האפרטהייד הדרום-אפריקני ואנחנו: מחשבות בע"מ

לפני מספר שבועות פרסמתי את הפוסט האפרטהייד הדרום-אפריקני ואנחנו. אני שמח לבשר שהפוסט, בגרסא מעט שונה, פורסם באתר האייל הקורא. עריכתו מחדש, כמו גם הדיון הארוך (מעל 200 תגובות) שהתעורר בעקבותיו, הביאו אותי להרהר שוב בפוסט ובנושא כולו.

התובנה העיקרית שלי מחוויה זו היא שהפוסט והאנלוגיה בתוכו לא היו מובנים דיים. זה לא מפתיע: הפוסט סקר – ביריעה קצרה, ובשתי שפות – כ-300 שנות היסטוריה של העם האפריקנרי. למעשה, הפוסט כמעט כולו התמקד במציאות ההיא, ולא במציאות שלנו, זו שעושה את המציאות ההיא כ"כ מעניינת עבורנו. את עיקר האנלוגיה ההיסטורית למציאות שלנו השארתי לקורא עקב אילוצי זמן ומקום, אך גם מתוך כוונה לעורר מחשבה ותהייה עצמית. במקומות מסוימים שתלתי רמזים ("הבטחתו של אלוהים", "מעטים מול רבים", "מעמד הר סיני", "המאבק בבריטים" וכד'), אך דוקא רמזים אלו הותירו בעיקר רושם של תפירה גסה מדיי ואף מאולצת, ועקב כך האנלוגיה עצמה, ובמיוחד היקפה ותכולתה, לא היתה מספיק חדה וברורה.

חיבל במאמציי גם ערבובם של שני נושאים: המיתוסים המכוננים של החברה האפריקנרית (הדומים לשלנו) וכשלונה של תכנית הבנטוסטאנים (שתכנית דומה לה אט-אט מיושמת דה-פקטו בגדה המערבית מתוך מטרות סיפוח). זהו כמובן איננו ערבוב מין בשאינו מינו, הרי שניהם קשורים אחד לשני קשר הדוק, ומשום כך נכללו יחדיו באותו הפוסט. אולם הימצאותם יחד משכה את תשומת הלב, באופן טבעי, לכיוון הבנטוסטאנים (נושא שתבניות החשיבה שלו כבר מוצקות הן מימין והן משמאל, ולכן קל יותר לדון בו), וגרעה את תשומת הלב דווקא מהנושא הראשון, שאמור היה להיות המרכזי והחדשני. חלוקה זו ניכרה היטב בתגובות לפוסט באייל הקורא ובדיונים שנלוו להן. תגובות הקוראים והשתתפותי הפעילה בדיונים אלו העלו בי מחשבות נוספות  בשני נושאים אלו – מחשבות שחידדו את שתי נקודות המפגש שהצגתי באנלוגיה ביניהם לבינינו.

כשלון הבנטוסטאנים

תזכורת: הבנטוסטאנים היו מובלעות "עצמאיות" המאוכלסות אך ורק באוכלוסייה שחורה (בַּנְטוּ), שרפובליקת דרום-אפריקה הקימה מתוך מטרה ליצור מצג שלא מתקיים אפרטהייד כלל (אלא יחסים בינלאומיים), מכיון שהשחורים הפכו לאזרחי הבנטוסטאנים ואינם עוד אזרחי דרא"פ. כדי ליצור את מדינות החסות האלו, דרא"פ בעצם נסוגה משטחיה שלה. אולם הקהילה הבינ"ל הבינה היטב שמדובר במצג שווא, שכן הבנטוסטאנים היו משטרי בובה התלויים לחלוטין בחסדי דרא"פ וללא כל יכולת לעצמאות בפני עצמם, ולכן לא הכירה בעצמאותם ובשינוי קו הגבול. השלמות הטריטוריאלית של דרא"פ, בגבולותיה המוכרים, למעשה נכפתה עליה בניגוד לרצונה.

כחמישים שנה לאחר הייסוד הפורמלי של הבנטוסטאנים, קם אדם, שמשום מה נהוג לקרוא לו כיום "אח", והציג בפני הציבור תכנית שנועדה בעיקר להתמודד עם הטענה הבינ"ל הגוברת שמתקיים אפרטהייד בגדה המערבית, בשל המשטר הצבאי השולל מהפלסטינים זכויות אזרח ותוך כדי מיישב את שטחיהם באזרחים הכפופים לחוק אחר. תוכנית זו נקראה בשם האורווליאני "תכנית ההרגעה" (pdf). ומה מציעה תכנית זו לעשות? ניחשתם נכון, לשכפל את אותו הטריק שלא עבד לאפריקנרים: מתן "עצמאות" לפלסטינים בתוך 43 (!) מובלעות שלא תוכלנה להיות ריבוניות באמת, מאחר שלא יתאפשר בהן שום התפתחות עתידית ארוכת טווח והן תהיינה תלויות לחלוטין ברצונה הטוב של ישראל.

מפחיד לחשוב, במיוחד לאור נסיון העבר, שקיימת תמיכה הולכת וגוברת בקרב הציבור הימני-דתי בתכנית של בנט, ובבחירות האחרונות כוחה של מפלגתו אף עלה ביותר מ-50 אחוז (למען ההגינות יש לציין שלא רק בשל תכנית זו). אבל מפחיד וחמור מזה: את התכנית הזו מגשימה דה-פקטו ממשלת ישראל בלי להצהיר על כך דה-יורה, באמצעות שימוש בכל מיני צוים צבאיים והפקעת אדמות מתוך מטרה ברורה ושקופה לדחוק את רגלי הפלסטינים בשטחי C ועידודם להגר "מרצונם" לשטחי A ו-B. המשך בניית ההתנחלויות בכל שטחי C, ולא רק בגושי ה"קונצנזוס" שממערב לגדר, מלמדת שפני ישראל אכן לסיפוח כל שטחי C ביום מן הימים. לפי הדו"ח של שלום עכשו (pdf), בארבע השנים האחרונות כמעט 40 אחוז מתוך כ-7000 התחלות בניה בגדה התרחשו ממזרח לגדר או לתוואי המתוכנן שלה.

חוסר התוחלת של "תכנית ההרגעה", כפי שניתן ללמוד מן ההיסטוריה הלא-רחוקה, ממחיש גם את חוסר התוחלת של המשך בניית ההתנחלויות בכלל, במיוחד (אבל לא רק) מחוץ לגושים. למעשה, ככל שישראל בונה בהתנחלויות, היא מקרבת את עצמה לאותה הסיטואציה שממנה ניסו האפריקנרים להחלץ, ללא הצלחה – הגזירה לבחור בין דמוקרטיה מלאה, שתשנה לחלוטין את אופייה הלאומי, לבין אפרטהייד. בגין גבולות בינ"ל שקבעה המעצמה הקולוניאלית בריטניה (חיזרו אל הפוסט המקורי וראו איך האפריקנרים עצמם התנגדו במאה ה-19 לקביעת גבולות אלו), בגין ערבוב מוחלט של האוכלוסיה הלבנה עם שאר האוכלוסיות הלא-לבנות, ובגין חוסר יכולת לקבל לגיטימציה בינ"ל לשינוי חד-צדדי של הגבולות ולעצמאותם של הבנטוסטאנים, לא היתה לאפריקנרים שום יכולת לייצר לעצמם רפובליקה עם רוב אפריקנרי.

את אותו אפקט בדיוק משיג מפעל ההתנחלויות. אף על פי שלישראל יש כבר גבולות מוכרים עם רוב אתני ברור (הקו הירוק, למי שלא מכיר), מנהיגיה משום מה מתעקשים לטשטש אותם. הבנייה המסיבית בתוך הגדה המערבית, ובמיוחד גושי ההתיישבות שנוצרו – מעלה אדומים, גוש עציון, אריאל ומזרח-ירושלים, שביחד מכילים מאות אלפי ישראלים – למעשה כבלה את ידי ישראל. כמו האפריקנרים, גם אנחנו כעת לא ממש יכולים לסגת לגבולות מוכרים בהם יש לנו רוב מוצק. אלא שבניגוד אליהם, חוסר יכולתנו לא נובע מאילוצים של גבולות שנכפו עלינו או אי-ההכרה של הקהילה הבינ"ל – היא מעשה ידינו.

מהברוך הזה ישראל תיאלץ לצאת איכשהו. או בהסכמה הדדית בינינו לבין הפלסטינים על חילופי שטחים בהסכמה (מה שפעם נקרא "הסכם שלום"). או בנסיגה כמעט מלאה לגבול המוכר. או בהמשך נסיונות הדיפלומטיה היצירתית הישראבלופית, המשלבים נסיגות טקטיות עם הסכמים בינ"ל מוגבלים, שעד כה נכשלו (למשל יישום ההתנתקות תמורת המכתב המפורסם מג'ורג' בוש הבן, שהביע הסכמה מאוד רפה ומעורפלת בבניה בגושי ההתנחלויות, אך לא בסיפוחם ללא הסכמת הפלסטינים). אבל מה שבטוח, המשך הבניה בהתנחלויות, בתוך הגושים ומחוצה להם, מריבוי טבעי ומריבוי מלאכותי, וכהנה וכהנה, רק מרע את מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל, והופך אותה בת-ערובה להסכמה מצד גורמים זרים שלרוב מיוחסת להם אנטישמיות.

מיתוסים, נרטיב ושיח

ההיגררות שלי להכניס לפוסט הארוך והעמוס-מידע ממילא גם את נושא הבנטוסטאנים, שהשורה התחתונה שלו לגבי ההתנחלויות איננה בכלל מקורית וניתן למצוא אותה בעמוד הדעות של הארץ מספר פעמים בשבוע (בכל שבוע נתון), טשטשה את עיקר המסר שרציתי להעביר בפוסט: המיתוסים (הדתיים והלא-דתיים), הנרטיב והשיח האפריקנריים מזכירים מאוד את אלו שלנו. לא בכדי צירפתי לפוסט ציטוטים מתוך אותו ספר היסטוריה. ציטוטים אלו איפיינו את העם האפריקנרי בקווים שהזכירו לי מאוד את העם היהודי-ישראלי: הוויית העם הנבחר והמולדת המובטחת; כיבוש האדמה בעבודה ובדם, מעטים מול רבים; תחושת העולם צבוע וכולו נגדנו; הוויה של תקומה חסרת תקדים של העם (גלות ושואה אצלנו, מלחמת הבורים השניה אצלם); התנשאות תרבותית על העם המשועבד/הכבוש, ותחושה רווחת שהוא בעצם צריך להודות לנו, כי מצבו טוב יותר ממצבם של כל השחורים/ערבים באפריקה/במזה"ת.

היה זה הדמיון הזה, בהוויות שני העמים, ולא בשיטות הדיכוי שהם מפעילים, שאותו ביקשתי להעביר בפוסט. מדמיון זה ניתן ללמוד מספר דברים. ראשית, הוא מהווה אות אזהרה חד-משמעית. אם חברה אחרת, שתפסה את הווייתה באופן דומה להווייתנו, נגררה לתהומות של דיכוי גזעני ברוטלי, להכחשת זכויותיו של האחר, ולבוז עמוק לקהילה הבינ"ל, אזי אין שום ערובה שאנו לא ניגרר לשם גם כן. היסודות של הכחשת האחר ובוז לקהילה הבינ"ל כבר קיימים אצלנו, ואל לנו לפקפק במידת הדיכוי שאנו עלולים עוד "להידרש" לו, ולהתפלא בגלגול עיניים: "אנחנו?!" גם הדרום-אפריקנרים לא ידעו שהם כאלה, עד שההיסטוריה קבעה זאת. גם הם חשבו שהם מוסריים, עד שהגדרות המוסר השתנו. ואף אם לא נידרדר לתהומות הדיכוי שלהם, גם שיטות הדיכוי הנוכחיות אינן משהו להתגאות בו.

שנית, עלינו לקחת בערבון מאוד מוגבל את הסיפור וה"עובדות" שאנחנו מספרים לעצמנו. תחושת צדק עצמי היא אולי תנאי הכרחי לקוממיותו של כל עם, אבל המקרה של האפריקנרים מוכיח שהוא בוודאי לא תנאי מספיק. יתרה מזו, המקרה שלהם מעיד שמיתוסים לאומיים עלולים להיות הרסניים ממש. עם השבוי בידי המיתוסים של עצמו עלול לא לראות את המציאות נכוחה, כפי שקרה לאפריקנרים. האם אפשר להיות בטוחים שאנו לא שבויים בידי הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, כפי שהיו האפריקנרים? עד כמה אנחנו בוחנים את ה"אמיתוֹת" שלנו כחברה?

שלישית, יש לשים לב שהמיתוסים והסיפור שהחברה מספרת לעצמה הופכים כלי בידיהם של גורמים בחברה שרוצים להנציח את הסדר החברתי המעוות: האפרטהייד שם והחזקת האוכלוסיה הפלסטינית תחת שלטון כיבוש ללא זכויות אזרח כאן. חלקים מהדיון שהתפתחו באתר "האייל" המחישו זאת מפורשות. מול מציאות שלא ניתן להכחיש אותה של עם אחד (אנחנו) המחזיק עם אחר (הפלסטינים) כנתינים חסרי זכויות כבר כמעט 50 שנה, התעוררו כל מיני טיעונים מעניינים: זה לא כיבוש, הפלסטינים הם לא עם, אין פה אפרטהייד, זה לא קולוניאליזם, גם השטח שנכבש במלחמת העצמאות זה התנחלויות, אתה סבור שהערבים הם בעלי הקרקע, אני הגעתי לפה עם יהושע בן נון, יש פרשנויות רבות לחוק הבינ"ל, וכיו"ב טיעונים שכולנו כבר מכירים, והדיון באייל בוודאי לא כיסה את כולם.

המשותף לכל הטיעונים האלה, ללא יוצא מן הכלל, איננו בכך שהם שקריים, מבוססים על מיתוסים, או רואים את המציאות בצורה חלקית ולא אובייקטיבית. המשותף לכל הטיעונים האלה הוא חוסר הרלוונטיות המוחלט שלהם למצב. אף על פי שחלקם היה מנומק היטב, ואף עם הפניות, אף אחד מהם איננו מתמודד או מציע פתרון למציאות הנפיצה – נפיצה הן מבחינת העם המדוכא (ובימים אלו אנו מקבלים תזכורת לנפיצות המצב) והן מבחינת העדר הלגיטימציה הבינ"ל למצב הקיים (ואנו עוד צפויים להפסדים דיפלומטיים נוספים באו"ם-שמום ובבית הדין הבינ"ל, שיהוו צעד נוסף בדרך לדה-לגיטימציה וסנקציות; רק לאחרונה קראה ועדה של האו"ם לממשלות ולחברות עסקיות לא לבצע עסקים עם גורמים המסייעים לבניית התנחלויות, וזה בוודאי לא ייעצר כאן).

אבל לא רק שהטיעונים האלו אינם מתייחסים למצב, הם מקבעים אותו. הם מייצרים שיח עקר, שהפוסט הזה למרבה האירוניה והטרגדיה הוא חלק ממנו, שבו כל צד מטיח את טיעוניו בפני הצד השני, משכנע את עצמו, ולא משנה את המציאות כהוא זה. יתרה מזו, שיח עקר זה משמש הסוואה לעיבוי ההתנחלויות שמבצעות ממשלות ישראל, הרחק מהעין התקשורתית. יובל שטייניץ אפילו התפאר בהעברת תקציבים להתנחלויות מאחורי גבו של העולם, ומאחורי גבם של האזרחים שבשמם הוא פועל. וכאמור, הדו"ח של שלום עכשו מראה שחלק ניכר מהתחלות הבניה התרחש מזרחית לגדר, באזורים שאינם קונצנזואליים אפילו במדינה היחידה המכירה בחוקיות ההתנחלויות. וכל זאת מתחת לרדאר התקשורתי והציבורי, בין ויכוחי הסרק שאנחנו מנהלים בינינו לבין עצמנו בלי להבין שמעשיה של הממשלה אינם תואמים את הצהרותיה.

באופן דומה פעלו טיעוני הסרק בקרב האפריקנרים, כפי שממחיש זאת הנאום לדוגמא שחלק קצר ממנו צוטט בפוסט המקורי. זהות הדובר איננה ידועה, כך שלא ניתן לדעת אם היה זה גורם ממשלתי (כנראה שכן, הנאום נישא בלונדון) וכמה מעורב הוא היה בקבלת ההחלטות. אבל כך או כך, הנואם טען טיעונים רבים בעד האפרטהייד, שיש להניח שלא היו מקוריים שלו אלא טיעונים נפוצים בדרא"פ, בהם ניתן למצוא פנינים כמו 'השחורים לא תרמו דבר לאנושות לפני שהתיישבנו פה', 'אנחנו לא קולוניאליסטים, אין לנו ארץ לחזור אליה', 'האפרטהייד הוא התפתחות נפרדת של כל עם, וזה משרת את טובתם של שני העמים'. נאום זה נישא בשנת 1953 ושיקף את הקונצנזוס של האדם הלבן הדרום-אפריקני. בחסות טיעוניו המשיכה ממשלת דרא"פ לגבש את תכנית האפרטהייד שלה. שבע שנים מאוחר יותר יתקבל החוק הראשון לכינון הבנטוסטאנים, החוק שהוציא את השחורים לראשונה למאבק אלים. והסוף ידוע (שם).

להיות אפריקנרי

כאמור, חלקים מהנאום המדובר הובאו בפוסט המקורי ללא תרגום. בפוסט זה אני מצרף את כולו, בתרגום שלי (תבדקו אותי). לא בכדי אני מצרף את הנאום במלואו ובתרגום, ולא בכדי בחרתי לסיים את הפוסט עם נאום זה. חשיבותו של הנאום, מקור ראשוני לא מתווך, הוא בהיותו ההמחשה הישירה ביותר להלך הרוח של האפריקנרים, לתודעה של הווייתם. בנאום משתקפים היטב שני הנושאים שעורבבו הן בפוסט המקורי והן בזה (קרי, חוסר התוחלת של "פתרון" הבנטוסטאנים והסכנה הטמונה בנרטיבים לאומיים דומיננטים).

שימו לב כיצד הדובר מוכר את פתרון הבנטוסטאנים כאינטרס של שני העמים, שבחסותו יוטב מצבם גם של השחורים (בחלקו השני של הנאום). אולי אינני צריך לומר 'מוכר', עושה רושם שהוא משוכנע עמוקות בצדקת דרכו. ההקשר המלא שבו נישא הנאום בלונדון אינו ידוע, אבל ברור לחלוטין שפעולת הסברה היתה חלק חשוב מהנאום והביקור, לנוכח ביקורת הולכת וגוברת בבריטניה הליברלית בשל העמקת האפרטהייד שהחלה מאז עלו לשלטון המפלגות הלאומניות בדרא"פ (בצביעות רבה כמובן, בריטניה הרי כוננה את גבולות המדינה הזאת והשתיתה אותה על אפליה). כמה חבל שהסברה איננה יכולה להפוך את המציאות על פיה, כפי שגילו זאת האפריקנרים על בשרם. כך גם בנוגע לנרטיבים ולשיח, קיראו ובידקו: האם הדובר לא מזכיר לכם טיעוני סרק אחרים שאינם מתמודדים עם המציאות הבעייתית אלא רק פועלים להנצחתה? עבורי לפחות, חלקים מסוימים נשמעו כאילו נלקחו מהמציאות וההוויה שלנו. אבל אולי זה רק אני.

בעקבות המלחמה האחרונה, אנשים רבים נוטים לסבול מתסביך אשם נוירוטי בגין הקולוניאליזם. דבר זה הוביל לגינוי חריף של כל העוולות – חלקן אמיתיות, חלקן מדומיינות – מהם סובלים השחורים באפריקה תחת שלטון האדם הלבן. זהו גינוי כה צווחני ורגשני, שבגינו נשכח החוב הגדול אותו חבים השחורים לאותם לבנים (והשחורים אף מקבלים עידוד לשכוח את החוב). אך בנוגע לאזור זה, יבשת אפריקה המשתרעת מדרום לקו המשווה, שאודותיה אני יודע לפחות מעט, אומר זאת כך, בבטחון מלא ובוודאות גמורה, שכל מילימטר של קידמה באיזור זה הוא מעשה ידיהם של הלבנים. אתם מכירים את צעקות הגוועלד מהמערב, הטוענות שעבר זמנו של ה"קולוניאליזם", ושהוא מרושע מטבעו.

אני רוצה להזכיר לכם שהקולוניות באפריקה אינן קיימות זמן כה רב באופן יחסי. קודם להקמתן, עמדו לרשותה של אפריקה השחורה אלף שנים של עצמאות, ואף יותר, ומה היא השיגה? אני מודה שבעיה אחת היא אכן פתרה ביעילות: התפוצצות אוכלוסין. ברבריות, מלחמות שבטיות, כישוף, מחלות, רעב, ואפילו קניבליזם עשו את שלהם.

כעת אחזור לנושא: אותו חלק מאפריקה דרומית לסהרה אשר מבחינה היסטורית כלל לא שייך לאפריקה השחורה: ארצי מולדתי, שמצבה ייחודי בכל אפריקה, כשם שהבעיה הגזעית בה ייחודית בכל העולם.

  1. השחורים בדרא"פ אינם תושביה המקורים, לא יותר מהלבנים. שני הגזעים התיישבו בה כקולוניאליסטים, פחות או יותר באותו הזמן. בחלקים מסוימים השחורים התיישבו קודם, ובאחרים הלבנים קדמו להם.
  2. דרא”פ היא המדינה הלבנה היחידה בכל אפריקה. לעם הדרום-אפריקני אין מולדת אחרת אליו יכול הוא לחזור. העם הזה הקים מדינה מודרנית ומפותחת לתפארת, מדינה שלא ניתן להפריז בחשיבות מיקומה האסטרטגי.
  3. דרא"פ היא המדינה הריבונית היחידה בכל העולם שבה הלבנים בנחיתות מספרית. אין עוד מדינה כזו בכל העולם. בברזיל, לדוגמא, היחס בין לבנים ללא-לבנים הוא 20 ל-1. בדרא"פ: 1 ל-4.

וזה מביא אותי לשאלת העתיד. בעיניי יש לפנינו בחירה בין שתי אפשרויות בלבד: אפרטהייד או שותפות. שותפות משמעותה יצירת קהילה אחת של אזרחים ללא הבדלי גזע, וביטול כל סוג של אפליה במסחר ובתעשיה, במקצועות החופשיים ובשרות הציבורי. לפי מדיניות זו, לא יהיה זה משנה אם אדם בדרא"פ הוא לבן או שחור, ממש כשם שאין זה משנה בלונדון אם אדם הוא אנגלי או סקוטי. אני מניח ששותפות צריכה לשאוף גם לביטול סופי של כל ההפרדה הגזעית בחברה. אמנם גם התומכים בשותפות אינם קוראים לזכות הצבעה מיידית לשחורים, אבל מניעת זכות הצבעה מהם איננה יכולה להיות יותר מפתרון זמני. בטווח הארוך זה בלתי נמנע שביום מן הימים, השלטון כולו יהיה בידי השחורים, להם עליונות מספרית כה רבה. על כן, מה עוד יש להוסיף כדי להראות ששותפות בדרא"פ יכולה להוביל אך ורק להעלמותה של המדינה הדרום-אפריקנית הלבנה? האם תופתעו אם אומר לכם שהעם הדרום-אפריקני הזה אינו מוכן להתאבדות לאומית, אפילו לא בהרעלה איטית? הברירה היחידה שנותרה לנו היא האפרטהייד, שהיא התפתחות נפרדת לשני הגזעים. מדיניות זו טבועה כמעט בכל ההיסטוריה שלנו, מכורח הנסיבות שליוו אותנו… על כן, הבחירה באפרטהייד היא בחירה בהישרדותנו כעם. ואנחנו לא צריכים להתנצל שיש לעמנו ייצר השרדות. אבל מדובר ביותר מכך – מאמצנו לשמר את הזהות שלנו יאפשר גם לבַּנְטוּ [הכינוי לשחורים – י"מ] להתפתח כעם נפרד.

אנו מאמינים שהשלטון חייב להישאר בידיים של הלבנים לזמן רב, וזה גם ישרת את האינטרסים של הבנטו, שעדיין אינם בשלים לכך. אך במילותיה של הכנסייה ההולנדית הרפורמית – שתמכה באפרטהייד – מתוך הצהרה שנישאה בשנת 1950, אנו מאמינים גם ש'אף עם המכבד את עצמו לעולם לא יסכים להיות מודר בקביעות ממוסדות השלטון שבהם מתקבלות החלטות המעצבות את עתידו'.

אי לכך, מטרתנו בטווח הקצר לשמור על ההפרדה בין הגזעים ככל האפשר מחוץ לאזורי הבנטו [קרי, הבנטוסטאנים לעתיד – י"מ], להמשיך את שיפור תנאי המחיה של הבנטו, ולהעניק להם אחריות גדולה יותר בניהול ענייניהם. לטווח הארוך, אנו נפעל בו זמנית כדי לפתח  הן את החקלאות והן את התעשיה של אזורי הבנטו, מתוך כוונה להפוך את אזורים אלו לבית הלאומי של הבנטו – אזורים שבהם מימוש האינטרסים שלהם יהיה המטרה העליונה, שבהם כל המקצועות והמשרות הציבוריות יאוישו על-ידם, ושבהם יקבלו בהדרגה עוד ועוד אוטונומיה.
מודעות פרסומת

6 מחשבות על “האפרטהייד הדרום-אפריקני ואנחנו: מחשבות בע"מ

  1. לא ידעתי על זה בפרסמת במקום אחר 206 תגובות זה יותר ממספר הקוראים של עמירה
    הס וגדעון לוי בהארץ ביחד!

    • וואללה.
      אפשר באמת לעשות קופי פייסט למאמר של ידידנו בן דרור ולצרף לפוסט, לפני או אחרי הנאום של תומך האפרטהייד. למזלי, הפעם לא צריך לתרגם.

  2. פינגבק: הם מ-ט-ו-מ-ט-מ-י-ם | חיים שרירותיים

  3. פינגבק: הכיוון שבו נעה ההיסטוריה | חיים שרירותיים

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s