"אני מתכבד להזמין את מי שהיה הראשון שהבין את גודל הסכנה של מדינה דו-לאומית, רתם את כל הגורמים בארץ ובעולם לסייע במניעת הסכנה, ודואג בלא ליאות למשפחות שאיבדו את היקר להן מכל."
(טקסט מדומיין שקיבל את השראתו מטקסט לא פחות הזוי)
אנטישמיות
46 שנים לאחר שנכבשו השטחים, מצא לנכון עיתון "ידיעות אחרונות" ליידע את קוראיו על מה בכלל כל הסיפור הזה. ההחלטה לעשות זאת התקבלה יום לאחר הפרסום על החרם האירופי, ללמדנו שהקביעה האנטישמית הישנה שליהודים אכפת רק מכסף היא נכונה. ייתכן שבקרוב נגלה ממה באמת עושים מצות.
אבנים הורגות
די לכיבוש! בוגי בוגי אל תדאג עוד נפגוש אותך בהאג.
יהודי לא עוצר ילד יהודי
סיפור אמיתי
בשבוע שעבר הסעתי את הבת שלי לגן, בדרכי לעבודה. כעבור כמה שעות, שמתי לב שמשהו אינו כשורה. נלחצתי והתחלתי לעשות טלפונים. מיד אחרי שגיליתי שאין לי איך לחייג, הבנתי: שכחתי את הסלולרי באוטו. רצתי בבהלה אל הרכב, כשבדרך מחשבות אימה חלפו בראשי: מה אם קיבלתי הודעה ממש חשובה בוואטסאפ? מה יהיה אם הלכה הבטריה? מה אם אראלה התקשרה? שטוף זיעה, מצאתי את הסלולרי איפה שהשארתי אותו, במושב הקדמי, בריא ושלם. בו ברגע נדרתי נדר: ממחר לא אשכח יותר את הסלולרי ברכב. אני אשים אותו מראש במושב האחורי, ליד הבת שלי.
חיים שרירותיים 
לגבי הסיפור האמיתי – אתה רק מוכיח את הטענה שלי שלא קיים בעולם נושא שאי אפשר לצחוק עליו.
לגבי ההתנחלויות – לדעתי העניין הוא כזה: האיחוד חייב היה להביע עמדה נחרצת ובעקבות אילוצים כאלו ואחרים, היה חייב לעשות את זה בתאריך שבו עשה את זה. מצד אחד, החרם הוא חשוב כדי להבהיר שההתנחלויות אכן לא חוקיות. מצד שני, מעניין אותי מה דעתו של האיחוד על הפגיעה בעובדים הפלסטינים שיכולים להנזק מהמהלך. לא שאני אומר שצריך לבטל את החרם אבל סתם מעניין אותי מה אכן תהיה ההשפעה על הפלסטינים אשר מועסקים במפעלים המוחרמים והאם האיחוד נתן על זה את הדעת. אשמח לדעת מה אתה חושב בעניין.
לגבי רמת הגולן – אני מודה שכאן אני לא מבין את פשר העניין. הגולן נכבש במלחמה שישראל פתחה בה בדיוק כמו הגדה המערבית. אבל, לעומת הגדה המערבית, 100% מהתושבים בגולן נהנים מאזרחות ישראלית כחול-לבן והנם שווי זכויות וחובות על פי החוק (על הנייר, לפחות). את הגולן כבשה ישראל מידי הסורים שלא ידועים בחיבה הגדולה שלהם לזכויות אדם (לא שזה מצדיק את הכיבוש). הרי בשום תסריט עתידי, בדיוני ככל שיהיה, אף אחד לא חולם להחזיר את הגולן לסורים. בנוסף, אני בטוח שתוכל למצוא הקבלות מעניינות בחלקים האחרים של עולמנו הקטן בו שטח סופח בעקבות מלחמה, התושבים קיבלו זכויות מלאות ובזה נגמר הסיפור. אז שוב – ואני שואל מתוך סקרנות נטו – למה הגולן נכנס לכל העסק הזה של החרם? איך זה קשור להסדר עם הפלסטינים?
אשמח לקרוא את תגובתך!
גרישה.
היי גרישה,
לא היה ניתן לעולם להטיל סנקציות אם היו מתחשבים באוכלוסיה הכבושה. דרום אפריקה זו הדוגמא הקלאסית, אבל גם הסנקציות שהוטלו נגד עיראק של סדאם חוסיין פגעו בעיקר באוכלוסיה בה הוא רדה (וזו היתה פגיעה אנושה מאד).
מאז מלחמת העולם הראשונה, וביתר שאת לאחר השניה, התקבע חוק בינ"ל שמדינה איננה יכולה לספח שטחים שכבשה במלחמה, בין אם זו מלחמת מגן או תוקפנות (איך תוכיח שזו לא היתה "התקפה מונעת"?). זה א.ב. כדי למנוע מלחמות. ולכן לא תמצא את הדוגמא שאתה מחפש. המקרה של צפון קפריסין – שטח שכבוש מקפריסין – ממחיש זאת היטב. קפריסין באיחוד האירופי, צפון קפריסין לא. ולא, לא תמצא מקדונלדס בצפון קפריסין (מה שמעיד שבכל כיבוש יש לפחות דבר אחד טוב). קרא גם פה.
הגולן הוא שטח כבוש, ע"פ כל הגדרה בינ"ל אפשרית. למעשה, כיבושו יותר מובהק משפטית מהכיבוש בגדה, שכן בניגוד לגולן, הגדה מעולם לא היתה תחת ריבונות מוכרת של אף מדינה טרם שנכבשה (זה הרציונל מאחורי דו"ח אדמונד לוי, ראה כאן). ומה לעשות, כיבוש הוא כיבוש, גם אם מחילים באורח חד-צדדי ריבונות עליו, וגם אם המשטר הנוכחי בסוריה איננו לגיטימי בפני עצמו. העברת אוכלוסיה לשטח כבוש מנוגדת לחוק הבינ"ל, ונועדה למנוע אפשרות של החזרת השטח לבעליו, מתי שיאפשרו התנאים.
אילולא התנחלה ישראל בשטחים אלו (הגדה והגולן, ובעבר גם עזה וסיני), אלא היתה פועלת לפי האמנות הבינ"ל (קרי, מחזיקה בשטחים כפקדון ופועלת לטובת תושביהם), החרם האירופי לא היה מגיע לאויר העולם מלכתחילה. 18 שנים החזיקה ישראל בשטחי דרום לבנון, ואף אחד לא פצה פה, כי לא היה לאף אחד ספק שאין לנו תביעות על השטח. במילים אחרות, הבעיה היא לא בעצם הכיבוש, שיכול להיות מוצדק משפטית, אלא באופן שבו ישראל פועלת בשטחים שכבשה.
איכשהו יוצא שגם עניין החרם האירופאי קשור למעשה או למחדל של יאיר לפיד. אני אסביר:
ה"מרכז" הפוליטי הישראלי, יהיה אשר יהיה, אימץ בשמחה את קו המחשבה הלפידי- טומי ויאיר גם יחד. עיקרו של קו המחשבה הזה: כיוון שהסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו פתיר בעתיד הנראה לעין (כשה"עתיד הנראה לעין" הוא משתנה שיכול לקבל כל ערך, ובלבד שיהיה גדול מ 20 שנה), הרי שמשימתה של ישראל הוא לנהל את הסכסוך.
בשבוע שעבר התברר שאנחנו לא מנהלים את הסכסוך- הסכסוך מנהל אותנו. 46 שנה+ אנחנו מסתובבים מסביב לסכסוך, ומתרכזים בעיקר במשחק שח פנים ישראלי. אני עוד זוכר, בשנות אוסלו העליזות, ויכוחים פוליטיים מרים בפאנלים שונים, בין "ימין" ל"שמאל", בשאלה- האם עלינו להחזיר 95% משטח הגדה והרצועה לפלסטינים (שמאל, כולל ביילין), או שמא 85-90% (ימין פרגמטי- מיכאל איתן נניח). שלא לדבר על ירושלים- האם עלינו לחלק אותה בין מזרח ומערב, ואף מילה על העיר העתיקה (שמאל), או שמא ניתן יהיה לספח לרמאללה קמ"ר מרובע אחד או שניים שיחשבו כ"ירושלים המזרחית", ואף מילה על העיר העתיקה (לא שמאל).
בין לבין גם סיפחנו חד צדדית חלקי שטח שכבשנו, הכרזנו על "התנחלויות בטחוניות" ו"גושי התישבות" שעליהם "אין מחלוקת בין ימין לשמאל", והשתמשנו בנימוקים טאוטולוגיים בנושאים שונים, למשל" אריאל היא "עיר", לכן ברור שהיא "תישאר בריבונות ישראלית" (ולעזאזל המפות)
והנה, באים האירופאים המנוולים, ומסרבים לקבל את ההישגים הפנים הישראלים שהושגו ב 46+ השנים האחרונות. הביורוקרטים הגרמנים האלה (וכולנו יודעים כמה יעילה היתה הביורוקרטיה הגרמנית בפעם הקודמת שהיא הופנתה נגד יהודים) פותחים מפות(!) ישנות(!!) שמופיע בהם הקו הירוק(!!!), ומחרימים גם את אריאל, רמת הגולן, גילה, הגבעה הצרפתית. השתגעו לגמרי.
יהיה מעניין לראות את האבן הכלכלית הראשונה נופלת- נניח בנק שיש לו סניף בגבעה הצרפתית, ושבעטיו נפסלת לו עיסקה גדולה באירופה
מסכים עם כל מילה, אורן.
ה"מרכז" הישראלי (לשעבר ידוע כ"שמאל המתון", אך הוא עבר הסבה בעקבות האינתיפאדה השניה והסתה בלתי פוסקת נגד השמאל) איבד את אמונו בחזרה לשלטון דרך השמאל, ולכן הוא גם איבד כל עניין ב"תהליך השלום" וחובר שוב ושוב לימין הפוליטי (כתבתי דברים דומים לפני למעלה משנה, אולי זה יעניין אותך).
אבל חמור מזה, גם השמאל כבר איבד כל תקווה לחזור לשלטון דרך הטיקט המדיני, ומפלגת העבודה זנחה את הטיקט הזה למעשה כבר ב-2006. למעשה, הנצחון הפוליטי החד-משמעי של הימין היווה כנראה את אחד הטריגרים לאירופה להפסיק לחכות למשיח ולפעול בעצמם. יהיה מעניין אם הצעד הזה יטרוף את הקלפים הפוליטיים מחדש. אני מאז ומתמיד הייתי סקפטי. עוד באירופה.
"יהיה מעניין לראות את האבן הכלכלית הראשונה נופלת- נניח בנק שיש לו סניף בגבעה הצרפתית, ושבעטיו נפסלת לו עיסקה גדולה באירופה"
מצטער להפסיק לכם את חגיגת הזלת הריר אבל האם שלום אכש"ף בתור ארגון לא נכנס לקטגוריה? מה יהיה על היורו?
שלום עכשיו הם בנק? היורו יושב בגבעה הצרפתית?
הזכרת לי את הבית האחרון של השיר הזה:
הם לא בנק אבל ארגון כלכלי לכל דבר ועניין שמשלמים לו ביורו על עבודה בשטחים הכבושים, לכן במקום יריב גוגלהיימר הייתי מודאג…
דרך אגב האבן הראשונה שנפלה הייתה על ראש האיחוד האירופאי:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/259816
מסתבר שגם לישראל יש מה לעשות בנידון – מודה שלא ראיתי את זה בא.
יישר כוייח רק לא להשבר.
קראתי את הטקסט הנבואי בחלקו שלך. מסכים עם רוב רובו של הניתוח. הייתי רוצה, אבל, להתמקד בנקודה אחת מהתגובה שלך למעלה, ולפתח אותה:
כתבת על השמאל הישראלי שהוא "עבר הסבה (ל"מרכז") בעקבות האינתיפאדה השניה והסתה בלתי פוסקת נגד השמאל". אני חושב שלהסתה אין קשר לתהליך. השמאל הישראלי עובר מסע של הסתה והשפלה שהולך שלושים שנה ויותר אחורה. חדי הזיכרון (או סתם קשישים) ירחיקו עד ל"קיבוצים עם בריכות השחיה" של בגין, וה"שמאלנים ואמצעי התקשורת" של אריק שרון הרדוף, בשלהי כהונתו כשר ביטחון. הלך הרוח הזה בימין היה קבוע, עם עליות וירידות שונות, ולא השתנה באופן מהותי.
מי ששינה את המפה הפוליטית הישראלית, במו ידיו, היה אהוד ברק. הוא לקח מחנה פוליטי ורעיוני שלם, וריסק אותו לתוך קרחון, אי שם בשנת 2000. השמאל הישראלי מעולם לא התאושש מזה. הניסיון של יוסי ביילין לבנות מחדש חוט שידרה מדיני-רעיוני דרך "יוזמת ז'נווה" נקבר באפקטיביות דרך תכנית ההתנתקות האווילית של אריק שרון, שבזכותה אנחנו חיים במציאות של טילי קסאם שמגיעים לבאר שבע, אשדוד, ראשון לציון, וגם תל אביב וירושלים (אם כל כך דחוף היה לו לפנות את המתנחלים מהרצועה- אהלן וסהלן. אבל למה להוציא משם את הצבא למה?).
המשאל הישראלי היה אוונגרד מדיני במשך הרבה שנים: הכרה בעם פלסטיני, נכונות לדבר עם ערפאת המוקצה, תמיכה במדינה פלסטינית, אפילו חלוקת ירושלים. על פניו, נראה שהאוונגרד ניצח- האידיאולוגיה השמאלית לשעבר היא היום המיינסטרים המדיני בישראל- אותו "פתרון שתי המדינות" הכה פופולארי. אלא שהדיון בנושא הזה הוא בעצם ה Safe Zone של החברה הישראלית דהיום. המרכז ימין מרגיש בוגר, מפוכח, ואחראי, שכן רק דרכו תביא "שלום עם ביטחון", והשמאל הצודק בעיני עצמו יכול להמשיך ולהגיד "את מה שאומרים עכשיו אנחנו אמרנו לפני 20-30-40 שנה. כמה יפים אנחנו!".
מה לעשות, אבל, שאוונגרד צריך להמשיך להיות אוונגרד. השמאל הישראלי הצליח אמנם להנחיל את משנתו לרוב הציבור, אבל כיום נדרשת חשיבה חדשה מחוץ לקופסה. קרוב לוודאי שההסתה נגד השמאל תימשך ואף תתגבר, אבל כמאמר הפתגם הוותיק, לא מפחידים יונה עם יין.
הגיע הזמן לשים על השולחן את נושא הפליטים, ולקדם אותו לראש התור של "נושאי הליבה". הקונצנזוס (בערך) הישראלי מתכנס סביב "זכות שיבה למדינה הפלסטינית", אבל זה לא באמת ישים: יש 3.5 מליון פלסטינים בגדה וברצועה, ומספר זהה של פליטים מחוץ לשם. מדינה לא יכולה להכפיל את אוכלוסייתה מבלי לקרוס, וכבר למדנו שכל בעיה פלסטינית היא בעצם בעיה ישראלית.
כדי לטפל בבעיה, צריך קודם כל להכיר אותה, ובמקרה הזה: להסתכל למפלצת בעיניים. אני בספק אם רוב אנשי השמאל הישראלי בקיאים במספרים, והמספרים זמינים במרחק קליק פשוט בוויקי. 5 מיליון פליטים פלסטינים יש בעולם, כ 4.5 מליון מהם מטופלים ע"י אונר"א, אותו אירגון משוקץ שפירוקו הוא אינטרס ישראלי עליון. 1.8 מיליון מהם נמצאים כבר בגדה וברצועה, 1.9 מליון נמצאים בירדן, ועוד 2 חצאי מליון בערך נמצאים בסוריה ובלבנון.
שיקום הפליטים יכול להיות צעד פלסטיני בונה אמון שישראל מחפשת, ובצדק. אם הם לא יכולים לתת לנו "ביטחון" (שהרי כל נפיחה בכיוון חייל או אזרח מיד מוכרזת כ"טרור" וכהוכחה לכך ש"הם לא רוצים שלום"), אז שיראו נכונות להתפרק מהתביעה המפחידה ביותר שלהם. שיקום הפליטים בגדה וברצועה מקביל, בעיני, לפינוי התנחלויות, צעד שישראל כבר עשתה בהתנתקות.
כדאי לשמאל להציע מתווה ישים לפיתרון: טווח זמן (אני הייתי הולך על 10 שנים), מקורות מימון, והכי חשוב- נכונות ישראלית לקלוט מספר מסוים של פליטים בעצמה. לדעתי 200,000 פליטים למשך 10 שנים הוא משהו שישראל יכולה לעמוד בו. על הדרך היא גם מרוויחה הושטת יד למיעוט הערבי במדינה, שיקבל את "חוק השבות" שלו, גם אם לא באופי ובמימדים של חוק השבות ליהודים.
אלברט אינשטיין אמר פעם "אי־שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות" (או שאולי היה זה אריק אינשטיין? ליאיר לפיד פתרונים). יותר מעשרים שנה אנחנו מטיחים את ראשנו בקיר הסכסוך, ומנסים לשבור אותו עם מקל "שתי המדינות". הגיע הזמן להפוך את המתווה על ראשו, ולהתחיל בקצה השני. לדעתי, שיקום הפליטים על ציר של זמן ישכך חלק גדול מהחשדנות והעוינות בצד שלנו, ויאפשר ביתר קלות את פתרון שתי המדינות, ואפילו את חלוקת ירושלים.
אני מסכים איתך שהסתה נגד השמאל תמיד היתה, אבל אני חושב שכאשר ההסתה הזו מובלת מלמעלה, לעיתים ע"י ראש הממשלה עצמו ("השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים"), וכשמנגד השמאל מאבד אט-אט את בסיסו הפוליטי ואת יכולתו לנצח בבחירות (מה שלא היה בשנות ה-80), כפי שקרה בעקבות כהונתו של ברק (כפי שציינת) – אז יש לזה השפעה רבה ועמוקה יותר. כיום צעיר בתיכון שמגבש את השקפת עולמו מושפע ישירות מההסתה הזו (להצטרף למחנה חבוט כמו השמאל זה כמו להפוך להיות אוהד של קבוצת תחתית).
אני גם מסכים איתך לגבי נצחון האוונגרד של השמאל והצורך בחיפוש אחר אוונגרד חדש. אלא שאוונגרד זה כבר נמצא, ורבים בשמאל הרדיקלי כבר אימצו את מודל המדינה האחת, ובכך שוב אנו עדים לטרגדיה היסטורית שבו השמאל והימין הקיצוניים נפגשים.
אני לא חושב שיש תסריט כלשהו שבו כל הפליטים מהגרים לפלסטין, והמתווים הרלוונטים (ז'נבה, שיחות אולמרט ואבו מאזן) מציינים שמדינות רבות יקלטו את הפליטים. על כל פנים, לי ברור שכל הסכם קבע שייחתם יהיה מלווה בתכנית "מרשל" רצינית הן לישראל (פינוי התנחלויות) והן לפלסטין (קליטת הפליטים והקמת כלכלה עצמאית), בדיוק כדי למנוע את הקריסה ממנה אתה מתריע. אין לי ספק שגם במציאות של משבר כלכלי חריף, הסיוע הזה יישלח וברצון (הוא גם יזניק את הכלכלות המסייעות).
יחד עם זאת, הרעיון שאתה מעלה מעניין, והוא בהחלט ראוי לעלות לקדמת השיח הפוליטי. מאוד מצא חן בעיניי רעיונך לקליטה הדרגתית של פליטים פלסטינים כחלק מ"חוק שבות" ערבי. הצורך לשלב את הערבים באתוס של ישראל הוא חיוני, ואני חושש שבידולם דווקא יילך ויחריף אחרי שיושג שלום ועצמאות פלסטינית. אולם הרעיון מצריך זהירות רבה, לא מול הקהל הישראלי דווקא, אלא הפלסטיני. המשוואה של קליטת פליטים=פינוי התנחלויות איננה בהכרח נכונה. במתווה קלינטון, המשוואה היתה ויתור על זכות השיבה=חלוקת ירושלים. כלומר, המשוואה שלך לא בהכרח תקדם את הפשרה, כי היא שומטת מהפלסטינים את עיקר קלפי המיקוח שלהם במו"מ על ירושלים (אפילו אם ישראל קולטת חלק מהפליטים בעצמה). בכך הצעתך עלולה דווקא לסייע לסרבנות הפלסטינית, ובעקיפין לסרבנות הישראלית.
– לעניין ההסתה: בעיקרון, עד 1994, הטענות שכוונו נגד השמאל נשענו בעיקר על נימוקי "נחלת אבות", ובחלקן היו בעלי נופך בטחוני תיאורטי ("אם ניסוג מהשטחים יקרה כך וכך", בשנים 1981-1992 פלוס מינוס).
הסכמי אוסלו הפכו את נימוקי הימין לפרקטיים. הנה, השמאל בשלטון, יש תהליך שלום עם הפלסטינים, ויהודים נרצחים כמו זבובים. בסדרה "שומרי הסף", בחלק שדן באירועי 1994-1995, יש רצף תמונות של תוצאות פיגועי טרור שגרמו לי לרצות להיכנס אל תוך המסך, לתפוס את רבין בצווארונו, ולהכריח אותו להפסיק עם כל התהליך הזה. בתקופה הזאת התערבבו דברי ביקורת לגיטימיים על הממשלה ודרכה, כולל "רבין רוצח", עם הסתה חסרת תקדים מעדות ה"רבין בוגד".
– השמאל לא "איבד אט אט את בסיסו הפוליטי". הוא איבד אותו בבת אחת, חשוב לי לכתוב את זה. אהוד ברק נסע "לסגור עיסקה" בקמפ דייויד בעיצומה של תקופת שקט בטחונית חסרת תקדים, מגובה בביצועיזם שלו שבא לידי ביטוי בנסיגה מלבנון, ונשען על דעת קהל ישראלית שהפסיקה לפחד מערפאת, וראתה בפלסטינים שותפים לחיים בצוותא. המהלך שלו הוא בלתי נסלח, מבחינתי. 20-25 מנדטים משוטטים מאז ומחפשים קוסם שיצליח לעשות כאן שקט איכשהו, מבלי לעבור דרך סכסוך דמים עם הפלסטינים. מה לעשות, חמאס והמתאבדים הפלסטינים חינכו את הציבור הישראלי, בדרכם.
– לגבי אוונגרד המדינה האחת. לדעתי הפרטית, אם אני הייתי תומך ברעיון כלשהו, ואז מגלה שגם ציפי חוטובלי תומכת בו, הייתי מעמיק חשוב, ומחפש את המקום הראשון לבצע בו פנית פרסה. אבל זה רק אני.
– נושא הפליטים, או ליתר דיוק היעדרו מהשי הפנים ישראלי הוא מסוכן מאד. הזכרת שורה של מתווים ופתרונות, כולם ברמה של דיפלומטיה ומו"מ, שנועדו "להחליק" את העניין מתחת לרדאר של דעת הקהל הישראלית. את זה צריך לעצור. חשוב גם לדום בפרטים. לא לסמוך על "תכנית מרשל" כלשהי, או על היגיון בריא של מנהיגים (יש להם מעט מאד ממנו, כידוע).
טיפול בפליטיםפינוי התנחלויות או טיפול בפליטיםויתור על ירושלים? אולי זה, ואלי זה, ואולי מתווה אחר. אבל צריך להתחיל לרדת לפרטים, ולהציג תכנית פרקטית ורלוונטית.
אני מציע לך לעיין במצע המדיני של מרצ. חלקו מלא כוונות טובות, חלקו הזוי לגמרי (קוורטט איזורי של תורכיה, סעודיה, מצרים וירדן? רק חסר להוסיף את איראן ומקל גדול, ולבקש מכל אזרחי ישראל לעמוד בפיסוק רחב, וסליחה על הוולגריות). כדאי אולי לגלאון וחבריה לשבת שוב על הפרק המדיני שלהם, ולהחליף אותו במשהו יותר, איך נאמר, רלבנטי לאזורנו ולציבור בישראל.
מוטב עכשיו, כשהמו"מ המועד להיכשל עומד להתחיל, מאשר אחר כך, כשה"שקט יורים" ינטרל כל סיכוי לדחיפה של רעיונות חדשים לציבוריות הישראלית
http://meretz.org.il/%D7%9E%D7%A6%D7%A2-%D7%94%D7%9E%D7%A4%D7%9C%D7%92%D7%94/%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%95%D7%94-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%97%D7%93%D7%A9-%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/
השמאל איבד את כוחו בבת אחת, אבל בעקבות כשלון שרדף כשלון בבחירות אחרי אהוד ברק, גם האופציה של חזרה לשלטון הפכה לא רלוונטית. בגלל זה אותו ציבור עירוני חילוני שהצביע לרבין הלך מאז לכיוון הסקטוריאליות של שינוי/גמלאים/יש עתיד.
מסכים איתך שהפיגועים בממשלת רבין הפכו את נימוקי הימין ליותר משכנעים עבור ציבור גדול. אבל הקשר בין נימוקים אלו למציאות הוא לא יותר מקלוש (האינתיפאדה הראשונה ורוב ההרוגים של השניה התרחשו ללא קשר לתהליך המדיני). הימין ניצח בקרב על קיבוע הנרטיב – זה בדיוק הבעיה (אתה יכול לקרוא על זה עוד, עם עובדות ומספרים, פה).
אני לא כ"כ מבין מה אתה רוצה מ"הקרוורטט האיזורי" שמציעה מרצ. אחד הדברים שהיה חסר בסבבי המו"מ היה שיתוף פעולה עם מדינות ערב, שעשוי לתת לגיטימציה לויתורים של אש"ף (היוזמה הסעודית). ירדן ומצרים תלויות בסיוע חוץ של המערב. סעודיה בת ברית של ארה"ב. טורקיה מאפשרת לישראל לתקוף את סוריה משטחה. וכולן עוינות את איראן. לא נראה לי כ"כ הזוי.
ולבסוף, אני מסכים איתך שהשיח הציבורי צריך להשתנות ולרדת לפרטים. כשברק ורבין הלכו למו"מ, הם קיימו שיח ציבורי על ה"ויתורים" הכרוכים. ברק אפילו רמז על חלוקת ירושלים לפני קמפ דיוויד. לעומת זאת, גם אולמרט וגם נתניהו נמנעו/ים מזה לחלוטין. בעיקר מסיבות פוליטיות פנימיות, אבל כנראה גם מהיעדר רצון/יכולת אמיתי/ת לשלום. אי אפשר להגיע לאף פשרה בלי דיון ציבורי על זה קודם, דיון שיזכך את ההבנה שדברים הולכים להשתנות. את זה צריך לעשות לפני ובמהלך המו"מ, לא רק לפני משאל העם (אליו כנראה לא נגיע). והיעדר שיח כזה הוא אחת האינדיקציות, אם לא ה-, שמהסבב הנוכחי לא ייצא שום דבר חדש.
לענין השמאל- הבסיס המעשי שעליו נשענה הרגל המדינית של השמאל היה הדו קיום הישראלי פלסטיני שיצר הסכם אוסלו. אני חושב שהלינץ' ברמאללה היווה את הנקודה הקריטית שממנה רצו רוב הישראלים שני דברים בלבד מהפלסטינים- שימותו בהמוניהם, ושיעופו לנו מהעיניים. את שתי השאיפות גילם ומימש יפה מאד אריק שרון.
מי שהפך את הקערה הוא אהוד אולמרט. המו"מ הפתטי שלו עם אבו מאזן בשלהי כהונתו, בשילוב העליה בפופולריות שלו עקב הפצצת הכור בסוריה ומבצע "עופרת יצוקה" (ואני מתייחס לדרך שבה נתפסו הפעולות האלה בציבור, ולא לערכן האמיתי) החזירו את האמון של לא מעט ישראלים במו"מ כאופציה לפיתרון. אפשר לראות את זה בתוצאות הבחירות האחרונות, שבהן, אחרי כל הבכי והנהי על "גוש הימין שתמיד ינצח", המצב הפוליטי לא היה רחוק מתיקו. (כן לפיד, הזועבי'ז וכו' וכו'. אבל מצביעי לפיד הם לא זוללי ערבים).
הפיגועים בממשלת רבין עומדים כלשעצמם. אני מסכים עם רוב הניתוח שלך, ובעיקר חוסר הקשר בין הרוגי שרון בעשור הקודם לבין הסכמי אוסלו, אבל פיגועי 1994-1996 קשורים קשר הדוק למציאות של אוסלו, ולאשראי שערפאת קיבל בזמן הזה. וזה לא רק כמות ההרוגים, אלא איכות הפיגועים, שנתנה את התוקף לטענת הימין ש"השלום הזה הורג אותנו".
לגבי מדינות האיזור- אני חושב שעדיף להתכונן ל worst case scenario, ובו 4 מדינות עם אינטרסים עצמאיים בדר"כ מתאחדות מסביב לאינטרס אנטי ישראלי. לדעתי, הדרך הטובה ביותר להתנהל מול מדינות האיזור היא "הפרד ומשול", עם מתן אשראי למדינה בודדת לפי צרכים מזדמנים. מבחינה מדינית, אנחנו צריכים לשאוף לחסות אמריקנית רחבה ככל האפשר, ולשאוף שהאמריקנים יתפסו כ"מתווך הוגן", מעמד שנשלל מהם בתקופת בוש ג'וניור, ושחזר אליהם רק לאחרונה אחרי 4 שנים של עבודה מאומצת.
ואחרון- להסכמים יש דינמיקה משלהם, גם ללא שיח ציבורי מקדים. גל של אופוריה שוטף את הציבור, בגיבוי של תדרוכים תקשורתיים מהשלטון (ובמקרה של נתניהו- על אחת כמה וכמה). אם יהיו ויתורים צפויים במהלך המו"מ- הם יגיעו לידיעת הציבור. אל תשכח שגם בגין עבר מהפך מוחלט במהלך המו"מ עם מצרים, והצליח לשווק אותו לציבור וגם לכנסת.
יכול להיות שאני טועה והציבור לא צריך עוד הכנה לויתורים, או שיספיק להכין אותו לאחר השגת הסכם. אבל כל זה מאוד היפוטתי.
הפרד ומשול זה בדיוק מה שישראל עושה לפלסטינים מאז 48 (ערבי ישראל, הגדה, עזה, והפליטים בפזורה). מצד אחד, זו הצלחה מסחררת. מצד שני, זה עומד להתפוצץ לנו בפרצוף. כך שאני לא בטוח שהפרד ומשול למדינות ערביות שכנות זו המדיניות הנכונה, אם כי אני בוודאי מסכים איתך על שאיפה לחסות אמריקנית רחבה. כפי שכתבת, להסכמים יש דינמיקה משלהם, לא רק במישור הפנימי, אלא גם החיצוני. הם יכולים ליצור תלות-גומלין בין מדינות שונות, ובכך למנוע הידרדרות למלחמה. למעשה, זה בדיוק המצב עם 4 המדינות שהזכרת: מצרים, ירדן, סעודיה וטורקיה. מלחמה בין אחת מהן לישראל היא לא תסריט קלוש כמו מלחמה בין צרפת לגרמניה, אבל עדיין קלוש למדיי, לא בגלל "אהבת" ישראל (מה זה בכלל אהבה בין מדינות?) אלא בגלל אינטרסים: טורקיה חברה בנאטו, כלכלת מצרים תלויה בסיוע אמריקני, סעודיה וירדן נשענות על תמיכה אמריקנית צבאית. הסכם שלום עם הפלסטינים, בהנחה שייתפס הוגן לכל הצדדים ויהיה בר-קיימא, רק יוריד את הסיכוי למלחמה איזורית (אם כי לא בהכרח לעימות מזוין עם גורמי טרור בטווח הקצר, ועם כל הכבוד, זה לא באמת מהווה סכנה קיומית – משפט זה טומן לי הרבה מוקשים).
אבל אנחנו לא רוצים הסדר הוגן ובר-קיימא, וזו בדיוק הבעיה. לישראל יש עמדה חזקה מובנית מול הפלסטינים, שנתונים לחסדיה. באופן עקבי, ישראל מנסה לנצל זאת כדי להשיג הסכם שייטיב עימה, יותר משיהיה הוגן לכל הצדדים. זאת בדיוק הסיבה שעד כה, מרבית השיחות היו דו-צדדיות, עם תיווך אמריקני (שאיננו באמת הוגן). הכנסת עוד מדינות ערביות הרי תחליש את עמדת ישראל. אבל זו אסטרטגיה מוטעית לעניות דעתי, והיא כשלה פעם אחר פעם. אני לא בטוח שהאסימון הזה כבר נפל למנהיגים הישראליים. עם זאת, יכול להיות שהוא נפל לאמריקנים, אבל זה עוד טעון הוכחה.
– לגבי ה"הפרד ומשול": ההתנהלות מול הפלסטינים נובעת מהצורך בשימור השליטה בשטחים, או ממה שישראל קוראת לו "צרכי ביטחון". "הפרד ומשול" דיפלומטי הוא דבר אחר. אני התכוונתי להתנהלות יותר צינית מול מדינות האיזור, ולא למצב שבו כמה מדינות אזוריות מקבלות כוח או מעמד של גוף מאוחד, ועוד בגיבוי ישראלי. יש כבר את הליגה הערבית ואת יוזמת השלום שלה. ירדן תהיה מעורבת בכל פתרון ישראלי פלסטיני ולו משום שכשני מיליון פליטים פלסטינים חיים בשטחה. מצרים, ובכן, כרגע נגזר עלינו להסתפק בתקווה שמצרים תעשה סדר בסיני. סעודיה הערבית וטורקיה הלא ערבית בהחלט יוכלו להיות מעורבים בישום חלק כלשהו מהסכם עתידי, אבל אך ורק תחת מטרייה אמריקנית. לא הייתי רוצה לראות את הדבקות בערכי האיסלאם ללא צינון מערבי אפקטיבי (כן, קצת מתנשא, אבל ההיסטוריה הקרובה עומדת לצידי, אני חושב).
– הסדר הוגן? מסכים איתך לגבי עמדת המוצא הישראלית, ולראיה: אותה נדיבות בעיני עצמנו שבהצעה להעניק לפלסטינים 97% מהשטח. כאילו ששלושת האחוזים הנותרים ישנו משהו. מצד שני, וכמאמר אורי זוהר, "יבוא לך דינה, יבוא לך". מה שעבד עם בגין יעבוד גם כאן, אני חושב.
– כתבת כבדרך אגב על "סכנה קיומית" למדינה. זה נושא הרבה יותר רחב, ועיקרו- הטרמינולוגיה הסופנית של הויכוח הפוליטי בישראל. התחיל בזה אמנם הימין, עם כל האושוויץ והצאן לטבח שלו, אבל השמאל עושה את אותו הדבר עם כל דיבורי ה"כיבוש כסכנה קיומית למדינה". מדינת ישראל לא נמצאת בסכנה קיומית, נקודה. לפני 30-40 שנה עוד היינו מאוימים צבאית, אבל העסק הזה נגמר. הטרור לא באמת מאיים עלינו, אבל גם המשך הכיבוש לא. אני חושב שהטרמינולוגיה הסופנית משמאל רק מזיקה לנושא, למרות שנראה שהיא מציבה קונטרה לשיח הימני. עדיף לצנן את הטיעונים, ולחזור להסברים מושכלים, ולטעון בזכות העוצמה הצבאית הישראלית. זה יכול להיות המסלול של השמאל בחזרה ל"לגיטימציה הפטריוטית" שהוא איבד- במקום כל הבכיינות הזאת על "לעזוב את הארץ" ו"מדינה דו לאומית".
הפרד ומשול "דיפלומטי" או "צבאי" – המניע של שניהם הוא צרכי בטחון ומיקסום האינטרס הלאומי, כך שאני לא רואה הבדל (אפשר לומר שהסכם השלום עם מצרים היה סוג של הפרד ומשול; המצרים הוחרמו ע"י הליגה הערבית לאורך שנות ה-80.). מצב בו מדינות ערב שונות מאחדות כוחות נגד ישראל הוא אפשרי, אבל סיכוייו לא גבוהים. מהזוית שלנו אנחנו רואים רק ערבים ומוסלמים סונים, אבל האינטרסים שלהם לא חופפים בכלל. למצרים יש בעיות כלכליות חמורות, ואין לה את משאבי הטבע שיש לסעודיה; לירדן ולסעודיה יש בעיה רצינית של לגיטימיות המשטר מול האוכלוסיה; לטורקיה יש בעיות משלה עם קפריסין והכורדים, ומאבק דמוקרטי בין הכמאליסטים לדתיים. מול ארבעת אלה, יש את ישראל – מעצמה טכנולוגית וצבאית, בעלת נשק גרעיני וחברה ב-OECD.
אני מסכים איתך שסכנה קיומית צבאית לא מרחפת מעלינו. גם לא תירחף עלינו כל עוד יש לנו נשק גרעיני (ואפילו אם לא תהיה לנו בלעדיות, ע"ע צ' קוריאה). יכול להיות שהטרמינולוגיה הסופנית מזיקה, אבל אנחנו דנים במציאות או בפוליטיקה? במישור הפוליטי, כבר הסכמנו שהשמאל מפסיד בגדול, וכל שינוי צריך להיות רחב הרבה מעבר לשינוי טרמינולוגי מצומצם. אבל במציאות, קיימת סכנה אמיתית שמפעל ההתנחלויות יעבור את האל-חזור, ו/או שההקצנה הפוליטית תמשיך ולא תאפשר שום פשרה או נסיגה באמצעים דמוקרטיים, ואנחנו נגיע בהדרגה למצבה של דרום אפריקה או למלחמת אזרחים. כיום, כל תסריטי האימים עדיין קלושים. אולי גם בעתיד יהיו – הצרפתים פינו מיליון מתנחלים מאלג'יר, וישראל קלטה מיליון רוסים. אבל למרות הסיכויים הקלושים, לי ברור שאני לא רוצה להגיע למצבים חמורים יותר גם אם נוכל לצאת מהם בסוף (ההבדל הידוע בין החכם לפיקח), ושחייבים להיות מודעים לכיוון המסוכן וחסר התוחלת בו ישראל דוהרת.
הטרמינולוגיה הסופנית יוצרת תודעה שבתורה משפיעה גם על היכולת לעשות שינוי פוליטי.
אני חושב שברירת המחדל של מדינת ישראל היא מקסימום שטח שיש בו מקסימום יהודים. אני לא חושב שאפרטהייד גלוי ומלא הוא בר ביצוע, מכל מיני סיבות, וסביר יותר בעיני שתהיה היפרדות חד צדדית משטח מסוים בגדה, שזה כמו ההתנתקות רק הרבה יותר דבילי.
סיטואציה כזאת לא תפתור כמעט כלום, כי ירושלים עדיין תוחזק על ידינו, וכי הפלסטינים לא יקבלו את כל מה שהם רצו, אבל המדינה הישראלית הדמוקרטית תוסיף להתקיים. היא לא תהיה המדינה הכי כיפית בעולם לחיות בה, אבל היא תהיה.
למעשה, כשאני חושב על זה עכשיו, עדיף להסביר לציבור הישראלי שברירת המחדל של המדיניות הנוכחית היא "התנתקות 2" עם קסאמים על רעננה וכפר סבא, מאשר לדבר על "אפרטהייד" אמורפי שרוב הישראלים לדעתי לא מבינים איך הוא נראה, ומה ההשלכות שלו.
נקודה מעולה לגבי הטרמינולוגיה הסופנית! הימין משתמש בה כדי למנוע כל שינוי בשטח (וזה יחסית עובד), ואילו השמאל משתמש בה כדי להניע שינוי, וזה לא אפקטיבי, כפי שציינת.
אני חושב שנסיגות חד צדדיות חלקיות הם שוב אותו קקה שאנחנו משחקים עם עצמנו. הן לא ימנעו עיצומים/סנקציות/חרמות מהעולם. למעשה, הם ייצרו מציאות דומה למדיי לבנטוסטאנים (שגם על זה כתבתי). ומכיון שהם כנראה גם ידרדרו את הבטחון, הם ייאלצו את ישראל להגיב יותר ויותר בחוזקה (דוגמאת עופרת יצוקה) ולהחריף את מצבה הבינ"ל עוד יותר, ועוד יותר מהר.
הכל נכון, אבל לא מסכן את קיומה של המדינה!
זאת הנקודה שלי: ישראל לא נמצאת בסכנה קיומית, משום כיוון. הכיוון היחידי שיש לה הוא נסיגה משטחים. הנסיגה הזאת יכולה להיעשות בטוב (הסכם), ויכולה להיעשות ברע (חד צדדית).
וזאת גם הנקודה שלי: אם מדברים על האפקטיביות של השמאל, הרי שהסיכויים לחזור לשלטון הם קטנים במצב הנוכחי. התרכזות במסרים מוכווני התנתקות ולא מוכווני אפרטהייד+ העלאת נושא הפליטים לשיח הציבורי יכולים להועיל למדינה לא פחות מחזרה לשלטון (שממילא תיעשה דרך קואליציה עם חרדים/מתנחלים/ימין כלשהו, ותהיה מקולקלת עוד לפני שתתחיל לשלוט).
לא מסכן את קיומה של המדינה?! אם ישראל תגיע למצבה של צ' קוריאה, זה יסכן את קיומה? או למצבה של דרום אפריקה? דרום אפריקה המשיכה להתקיים אחרי הסנקציות, אבל זו דרא"פ אחרת לגמרי. כך שהכל תלוי באופן שתפרש סיכון זה, ושוב אני מזכיר, שאדם חכם לא מגיע למצבים מהם פיקח יצליח להיחלץ.
עם זאת, כעת אני מבין את הטענה שלך שעל השמאל לעלות לשיח הציבורי את נושא הפליטים, והבנתי את צדקתך. הכנסת הפליטים לשיח, כמו שנעשה לגבולות 67 ולחלוקת ירושלים, בוודאי תועיל. אבל כחלק מהכנת העם לויתורים הכרוכים, לא כחלק מטקטיקות מו"מ שבסוף מתנפצות לנו בפרצוף.
אף אחת מהטענות שלי לא מכוונות למצב "טקטי" של מו"מ, אלא למצב "אסטרטגי" של תודעת הציבור בישראל. ברור שהעלאה של ענין הפליטים תתייחס לאופן ניהול מו"מ עם הפלסטינים, אבל המשמעות שלה היא יצירת שיח על נושא שעד כה טואטא מתחת לשטיח התודעה הישראלית
יאללה, עוד נקודת שכנוע אחת…
"צפון קוריאה", "דרום אפריקה"- לזה בדיוק התכוונתי כשדיברתי על "יבבות השמאל". צפון קוריאה זו הגזמה פראית- אנחנו רחוקים מהמצב שלה, וארה"ב לא תהיה עבורנו מה שסין לצפון קוריאה.
לגבי דרום אפריקה ואפרטהייד בפרט: ישראל משולה לכדור פורח שכל אימת שהוא מאיים להגיע לקרקע, הנוסעים שבו זורקים החוצה עוד חלק כבד. בראייתי, יש מסה קריטית של ישראלים שעבורה שלטון אפרטהייד רשמי הוא דבר לא קביל. זה קורה בעיקר בגלל ה"איום הדמוגרפי" שיושב חזק בתודעה הישראלית.
התוצאה היא: נכונות לכל פתרון שישאיר מקסימום יהודים במקסימום שטח. זאת היא ברירת המחדל של התודעה הישראלית. למרות שנראה שיש איזה סחף שיאפשר שלטון אפרטהייד, אני חושב שמדובר באשליה, ולראיה: תוצאות הבחירות האחרונות, שצמצמו את גוש הימין ב 4 מנדטים (ושלחו את המפלגה המטונפת של אלדד ומיכאל בן ארי הביתה).
כתוצאה מזה, הפתרון הגרוע ביותר באופק הוא נסיגה חד צדדית נוספת, ולא סיפוח. יש מספיק כוחות בינלאומיים ופנימיים-תודעתיים שימנעו סיפוח. עכשיו צריך להסביר מדוע נסיגה חד צדדית היא פתרון ימני במהותו, ופתרון גרוע.
את הטיעון שלך שהשמאל צריך לדבר על קליטת פליטים אני לא הבנתי בהתחלה. אני חששתי שאם השיח שיקודם יהיה קליטת פליטים בתמורה לפינוי התנחלויות, זה עלול להכשיל את המו"מ בנושא ירושלים. אבל אם דנים בקליטת פליטים כמו שדנים בשאר המחירים הכרוכים בהסדר, אני לגמרי מסכים ובנקודה הזו יצאתי נשכר.
לגבי הטענה השניה, לא תשכנע אותי, ואני מקווה לשכנע אותך. התפיסה שלא יהיה אפרטהייד כי תמיד נוכל לסגת חד-צדדית לאיזה גבול שאנחנו רוצים היא מוטעית מהיסוד. קודם כל, צריך לקלוט שכבר עכשו יש אפרטהייד, גם אם לא כולם מבינים זאת. זה הולך ומחלחל ברחבי העולם, ובעיקר באירופה, כפי שראינו. כל נסיגה חלקית לקוים לא מוכרים שנבצע לא תשנה את העובדה הזו, כמו שה"אוטונומיה" של הפלסטינים כיום בשטחי A וB לא משנה זאת. בכל נסיגה, ישראל תשלוט על כל מעברי הגבול, על הים ועל האויר. זה עדיין יהיה כיבוש, כלומר שליטה מלאה של ישראל בכל השטח מערבית לירדן, ולא משנה איזה סיפור אנחנו נמכור לעצמנו בהצלחה, ולעולם בכשלון.
בהיבט הזה, האנלוגיה לדרא"פ היא מדויקת. גם הם לא שלטו בבנטוסטאנים. הם ניסו לשכנע שאין אפרטהייד, כי השחורים אזרחים של מדינותיהם, במובלעות שדרא"פ הגדירה. זה נחל כישלון חרוץ שם, ותוצאה דומה תהיה גם פה אם נמשיך להתנחל ולשקר לעצמנו – המדיניות העקבית של הימין. (אתה מוזמן לקרוא את שני הפוסטים שלי על האפרטהייד בדרא"פ.)
(פותת שרשור נוסף, כדי לנסות להתמקד בנקודה)
קראתי שוב את הפוסט שלך על תכנית הבנטוסטאנים שקיבלה חיים חדשים לאחרונה ע"י נפתלי בנט. חשבתי שמכאן כדאי יהיה לפתח דיון ברוח "ישראל ודרא"פ- השווה והשונה". אבל זה נראה לי חסר טעם בסופו של דבר.
וזאת משום שאני רואה איתך עין בעין את ניתוח המציאות, אבל הניתוח הזה לא רלוונטי. אתה תופס את האנלוגיה הדרום אפריקנית כמפתח של איום קיומי על המדינה. העניין הוא שכשאתה טוען טיעון כזה בשיח הפנים ישראלי, אתה נמצא בנחיתות מוחלטת מול הצד השני: בזמן שאצלך, אנלוגיית "דרום אפריקה" היא האנלוגיה הקיצונית החריפה ביותר שאתה יכול לטעון, הצד השני רק מחמם מנועים עם "אושוויץ", ומשם, כמו ב"מבצע סבתא", רק הולך ומגביר מהירות או טיעונים.
אני חושב שטיעוני השמאל צריכים להגיע מזווית ראיה אחרת, ומהגיון פנימי אחר. ניתן להפתיע את הימין, ולאגף אותו מהזווית הבטחונית: להסביר שהסכסוך הישראלי פלסטיני לא יוצר מציאות סטטית, אלא דינמית. שמאז 1967 הסכסוך הזין הרבה שינויים, הן פנים קבוצתיים (מהפך 1977 אצלנו, עליית חמאס אצלם), והן בין קבוצתיים (שתי אינתיפאדות, הסכם אוסלו, התנתקות). אפשר להסביר שאריק שרון נלחם חמש שנים באינטנסיביות בפלסטינים, ובסוף נסוג כמו שפן מהשטח שעליו נלחם מלחמת חורמה, והפך את הקיצוניים שבאויבינו למנצחים הגדולים. אפשר להסביר שנסיגה חד צדדית סופה קסאמים על ישראל, ושלישראל אין באמת יכולת להפסיק את הירי הזה ללא כיבוש מחודש של כל השטח, דבר שרוב הישראלים נרתעים ממנו אינסטינקטיבית. והכי חשוב: אפשר לטעון שכל מנהיג ימני שטוען שהפתרון נמצא אצלו בכיס הוא משיח שקר שיסוג מיו"ש חד צדדית, ויכניס עוד שטחים בישראל לטווח סכנה (רעננה, כפר סבא, נתב"ג).
בגדול, החברה היהודית-ישראלי מחולקת לשלושה חלקים: ימין דתי אידיאולוגי ("נחלת אבות", "ירדן היא פלסטין"), שמאל אידיאולוגי, ומרכז. נכון להיום, ולא חשוב מדוע, המרכז מעדיף לכרות ברית עם הימין האידיאולוגי. שימוש בטרמינולוגיה סופנית ו/או טיעוני "דרום אפריקה" לא הועילו ולא יועילו בשינוי של המצב הפנים ישראלי הזה. שימוש בארסנל טיעונים אחר, ביטחוניסטי מצד אחד ובטוח בעצמה הישראלית מצד שני, עשוי לגרום לקיום מחודש של הברית מרכז-שמאל.
בונוס אפשרי נוסף הוא שינוי של מרכז הכובד של השיח הפנים ישראלי: מהמגרש של "סופה של המדינה"/"מדינה דו לאומית"/"אושוויץ" אך המגרש הריאלי, המגובה בעובדות, הביטחוני. שם לימין יש דווקא חולשה מובנית של טיעונים, ושם גם לא שוררת אווירת "סופה של המדינה", מה שיכול להועיל באופן כללי ונטול קשר של הדיון הזה, לאווירה הכללית של אזרחי ישראל, שיפסיקו לנסות לגבש מסקנות תחת תחושה מעיקה של "עוד מעט לא נהיה פה".
"אני רואה איתך עין בעין את ניתוח המציאות, אבל הניתוח הזה לא רלוונטי":
א. בתגובתך הקודמת לא ראית איתי עין בעין, וטענת שנסיגות חלקיות ימנעו סנקציות בינ"ל. האם חל שינוי?
ב. למה לא רלוונטי? מסיבות "הסברתיות" גרידא?
אני מסכים עם הזוית הנוספת שהבאת. עם זאת, אני לא משוכנע שהוא נכון יותר או פחות מבחינה "הסברתית" (אני חושב שהחרם האירופי שפורסם לפני שבוע הוריד כמה אסימונים בציבור, אבל עוד מוקדם לדעת). וחשוב יותר, אני לא מתמקד בעשייה הסברתית בבלוג הזה. בכלל, הסברה פוליטית (כלומר תעמולה) היא יותר רגשית משכלתנית, ואני לא חושב שבאמצעים שכלתניים אפשר להתגבר על אמונה דתית בא"י השלמה, על שנאת ערבים ו/או על דחייה אישית מדמויות כמו שלי יחימוביץ', זהבה גלאון ומירב מיכאלי.
אני חולק על הניתוח הפוליטי שלך. המרכז לא הולך עם הימין, הוא הולך עם השלטון (שבד"כ נמצא עם הימין; מתי לאחרונה ראית מפלגת מרכז באופוזיציה?). זה דווקא הימין שמעדיף את המרכז על פני הימין העוד-יותר קיצוני, למרות שגוש הימין+חרדים מסוגל להקים קואליציה לבדו (בכל פעם שהוא ניצח), אלא שקואליציה כזו לרוב תהיה הרת-אסון (הן בינ"ל והן מבחינת הפופולריות הפנימית), ולכן הליכוד מעדיף שותפות עם מפלגות מרכז.
אני אנסה ליישב את הסתירות בתגובות שלי, אם כי לא מן הנמנע שאני אכן סותר את עצמי מתגובה לתגובה :-)
1) האנלוגיה הדרום אפריקנית שלך מקובלת עלי ברובה. קראתי שוב את שני הפוסטים שלך שהתייחסו לדרום אפריקה, והם שיכנעו אותי היום כמו שהם שיכנעו אותי כשקראתי אותם לראשונה. אני כן מוצא שני הבדלים משמעותיים בין ישראל לדרא"פ:
– דרא"פ ביצעה הפרדה ואפליה בין לבנים ושחורים על כל שטחה הריבוני. ישראל מקיימת, עדיין, משטר דמוקרטי בתוך שטחה הריבוני, ואני מתייחס לערביי ישראל. ברמת המיקרו- אפשר וצריך לדבר על האפליה והעוול שנגרם לאוכלוסיה הערבית ישראלית. ברמת המקרו- ישראל היא עדיין מדינת כל אזרחיה למעשה.
– דרא"פ הכניסה את עצמה לדרך ללא מוצא, שהחלופה היחידה לה היתה "מדינת כל אזרחיה", כפי שאכן קרה. החלופה לדרך ללא מוצא שישראל נמצאת בה היא: מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי. ישראל תמשוך, מן הסתם, את מצב כיבוש הגדה על פני עוד כמה שנים. יהיו לך השלכות בטחוניות, כלכליות, וחברתיות. אני, מצדי, מאמין ב"סוף טוב" של קיום המדינה במתווה היחיד האפשרי עבורה. מצב הכיבוש, ארוך ככל שהוא, מהווה סטיה מהדרך הריאלית היחידה שישראל יכולה לצעוד בה, והסטיה הזו תתוקן במוקדם או במאוחר.
נסיגה חד צדדית מהגדה לא תפטור את ישראל מאחריות לגורל תושביה (בדומה למצב השורר ברצועה כרגע), אבל ישראל מגלה פרגמטיות מסוימת במתן פתח לארגונים בינ"ל לעזור לאוכלוסיה ברצועה ובגדה. חשוב יותר מכך- ישראל מקפידה על קיום של משטר דמוקרטי בשטחה הריבוני. הוסף לכך את יכולת ההתנגדות המזוינת של הפלסטינאים (טילים בעיקר), וקיבלת מצב מסריח, אבל יציב, שבסופו אופק אפשרי של הידברות ופשרה.
לכן טענתי שהדיון על דרא"פ "לא רלוונטי" כמו גם ההתייחסות ל"איום קיומי" על ישראל. ישראל עוד תחטוף כמה סטירות, אבל בהיותה מדינה חפצת חיים, היא תבחר בקיום, ולא בתהום.
2) ומכאן, בטיל לוגי, לנושא הפנימי/פוליטי. כן, ניסיתי להסביר את עמדתי דרך התועלת ההסברתית שלה. אני אנסה להתרכז במישור המעשי עכשיו:
– אתה מדבר על מפלגות, אני דיברתי על בוחרים. בוחרי המרכז הישראלים מחפשים חלופות שונות בעת בחירות, כאלה שיתאחמו להשקפת עולמם (או חלק ממנה): חלקם מצביעים לליכוד- מפלגת ימין קיצוני שמתחפשת למפלגת שלטון; חלקם מצביעים לליברמן- גזען שונא ערבים שמתחפש לאיש ביצוע: חלקם מצביעים גם לש"ס- מפלגה ניאו כהניסטית שמתחפשת למפלגה חברתית; לאחרונה ראינו גם שחלקם מצביעים לבית היהודי- מפלגה משיחית והזויה שמתחפשת למפלגה "ערכית". לעיתים הם מצביעים גם למפלגות מרכז, כאלה שמעניקות את הרושם שברגע המכריע הן "יעשו את הדבר הנכון" (יהיה אשר יהיה).
השמאל, או ליתר דיוק שתי המפלגות העיקריות שלו, עבר שינמוך מטריד: מפלגת העבודה ויתרה אולי על היומרה להוביל את השלטון במדינה, אבל מרצ ויתרה על היומרה להיות חלק מהשלטון במדינה, וזה כבר מסוכן.
בראייתי, מרצ הפנימה את הנרטיב הימני, שמאשים את האידיאולוגיה של השמאל בכל האסונות הביטחוניים שפקדו אותנו מאז ספטמבר 2000. המפלגה הזו היתה מוכנה להיכנס לקואליציה הבעייתית של ברק ב 1999 מתוך רצון לשנות דברים, אבל אפילו לא ניסתה להצטרף לקואליציית אולמרט ב 2006. מרצ מדירה את עצמה מרצון משותפות בממשלת ישראל, ומעדיפה את הפוזיציה של "מפלגת הצדק התמידי", או "מפלגת אמרנו לכם".
אפשר אולי לטעון בזכות האפקטיביות של המפלגה בשבתה כמשרתת ציבור באופוזיציה, אבל אתה בוודאי קראת את הפוסט של אישתון שמוכיח, באותות ובמופתים, דווקא את החולשה של מרצ שנובעת מהפוזיציה הזו:
http://eishton.wordpress.com/2012/11/08/2013_elections_voting_tactics/
קארל מרקס אמר פעם ש"ההוויה קובעת את התודעה" (או שמא היה זה גראוצ'ו מרקס? ליאיר לפיד פתרונים). מכאן טענתי ששינוי זוית הראיה וסוג הטיעונים של השמאל (ומרצ כחוד החנית הפרלמנטרי של השמאל) הוא הכרחי. הוא יכול לגרום לחזרה של אותו ניצוץ, אותו דחף פוליטי להשפיע, שבלעדיו מפלגה הופכת למזיקה לבוחריה, שכן היא מדירה גם אותם מהשלטון, לא רק את עצמה. לראיה: חבורת ציפי לבני, שנמצאת מרחק אצבע וחצי ממרצ, לא ויתרה, נכנסה לקואליציה הנוכחית, וכרגע מניחה את ידיה על ההגה המדיני.
אם מרצ רוצה להשפיע על סדר היום של מדינת ישראל, היא צריכה למצוא את האג'נדה שתדחוף אותה לעמדת השפעה כזו. סט הטיעונים המדיניים הנוכחי של מרצ, שילוב של "אפרטהייד אפרטהייד" עם "שתי מדינות לשני עמים" עם "כל מה שאתם אומרים, אנחנו אמרנו קודם" לא מוביל אותה לשומקום. שילוב הטיעונים "פליטים תחילה" יחד עם "נסיגה חד צדדית היא סכנה בטחונית אמיתית" יכול להוביל אותה לדרך חדשה, אפקטיבית יותר מהנוכחית.
אבל בשביל זה, צריך כמובן להאמין בטיעונים האלה. אני מאמין בהם. לגבי זהבה גלאון- אני לא חושב.
ההבדלים שאתה מציין בין דרא"פ לישראל ידועים לכולם (אפילו לי), והכרתי בהם גם בשני הפוסטים על האפרטהייד. אבל ההבדלים האלה נכונים אך ורק לזמן זה, ושנינו כבר הכרנו בכך שהסכסוך דינמי. כרגע שני העמים פורמלית תומכים בעקרון 2 המדינות, אבל צריך לשים לב לאן הווקטורים זזים. לא רק הדתיים הלאומניים בכל צד מתנגדים לפשרה טריטוריאלית, כעת גם ה"אינטליגנציה" בכל עם החלה לתמוך בחזון המדינה האחת (דמוקרטית וחילונית), והקהילה הבינ"ל רק החלה בלחץ כלכלי. מתוך הנחה שהסכסוך לא ייפתר בזמן הקרוב (בגין היעדר יכולות/רצון פוליטי), אין לדעת מה יוליד יום. לא מן הנמנע שהפלסטינים יוותרו על שאיפתם להגדרה עצמית ויבקשו "אדם אחד, קול אחד" במציאות שהיא ממילא דו-לאומית. וכמובן, ניתן לשרטט תסריטים חלופיים (כמו גם לשער שאין לנו מושג מה יקרה; גם שפיכות דמים מחודשת עלולה לטרוף את הקלפים). הפואנטה שלי היא שבמציאות הנזילה הזו, העתיד של ישראל איננו מובטח כפי שרבים בישראל מאמינים. ותשים לב שעיקר התשובה שלך מבוססת על ספקולציה ומשאלות לב.
בקשר לנקודתך השניה, אני סבור שאתה מייחס למרצ יותר מדיי חשיבות. מפלגות אידיאולוגיות תלויות במפלגות השלטון של המחנה שלהן. הדעיכה של מרצ קשורה קשר הדוק לדעיכה של מפלגת העבודה. אני מסכים איתך שצריך להיות למרצ תפקיד חשוב בייצור השיח, אבל זהו תמיד יהיה תפקיד כפוי טובה, והדרך היחידה לעשות אותו הוא ממילא מהאופוזיציה ולא מהשלטון. אני מציע לך לכתוב לזהבה גלאון את הרעיונות שלך – הם טובים. אבל לא הם מה שישקמו את מרצ או מפלגת העבודה.
(ואגב, מרצ מאוד רצתה להיכנס לממשלה של אולמרט. זה הוא שלא רצה אותה)
קודם כל, יתכן שחלק מהטיעונים/משפטים שלי בוטים. הסגנון הזה עובר טוב יותר בדיבור ישיר, ופחות טוב בכתיבה. הכוונה היא לחדד דברים, ולא לפגוע למטרות פגיעה.
לגבי מרצ- אני פחות הטיפוס שמנסה לשנות דברים בצורה אפקטיבית, ויותר הטיפוס שמנסה לפתח דיונים בבלוגים :-)
נראה לי שהדיון הטיפהל'ה ארוך מיצה את עצמו. אני שפכתי הררי מילים, ואולי טיפה ניצלתי את המדיום. על הדרך גם למדתי כמה דברים. תודה על הפלטפורמה, וכמובן- אחלה בלוג. אני נהנה לקרוא בו גם כשאני לא מגיב.
כנראה שגם הסגנון שלי לפעמים עובר פחות טוב בכתיבה, כי לא נפגעתי מדבריך (לא היתה לי סיבה להיפגע), סתם ניסיתי להתבדח.
על כל פנים, גם אני נהניתי ונשכרתי מהשיח עימך. שמחתי גם לקרוא שאתה נהנה מהבלוג, ותמיד אשמח לקרוא תגובות שלך בעתיד (אתה מוזמן להשתמש בפלטפורמה).
אני רוצה להפציר בך להיות יותר אקטיביסט מהבחינה הפוליטית. מתוך התנסות והכרות עם כמה מהנפשות הפועלות בזירה הפוליטית, ממש לא מדובר באנשים מוכשרים יותר ממני או ממך. רק באנשים בטוחים יותר בעצמם. אתה כותב דברי טעם, והמערכת הפוליטית צמאה לרעיונות חדשים, גם אם במקרים רבים היא דוחה אותם ברוב טיפשותה.