שלי יחימוביץ', למרות הכל

יומיים לפני הבחירות, היה אופייני יותר עבורי לכתוב איזה ניתוח פוליטי-חברתי-תקשורתי, כמו שאני אוהב ומרבה לעשות. יכולתי לחפור על איך הדיון התקשורתי על הבחירות מתמקד בחיזוי התוצאות, בטקטיקות של קמפיינים, ובמערך המפלגתי של גוש המרכז-שמאל, ו"שוכח" לדון במה בעצם אנחנו בוחרים, כאילו מדובר פה באח הגדול VIP ולא בפרוצדורה שלטונית חיונית שמאחוריה אמורה להיות מהות ותוכן. יכולתי להחמיא לתקשורת על הסקופ היוצא-מן-הכלל שחשפה למעננו: אנשים הסבורים שהם המתאימים ביותר להנהיג את המדינה סובלים מבעיית אגו (הפוליצר בדרך). יכולתי לתמוה איך הגיעה הדמוקרטיה למצב שבו מפלגת השלטון לא טורחת אפילו לפרסם מצע, ומלבד בלוגרים טורדניים, זה לא מזיז לאף אחד. היה אולי גם מעניין להעלות נושא שלא ראיתי בשום מקום אחר: תקשורת המיינסטרים, שכידוע איננה מחבבת את נתניהו יתר על המידה, לא יוצאת מגדרה לעזור ליריביו, וזאת בניגוד לפעמים קודמות (96, 99, 2006, 2009), מה שמעלה את התהייה האם ה"טלנטים" ה"שמאלניים" לא בעצם מרוצים מהכלכלה הקפיטליסטית החזירית ומ-פ-ח-ד-י-ם ממדיניות כלכלית אחרת שעלולה (לדעתם כמובן) לפגוע בקרם דה לה קרם. או שמא הם בטוחים שנתניהו ינצח ומעדיפים לא  לחזור על הטעות של ערוץ 10 ולהסתכסך איתו (פוטין, מאחוריך).

אבל במקום לבחור בכל אחת מן האופציות, העדפתי להסתכן בלעצבן כמה אנשים ולצאת מהארון הפוליטי-מפלגתי, כדוגמת בלוגרים אחרים שאני מעריך (דובי קננגיסר, דני אורבך, גורביץ). יחד עם זאת, חשוב לי לציין שאין במילים הבאות שום סוג של תעמולת בחירות (אם כי אין זה מקומי לקבוע, אלא מקומכם), ומטרתי בפוסט הזה לשקף את התהליך המחשבתי שהביא אותי להחלטה לבחור בשלי יחימוביץ' ובמפלגת העבודה – ואני מדגיש, למרות הכל.

בשביל לציין את כל הסיבות למה לא להצביע לשלי יחימוביץ', הייתי כנראה צריך פוסט נפרד. קודם כל, מאכזב מאוד, וגם קצת מזעזע למען האמת, שהיא לא הצליחה ללמוד מטעויות קודמיה ולהשיג את תמיכתן של דמויות בולטות במפלגה שהפסידו לה בפריימריס, מצנע ופרץ. שנית, עדיין לא התאוששתי לחלוטין מתמיכתה הגלויה והמכוערת ברון חולדאי על פני דב חנין בבחירות לראשות עירייית ת"א. התמיכה אולי מובנת בגין היותם חברי אותה מפלגה, אבל ההידרדרות לשימוש בנימוקים לאומנים ולא רלוונטיים לפסול את דב חנין, שקרוב אליה במשנתו הכלכלית הרבה יותר מחולדאי, ממש לא היתה מחויבת המציאות. שלישית, קמפיין הבחירות הצולע, שמזכיר כ"כ את הקמפיין האפולוגטי והאנמי של עמיר פרץ ב-2006, לא ממש עושה לי חשק (השוו את "יכול להיות כאן טוב יותר" ל-"כי הגיע הזמן"). לכך מצטרפת העובדה שהקמפיין עושה שימוש בעיקר בדמותה של יחימוביץ', שאיננה אהודה בציבור כפי שהיא כנראה סבורה, ומזניח כמעט לחלוטין את הרשימה המצוינת (יחסית) שמאחוריה. ואחרון חביב, והפופולרי ביותר, הוא הזנחת המגרש המדיני-בטחוני לכדי מס שפתיים על תמיכה במתווה קלינטון, ללא שום אומץ ו/או חזון הקורא תיגר על מדיניות הליכוד גם במישור הזה, ללא שום ביקורת על בניית התנחלויות חסרת כל הגיון מדיני, וללא שום ציוץ על הבור ללא תחתית שנקרא "תקציב הבטחון".

כל הסיבות האלו, וכמובן גם הרקורד של מפלגת העבודה בשנים האחרונות –תחת פרץ וברק – הובילו אותי, כמו שמאלנים רבים אחרים, לברירת המחדל של הצבעה למפלגת שמאל "אמיתי", שבה תיוצג בוודאות שאט הנפש הכוללת שלי ממכלול מדיניות הממשלה – הן במישור המדיני והן במישור הכלכלי-חברתי. הקמפיינרים של מרצ – "הקול שלך בטוח נגד ביבי" – פילחו היטב את הלך הרוח של מצביעיהם הפוטנציאלים.

אולם כל זאת השתנה בהדרגה בחודשיים האחרונים. אפשר לסכם את שינוי דעתי בצמד המילים הנודע-לשמצה – "בחירה אסטרטגית", כלומר האפשרות היחידה לבעוט את ביבי לכל הרוחות – ובכך יוכל מי שיחפוץ בכך לשבץ אותי בשבלונה המתאימה ולוותר על קריאת המשך הפוסט. אבל הַחלטתי לתמוך ביחימוביץ' היא הרבה מעבר לזה. נדמה כי בבחירות האלה, יחימוביץ' היא היחידה שמביאה משהו חדש למערכת. יאיר לפיד מביא עוד מפלגת אופנה שדומה שתי טיפות מים למפלגה הסקטוריאלית האנטי-חרדית של אביו, ובדומה לה גם מפלגתו תיכנס בחדווה לממשלת ליכוד ובסופן של קדנציה או שתיים תגמור בכיליון. ציפי לבני ממשיכה לחזור על הססמא "שתי מדינות לשני עמים" כמו תוכי, כאילו לא ניהלה בעצמה מו"מ עם אבו-עלא במשך שנתיים, תוך מסמוס הזמן וסירובה לדון על ירושלים. מישהו יכול להסביר לי מה לעזאזל היא מצפה לעשות עם 10 מנדטים (ואני עוד נדיב) שלא יכלה לעשות עם ה-28 שקיבלה בבחירות האחרונות?! שלא לדבר על הסוסים הטרויאנים שברשימה שלה (פליטי קדימה מאיר שטרית, יואל חסון ואחרים,  וגם אלעזר שטרן, שקיבל חופש הצבעה מדיני). וגם מרצ וחד"ש לא מביאות שום רעיון חדש שלא הציגו לבוחר כ"כ הרבה פעמים, עם אותן התוצאות (לשתי מפלגות אלו, וגם לדעם, עוד אחזור).

לעומתן, התכנית הכלכלית המפורטת של מפלגת העבודה מציעה שינוי של 180 מעלות במדיניות הרעבת המגזר הציבורי של נתניהו ואולמרט. התכנית עצמה רחוקה מלהיות מושלמת, וקשה להאמין שתיושם במלואה גם אם תרכיב יחימוביץ' את הממשלה, אבל אין ספק שמדובר פה בתכנית רצינית המתווה חזון והצהרת כוונות לכינון חברה אחרת ומדינה אחרת, חוזה התחייבויות שונה לגמרי בין המדינה לאזרח. ופה טמון הכלב, שכן רק באמצעות תכנית מסוג זה, הפונה לשכבות רחבות באוכלוסיה, ולא לקהלים השבויים ומצומצמים מלכתחילה, ניתן לשבור את קואליציית הדתיים-רוסיים-מקופחים של הליכוד ולכונן קואליציה חלופית במקומה (עליה דיברתי גם בפוסט הקודם). בהקשר הזה חייבים לשים לב שיחימוביץ' היא היחידה שיוצאת נגד ההפרד-ומשול של הפוליטיקה הישראלית, שהינו חלק בלתי-נפרד מהשיטה הכלכלית הנוכחית ומשלטון הליכוד. בניגוד למפלגות אחרות (גם בשמאל וגם בימין), היא לא טוענת שתמצית כל הבעיות טמונה בחרדים/ערבים/רוסים/ועדים/מתנחלים (מחק את המיותר), ואיננה מפנה את זעם הציבור כלפי אותו מגזר מסומן –  וזאת למרות שהיא מאבדת מצביעים בשל כך. להיפך, התכנית הכלכלית פונה לכל המגזרים באוכלוסיה – כן, גם למתנחלים! – ומציעה לנו תקווה ומחויבות גדולה יותר מצד המדינה, שבשנים האחרונות הפקירה אותנו ומכרה אותנו בזול לאוליגרכיית ההון שמתחפשת ל"שוק חופשי". הויתור על עשרות מיליארדים ממיסים על הרווחים הכלואים ומכירתם בזול של אוצרות הטבע של המדינה הן אולי שתי הדוגמאות הבולטות ביותר שממחישות עד כמה השיטה הכלכלית של ליכודימה היא הדופקת אותנו, ולא החרדים/ערבים/רוסים/ועדים/מתנחלים (מחק את המיותר).

הפניה לאוכלוסיות שכבר שנים הולכות עם הליכוד היא הבשורה החדשה שמביאה שלי יחימוביץ', והצלחתה לעשות זאת היא התקווה היחידה של מה שמכונה ה"שמאל" להפיל את הקואליציה הלאומנית של הליכוד. וגם אם לא יצלח הדבר הפעם, כפי שלא צלח גם לעמיר פרץ וכפי שהסקרים מלמדים, ייתכן מאוד שבאמצעות התנהלות אופוזיציונרית תקיפה ובעלת יושרה (כלומר, ההיפך הגמור ממה שעשתה מפלגת העבודה בעשור האחרון), הדבר יצלח בבחירות הבאות. ובדיוק משום כך אני רואה חשיבות מכרעת לגודלה של מפלגת העבודה בקדנציה הבאה. ככל שתהיה גדולה ואפקטיבית יותר, כך תוכל להצטייר כאלטרנטיבה שלטונית ולמשוך קולות רבים של מתלבטים מה"מרכז", כלומר כרבע עד שליש מן המצביעים שאינם מעורים פוליטית ובסופו של דבר הולכים עם הזרם. יצירת הסחף הזה בישורת האחרונה היא הדרך היחידה לנצח בבחירות. כך בדיוק הצליח ברק ב-99 להשיג נצחון של 56%, אחרי חודשים רבים של דשדוש. בענף פסיכולוגיית ההמונים בגרוש, תופעה זו מכונה bandwagoning, כלומר עלייה על הקרון של המנצחים (הלהקה). הציבור, בניגוד לשמאלנים, לא אוהב להזדהות עם לוזרים.

על כן, בקונסטלציה הפוליטית הנוכחית, אני סבור שהבחירה המשמעותית ובעלת ההשקעה הטובה ביותר היא מפלגת העבודה. הצבעה אידיאולוגית למרצ, חד"ש או דעם היא ראויה בפני עצמה, אולם למרבה הצער, כולנו יודעים שהיא תשנה מעט מאוד. מרצ היא המפלגה היחידה המייצגת את מכלול ההשקפות של השמאל הציוני – הן במישור המדיני, הן במישור הכלכלי-חברתי, הן בשלטון החוק, והן במאבק על זכויות המיעוטים והאזרח. ללא שום ספק, קיומה של מרצ בכנסת חיוני לכולנו. חד"ש היא המפלגה היחידה המקדמת שיתוף פעולה אקטיבי בין יהודים לערבים, שותפות שהן השמאל והן המדינה זקוקים לו נואשות. הצבעה למפלגה זו היא בהחלט הצבעה אמיצה וערכית, ונראה לי שאילולא הייתי מצביע למפלגת העבודה, הייתי מצביע הפעם לה (ולראשונה). וגם הצבעה לדעם היא הצבעה ראויה (אם לא היה ברור שמדובר בזריקת הקול לפח, ומזה השמאל סובל בשנים האחרונות יותר מכל דבר אחר), כמפלגה יהודית-ערבית א-לאומית הצומחת מארגוני עובדים בשטח. אולם כאמור, הצבעה לאחת ממפלגות אלו אינה טומנת בחובה שום ניצוץ של תקוה לשינוי אמיתי. למעשה, הדבר היחיד שהצבעה כזו תבטיח היא מצפון נקי – לא דבר של מה בכך כמובן, אבל כל הראיות מעידות שאין בכוחו של מצפון נקי להחליף את השלטון ולחולל את השינוי הכ"כ מיוחל. לשם המחשה, נסו לחשוב מה עלולות המפלגות האלו לעשות (או לא לעשות) בקדנציה הבאה אשר יאכזב אתכם. אם לא מצאתם לכך תשובה, אולי זו אינדיקציה לרף הנמוך של ציפיותכם מהן.

לסיכום, למרות כל הבעיות שמניתי והסיכונים הידועים, ובפרט הזחילה הידועה של מפלגת העבודה לזרועות הליכוד, אני בכל זאת סבור שהבחירה בשלי יחימוביץ' היא הטובה והמבטיחה ביותר בקונסטלציה הפוליטית הנוכחית. למרבה האירוניה ואולי אף הצער, ההיסטוריה מוכיחה כי רק באמצעות תקומתה מחדש של מפלגת העבודה יוכל השמאל לקום מחדש על רגליו. לכך גם יש להוסיף שרשימת העבודה היא מהטובות שאני זוכר, ויש בה אנשים ראויים ביותר גם בעשיריה השלישית (פרופ' יוסי יונה מהקשת המזרחית הוא הבולט שבהם; הוא נמצא במקום ה-20, ולפי הסקרים האחרונים הוא בחוץ). למעשה, רענון השורות שביצעה יחימוביץ' בהצלחה משאיר הרבה מקום לאופטימיות שהפעם תימנע המפלגה מחזרה על טעויות העבר וסוף סוף תתחיל להילחם על השלטון ולא על פירורים. ורק כשזה יקרה, הצבעה למפלגות השמאל האידיאולוגיות – כפי שהוכיחה ממשלתו השניה של רבין – תהיה הרבה יותר משמעותית ואפקטיבית.