למען הסדר הרע

שלוש וחצי לפנות בוקר. דופקים על הדלת. חיילים. דופקים חזק כי כולם ישנים. קמנו. לא הבנו. משטרה צבאית, לוכדי עריקים, מחפשים את אחי, סטודנט המתגורר במעונות האוניברסיטה העברית ביום, מילואימניק עריק המבוקש בדירת הוריו בלילה. אחי מן הסתם לא היה בבית – הוא הרי גר במקום אחר. אבל את ההמולה, הצעקות, האיומים, החוויה של זרים מוחלטים מפשפשים לך בבית באמצע הלילה, כשאתה לבוש פיג'מה, תחושת ההשפלה וחוסר האונים – זו היתה מנת חלקם של דיירי הבית, כלומר אני והוריי, אנשים בשנות ה-50 לחייהם. אחד החיילים קרא לאבא שלי "אבא'לה". טוב, הוא באמת יכול להיות אבא שלו. את המילה "אדוני" ואת המורכבות הטמונה בכל מפגש בין חיילים לבין אוכלוסייה אזרחית לא טורחים ללמד בצה"ל (אלא אם מדובר באוכלוסייה אזרחית ממגזרים בעלי לובי חזק בכנסת).

הריטואל הנ"ל חזר על עצמו מספר פעמים לאחר מכן בשלושת החודשים הבאים. בכל פעם עם אותה תוצאה: אחי לא נלכד, אבל שגרת יומם ולילם של משפחתו הופרעה. החיילים נכחו בביתנו גם בלילות שהם לא באו לבקר. היו לילות שהתקשיתי להירדם, ולעיתים דמיינתי רחשים מאחורי הדלת, וקמתי לבדוק. אני מתאר לעצמי שעל הוריי זה השפיע לא פחות, וכנראה יותר. הפכתי את האינטרנט בניסיון למצוא מה החוק קובע במצבים כאלה, ומה סמכותם של שוטרים צבאיים בביתי. כתבתי מכתבים, אני כבר לא זוכר אם קיבלתי תשובות או אם אפילו שלחתי אותם. כנראה שהם מאוד עזרו.

בסופו של דבר הלחץ עלינו השיג את מטרתו. אחי הסגיר את עצמו, עמד למשפט וקיבל את עונשו. לאחר מכן הוא מצא דרך "כשרה" להשתחרר ממילואים.

*

הסיפור הנ"ל יכול להוות אינדיקציה נוספת לחוסר התוחלת, אם לא לומר טמטום, שמאחורי כל הרעיונות לגייס חרדים בכפייה. הוא יכול להמחיש את הגיחוך שבהמשך ההסתמכות על גיוס מחובה ולא מרצון בעידן שבו הכל כבר הופרט, למעט הנשמה שנותרה מולאמת לעד. ניתן להדגים היטב באמצעותו את היעילות הרבה של המערכת שלא ניתן לקצץ ממנה אפילו שקל בלי להסתכן בשואה נוספת. הוא אפילו עשוי להסביר מדוע "מעמד הביניים" (כלומר, כל מי שלא משתייך לאף מגזר) משווע למפלגה סקטוריאלית שתשיג לו את ה"הנחות" שסקטורים אחרים מקבלים, בלי להבין את אי היכולת המובנית לתת "הנחות" כאלו לרוב האוכלוסייה (נכתב יותר משנה לפני הצלחתה של "יש עתיד").

אבל בחוויה המפוקפקת הזו נזכרתי דווקא בגלל אירוע אחר, שגם בו מככבת יחידה של צה"ל, גם הוא מתרחש לפנות בוקר, וגם בו פועלים חיילים כנגד אוכלוסייה אזרחית, אם כי הפעם ללא זכויות של אזרחים. בארוע זה נשלחו 30 חיילים (!) מיחידת דובדבן (!) כדי לעצור מיידה אבנים מתוך ביתו, על דייריו. טוב, שיגידו תודה שלא עשו לו "סיכול ממוקד", בכל זאת הטרוריסט המסוכן הזה הסתתר מאחורי אוכלוסיה אזרחית (משפחתו) תוך ניצול מוסריותו הרבה של צה"ל. והמשימה אכן בוצעה בדרך היחידה שצה"ל מכיר: פיל בחנות חרסינה (אלא אם, כאמור, מדובר בפעולה מול אוכלוסיה בעלת לובי חזק בכנסת. במקרה הזה – not even close).

אני לא אכנס למלכודת של דוברי צה"ל בתחפושותיהם השונות עם נימוקי בטחון וסרטון ההסברה המגוחך שצה"ל הנפיק, בו רואים נשים צווחות מפחד, מאיימות על חיילינו האמיצים עם סכין לחיתוך חלווה וקוצץ ציפורניים, תוך שהן מגוננות בגופן על האוסאמה בן-לאדן הפוטנציאלי הזה. במציאות של ימינו, לאחר שהשיח הציבורי הפשיט את המוסלמים משארית אנושיותם, אף אחד כמעט לא מסוגל לשים את עצמו בנעלי הנשים הללו. במציאות של היום, אף אחד לא יכול לראות בהן הצד המותקף, כשפלשו לביתן באמצע הלילה חיילים של צבא זר, צבא שכבר גבה ממשפחה זו קורבן אחד חודשים ספורים קודם לכן. עבורנו, הן התוקפן באופן אוטומטי, ואינני מבין למה צה"ל טורח בכלל לספק "ראיות" לציבור שלא רק שממילא לא מאמין לצד השני, הוא אפילו לא מבחין בקיומו. גם לא כשצד זה מביא ראיות ערוכות משלו. כידוע, רק צה"ל מורשה לערוך סרטים.

אבל חוט עבה קושר בין המקרה הזה מהחודש האחרון בכפר בודרוס לבין המקרה של משפחתי מלפני עשור בכפר סבא. חוט עבה קושר בין הפלסטיניות הצווחות שצה"ל קרע להן את הצורה לבין ההורים שלי, שלמזלם נולדו יהודים ולכן זוכים לאיזושהי הגנה של החוק. ותסלחו לי, הוריי היקרים, אם נפגעתם מהאנלוגיה. בשני המקרים, צה"ל איננו פועל משיקולי בטחון, אלא אם מותחים את תכולתם עד שהם מכילים כבר הכל למעט חורים שחורים, אולי. בשני המקרים, צה"ל מנצל לרעה את פגיעותה של אוכלוסייה אזרחית, תוך חיקוי העקרון מאויביו אותם הוא מגנה בשל כך. בשני המקרים, צה"ל מפעיל טקטיקה חסרת כל סיכוי לאורך זמן בשל האסטרטגיה הרעועה שהכתיב לו הדרג המדיני.

ובעוד שכולם רואים את האבסורד שבהקצאת משאבים ללכוד עריק שלמחרת ישתחרר על סעיף רפואי, זאת במקביל למתן פטורים גורפים ושירות מקוצר למגזרים מיוחסים, מעטים רואים את האבסורד במחזה הפלסטיני. יתרה מזו, מקיר לקיר כמעט מסכימים עם עמדתו של יאיר לפיד מלפני שנה: "צה"ל אינו מנגנון חושך אלא צבא מוסרי המגן על חיינו". מכאן כמובן מוכרח לנבוע שמעשיו תמיד מוצדקים מראש ("אני תמיד תומך בעמדת מערכת הבטחון", כתב בפייסבוק מייצג הקונצנזוס הלאומי דאז).

אלא שאין חובה בקיומו של "מנגנון חושך" כדי לפעול ברשעות. רשעות איננה חייבת להיות מכוונת (ובצה"ל אכן ברוב המקרים היא איננה מכוונת, למעט ה"עשבים השוטים" כמובן). הרשעות – ה"חושך" – של צה"ל היא אינהרנטית למשימות של צה"ל בשטחים, היא מבנית, או כפי שניסח זאת לפיד בעצמו: היא "מנגנונית". פשוט אין דרך אחרת למנוע שוב ושוב מאוכלוסיה חסרת כל זכויות להתקומם כנגד הצבא הזר. צה"ל, שיודע בכל רגע נתון איפה נסראללה מתחבא ואיפה בדיוק נמצא משלוח הנשק המסוכן התורני שצריך להפציץ, מסוגל למצוא דרך לעצור את מיידה האבנים בלי לפגוע במשפחתו. אבל הפגיעה במשפחה הפלסטינית איננה כורח מצער – היא חיונית לצה"ל. גם אם הפגיעה בגוף וברכוש איננה הכרחית ובמקרים רבים אכן איננה מתרחשת, הפגיעה בנפש היא החיונית – התזכורת התמידית שצה"ל ריבון בכל עת לפרוץ לביתך באישון הליל, אם רק ירצה, ואין שום דבר שתוכלו לעשות כנגד זה. היא חיונית למען יראו וייראו, כדי שכל משפחה ומשפחה בגדה תדע מה מחירו של יידוי אבנים מצד אחד מבניה, כדי להרתיע מיידי אבנים פוטנציאלים אחרים. כשם שהפגיעה במשפחות עריקים חיונית, לא באמת כדי ללכוד עריק כזה או אחר שממנו לא ייצא לצה"ל דבר, אלא למען יראו וייראו, כדי לעבור מפה לאוזן ולהרתיע עריקים עתידיים.

בשני המקרים, צה"ל אינו שומר על הבטחון, אלא רק על הסדר המעוות הקיים – סדר שבו יש מעמד של אזרחים ומעמד של נתינים, סדר שבו אדם מגויס בכפיה אלא אם יש לו לובי פוליטי או הוא מוכן לשקר לרופא. תרשו לי להתנבא שהסדר המעוות הזה לא יחזיק מעמד עוד זמן רב.

*

(מתוך דף הפייסבוק המושחז של ג'ון בראון)

*

כתמיד, ניתן לקרוא את הקישור לכתבה של "הארץ" מתוך דף הפייסבוק של הבלוג (היכנסו לתגובה הראשונה בפוסט הרלוונטי).