סבתא סועד

סבתא, סבתא יקרה,

אני מתגעגע אלייך מאוד. כבר הרבה זמן שאני מתגעגע, הרבה זמן שאת נמצאת אבל חסרה, שאני מבקר אותך בבי"ח או בבית-אבות ושובר את השיניים בנסיון לחייך אלייך תוך כדי שהגרון נחנק. הרבה זמן שאני מתגעגע לנשק אותך ראשונה מבין כולם כשאני נכנס, ואחרונה חביבה כשאני יוצא. הרבה זמן שאני מתגעגע לשמוע אותך צוחקת, מתגעגע לשחק איתך מנגוז או צ'ייניס, מתגעגע לשמוע אותך קוראת לי בדאלק, או יניבי. או אומרת את המילים המיוחדות שלך, שלא נוכל לשכוח לעולם: מעאקף, מא קתיג'י, ווקע מזאלק, וכמובן את השאלה הנצחית שלך, שאותה שאלת אותי בכל גיל: ג'ואן? (רעב?) "בדעת אבוק, ג'ואן?"

כמעט שנתיים תמימות שאת חסרה לנו, ואוהה.. כמה עוד תחסרי לנו. שנתיים תמימות שכבר התחלנו להתאבל עלייך, בעודך בחיים, לנוכח ההדרדרות הבלתי-נמנעת במצבך. אבל כמה שלא התאבלנו, כמה שלא כבר התכונַנו לרגע הבלתי-נמנע הזה – עדיין, הרגע הזה של להיפרד ממך סופית קשה כל-כך, ובלתי אפשרי. לא רק עבורי, אלא עבור כל המשפחה שלך. את יכולה להסתכל פה סביב ולראות כמה חשובה היית לנו, כמה אהבה עוררת מאיתנו, כמה אנחנו לא יכולים בלעדייך. אַת הלב הפועם של המשפחה, ועכשו נותרנו בלי חמצן.

את כל זה הרווחת ביושר, בזכות האהבה והמסירות שלך לנו. ועוד איך ביושר. זה אנחנו שנותרנו חייבים. כל החיים ניסיתי להחזיר לך את החוב, אבל אף פעם לא התקרבתי אפילו. ואת אף פעם לא ביקשת מאומה. לאף אחד לא היה סיכוי מול המסירות שלך למשפחה, מסירות כה אדוקה ושלמה שכבר לא מייצרים כזו כיום. מסירות של לארח את המשפחה בכל שבת ובכל חג. כל שבוע לבשל לגדוד, במשך שנים! עמוק לתוך גיל הפנסיה, בלי חופשות או ימי מחלה. מסירות של אף פעם לא לסרב, תמיד עם דלת פתוחה וזרועות פתוחות. בכל צרה, ידעת להקשיב באמת ולמצוא מילים מרגיעות ומנחמות, כמו שאף אחד אחר לא ידע. מסירות של לטפל בסבי כשחלה, מסביב לשעון, ברמה של אחות בבית-חולים. מסירות של לגדל את כל הנכדים – כל הנכדים – כאילו היו ילדים שלך. כפי שפעם אמרת לי ולא אשכח לעולם: "אני אוהבת אתכם לא כמו נכדים, אלא כמו ילדים שלי". עכשו אנחנו יתומים.

מה שאני מבין כיום, אבל לא כל-כך הבנתי בזמן אמת, זה שהמסירות שלך נבעה למרות שחיית חיים מאוד קשים, וכנראה דווקא בגלל חייך הקשים, מתוך רצונך לגונן עלינו. כמה קשים היו חייך. פעמיים הקרבת קורבנות לסכסוך הדמים הממאיר הזה. פעם אחת כשנאלצת לעזוב את ארצך, מולדתך, שבאמת אהבת, ועלית ארצה חסרת כל למעברות, לעוני, וליחס המחפיר שקיבלו העולים מארצות ערב. לא סתם אהבת לספר לנו על הילדות שלך בנצריה, על הבית הגדול והנהר, על אבא שלך שפינק אותך, ועל עצים עם פירות בטעם אחר לגמרי. ופעם שניה במלחמת יום כיפור, כששילמת את המחיר הכי כבד שיש.

על הכל הצלחת להתגבר, סבתא, על הפליטות, העוני והשכול. מהדלות של המעברות הקמת משפחה לתפארת, אהובה ומוגנת, שכיום לא חסר לה דבר, מלבדך. ומלבד סבי ומאיר.

נוחי על משכבך בשלום, סבתא. נוחי יחד עם סבי. תנוחו סוף סוף! אתם את חלקכם עשיתם מעל ומעבר, ועכשו תורנו להמשיך בדרככם.

*

סבתא סועד ז"ל
נולדה בערב פסח, תרפ"ט, בעיראק.
הלכה לעולמה בכ"ו בתמוז, תשע"ג, 4.7.13, בכפר סבא.
אהבת אותי כמו בן. אהבתיך כמו אם.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים, כפי שהיא צרורה בליבי. יהי זכרך ברוך.

5 מחשבות על “סבתא סועד

  1. קבל את תנחומי.
    שלא תדע עוד צער.

    שאלה: האם "בדאלק" היא ממש מילה, מה פירושה? אתמול היינו בירושלים ונכנסנו לשוק מחנה יהודה. מישהו דיבר אתי במבטא עיראקי כבד וכל הזמן שמעתי – "בדאלק". …

    • תודה, תרצה!

      בדאלק היא אכן מילה, ופירושה: "כפרה" – ממש באותו אופן ומשמעות שמשמשת המילה 'כפרה' (ליתר דיוק, המשמעות המילולית היא "כפרה שלך", ולכן הוגים את זה טיפה שונה כשאומרים לזכר ולנקבה).

      ואם כבר בפירושים לשוניים עסקינן, שמה הרשמי של סבתא הוא סעידה, שמשמעותו שמֵחה. השורש ס.ע.ד. מופיעה גם בשמה של מסעודה משדרות, אותו כינוי עדתי (ולכן גזעני) הניתן לסמל את האשה הפשוטה בפריפריה (השווי ל'מבחן בוזגלו'). אילו היו מעברתים את שמותיהן של סבתא ושל מסעודה, אני מניח שהיו קוראים להן "שִמחה" (או שמות מודרניים יותר: אושר/אושרת/אושרי ושלל ההטיות), שמות שכנראה לא היו מעוררים שום גנאי.

  2. מרגש ועצוב. סבתות הן הרבה פעמים משמעותיות כמו הורים, אם לא יותר… נשיקות מאתנו.

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s