הימים הנוראים

סוף סוף נגמרו הימים הנוראים. אתם יודעים, הימים שבין יום השואה ליום העצמאות. אותם ימים עם אינפלציה חדה במליצות ובטקסטים שחוקים לעייפה. בשנה שעברה קראתי לזה חלילות (תוך חידוש השפה העברית). השנה שמחתי לגלות שאני לא לבד*.

כשאני כותב סאטירה, אחת הנוסחאות המשמשות אותי היא שפה גבוהה המתנפצת על קרקע המציאות הנמוכה – המגוחכת, האינטרסנטית, ולעיתים אף האכזרית.  בימים הנוראים האלו, כמאמר הקלישאה (הנה, עוד אחת), המציאות עולה על כל סאטירה. מה שבאמת עצוב שאמירה כזו במציאות של ימינו מקבלת מיד גוון פוליטי שמאלי מובהק (לא במקרה, בכוונת מכוון), בעוד שלא כך צריך להיות. היש עוד מה להוסיף על הפער בין התקציבים שנועדו לשמר את זכרון השואה לבין אלו שנועדו לשמר את חייהם וכבודם של אחרון קורבנותיה? מה פוליטי באמירה כזו לעזאזל?! ועד כמה סניליים צריכים אנו להיות כדי להאמין שחיי החיילים הנופלים בקרבות באמת עומדים בראש סדר העדיפויות של המנהיגים ששולחים אותם לשם? הביזיון של 48 השעות האחרונות של מלחמת לבנון השניה, למשל, הוא רק דוגמא אחת מיני רבות. (וזה עוד בלי להתייחס לתופעה הרווחת אך מושתקת במשך שנים של מתן נשק לנערים מעורערים ושבירים אשר מגלים שהתאבדות קלה מתמיד, ולרשלנויות נפשעות אחרות. ומי שעוד לא קרא, כדאי, כדאי.)

שום דבר פוליטי או שמאלני אין בביקורת הזו, למעט הפיכתה באוירה הציבורית והתקשורתית שנוצרה (שימו לב, הפוליטיקאים לא אשמים בהכל, צריך להשאיר קצת לערוץ 2) לכפירה בעיקר. ולכן לשמאלנית. למרבה הצער, "אנחנו" ה"שמאלנים" משתפים פעולה עם התפקיד שיועד לנו בכיכר העיר.

אבל לא תמיד הייתי כזה. אני זוכר שפעם, לפני שנים רבות, עוד עודדתי את נבחרת ישראל בכדורגל. פעם עוד שמתי את דגל ישראל על חלון הרכב. פעם, אני כבר לא זוכר מתי, אפילו צפיתי בטקס הדלקת המשואות ללא שום ציניות ומרירות. היו זמנים. אבל משהו השתבש לי בדרך.

בערב יום העצמאות שאל אותי חבר (לא שמאלני, יש לי גם כאלה, סימן קריאה) אם הייתי נענה להצעה היפוטתית להדליק משואה. השאלה כנראה קיבלה את השראתה מהדלקת המשואה של רינו צרור. שימו לב שעצם שאילת השאלה כבר אומרת דרשני. כבר מרמזת על שונותי. לא היה עולה בדעתי לשאול אותו את אותה השאלה.

על פי כל קנה מידה היסטורי, תקומתה של מדינת ישראל והגשמתה (החלקית לפחות) של הציונות הן לא פחות מנס. אלא שלא מדובר באמת בנס משמיים, כי אם במעשי ידינו הגשמיים. בעבודה קשה, בעמל רב, בדם שפוך, במדיניות חוץ נבונה (ברוב הזמן), בעסקאות נשק ובבריתות. וגם במעשי עוול רבים. אבל לא ידוע לי על הרבה מדינות שהצליחו בתקומתן להמנע מעשיית עוול.

האם, כמו שכותבת נעמה כרמי (בהתייחסותה ללבטיו של רינו צרור), אין למפעל הקולקטיבי הזה, הידוע בשם "מדינת ישראל", קיום נפרד מזהותם של הפוליטיקאים הנאלחים המנהיגים אותו כיום? האם אין במה שנבנה כאן, בכל זאת, איזושהי תפארת?

וְהַפִזְמוֹן מוּכָר לְכוּלָנּו:
"וְנִמְשֶכֶת שַיָירָה
מִן הַמֵאָה שֶעָבְרָה,
רְחוֹקִים כְבָר הַיוֹצְאִים
אִיכָרִים וַחֲלּוצִים
שֶעָמְלּו עָבְדּו בַפֶרֶךְ
בְלִי לִרְאוֹת אֶת סוֹף הַדֶרֶךְ".
וְאָכֵן, אֲנַחְנּו שוֹנִים.

אֲנַחְנּו צַבָרִים
לְצַד עוֹלִים חֲדָשִים,
בְנֵי עֲדוֹת הַמִזְרָח וְאַשְכְנַזִים.
עָלִינּו מֵאַפְרִיקָה וּמֵאָמֶרִיקָה,
מֵאַסְיָה וּמֵאֵירוֹפָה.

אֲנַחְנּו דָתִיִים וְחִילוֹנִים,
חֲרֵדִים וּמָסורְתִיִים.

הִגַעְנּו מִגֶטָאוֹת וּמִמַחֲנוֹת,
נִמְלַטְנּו מֵעָבָר אָיוֹם
וּמֵעֲתִיד מְאַיֵים עוֹד יוֹתֵר, שֶהִמְתִין לָנּו אֵי שָם.

פָרַצְנּו חוֹמוֹת מִבַרְזֶל
וְהִבְרַחְנּו גְבוּלוֹת אֲטּומִים.

אֲחֵרִים עָזְבוּ עָתִיד מַבְטִיחַ,
עוֹשֶר וְהַצְלָחָה,
וְרַבִים רַבִים כְבָר נוֹלְדוּ כָאן, בְאֶרֶץ הָאָבוֹת,
בְתֵל אָבִיב וְבִירוּשָלַיִם,
בְקִרְיַת-שְמוֹנָה וּבְאֵילַת,
בְבֵית-אֵל וְבִנְתִיבוֹת.

(מתוך נאום יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין בטקס הדלקת המשואות)

אולם כשהתפארת הזו מתנפצת על קרקע הציניות, מלאכת מחשבת של שימוש נלוז במעמד הרם ובממלכתיות כדי לקדם ולהכשיר אג'נדה פוליטית צרה שמפלגת את הציבור הישראלי כבר חצי מאה, ותוך כדי גם מקפידה באדיקות להתעלם מקיומם של כחמישית מהאזרחים (ולא אזכיר הפעם את דחיקתם החוצה של הנתינים); וכשהמנצח על כך הוא אסיר ציון לשעבר, שחווה על בשרו רדיפה ואפליה מצד המשטר, אך חציית הקוים משום מה לא מטרידה את מצפונו – קשה לי להאשים את כל מי שמתקשה לראות מבעד לכל זה איזושהי תפארת.

***

לפני מספר ימים שוחחתי עם עמית לעבודה, גם הוא תושב כפר סבא, על הפארק העירוני. ידידי ציין בפניי שנפתחה פינת חי חדשה, המהווה אטרקציה לילדיו.

"שמעתי שהעירייה גובה כמה שקלים דמי כניסה. מה, גם מהמבוגרים?" ניסיתי כדרכי להתבדח.

"כן", הוא השיב. "ניגשתי לשומר ושאלתי אותו על זה. הוא אמר לי שזה כדי שהערבים לא ייכנסו. שמע", הוא רצה להדגיש בפניי רגע לפני שיצא מהרכב, "זה עושה את העבודה".

וזה הדבר היחיד שאכתוב השנה על יום השואה.

***

* לכל מי שלא מצליח לקרוא מאמרים שקישרתי מאתר "הארץ", ניתן להיכנס אליהם מתוך דף הפייסבוק של הבלוג.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “הימים הנוראים

  1. יניב, תודה על הפוסט. קראתי את מה שכתבה נעמה כרמי, קראתי גם פוסטים של אחרים. וכעת את הפוסט שלך. קודם כל, סחטין על הביקורת הגלוייה של כולם נגד כולם. זה מראה שעברנו (במיוחד הדור הצעיר יותר) מפאזה של קידוש מיתוסים לפאזה של ניפוצם. אני לא רוצה להאריך יותר מדי, אבל הביקורת הנשמעת כעת והסלידה מטקסים ומ"ניצול הבמה לצרכים פוליטיים", נשמעה ותישמע תמיד בעקבות חלוף הזמן והדורות. את יוסף טרומפלדור הפכו למיתוס "תל חי". חגגו אותו כל שנה בי"א באייר. מערכת החינוך יצרה הילה סביב ה"גבורה" של ה"גידם". מחקר ידוע בדק את דעיכתו של מיתוס תל חי והראה שבגלגוליו האחרונים מה שנאמר "כביכול" על ידי יוסף טרומפלדור "טוב למות בעד המולדת" הפך לאמירה ברוסית שמוטב לא לחזור עליה.
    כידוע, אני חוקרת מיתוסים – (בקרוב יצא לאור ספר שכתבתי על מיתוס מלחמת יום הכיפורים – עוד אירוע שכשמגיע יום השנה שלו ויוצאים כל כך הרבה ספרים חדשים ומתפרסמות כתבות רבות עליו נשמעים קולות שכל זה הפך ל"פסטיבל" מוכר ואף מיותר) – ואני רואה במו עיני כיצד חוויות ישירות של דור נחשבות מקודשות ומעצבות זהות בעיניו והדורות הבאים מואסים בזה. זו אינה ביקורת, זו אמירה מדעית. מי שחווה על בשרו טראומה היסטורית רוצה להנציח אותה. בנוסף, נאומים בטקסים תמיד ניצלו את הבמה הזאת – טקסים לאומיים. אבל יש להבחין בין רטוריקה במועד טקסי לבין רטוריקה של בחירות לדוגמה. בטקס לאומי אין משמעות לרטוריקה פוליטית. זכותם של מנהיגים פוליטיים מימין ומשמאל לנצל במות אלו. רק הביקורת על כך היא שמעצימה את האפקט, (לתשומת ליבם של המבקרים…)
    מקווה שלא תקבל את התגובה הארוכה שלי כביקורת אלא כמשוב די מדעי למה שאתה מרגיש ומה שמרגישים אחרים.

    • שלום תרצה,
      קודם כל, תודה על תגובתך. אני לא נרתע מתגובות ארוכות (להיפך) ובוודאי שלא מביקורת. אין צורך שתיזהרי כ"כ בלשונך, אך אני בכל זאת מעריך זאת.

      העלית נקודות טובות. מיתוסים, בבירור, הם כלי בידי המדינה כדי לקדם ערכים המשרתים אותה. טרומפלדור ומיתוס הגבורה עוצב בזמן שהיה ברור לכל שהקרבה ולחימה נחוצים להשגת העצמאות. כיום לחברה הישראלית אין אחדות מטרה כ"כ ברורה (אם כי הימין עושה ככל שביכולתו ליצור כזו).

      אין ספק שמיתוסים תמיד היו ותמיד יהיו. ואין ספק שפוליטיקאים ינצלו לרעה את הבמות שיעמדו לרשותם. אני לא משוכנע שזה זכותם, ואני לא חותם על קביעתך שאין משמעות לרטוריקה פוליטית בטקס לאומי שלא לפני בחירות. יחד עם זאת, אני סבור כמוך שטוב שביקורת נשמעת ומעלה את המודעות לכך (מבחינתי שתעצים את האפקט, אדרבא), וחשוב מאוד שביקורת זו תהיה לגיטימית בציבור ובתקשורת המיינסטרים, מה שהולך ומתערער בשנים האחרונות.

      לסיום, אשמח אם תעדכני אותי (או לפחות את הקוראים בבלוג שלך) על יציאת ספרך. מלחמת יום כיפור מהווה לא רק טראומה ראשית בתולדות המדינה, אלא גם טראומה משפחתית.

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s