סוריה, קולוניאליזם ואבירי המוסר

הקו האדום נחצה! מאה אלף הרוגים בנשק קונבנציונלי – זה בסדר. אלף הרוגים במתקפה כימית – בלתי נסבל! מי קובע? אובמה, ירום הודו.

מילה אחת חסרה בכל הדיון הציבורי סביב התערבות צבאית בסוריה, כפי שהיתה חסרה בדיון הציבורי סביב מלחמת המפרץ השניה, כפי שהיתה חסרה אפילו בדיון על תקיפה מונעת נגד מתקני הגרעין באיראן: קולוניאליזם. המילה הזו היא בכלל מילה גסה בישראל, חסרה לחלוטין בכל ניתוח ופרספקטיבה היסטוריים. קחו למשל את האופן שבו הוצג הוגו צ'אבס בתקשורת: מנהיג אקסנטרי, על סף הדיקטטור, כנראה עוכר ישראל ואנטישמי – זאת בשל סלידתו מארה"ב ויחסיו החמים לאיראן. אבל האם הצלחתו הפוליטית, שכללה הלאמה והרחקת ארה"ב מכלכלת וונצואלה, שלא לדבר על גידופים נגד נשיאי ארה"ב (אפילו כשדיבר מעל בימת האו"ם בניו-יורק), ניתנת בכלל להסבר ללא התייחסות לתקופה היסטורית ארוכה של שליטה אמריקנית באמריקה הלטינית, הן מקרוב והן מרחוק? בישראל בטוחים שכן – אף אחד הרי לא טורח אפילו לעשות סקירה היסטורית מינימלית של יחסי ארה"ב עם אמריקה הלטינית: רודנים קומוניסטים הופלו (למעט פידל קסטרו, אבל לא כי ה-CIA לא ניסה); רודנים פרו-אמריקנים טופחו; תעלת פנמה הוקמה בכפיה, תוך יצירת מדינה חדשה (פנמה) על חשבון שטחיה של מדינה שהתנגדה לכך (קולומביה); ובשורה התחתונה, שמירה עקבית על עקרון סחר "חופשי" ביבשת אמריקה, כלומר מסחר עם יתרון אמריקני מובנה המבוסס על מוצרי גלם ומחצבים דרום-אמריקנים זולים, ללא התערבות ממשלתית מצידם.

אבל לא רק בישראל המילה 'קולוניאליזם' חסרה, היא חסרה באופן כללי בעולם המערבי, זה שהחזיק את הקולוניות, זה שהמשיך את השליטה גם בשלט רחוק לאחר תהליך הדה-קולוניזציה שלאחר מלחמת העולם השניה. פרספקטיבת הקולוניאליזם חסרה אפילו בפרדיגמות המובילות של מחקרי מדיניות החוץ והאסטרטגיה. אחת התאוריות המפורסמות ביותר ביחסים בינ"ל (להלן יחב"ל), למשל, היא "השלום הדמוקרטי": מדינות בעלות משטר דמוקרטי אינן יוצאות למלחמה זו בזו. זה הוכח אמפירית, על בסיס מאגר נתונים רחב (ה-COW). המסקנה הנחרצת מתאוריה זו, כפי שהוסקה ע"י חוגים מסוימים (אני לא אנקוב בשמות), היא שיש להפיץ את הדמוקרטיה בעולם הנחשל. זה יביא שלום! ויוסיפו המהדרים: עד אז, אי אפשר לסמוך על רודנים! אולם אף אחד לא טרח לבדוק מיהן הדמוקרטיות שהוגדרו במחקר. אולי הן משתייכות לקבוצה מאוד מוגדרת מבחינות רבות אחרות, כגון זהות אתנית, סוג כלכלתן, רמת התיעוש בהן, היקף העיור, עדכניות הטכנולוגיה, שלמותן הטריטוריאלית, וכו'. אולי מדובר בקבוצה שעד לא מזמן חבריה ניהלו מלחמות עולם אלו נגד אלו, לרבות שימוש בנשק גרעיני (ארה"ב) ונשק כימי (גרמניה), שגבו עשרות מיליוני הרוגים, ולכן כיום כבר יותר רגישים לחיי אדם.

אחד החוקרים הבולטים שיצא נגד הגישה המערבית השלטת המפלה לרעה את הקולוניות לשעבר, לא רק במציאות אלא אפילו במחקר היחב"לי, הוא מוחמד איוב (מי שמרים גבה לנוכח שמו מוזמן לצפות בשאלות האינטליגנטיות שמראיינת מפוקס ניוז שאלה חוקר מוסלמי אחר). מחקרים שמותחים ביקורת על המערב הנאור לרוב מסווגים כשמאלניים, רדיקליים, ו/או פוסט-מודרניסטיים, ומהבחינה הזו, אַיוּבּ (Ayoob) הוא ככל הנראה לפחות פוסט-מודרניסט. אך מעניין לשים לב שהגישה המחקרית שפיתח – "ריאליזם של נחותים" (תרגום שלי ל-"subaltern realism", הצעות אחרות תתקבלנה בברכה) – דווקא מאמצת את הנחות היסוד הריאליסטיות של הובס ומקיאוולי, הנחות יסוד המיוחסות לרוב לקבוצות מאוד רחוקות משמאלנות ופוסט-מודרניזם: המציאות היא אנרכית, יצר האדם רע, פרטים ומדינות יפעלו אך ורק למימוש האינטרס העצמי, אף מבלי לבחול באמצעים, וכו' (במלים אחרות, הנחות היסוד המקובלות מהבית היהודי ועד מרצ).

איוב מותח ביקורת על התפישה הרווחת והפופולרית ביחב"ל שיש להתייחס לכל המדינות – הן המפותחות בעולם הראשון, הן המתפתחות בעולם השלישי – כמקשה אחת, באופן שמנתח וחוזה את התנהגותן לפי אותו קנה מידה (כפי שנעשה בגלגול העכשוי של הריאליזם, הידוע בשם "נאו-ראליזם"). תפישה זו, הוא טוען, לא רק שאינה הגיונית במציאות, תובנותיה הרסניות לה. בעוד שבאירופה תהליכי בניית האומה, שרטוט הגבולות, ולאחר מכן ביסוס הדמוקרטיה נמשכו כ-400 שנה, העולם השלישי נדרש לעשות זאת באופן מיידי, מיד לאחר נסיגת האימפריות. אין זה פלא שכאשר מובילי הדעה הזנופוביים משווים בין התרבות המערבית ה"נאורה" לתרבות המוסלמית ה"פרימיטיבית", אבל בתוך קונטקסט היסטורי מצומצם של העשורים האחרונים בלבד, הם מגיעים ומשרישים את המסקנה ש"הברברים האלה" (קרי, כושים ובעיקר מוסלמים) אינם בנויים לדמוקרטיה (ראו את הסיפא של מאמרו מהיום של אחד יום-טוב סמיה, והיזכרו שמדובר באדם שאייש צמתיים מרכזיים שעיצבו את תפיסת הבטחון של ישראל). כאילו שבאירופה המדינות, העמים והדמוקרטיה לא קמו על דם, יזע ודמעות – תהליך שהתחיל הרבה לפני שצ'רצ'יל טבע את הביטוי.

המפתח להבנת הקושי במדינות העולם השלישי, לפי איוב, טמון בשני גורמים שהונחתו באחת על מדינות אלו: מוסד הריבונות וגבולות מדיניים קבועים. באירופה קווי הגבול התהוו לבסוף רק לאחר תהליך ארוך ומתמשך, רווי בדם, שבמקביל אליו צמחה ופרחה תנועת הלאומיות (אביב העמים האירופי ב-1848 הופנה ברובו כנגד אימפריות שדיכאו עמים, ולא נגד מדינות-לאום, זאת בניגוד ל"אביב" הערבי), שליכדה עמים ולאומים בתוך הגבולות שהתהוו לבסוף, גבולות שהתעצבו תמיד בעקבות מלחמות. לעומת זאת, הגבולות של העולם השלישי שורטטו בסרגל ע"י מעצמות אירופיות, לפי שיקולים זרים או באופן שרירותי, ולרוב ללא שום התחשבות בזהות היושבים בתוך גבולות אלו. הגבולות במקרים רבים גם הכלילו בתוכם קבוצות אתניות ודתיות שונות, שלא היתה להן הפריבילגיה של כמה מאות שנים להתהוות לכדי לאום מודרני של מדינה, וגם חצצו בין קבוצות אתניות זהות, דבר שלא תרם ליציבות האזורית. (בהקשר הזה, הטענה הפופולרית שאין עם פלסטיני סובלת בדיוק מאותה ראיית עולם מוטה תרבותית שנגדה יוצא איוב).

במציאות המדינית שנוצרה לאחר מלחמת העולם הראשונה (וביתר שאת השניה כשתהליך הדה-קולוניזציה החל לצבור תאוצה), על המדינות – חדשות וותיקות כאחד – הוטלה החובה לקיים את ריבונותן, לא רק כלפי מדינות אחרות, אלא גם כלפי פנים. לא זו בלבד, אלא שכעת גם הוטלו לפתע מגבלות בינלאומיות הומניטריות על האופן שבו משליט המשטר את ריבונותו – מגבלות שלא היו קיימות כאשר אירופה לקחה את הזמן שלה לבסס בכל מדינה סמכות אחת להפעלת כוח. ולהוסיף על מצב מורכב ממילא, האליטות המקומיות שהקולוניות השליטו בכל מדינה שקמה יש מאין, אליטות שמטרתן היתה לבסס את סמכותה הבלעדית של המדינה להפעיל אלימות, לא זכו בלגיטימציה פנימית מצד ה"עם", כלומר מצד אוסף השבטים, הקהילות והזרמים הדתיים שבמקרה נפלו בצד הזה של הגבול. בצדק.

אבל זה אפילו לא עוצר כאן. במהלך המלחמה הקרה, ארה"ב וברה"מ נלחמו זו בזו בעיקר על גבן של המדינות המוחלשות בעולם השלישי, במטרה להגדיל את איזורי השפעתן. הנה רשימה חלקית בלבד: ויאטנם, קוריאה, אפגניסטן, איראן, וגם השכונה שלנו ממש, כאשר מלחמות כמו ששת הימים ויום כיפור שימשו שדה ניסויים לבחון אילו אמל"חים וטנקים טובים יותר – האמריקנים או הסובייטים. ברחבי העולם השלישי חימשו ומימנו מעצמות-העל את הצדדים הניצים, תוך ניצול העובדה שהלאומים במדינות אלו טרם התגבשו ושהשלטונות הקיימים אינם זוכים ללגיטימציה רחבה מצד אזרחיהן, ובכך ליבו את המתחים והמלחמות שבגינם הם קוראים להם "ברברים", ללא שום בושה.

***

וזה מחזיר אותי לסוריה. עומד השמאלן ה"נאור", מבולבל ונבוך. מה עליו לעשות? איזו עמדה עליו לנקוט? הרי, גורל העולם כולו תלוי במה יגיד, האם יחשוף את צביעותו? כיצד יידע מהי העמדה ה"מוסרית" פה – להתנגד לתקיפה אמריקנית ולהסתכן בהוקעה מחוץ למחנה השמאל הטהור, או לתמוך בתקיפה אמריקנית ולהסתכן בעמדה קונצנזואלית? (בישראל כנראה שתמיד יהיה רוב אוטומטי להפגזת ערבים, במיוחד כשמישהו אחר עושה את זה.)

אבל איך אפשר למדוד מה מוסרי פה?

  • לפי מבחן התועלתנות? מתקפה אמריקנית, בין אם היא אוירית ובין היא קרקעית, לא תשים סוף לשפיכות הדמים. אולי אפילו להיפך. מתקפה אוירית מוגבלת סביר שלא תהיה באמת אפקטיבית, ושפיכות הדמים תימשך ואולי אף תחריף – מה שיאלץ את ארה"ב רק להעמיק את התערבותה. בכל מקרה, הדוגמאות ההיסטוריות רבות ומגוונות ומהן ניתן ללמוד מה צופן העתיד לכל סוג של התערבות אמריקנית – כיבוש מלא (עיראק), מתקפה אוירית (לוב), הצבת חיילים ובריחה מיד עם ההרוגים הראשונים (לבנון בתחילת שנות ה-80). אף אחת מהדוגמאות לא באמת מעודדת.
  • לפי מבחן המשפט הבינ"ל? הרי תהיה זו ארה"ב אשר תגיב על שימוש אסור בנשק כימי באמצעות מלחמה לא חוקית באותה מידה, שכן אישור של מועצת הבטחון היא לא תקבל.
  • לפי מבחן הציווי הקטגורי של קאנט? האם אנחנו באמת רוצים שטיעונים של מוסר ישמשו כקרדום לחפור בו, כאשר ברור לכולם שזהו מוסר סלקטיבי ביותר, שלרוב משמש תירוץ למימוש אינטרסים צרים. מי כמונו יודעים שארה"ב יודעת היטב להעלים עין מהפרות חוק בינ"ל כשצריך, ולהתמקד רק באילו שמשרתים את מטרותיה (אם כי אני מודה שפה אני אפילו לא רואה מה יש לארה"ב להרוויח, מלבד שמירה על אמינותו של אובמה בעקבות הבטחתו המטופשת מלפני שנה)?

למרות האמור לעיל, קשה מאוד להתבונן בתמונות העולות מסוריה, במיוחד בתור בן לעם שסבל בעצמו בעבר מנשק כימי. זו בדיוק תפקידה של הקהילה הבינ"ל לעצור טבח מסוג זה, זה אחד מלקחי השואה, והתנגדות לכך היא למעשה בגידה בערכים אנושיים. אולם למרבה הטרגדיה, רעיונות נשגבים כהתערבות הומניטרית נראים הרבה יותר טוב על הנייר מאשר במציאות, והבחירה המוסרית היא לעיתים באופציה הכי פחות גרועה. כל התערבות צבאית תאלץ להתמודד עם אותן הבעיות המבניות שהיו לפניה: גבולות מלאכותיים, היעדרו של לאום אחיד במדינה, חוסר לגיטימיות של השלטון, היעדר בשלות חברתית  לדמוקרטיה (כפי שאנחנו רואים במצרים). יתרה מזו, התערבות צבאית איננה נעשית בואקום, אלא ע"י שחקן מוביל באותה מערכת שעיצבה את המציאות הבלתי-אפשרית הזו מלכתחילה, שחקן שדואג בראש ובראשונה לאינטרסים שלו, שחקן שבשנתיים האחרונות המשיך לחמש את המורדים, בעוד יריבותיו/אויבותיו רוסיה ואיראן חימשו את משטר אסד, באופן שרק האריך את שפיכות הדמים והחמיר את המשבר ההומניטרי. מה תהיה השפעתה של התערבות חיצונית מצד שחקן כזה על הלגיטימיות של השלטון או ההסדר שייכון לאחר מכן? הרי אנו יודעים היטב כיצד המוסר המערבי הסלקטיבי נתפס על ידי שליטי ותושבי כלל האיזור הזה. כפי שניסח זאת באלגנטיות מוחמד איוב, המערב ההגמוני מקפיד לדרוש סדר בין מדינות וצדק בתוכן, בעודו דוחה את דרישת מדינות העולם השלישי לצדק בין מדינות ולסדר בתוכן.

אולי הגיע הזמן שהקהילה הבינ"ל, קרי המעצמות כולן (ולא רק המערביות), יפסיקו לכבות שריפות בכל הנוגע לעולם השלישי, ויעברו לרפואה מונעת. גישה חדשה כזו תהיה חייבת לקחת בחשבון את אותן בעיות מבניות עליהן מצביעים איוב ודומיו, ותשאף לעצב – בשיתוף הצדדים הנצים – מציאות ברת-קיימא במדינות אלו. אך גם הצעה כזו טובה יותר על הנייר מאשר במציאות, שכן אליטות קיימות לא מרבות להתנדב לוותר על מעמדן, כפי שאנחנו רואים היטב בסוריה. גם המדיניות הטובה ביותר לעולם לא תוכל להחליף מאות שנים בהן מתגבשים הלאום, הגבולות, והלגיטימציה השלטונית, כפי שניתן לראות בעיראק, במצרים ובלוב, והיא תצטרך לקחת בחשבון שמדינות מתהוות באלימות. כך נוצרו מדינות מלכתחילה.

אולם לכל הפחות, על המערב להתחיל לקלוט שכל מדיניות המתייחסת למדינות אלה חייבת לוותר על חלק מהאינטרסים האמריקנים הצרים ולבטל את ההנחה האוטומטית של עליונות האדם הלבן. שגשוגן של מדינות העולם השלישי הוא אינטרס עולמי רחב, ובטווח הרחוק ישרת גם את טובתה של הציוויליזציה המערבית. ניתן כבר היום לשנות מהקצה אל הקצה את המדיניות הקיימת כלפי מדינות אלו.  שינוי ברוח זו יתייחס לבעיות הכלכליות מהן סובלת כלכלה מתפתחת, ויפסיק לדחוף את נוסחת הקסם של קרן המטבע והבנק העולמי – ליברליזציה כלכלית ופתיחת השווקים – שלרוב מחלישה את הכלכלות המקומיות על חשבון תאגידי ענק. שינוי כזה יפעל לבטל את מכסי המגן לחקלאות שמטילות המדינות המפותחות, מכסים שפוגעים בענף הייצוא העיקרי של מדינות העולם השלישי. מעל לכל, שינוי כזה ייאלץ להתייחס לבעיות הבטחון האמיתיות והמדומות שמדינות אלו סובלות מהן, הן מבית והן מחוץ. בהן בחלק מהמקרים, חשש אמיתי מפני פלישה של ארה"ב או מעצמה אחרת (לא תסריט בדיוני, כידוע), ובמקרים אחרים, היענות חלקית לשאיפות לגיטימיות להשגת איזורי השפעה (ע"ע איראן וטורקיה). אולם בפוליטיקה של היום, הן בארה"ב ובטח מתוך הפרדיגמה השלטת בישראל (דוגמא), התייחסות כזו למדינות העולם השלישי, ובהן העולם הערבי, תיחשב ככניעה, חולשה והתרפסות.

***

קריאה נוספת:

***

כתמיד, מאמרים נעולים מאתר הארץ שקישרתי בפוסט זמינים ונגישים מתוך עמוד הפייסבוק של הבלוג (ראו את התגובה הראשונה לפוסט הרלוונטי).

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “סוריה, קולוניאליזם ואבירי המוסר

  1. מישהו בפייסבוק ניסח את זה יותר פשוט:
    אובמה לא יוצא לקרב בגלל שנהרגים ילדים או בגלל שאסד דיקטטור אלא בגלל שהוא נכשל בלשונו פעם ואמר שיגיב אם יהיה נשק כימי. ילדים מתים? עד עכשיו לא הזיז לו. שאסד יעשה ממנו פחדן לעיני כולם? את זה הוא לא יכול להרשות לעצמו.

    • ארה"ב תמיד תעשה מה שטוב לארה"ב. הטיעונים הפסאודו-מוסריים נועדו רק להלבין את העובדה הזו.
      אבל אני חייב לציין שאני עדיין לא מבין איך תקיפה תשרת את האינטרסים האמריקנים.

  2. קצת הלכתי לאיבוד… אבל הפסקה האחרונה מכפרת על המאמר הארוך, המלא והגדושה הזה, שכל כולו מיועד בעצם לטעון כך –
    על המערב להתחיל לקלוט שכל מדיניות המתייחסת למדינות אלה חייבת לוותר על חלק מהאינטרסים האמריקנים הצרים ולבטל את ההנחה האוטומטית של עליונות האדם הלבן.

    • כן, אבל המאמר נועד להסביר למה המדיניות והחשיבה הקיימות, שגוזרות גזירה שווה בין מדינות בעולם המפותח לבין מדינות בעולם השלישי, אינן אפקטיביות.
      איפה הלכת לאיבוד? אשמח לענות על שאלות ספציפיות.

  3. יניב בלי לפגוע:
    הפוסט שלך נפלא! מה שנקרא דבר דבור על אופניו בתנאי אחד:
    אם מנתקים אותו מהמציאות.

    כלומר אם לא לוקחים בחשבון את שאיפותיו של האימפריאליזם הערבי/מוסלמי, את מה שקורה במצרים ובכלל את החורף הערבי.
    פוטין ניסה לעקוץ ואמר ש"המערב מתנהל בעולם המוסלמי כמו קוף עם רימון יד" http://www.israelhayom.co.il/article/112737
    האמת המרה היא שהעולם המוסלמי הוא הקוף עם הרימון הכימי שמנסה להשתדרג לקוף עם רימון אטומי (ואני מבקש סליחה מהמין הקופי על ההשוואה).
    כל מה שהמערב מנסה לעשות עכשיו הוא להעניש קלות את הקוף הקטן כדי שהקוף הגדול יותר (זה שבאירן) יחשוב פעמיים לפני שגם הוא מנסה להשתדרג. אין למערב רצון להחליף את הקוף הקטן משום שהוא יודע מה האלטרנטיבה (הרבה קופים עם נשק כימי ללא שליטה).

    • אתה לא חייב לקבל את המסקנות שלי, אבל לפחות תתייחס לטיעונים.

      אתה מכנה שורה ארוכה של אירועים כ"אימפריאליזם ערבי/מוסלמי", בעודך מתעלם מכך שאירועים אלו הם בעיקר תוצר של מעורבות המעצמות (בעבר ו/או בהווה) או התקוממות כנגד ההגמוניה המערבית הקיימת (גם הוגו צ'אבס ופידל קסטרו הם אימפריאליזם איסלאמי?).

      "להעניש קלות" את ה"קוף הקטן" – ראינו כבר את הצלחותיה הכבירות של ארה"ב במלחמות בעשור האחרון. וגם בפעם הזו, זה לא יצליח, בדיוק בגלל שורת הגורמים שציינתי בפוסט. ושים לב לבחירת המילים שלך ומה היא מעידה על הנחות היסוד שלך: "להעניש", "קופים עם נשק".

      הייתי מעדיף שלא תשתמש עוד בביטוי קופים, אבל מצד שני, זה נותן משנה תוקף לטענות שאני מעלה בפוסט.

    • שלום יניב,
      כבר התייחסתי לטיעונים ואמרתי שהם מצויינים לו הדומיין שלהם היה העולם המערבי בלבד.
      אילו היינו מחוברים למציאות כלומר מכניסים לתוך המשוואה גם את שאיפות האיסלאם להשתלט על העולם כשלעיתים מה ששם ברקסים לשאיפה הזאת הן המחלוקות בתוך העולם הערבי על איך לעשות את זה.
      הדימוי של המערב "קוף עם רימון יד" לא נוסח על ידי אלא ע"י פוטין. אבל למרבה ההפתעה כך בדיוק רואה המערב (כפי שכבר ציינת אבל לא מהסיבות שציינת "עליונות הגזע הלבן"/קולוניאליזם וכו' אלא מקריאת המציאות) את העולם הערבי. הכוונה בביטוי היא לתאר מצב של מישהו לא יציב המחזיק בנשק להשמדה המונית.
      המערב הוא אכן אינטרסנט וכשהוא רואה טבח/הרג של מאה אלף איש he couldn't care less
      הדבר היחיד שמדאיג את המערב הוא שברגע שמתחילים להשתמש בנשק להשמדה המונית אפילו הערבים בינם לבין עצמם (כי (בסופו של דבר) יש ביניהם מחלוקת (סונים/שיעים) על איך לכבוש את העולם) ריקושטים יכולים לעוף גם לכיוון המערב.
      ספציפית בהקשר לאסד ג'וניור היו הצלחות (גם אם זה לא כ"כ מסתדר לך עם הטיעונים בפוסטים קודמים): אידוי הכור http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A7%D7%99%D7%A4%D7%AA_%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%92%D7%A8%D7%A2%D7%99%D7%A0%D7%99_%D7%91%D7%A1%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94
      בשת"פ עם ארה"ב, השמדת הטילים http://www.haaretz.co.il/news/world/middle-east/1.2067076

  4. לא הבנתי באיזה מובן חלקי אנחנו צריכים להתייחס בהבנה לשאיפות לגיטימיות להשגת אזורי השפעה מצד אירן וטורקיה, אחרי ששללנו את הלגיטימציה וההבנה לשאיפות (הלא לגיטימיות, במסתבר) של המדינות האירופאיות במאות הקודמות להשיג אזורי השפעה מכיוון שזה קולוניאליזם, וקולוניאליזם זה "פויה" (כל סוג של קולוניאליזם, כלומר של השפעה אירופאית, ללא הבדל דת, גזע ומין, ואפילו השפעה של מיעוט נרדף באירופה על איזו פינה נידחת של המזרח התיכון, שהרי הוא גם הגיע מאירופה וגם השפיע).
    או שחתירה להשגת איזורי השפעה היא קולוניאליזם בזוי ומחרחר מלחמה (ראה ערך המזרח התיכון בהשפעת החתירה האירנית להשגת איזורי השפעה בניגוד לרצון המושפעים המיועדים או לשאיפתם של טוענים מתחרים להשפעה באותו אזור בדיוק), או שהיא שאיפה לגיטימית שראויה לזכות להבנה, לכל הפחות חלקית.

    • אהלן אבשלום,
      ראשית כל, לא אהבתי שהשחלת את הציונות לתגובתך. לא אמרתי בשום מקום, לא בפוסט הזה ולא אצלך בבלוג, שהציונות היא קולוניאליזם, ואם עד עכשו לא הבנת את זה, זה כבר לא באחריותי.

      שנית, הן התשתית התאורטית שפרסתי לגבי השפעת הקולוניאליזם על העולם השלישי (לפי גישתו של איוב), והן העובדות ההיסטוריות לא משאירות הרבה מקום לספק באשר לטיבו והשפעתו של הקולוניאליזם. הרבה יותר מ"אזור השפעה". והרבה יותר גרוע מ"פויה".

      שלישית, שאלתך במקום. במישור המוסרי, כמובן שאין מקום לאזורי השפעה. ניתן אף להרחיב את המוסריות והאוטופיות עד הקצה, ולטעון שאין מקום אפילו למדינות ולצבאות, ושצריכה להתקיים חברה אנושית אחת המספקת את כל צרכי חבריה, וכו' וכו' וכו'.
      בפועל, יחסי כוחות מתקיימים וכנראה תמיד יתקיימו, הן ברמת המיקרו (ולכן צריך מדינות) והן ברמת המקרו, בין מדינות. תמיד יהיו מדינות חלשות וחזקות יותר, כשלחזקות יש אזורי השפעה בהן שוכנות החלשות. זה לא בהכרח קולוניאליזם. ניקח את קובה לדוגמא, בחצר האחורי של ארה"ב. יש הבדל תהומי בין התנגדות ארה"ב למשטר הקומוניסטי בה (ונסיונות ההתנקשות בקסטרו) לבין התנגדות ארה"ב להפיכתה לבסיס טילים של ברה"מ. אגב, המשבר הזה הסתיים כשארה"ב הסכימה בחשאי להסיג את הטילים שלה מטורקיה (שאיימו על ברה"מ). כלומר, הכרה הדדית באזורי השפעה של כל מעצמה, לפחות ברמה הבטחונית (טורקיה נותרה במחנה האמריקני).

      בעיקר לסוג כזה של אזורי השפעה התכוונתי בהתייחסותי לאיראן ולטורקיה, שתי מעצמות איזוריות. שים לב שאיראן היא זו שנאלצת להתמודד עם ספינות אמריקניות במפרץ, בחצר האחורי שלה. כמובן שאפשר לקבל את הטענה שאם מדובר ביחסי כוחות, אז החזק יקבע, קרי ארה"ב. אין לי שום בעיה עם הטיעון הזה. אני רק מציין שהתנגדותה של איראן למציאות הזו היא הרבה יותר מהגיונית, ואיננה נובעת מסיבות שבדר"כ מיוחסות לה (טיעונים המערבים דת, אתניות, תרבות, ציביליזציה, וכו').

  5. פינגבק: אחח, איזה כיף! המאה ה-19 חזרה | חיים שרירותיים

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s