי בפוסט, ברשימה של ציפי לבני יש סוסים טרויאנים שלא שייכים לשמאל (מאיר שטרית של המאגר הביומטרי ואלעזר שטרן שספק אם יתמוך בנסיגה מהגדה המערבית). וממש כמו בבחירות האחרונות, היא מנסה לגנוב קולות מהשמאל ולהכניס אנשי ימין (כתבתי על זה גם כאן).

  3. פינגבק: העם! דורש! שינוי קטן! (ומהיר) | חיים שרירותיים

  4. מפתיע שאנשים חושבים עדיין מאמינים משום מה שמדיניות סוציאליסטית והגברת המעורבות הממשלתית במשק תשפר איכשהו את מצבנו…אני מבין את העמדה הפוליטית שמוצגת כאן, מצד שמאל, מעולם לא הבנתי מדוע היא באה בצמידות שכזו לתפיסה כלכלית חסרת פשר כמו ׳סוציאל-דמוקרטיה׳

    • שלום ניר,
      אפשר להתווכח כל היום על 'קפיטליזם' ו'סוציאל-דמוקרטיה', אבל לרוב זה חסר תוחלת כי לכל אחד יש דימוי אחר בראשו לכל מונח.
      אומר זאת כך: הויכוח הוא על מידת המעורבות של הממשלה, כי גם בשוק ה"חופשי" המהולל שלנו הממשלה מתערבת, לפעמים בדברים שכיום אתה כבר לוקח כמובן מאליו, אך לפני כמה עשרות שנים ממש לא היו כך (שכר מינימום, הגבלת שעות העבודה ותשלום שעות נוספות, פנסיה חובה – אם להזכיר כמה דוגמאות), ולפעמים בהתערבות גסה לטובת בעלי ההון שלא מגיעה לידיעת הציבור (הרווחים הכלואים, הכרסום במסקנות ועדת ששינסקי, ועדה שביבי מלכתחילה לא רצה בה – כדאי לך לקרוא את הלינקים (אותם לינקים מגוף הפוסט); הם מפרטים הרבה מעבר למה שכן הגיע לכותרות).

      מדיניות ה"שוק חופשי" הנוכחית אמנם מייצרת את הצמיחה המהוללת, אך תוך כדי גם מגדילה את הפערים (בדיוק בגלל שהממשלה מפסיקה את התערבותה יותר ויותר). ופערים גדולים, שגם גדלים והולכים, תרצה או לא תרצה, הם פצצת זמן חברתית, אפילו אם הם משפיעים לרעה בעיקר על ציבורים שלא אכפת מהם (ערבים וחרדים), אבל אט-אט זולגים עוד ועוד במעלה העשירונים, ככל ששירותי הממשלה (חינוך, בריאות, שיטור, רווחה) מקוצצים, ותחשוב איך זה ישליך על הילדים/נכדים שלך. בסופו של דבר כולנו נשלם את המחיר, למרות שכרגע מי שעובד בהייטק (כמוני למשל) די מסודר (אם כי אני לא לגמרי בטוח מה יהיה גורלי כשאגיע לגיל 45).

  5. יניב, מילים לועזיות לא מעניינות אותי , אני בדיוק כמוך, מדבר על ההגבלות הממשלתיות על אזרחי ישראל, שמשרתות את הטייקונים, מגבירות את השחיתות ומעמיקות את האי שוויון

    התופעה שמתמיהה אותי, היא שאנשים אינטיליגנטים ומערערי מוסכמות, כמוך, לפתע נאלמים בפני התפיסה המקובלת במחנה ׳שלהם׳

    ענף ההי טק הוא הדוגמה החיה לכך, ענף מהבודדים בישראל שפטור לחלוטין מהגבלות ממשלתיות חונקות, מצליח מאוד וגורר את המשק כולו קדימה…

    הדוגמה ההפוכה הוא ענף הטקסטיל, שעקב שינויים עולמיים הפך ללא כדאי לישראל, הענף חוסל במהירות במרכז הארץ (לאבא שלי היה מפעל) , אבל הפוליטיקאים, הממשלה החליטו לדאוג לפריפריה ושימרו שם באמצעות סובסידיות ענקיות את התעשייה הזאת, ובכך שימרו גם עוני ואבטלה…ובכך הגדילו את האי שוויון…

    יש דוגמאות לאין סוף…הנקודה היא, שכפי שערערת על מוסכמות וגרמת לאחרים להביט מחדש בבעיות מוכרות (במקרה האישי שלי, שיניתי את עמדתי בנוגע לאיראן) כך כדאי שתעשה בדק בית, ותבדוק כפי שאתה יודע לעשות כ״כ טוב, האם יש דברים בגו או שמה המעורבות הממשלתית היא קיבעון שאבד עליו הכלח

    תודה רבה

    • ניר,
      אני לא חולק עליך בנושא של ענף הטקסטיל בפריפריה. אבל החלטה כושלת זו קשורה יותר למכלול הכשלונות בפריפריה, ולא להתערבות הממשלה בשוק החופשי (כי גם השוק החופשי לא שיפר את מצב הפריפריה). הרי הויכוח הוא לא בין התערבות ממשלתית לאי-התערבות ממשלתית, כי הממשלה תמיד מתערבת, בשביל זה היא קיימת. הויכוח הוא עד כמה היא מתערבת ובאילו תחומים.

      אם נמשיך את הדוגמא של פיתוח הפריפריה, אז נגיד שכדי ליצור מקומות עבודה, הממשלה נותנת הטבות מס כדי לעודד הקמת מפעלים שם. זו לא התערבות? או שהממשלה משפרת את תשתית הכבישים ומסילות הברזל לפריפריה, כי רק כך יהיה זול יותר לשנע סחורה. זו לא התערבות? בשני המקרים התשובה היא כן, אבל תומכי "שוק חופשי" יתמכו בצעדים כאלה בלי היסוס, ובצדק.

      אז הויכוח הוא לא בנושאים האלה. הויכוח הוא על מדיניות המיסוי וההוצאה הציבורית, כשתומכי "שוק חופשי" מצדדים בהורדת מיסים ישירים כתמריץ לצמיחה. אלא שהדבר הזה כרוך בקיצוץ בהוצאה הממשלתית, שמתורגמת כמעט תמיד לכרסום בשירותים לאזרח. ולא קשה להיווכח בכך בארץ אם רק חושבים על מצב החינוך, הבריאות, הכבאות, השיטור, הרווחה, אבל יותר חשוב, על המגמה. אלא שתומכי ה"שוק חופשי" שוכחים לציין שקיצוץ בשירותים האלו הוא למעשה העלאת מיסים עקיפים, שפוגעת בעיקר בשכבות החלשות ומגדילה פערים, אבל כמו שניתן לראות, פוגעת גם במעמד הביניים.

      לי אין ספק שהמדיניות הנוכחית והמגמה, כמו שציינתי, לא פועלת לטובתנו, ושצריך לשנות את המגמה ולמצוא את האיזון הנכון בין שירותים ממשלתיים לשוק חופשי. על כל פנים, אני לא תומך בכלכלה מתוכננת, וגם שלי יחימוביץ' לא (לפי מה שניתן להבין מהתוכנית הכלכלית שהציגה).

  6. יניב, ענף הטקסטיל בפריפריה איננו טענה, אלא דוגמא, אחת מיני רבות לנזק שגורמת מעורבות הממשלה למדינת ישראל ולתושביה

    מכלול הבעיות בפריפריה, נובעת מסיבה בסיסית ועיקרית, מעורבות פוליטית בלתי מרוסנת בחיי אזרחי ישראל ובעסקיהם, הממשלה בנתה את הפריפריה, הממשלה שלחה במרמה את העניים לפריפריה, הממשלה שיתקה את כוחות השוק בפריפריה ע״י סבסוד מקרובים ופרוטקציונרים (הטקסטיל להלן) , הממשלה מנעה הקמת אזור סחר חופשי בפריפריה, ואנו עוד באים בתלונות על השוק החופשי כביכול?

    לא אכלה את זמנך וזמניבמקום שאיש לא רואה את תשובותינו המלומדות, רק אומר לך כך, אני כופר בצורך ובזכות של הנציגים הפוליטיים להתערב בחייהם האישיים של אזרחי ישראל, כל תפקידם וכל עילת קיומם היא לפקח על שירותי הביטחון, לייצג אותנו בפני אומות אחרות ולהתקין תקנות לשלום ולסדר הציבורי, ולא, יחסים בינאישיים, כולל יחסי עבודה, אינם חלק מהמרחב הציבורי

    בהערכה, ניר

    • ניר,
      לא התייחסת לאף אחת מהטענות שלי לגבי ההוצאות הציבוריות וחשיבותן, ובכך שהעדרן כמוהו כמס. גם לא התייחסת לזכויות העובדים (פנסיה, שעות נוספות, ימי מנוחה, בטחון תעסוקתי) שתפקיד הממשלה להבטיח. להיפך, אתה במפורש קובע שזה לא מתפקידה של הממשלה לעשות את כל אלו, ולא מתייחס להשלכות של כך.

      לא ידוע לי על זה שהממשלה מנעה אזור סחר חופשי בפריפריה (איך לעזאזל אפשר לעשות זאת? סחר חופשי משמעותו הגנה ממכסים, ואין הבדל בין איזורי הארץ.)

      ואם הממשלה סבסדה תעשיות מסוימות בפריפריה, זה שיתק את כל כוחות השוק לדעתך. נדמה לי שאתה מחפש את המטבע מתחת לפנס, ולא מודע לקיומם של כשלי שוק, וגם להכרחיותן של תשתיות מסוימות (אנושיות, תחבורתיות, שירותי בריאות וחינוך) בשביל הצלחה כלכלית.

      וכל זאת אני אומר מתוך הסכמה מלאה שכל הממשלות לדורותיהן כשלו בפיתוח הפריפריה. אבל לא בהכרח בגלל העדר יכולת. בכל זאת, הצליחו להקים חיל אויר מוצלח, כולו ממשלתי, כך שאולי יש הסבר אחר לכשלון.

      אם אין ברצונך להמשיך בדיון, אכבד זאת. נעמת לי מאוד.

  7. צודק, אכן לא עניתי לחלק מטענותייך, כלומר, עניתי, אלא שתשובה זו אולי לא הובנה לכן אשמור את ההבהרה שלה לסוף…

    ראשית, בפן המעשי של העניין, הממשלה יכולה להעביר חלק מכספם של העשירים אל העניים, זה כמובן ישפר את מצבם של האחרונים, אך גם יעודד רבים להרשם כ'עניים' וינמיך את התמריץ של רבים אחרים לצאת מהעוני, אם זו הייתה טענתך, הדיון בינינו היה שונה לגמרי

    אתה, למיטב הבנתי, מצדד בהקמת מוסדות מונופוליסטיים בכספי האזרחים שאמורים לשרת את העניים, הפגם הקטלני בשיטה זו היא שהיא מספקת שירות ברמה ובנגישות נמוכה לכולם, גורמת לעשירים לרכוש שירותים פרטיים עוד יותר יקרים, ומשאירה את העניים להסתפק בשירות הממשלתי הגרוע…בקיצור, דפקנו את כולם

    המוצא ההגיוני מהמצב הזה היה, לתת ליוזמה הפרטית ולתחרות את הבמה, בתחומי הבריאות החינוך והפנסיה ולסבסד רק את אלו שאין להם…מה שנקרא לסבסד את הצרכן ולא את השירות (שיטת הוואוצ'רים בחינוך כדוגמא)

    מדוע לסבסד את השירות אם כן?

    אבל חילוקי הדעות שלנו מקורן עמוק בהרבה, וברשותך אדלג ישירות אליהן

    אני מאמין, שהאזרחים הם הריבון על הארץ, וזרועות הממשל הם רק הנציגים של האזרחים ועושי דברם, לכן תפקיד הנציגים הוא אך ורק לנהל את הרכוש המשותף של הציבור, (צבא, משטרה, בתי משפט, תשתיות ומשאבים לאומיים) ואין להם שום זכות או סמכות חוקית לפגוע ברכושם הפרטי או בחירותם של האזרחים

    כמובן שלממשל יש סמכות להתערב במקרים של כשלים שמסכנים את שלום הציבור, בשביל זה יש את הכנסת, אך בוא ונביט בעין נכוחה איפה הם הכשלים בארץ שלנו

    בתחום הבריאות, החינוך, המים, החשמל, הדיור הפנסיות הממשלתיות, ביטחון פנים ובבתי המשפט, בכל אלו, המצב נמצא על עברי פי פחת, והמשותף לכל אלו, הוא שהם נמצאים בשליטה גמורה של הממשל

    בנוסף, ישנן בעיות מבניות לא פשוטות, בתחום הפנסיה, המזון, הפיננסים, העיתונות (אותה מצילים בלוגרים מסוגך) והתעסוקה, המשותף לכל אלו זה שלממשלה השפעה ניכרת בתחומם

    בניגוד לאלו, ענפי ההיי טק היהלומים והמסעדנות, שזוכים ליד חופשית יותר, המצב משביע רצון, ובינינו, ענף היהלומים הישראלי אפילו זוכה להעלמת עין בריש גלי ע"י הממשלה (ראה פרשת ה'בנק' בבורסה ליהלומים)

    איך שלא נביט, עין בלתי משוחדת תבחין בקלות שמרבית הבעיות הבוערות במדינת נובעות ממעורבות יתר של הממשל, לכן הממשל הוא מקור הצרות, והתרופה היא להרחיק אותו כמה שניתם מתחומים שבו אין בו צורך…

    תודה על הקריאה

    • השחקנית גלנדה ג'קסון סיפרה שבילדותה באנגליה לא הייתה רפואה פרטית. לאימא שלה הייתה צנצנת שומן אווז ואם מישהו חלה היו מורחים אותו בשומן אווז, תרופה אחרת לא הייתה.
      כשעלתה מפלגת הלייבור לשלטון פתאום אפשר היה להזמין רופא הבייתה ולא רק כשמישהו גוסס. זאת הייתה מהפכה מוחלטת וזה מה שהפך טת ג'קסון לחברת פרלמנט מטעם הלייבור אחרי הקריירה שלה כשחקנית.
      אני מניח שיש כאלו שרוצים לחזור לימי העבר כרק העשירים נהנו מרפואה טובה, אני לא ביניהם.

    • ניר,
      בתאוריה, סבסוד הצרכן ולא השירות נשמע טוב, ואין לי התנגדות עקרונית, רק שכדאי להיות מודעים לכך שגם זו התערבות ממשלתית, ולכן גם בה יהיה איזשהו כשל. כמו שה"סכנה" בהעברת כספים מעשירים לעניים (לטענתך) היא בעידוד עוני, כך שיטת הוואוצ'רים מעוותת את מנגנון המחירים. כמו כן נשאלת השאלה האם כולם יקבלו וואוצ'רים, או רק חלק מהאוכלוסיה, ואז שוב חזרנו לאותה "סכנה" של המיסוי. ניתן גם לתהות מה אפשר יהיה לרכוש באמצעות הוואוצ'ר, ואני מניח שהתשובה תהיה זהה לתופעה של ערוץ 5 וערוץ 5+, כלומר אם פעם יכולת לצפות בוימבלדון ובגמר נ.ב.א בחבילת הבסיס, כיום כבר לא. אותו דבר יקרה בבריאות ובחינוך, ויאלץ את הממשלה להשלים עם המצב או לשלם יותר, כך שאני לא מוצא פה איזשהו פתרון קסם שעדיף משמעותית על המצב הקיים.

      בפרקטיקה, אתה מהלל את תחום ההייטק וזורק את האשם על הממשלה בכל דבר שהיא מתערבת. כמובן שאתה מתעלם מתהליך הרעבת השירות הציבורי שנמשך כבר יותר מעשור, שמטרתו להעלות את הדרישה להפריט. אבל קשה להתווכח עם סנטימנט ציבורי גובר, לכן אתן לך דוגמא מתחום ההייטק, שבו אני עובד:
      חברת הייטק שבה עבדתי היתה מונפקת בבורסה. החברה היתה מאוד רווחית, אבל למרות זאת, היא נדרשה להראות תוצאות למשקיעים מדי רבעון. לכן, לקראת סוף כל רבעון היה לחץ לסיים פרויקטים בזמן ולהכניס כסף, כדי להראות רווח, למרות שהחברה לא היתה בקשיים כספיים. זה כמובן בא על חשבון העובדים השכירים (המהנדסים וראשי הצוותים), שנאלצו לעבוד יותר קשה. הם אמנם תוגמלו כיאות (ביחס לשאר האוכלוסיה), אבל לא ביחס לרווחים שהם הניבו – זה היה שמור רק למנהלים בדרגים הגבוהים ולבעלי המניות. כשפרץ אחד ממשברי המיתון, החברה החליטה להקפיא העלאות שכר ולבצע קיצוצים, כולל פיטורי עובדים, וזה עוד לפני שביררה אם המשבר ישפיע עליה בכלל (והוא בסופו של דבר כמעט ולא השפיע).

      מה הנמשל? שהשוק החופשי מתגמל בעיקר את מי שנמצא במעלה הפירמידה. מי שנמצא בתחתית לא נספר בכלל, ומי שנמצא באמצע נאלץ לעבוד קשה יותר ויותר, ונותר ללא שום הגנה מאלו שמחזיקים בכל הכסף. עכשו, תוכל לטעון שזה רצוי ועובד בתחום ההייטק. אולי. אבל אותי לא תשכנע שהמנגנון הזה רצוי לתחומי הבריאות, החינוך, הרווחה והחשמל, שבהם בשביל שה"מפעל" ירוויח יותר ויותר, יש רק שתי אפשרויות: הורדת איכות השירות, או העלאת מחירו.

  8. ליניב ועידו

    העברת המימון לנזקק היא אכן רעיון עדיף על פני מימון מפעל שלם ושעוזר גם לנזקקים, זה לא רעיון טוב אמנם ומלא כשלים, אבל בהחלט עדיף

    שיטת השוברים דווקא מחזירה את מנגנון המחירים שאיננו קיים בשירות ציבורי כפוי, הסיפור של ערוצי הספורט הוא בדיוק כזה, הרגולטור כפה על הספקים ערוץ ספורט בחבילת הבסיס, התגובה הייתה ריקון תוכן של ערוץ 5 ויצירת 5+ לעשירים

    זהו (אם כי גרוטסקי יותר)בדיוק סיפורן של מערכת החינוך והבריאות בישראל, הממשלה מספקת שירות כפוי ומועט תוכן, והעשירים משלמים על תוספות פרטיות

    לגבי השוברים עצמם, הם יאפשרו לרכוש חינוך, יאפשרו תגמול של בתי ספר טובים, וייצרו תחרות, יש לזכור שהחינוך היהודי בגלות היה פרטי לחלוטין והוציא את התלמידים המשכילים בעולם…

    היי טק, שווקים חופשיים ושירותים ציבוריים

    אני לא מהלל את ההייטק, אלא את יכולתם של אנשים חופשיים לשפר את מצבם, או בקיצור, ה׳שוק החופשי׳

    ההיטק הוא רק דוגמה, ענף היהלומים שנמצא כמעט בתת רגולציה ואפילו העלמת עין מעבירות לכאורה על חוקי בנקאות מסוימים הוא הוכחה שנייה, עדות שלישית הוא ענף המסעדנות בארץ שנתון ברוך השם תחת רגולציה רופפת.

    הדוגמה האישית שלך היא מעניינת, אבל אני לא מתכוון להיכנס לך לכיס, מספקת אותי העובדה שיותר אנשים נכנסים לתחום ההייטק מאשר עוזבים אותו

    השוק, הוא אבסטרקט, אנשים הם אלו המתגמלים אלו את אלו, זה יכול לעשות בצורה וולנטרית, מה שנקרא שוק חופשי, או שזה יכול להעשות בכפייה, ע״י מיסוי ורגולוציה ממשלתית.

    עדו, אם יש לך קישור, להופעתם פתאום של שירותי רפואה נגישים לציבור באנגליה, אני אשמח לקרוא

    • ציטטתי את גלנדה ג'קסון. היא לא עשתה מחקרים אלא חיה את המציאות הזאת. אבל יש גרף שהציג סבר פלוצקר פעם על אמריקה. מסתבר שבשנים הראשונות כשפיקוח על השוק היה מילה גסה באמריקה היו תנודות מטורפות משגשוגים כלכליים אדירים לתהומות של עוני ואבטלה וחוזר חלילה וככל שגברה הרגולציה המשק הלך והתייצב.
      אגב אובאמה נבחר לכהונה שנייה אחרי שסוף סוף העביר ביטוח בריאות ממלכתי דומה לזה שיש לישראל מהקמתה. מסתבר שהאמריקאים הסופר קפיטליסטים הבינו לבסוף שבריאות מסובסדת היא לא רעיון רע כל כך.

  9. אהלן עידו

    אם אנחנו כבר חיים את החיים ולא עושים מחקרים, הרי שהירידה במחיר ועליה בנגישות של שירותים מסוימים שאני מכיר מחיי, ובטח גם אתה, הוא בשווקים שנפתחו לתחרות, בעיקר תחום התקשורת והאינטרנט, השיחות לחו"ל הם דוגמה מעולה, המחירים צנחו בן לילה מהיות שהשוק נפתח לתחרות, זה מאפשר גם לעניים יותר להשתמש בשירות שבהם היה יקר המציאות בעבורם

    את הגרף של פלוצקר אני אשמח לראות, אבל לטעון שארה"ב הייתה כלכלה חופשית זוהי טעות נפוצה, הממשל האמריקני מאז ומקדם תמך בעסקים הגדולים ובקרטליזציה, ותמיד בגלוי, המשבר הגדול ביותר התרחש דווקא לאחר הקמת הבנק המרכזי, גוף הפיקוח החזק ביותר בארה"ב ובעולם, הובר הנשיא בזמן המשבר היה קרטליסט והאמין 'שבאמצעות שיתוף פעולה בין המעסיקים העובדים והממשלה, להתגבר על העוני לתמיד'

    מלבד זאת, שלאחר הקמת הבנק הפדרלי, היו משברים בשנות ה20', השפל הגדול, משבר בשנות ה70' ה80' האלפיים וזה עתה, ככה שאינני רואים יתרונות בתוספת הפיקוח

    • ניר,
      לא הבנתי איך שיטת השוברים שונה מהשיטה של ערוץ 5 ו-5+. ערוץ 5 הוא השרות ה"בסיסי", והוא מרוקן מתוכן באופן קבוע כדי להכריח את הצופים לרכוש את השרות ה"נוסף", שעולה יותר. באותו אופן, ערך השובר שנותנת הממשלה יהיה קבוע (נגיד 100 ש"ח), ואם הממשלה לא תוכל לקבוע מה יהיה ניתן לרכוש בסכום זה (כי זו רגולציה נגדה אתה יוצא), השרות שיינתן עבורו יהפוך להיות פחות ופחות, כדי להכריח רכישה של שרותים נוספים (אצל מעמד הביניים) ומימון ממשלתי נוסף (בפריפריה). בתי הספר הרי יצטרכו להיות רווחיים. ואותו דבר בבתי חולים ושירותי רווחה.

      כך שבשורה התחתונה, התוכנית שלך תצליח אם ורק אם הממשלה מראש תיתן שובר בעל ערך רב ותפקח שנותני השרותים לא יבלפו (כלומר, לא יתנהגו כמו הבנקים, רשתות המזון, והקבלנים). (שים לב שזה לא ממש שוק חופשי.) אבל אם הממשלה תפעל כמו שהיא נוהגת כיום (כלומר, תיתן הנחות לבעלי העסקים הגדולים ותתקמצן על האזרחים), אז כנראה שהתכנית רק תחמיר את המצב, שכן בעלי בתי הספר ובתי החולים יחזיקו אותנו בביצים (כמו הבנקים ורשתות המזון). זו הסיבה היחידה שאני מתנגד לרעיון הזה. אני מכיר את הישראבלוף יותר מדי מקרוב.

  10. ליניב ועידו

    הרגולטור מחייב את הכבלים למכור את ערוץ 5 בחבילת הבסיס, כך שלמעשה מבחינת הספקים הם מוכרים את ערוץ הספורט בחינם, כיוון שאין באפשרותם להציע חבילה מוזלת(או מיוקרת, תלוי בנקודת המבט) ללא ערוץ הספורט כיוון שאינם יכולים להתחשב בצרכנים שאינם מעוניינים בערוץ, הם בעצם 'מבזבזים' ערוץ עליהם , האינטרס שלהם הוא כמובן לתת חבילת בסיס ללא ערוץ ספורט, ואת זה הם עושים בדרך עקלקלה, ע"י ריקון תוכני ערוץ הספורט, מה שנקרא בעברית עילגת, ההשפעה של 'כוחות השוק'

    בשירות הציבורי מתחולל דבר גרוע עוד יותר…הספק, למשל בי"ס, מתחייב בפני הרגולטור לספק שירות אחיד במחיר אחיד, הספק הציבורי מקבל את הכסף מהממשלה, לכן הוא עיוור להעדפות הצרכנים, הוא איננו יכול להרוויח דבר משיפור השירות לצרכנים, לכן אין למנהלים ולעובדים שום תמריץ להשתפר בוודאי לא להתאמץ, אבל, 'היד הנעלמה' שדוחפת בדרך כלל בני אדם לעבוד טוב יותר בשביל תגמול גדול יותר, עובדת כאן במהופך

    כיוון שהתגמול לספק הציבורי(ואני כולל כאן מנהלים ועובדים יחד) הוא קבוע, והם אינם יכולים להרוויח דבר בעל ערך אמיתי משיפור השירות, נותר להם פתח אחד, והוא להנמיך את ההשקעה האישית שלהם וכפועל יוצא מזה, את רמת השירות לצרכנים, הדבר הרבה יותר פשוט ממה שנהוג לחשוב—אם התגמול שלי קבוע ולא ישתפר אם אגדיל את ההשקעה האישית, כמובן שלא אשקיע יותר, אבל אם התגמול יישאר קבוע גם אם ההשקעה שלי תפחת, הרי שיש כאן תמריץ ברור וחזק להוריד את ההשקעה האישית שלי ולאורך זמן מרבית הספקים יילכו בדרך זו

    זה בדיוק מה שקורה בשירות הציבורי, שיטת השוברים תשנה את המצב, כל בי"ס וכל מורה בעצם יתחרו על הצרכנים והמעסיקים, יהיה תמריץ לשיפור, תהיה תמורה להשקעה ורמת השירות תידחף למעלה, להשבעת רצון הצרכנים, שיוכלו להצביע ברגליים ולהשפיע על הספקים שלהם(במקרה זה בתי ספר), כל זה ללא רגולציה וללא פיקוח או כפייה

    בנוסף, כסף רב שהולך לאיבוד בשרשרת השירות הציבורי, לפקחים, 'עובדי הוראה' ועובדי מנהלה מסוגים שונים שאינם נחוצים יחזור לידי התלמידים, בחישוב גס ביותר, תקציב החינוך הוא בערך 30 מילארד שקל על 2 מיליון תלמידים, כלומר, כל תלמיד יקבל מילגה של 15,000 שקלים לשנה, ונפתחת כאן הדרך לאנשים משכילים וראויים לקבל תמורה הגונה בעבור משרות הוראה, אולי אז סוף סוף נראה תנועה של הייטקיסטים החוצה…

    עידו, קראתי את המאמר בהעוקץ, כמובן שכותב שמאלי ידגיש את הצדדים החברתיים וכותב ימני את הצדדים הליברליים, אני ברשותך אביט על המכלול, ישראל נמצאת מאחורי כל הסקנדינביות, בפערים משמעותיים ביותר, הן במדד החופש הכלכלי, והן במדד 'גמישות בשוק העבודה', למיטב ידיעתי בדנמרק אין כלל שכר מינימום וניתן לפטר עובד בהתראה קצרה ביותר, איך אתה מסביר את הנתונים (הכלליים) הללו?

    • להסתכל על החינוך כמצרך והתלמיד כצרכן זה רעיון הרסני. איך תקבע איכות של חינוך? האם המורות חתיכות יותר או שהחומר כיפי יותר ועושה חשק ללמוד? חינוך בהגדרה הוא ההיפך ממוצר צריכה וכך גם בריאות וביטחון.

  11. עידו, ניתוח יכול להיות מדויק או שגוי, אהל אינו יכול להיות ׳הרסני׳, כיוון שמדובר פה בהסבר ותו לא

    אני מבין שקשה לקבל מצב בו האידאולוגיה גוררת במציאות תופעות לוואי שמחסלות את הרעיון…אם כי אינני בטוח כלל שהסוציאליזם אבוד, אלא שהוא צריך לעבור ריוויזיה חריפה, וסוציאל-דמוקרטיה איננה השינוי שיחזיר את הסוציאליזם לקדמה הבמה, אם אכן מקומו שם.

    מי שיקבע את רמת החינוך יהיו מן הסתם הורי התלמידים, שיהיו חשופים למוניטין של המורים ולשיעורי ההצלחה של הבוגרים (למשל אחוז הקבלה לאוניברסיטאות), בוודאות שקרובה ל100%, יעשו זאתהטוב יותר מאוסף מינויים פוליטיים במשרד החינוך

  12. פינגבק: נאום הבכורה של ח"כ מרב מיכאלי: קריאה לעזרה | חיים שרירותיים

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s