הרבנות הראשית: תפקיד כפוי טובה, במדינה אחרת

לפני כארבע שנים התחתנו. לא רציתי לגעת ברבנות עם מקל, אבל השארתי את הבחירה לבת-זוגי, שפגיעה יותר (בהיותה אישה) לפסיקות בית הדין הרבני. לאחר שיחות רבות ובחינת הנושא החוקי לעומק, היא השתכנעה שעדיף בלי, ונסענו לפראג. רכשנו "חבילת חתונה" באחת מסוכנויות הנסיעות, ללמדנו שמכל פגיעה בזכויות אזרח יש מי שמרוויח. התאכזבתי לגלות שמכ-7 זוגות ישראליים שרכשו את ה"חבילה", היינו ככל הנראה הזוג היחידי שעשה זו מבחירה אידיאולוגית. חודשיים לאחר מכן, התחתנו בטקס רפורמי מול פחות מ-200 מוזמנים. הטקס היה דומה למדיי לטקס האורתודוקסי, ואני משוכנע שמי מהאורחים שלא עקב בדקדקנות אחר הלכותיו, או לא התעניין ושאל, כלל לא הבחין בהבדלים (לא שזה היה משנה לי). אבל השינויים הקטנים שנעשו בטקס – כתובה שוויונית, קידוש החתן לצד קידוש הכלה, האפשרות שניתנה לאמי ולאחותי להשתתף בשבע הברכות, וניהול הטקס בידי אדם שפוי שידעתי מראש שלא יתחיל לזיין את השכל עם גימטריה או בדיחות קרש שהוא סבור שחילונים אוהבים – ולא פחות מכך, התחושה שאני עושה זאת מבחירה ולא עם פקיד דת שמחזיק אותי בביצים, היוו עבורי הבדל של שמיים וארץ (תרתי משמע).

אולם מבין החברים ובני המשפחה, רוב איתן בחר שלא לעשות כמוני וכמו זוגתי שתחייה, אלא בחר בדרך ה"מקובלת". אחד מחבריי, בפליטת פה שעליה התנצל לאחר מכן ביוזמתו (אני מציין זאת לזכותו), התייחס לטקס שלי כחתונה לא "אמיתית". מדובר באדם חילוני לחלוטין.

לאורך השנים, יצא לי לצפות בעשרות טקסי חתונה אורתודוקסים של זוגות חילוניים לחלוטין. חלקם מקילים יותר, חלקם מקילים פחות – וזאת מבלי להתייחס לפרוצדורות שזוג צריך לעבור לפני הטקס (המשעשע ביותר בעיניי הוא הדרכת הכלה בידי הרבנית). בחתונתו של אחי, למשל, הרב הפריד בין ההורים מתחת לחופה – אבות לכאן, אמהות לשם.

כמו רוב הישראליים (הנה, הפכתי ליאיר לפיד), יצא לי גם להיחשף למעט חופות של הציונות הדתית (אבל מעולם לא ראיתי חופה חרדית). טקס החתונה האחרון שראיתי הפתיע אותי ביותר בפתיחות שלו (המילה "פתיחות" מטעה פה, הכל יחסי). בטקס שראיתי, נשים החזיקו את החופה (זה מקובל בציונות הדתית? חרדים היו מרשים לעשות זאת? מישהו יודע?), גברים ונשים עמדו יחדיו תחת החופה ללא הפרדה, וכל אחת משבע הברכות בוצעה בזוג: הגבר בירך (בכל זאת, עדיין רק לגבר מותר לברך), ובת-זוגו הוסיפה פסוק לאחר הברכה. את הטקס ניהל אחי הכלה, חובש כיפה שאיננו רב, עם טקסט חופשי למדיי, לעיתים גם באנגלית לטובתם של אורחים מן הנכר. בין הררי המילים שנשא – רובם המוחלט ללא שום נופך דתי – הוא הזמין לפי כללי הטקס את הרב ואת האורחים לבצע את חלקם. להלכה פנים רבות.

***

למי שכבר הספיק לשכוח בקצב האירועים המטורף שלנו, בשבוע שעבר הסתיימו הבחירות לרבנות הראשית. רבות כבר נכתב על כך ונלעס, ונדמה שחוסר העניין מצד רוב הציבור החילוני, לצד המיאוס הכללי של האקטיביסטים מתוך ציבור זה, מעידים שקיים קונצנזוס כמעט מלא על המיאוס בתפקיד – עדות נוספת שאף אחד לא באמת רוצה פה מדינה יהודית. טוב, לפחות נהנינו משעת חסד של אשליה שבעוד 10 שנים התפקיד הזה כבר לא יהיה קיים (שעת חסד שכנראה תחזור על עצמה בעוד 10 שנים), או שלכל הפחות החלוקה הארכאית לאשכנזים וספרדים תבוטל (כנ"ל). קיומו של מוסד הרבנים הראשיים הוא לא מסוג השאלות שמעלים למשאל עם.

אבל אם מישהו באמת רוצה להבין את שורש המחלוקת בין דתיים לחילונים על הרבנות הראשית והכפייה הדתית בכללותה, צריך לחזור לחוויות עימן התחלתי את הפוסט. ניתן ללמוד מחוויות אלו מספר דברים. ראשית, האופן השונה בו חווים את הרבנות הראשית המגזרים השונים. המגזר החילוני – זה כבר ידוע – חווה את הרבנות כעצם שתקעה לו המדינה בגרון. אבל מכיון שהציבור כבר רגיל ברובו לעצמות בגרון, הוא ברובו מבליג ולא מוחה. הרב המחתן אותו נתפס בעצם כפקיד של משרד הפנים, שצריך להתחשב בגחמותיו, ממש כמו שצריך להתחשב בגחמותיהם של פקיד ביטוח לאומי, שוטר אקראי שעוצר אותך בכביש, או אפסנאי בצה"ל. כולם תופסים אותנו בביצים, ואנו מאולצים לשחק לפי הכללים שלהם, רק שהפעם מדובר בכללים דתיים. החוויה של המגזרים הדתיים, לעומת זאת, היא חוויה שונה לגמרי. אותם לא מחתן פקיד זר בעל גחמות שונות, אלא אדם מכובד ו/או מוכר מהקהילה שלהם, בעל הסמכה של הרבנות. וכפי שסיפרתי, הטקס מתנהל במסגרת ההלכה, אך לפי הערכים הקהילתיים שלהם – קהילתיים, חשוב להדגיש, לא מגזריים! לא בכדי אמר האח בנט שתפקיד הרב הראשי הוא בכלל בשביל החילונים. כל השאר "מקומבנים" עם רבנים משלהם.

שנית, אין לא לחילוניים ולא למגזרים הדתיים שום מושג אודות החוויות השונות של כל מגזר את אותו טקס נישואין הלכתי. החילוניים כלל לא מבינים שהדתיים זוכים למעשה לטקס קהילתי, אלא סבורים שגם עליהם חלה "כפייה דתית", רק שהם חפצים בה. מנגד, המגזרים הדתיים לא מבינים בכלל מה עובר על החילוניים. הם מזלזלים בתחושת הכפייה של רב זר, רב שאינו מאפשר אפילו את החירויות (במסגרת ההלכה) מהם הם עצמם נהנים (!). כמה זוגות חילוניים אתם מכירים שאת הטקס שלהם ניהל אדם מהישוב (ולא הרב עצמו)? לכמה זוגות חילוניים הציעו בכלל שנשים יקריאו פסוקים במהלך הטקס? ולמה לעזאזל יש זוגות חילוניים שמחמירים איתם יותר מאשר עם זוגות דתיים, כמו במקרה של הפרדת ההורים בחופה של אחי?! יתרה מזו, רבים במגזרים הדתיים סבורים שההתנגדות  החילונית לכפייה הדתית נובעת מרצון אקטיבי להתבוללות, ולא רק מתגובה פסיבית לכפייה (מצד המדינה, לא מצד שליחי הדת).

שלישית, טקס לפי ערכים קהילתיים הוא זכותם של המגזרים הדתיים בלבד. טקס הנישואין הרפורמי שבו בחרנו אני וזוגתי שתחייה, הוא למעשה שווה ערך לחוויה הקהילתית של המגזרים הדתיים. חיתן אותנו רב רפורמי שעימו חלקנו עולם ערכים משותף, ועימו סיכמנו מראש כיצד יתנהל הטקס (במסגרת ההלכה הרפורמית). ההיבט של בחירתנו החופשית בלט בתהליך זה, ואיפשר לנו להתחתן בהתאם לאמונות ולערכים שלנו. אולם הבחירה הקהילתית שעשינו נשללה מצד המדינה, ומסיבה זו נאלצנו להסדיר כחוק את נישואינו בחו"ל. עבור המגזר החילוני, בחירה בערכים קהילתיים (או אישיים) איננה זכות, רק עבור המגזרים הדתיים. אבל שלא יהיה ספק, שלא יטעו אתכם עם פלפולים יהודיים שמחים, ושלא יעבדו עליכם עם ההפחדות המוכרות על קרע בעם (הוא קרוע ממזמן) – הבחירה החילונית היא ערכית באותה מידה כמו הבחירה הדתית או החרדית. הבחירה איננה פסולה כשלעצמה, זו המדינה שפוסלת אותה.

***

קל ואפילו מתבקש לחילוני בישראל לתמוך בהפרדת הדת מהמדינה, כשהאלטרנטיבה היחידה היא המציאות הקיימת. אבל למען האמת, אין שום פסול בכך שהמדינה תספק שירותי דת, אם יש להם ביקוש. מהבחינה הזו, רב ראשי איננו דבר פסול, אלא תפקיד חשוב: להיות היועץ לענייני דת של הממשלה, תפקיד מקביל למעשה ליועץ המשפטי לממשלה.

כמו שהיועץ המשפטי מוצא לעיתים דרכים לכופף את החוק כדי להתאימו למדיניות הממשלה או לצרכיה, כך אמור הרב הראשי למצוא דרכים לכופף את ההלכה כדי להתאימה לצרכים המשתנים של ישראל, לאינטרס הלאומי שלה. הנה כמה אפשרויות:

• למצוא דרכים מקילות לגייר עולים חדשים שיהדותם מוטלת בספק, או מלכתחילה לא להטיל ספק
• להנפיק פסקי הלכה המחייבים שירות מלא בצה"ל ועבודה במשק
• לספק שירותי דת שיאפשרו לשומרי מצוות לנטול חלק בצה"ל ובמשרדי הממשלה
• להדגיש את ההלכות שיותר מתיישבות עם הדמוקרטיה, ולדחוק לאחור את ההלכות הבעייתיות יותר לדמוקרטיה – זאת מדינה יהודית ודמוקרטית אחרי הכל
• לייעץ בנושאים הקשורים לזהות יהודית, למשל להתריע שחקיקה דתית דווקא פוגעת ומנכרת
• לאמץ את כל הזרמים ביהדות, ולאפשר לכולם גישה שווה למקומות הקדושים
• להכשיר הלכתית נסיגות מ"ארץ ישראל", כאשר זה מוגדר ע"י הממשלה כאינטרס הלאומי
• לנהל מגעים עם מנהיגי דתות אחרות, וכך למשל לאפשר ליהודים להתפלל בהר הבית בט' באב, אך לא בכח הזרוע ובחסות הכידונים של צה"ל, אלא מתוך הידברות וכבוד בין-דתי
• להוות מצפן מוסרי לממשלה, ולהתריע בשער מפני מעשי שחיתות ופגיעה בזכויות אדם (גם של לא-יהודים), לפי מסורת יהודית מפוארת של מצוות כמו "וגר לא תונה" ותוכחות כגון "כבשת הרש" ו"הרצחת וגם ירשת?" (כולם מאוד רלוונטים ואקטואלים גם כיום)
• אולי אפילו לרסן את ההתבוללות בגולה באמצעות פסיקה מהפכנית שלאור חידושי הרפואה המודרנית, יהדות יכולה להיקבע גם לפי זהות האב

במציאות של היום, וביהדות של היום, כל זה נראה כמו מדע בדיוני. אבל כשאין הפרדה בין דת ומדינה, לא רק הדת צריכה להכתיב למדינה, אלא גם להיפך. קחו את הדגם הבריטי למשל, בו הבישופים של הכנסייה מתמנים בהמלצת ראש הממשלה (גם אם איננו נוצרי), וכללי הכנסייה חייבים לקבל את אישור הפרלמנט (!). בדומה למודל זה, הבחירה של הרבנים הראשיים בישראל בוודאי איננה חפה מפוליטיקה, כפי שראינו זה עתה. אלא שזו פוליטיקה מגזרית ועדתית שנסובה – כמו בכל מקום אליו נכנסת הפוליטיקה – על השפעה וכסף. אבל אם כבר פוליטיקה, אז לפחות שה"אינטרס הלאומי" – של כ-ו-ל-ם – יהיה מיוצג. רק דמיינו שהממשלה היא הגוף הממנה את הרב הראשי (בדומה ליועץ המשפטי לממשלה), והקריטריון העיקרי הנבדק הוא מידת שיתוף הפעולה הצפוי של המועמד עם קידום כמה מהאפשרויות שהעליתי.

כאשר הגדרות המשרה מאלצות להתיישר עם צרכי המדיניות הממשלתית, כפי שאמור להיגזר באמת מאי ההפרדה בין דת ומדינה, מוסד הרב הראשי אמור להיות תפקיד קשה, כפוי טובה ולא פופולרי בקרב הקהילה הדתית. רבנים מכובדים ממש לא אמורים לריב עליו, לשכור יחצ"נים ולנהל מאבק פוליטי מכוער למענו. הרבנים האדוקים ביותר דווקא היו צריכים לא רק להתרחק מתפקיד זה כמו מאש, אלא לתבוע בעצמם הפרדה בין דת ומדינה.

אבל במציאות שלנו, למדינה כמעט אין כל השפעה על הדת, רק להיפך: הרבנים החרדים האדוקים ביותר הם שמכתיבים את פני היהדות במדינה, וכל יתר הרבנים מפחדים להתעמת איתם. נצחון המועמדים החרדיים על פני הדתיים-לאומיים, דווקא בתקופה שבה החרדים מוחלשים פוליטית, ממחיש זאת היטב. במציאות שכזו, אין למדינה באמת צורך ברבנים ראשיים, ואפשר היה לספק שירותי דת במיקור חוץ עם מכרזים, כמו שהמדינה אוהבת לעשות ביתר התחומים. אולם לרבנים הראשיים דווקא כן יש צורך במוסד הזה – הוא מעניק להם כוח פוליטי, הון ושלטון.