למה אני תמיד מתנגד לשימוש בכח

כפי שראינו היטב באירועים הבינ"ל המתרחשים מול סוריה, סוגיית השימוש בכוח מפלגת לא רק את ישראל, אלא את העולם המערבי כולו. הפרלמנט הבריטי היה חצוי, ובסופו של דבר הצביע נגד שימוש בכוח בריטי בסוריה. צרפת, לה הזיקה המעצמתית והאחריות המוסרית החזקות ביותר לאיזור שהיה עד לפני 70 שנה שטח מנדט שלה, הודיעה שלא תשלח כוחות לבדה. וגם האמריקנים, המעצמה שמפעילה הכי הרבה כוחות צבאיים מחוץ לשטחה בדרך קבע, הפגינו התנגדות ציבורית רבה מכפי שציפה אובמה.

הסוגיה מפלגת גם את ישראל, כתבתי, אך נראה שבניגוד לשלוש המדינות שמניתי, סוגיה זו לא ממש חוצה את החברה. הקונצנזוס המתקבע ע"י תדרוכים תקשורתיים של שרים בכירים והתקשורת ה"שמאלנית" – בראשה ערוץ 2, הברומטר המהימן ביותר להלך הרוח הציבורי – לא משאיר הרבה מקום לספק. רוב אוטומטי להפעלת כוח, במיוחד כשהכוח לא ישראלי, ובמיוחד כשהנפגעים הם ערבים. ובתור מדינה שמתגאה בהיותה הדמוקרטיה היחידה במזה"ת (בדומה לבריטניה, צרפת וארה"ב), מה בדיוק מעידים עלינו הלעג לאובמה המזגזג והחלש, הזלזול הבוטה בהחלטתו להעביר את ההכרעה לקונגרס (תקדים מסוכן: העם עוד עלול לדרוש את זה כאן), וגילויי אהדה והערצה לפוטין ה'גבר'?

היבט נוסף המייחד אותנו ממדינות אלו הוא החלוקה הברורה של ימין ושמאל בסוגיה זו. בעוד שבמדינות אלו ימין בדלני מצטרף לשמאל ליברלי בהתנגדות להפעלת כוח, בישראל החלוקה ברורה לעין: הימין ומתחנפי הקונצנזוס בעד הפעלת כוח (תמיד), השמאל, לפחות הרדיקלי, מתנגד (תמיד). חלוקה כזו ברורה יוצרת לרוב את הרושם שהימין בעד כי הוא (היחיד) שמבין איפה הוא חי, ואילו השמאל מתנגד כי הוא פציפיסט, תמים, ו/או לא פטריוטי. כלומר, מדובר במחלוקת מוסרית ועקרונית. טעות מרה. כלומר, הטעיה מכוונת ומחושבת היטב.

אני לא מתיימר לייצג את השמאל, ואת הימין אינני יכול לייצג, אך שורש הויכוח הוא לא באמת כזה אינפנטילי ורדוד, ואסור שיהיה! מלחמה, כידוע, היא עסק רציני מדיי להשאיר לגנרלים (ואוסיף: גם לפוליטיקאים). אסור שהדיון בנושא הזה יהיה נתון למניפולציות של שחור-לבן וטובים-רעים. אסור לתמוך אוטומטית בהפעלת כוח, וגם אסור להתנגד אוטומטית. כל מקרה צריך לבחון לגופו, ולראות האם שימוש בכוח ישיג את המטרה. Having said that, אני תמיד מתנגד להפעלת כוח. לא עניין עקרוני, ולא עניין מוסרי, אלא עניין שכלתני-תועלתני גרידא. וכל עוד המציאות הבינ"ל הנוכחית לא תשתנה באופן מהותי, אמשיך להתנגד.

עמדת הימין, כפי שאני מבין אותה, תומכת בשימוש בכוח כדי להשיג שני יעדים אפשריים: הכרעת המחלוקת (כלומר, להכריח את האויב לעשות כרצוננו) ו/או לבסס הרתעה (כלומר, לגרום לאויב להמנע מיוזמתו מתוקפנות). הטיעונים האלה, תופתעו לשמוע, מוצדקים לחלוטין. הבעיה היא שהם תקועים בשנת 1945. אפשר להתווכח כמה הטיעונים האלו היו רלוונטים בכלל בהיסטוריה הצבאית של ישראל. כמה הרתעה, למשל, השיגה מלחמת ששת הימים, הנצחון המפואר ביותר שלנו? וכיצד בדיוק הנצחון המכריע במלחמת יום כיפור הביא לויתור מצרי על תביעותיה להשבת חצי האי סיני? אך אציין שויכוח היסטורי כזה אינו שחור ולבן, ובוודאי שניתן לטעון שהנצחונות המתמשכים במלחמותנו אילצו את מדינות ערב להכיר בישראל, שהנצחון המפואר ב-67 נתן דחיפה משמעותית לברית עם האמריקנים, וכו'.

אולם אין קשר בין המלחמות של ימינו למלחמות של אז. המלחמות של אתמול, במיוחד אלו שלפני מלחמת העולם השניה, היו בעיקר בין צבאות של מדינות, מתוך מטרה להסדיר חילוקי דעות על גבולות או אזורי סחר (כלומר, הגבולות של הקולוניות). המלחמות מאז שונות לחלוטין. מחלוקת על גבולות כמעט שאין, ובכל מקרה החוק הבינ"ל אוסר על שינויי גבול בכוח, מתוך מטרה לצמצם את מספר המלחמות. גם קולוניות כבר אין, ואין עוד צורך להילחם על אזורי סחר, כאשר מוסדות בינ"ל שהוקמו מאז מלחמת העולם השניה יצרו מציאות של אזור סחר חופשי (מציאות זו כיום היא גם אינטרס משותף לכל המדינות המפותחות ביותר, וזה עוד אחד מהשינויים שחלו מאז 1945).

לעומת זאת, המלחמות של היום אחרות לחלוטין, בוודאי באזורנו. רובן הגדול הן התמודדות בין צבא מערבי סדיר לארגון טרור (ארה"ב באפגניסטן ובויאטנם, ישראל במבצעיה הרבים בלבנון, בגדה המערבית ובעזה), והתערבות הומניטרית (כפי שהיה ביוגוסלביה לשעבר ולאחרונה בלוב). ומלחמה נגד ארגון טרור שונה מהותית ממלחמה נגד מדינה מסודרת, שכן ארגון טרור אינו מפעיל את מכלול השיקולים שמפעילה מדינה: הישרדות המדינה/משטר, לגיטימיות פנימית לשלטון, שמירה על כלכלה מתפקדת, וכו'. בארגוני טרור לעיתים גם אין היררכיה ברורה שמאפיינת מדינה. לכן, השגת המטרות (הכרעה ו/או ביסוס הרתעה) כמעט בלתי אפשרית מול ארגוני טרור.

השוני המובהק הזה באופיין של מלחמות כיום דומה שלא לגמרי הופנם במחוזותנו. כפי שמעידה הקינה הכללית שנפלה על הציבור כשגילה שארה"ב בחרה לא לתקוף את סוריה (קינה שבאיזשהו אופן לא ברור מצליחה לדור בכפיפה אחת עם הפאניקה של אזרחים הרצים לתחנות חלוקת ערכות מגן). אבל סוגיית ההתערבות האמריקנית בסוריה ממחישה היטב את השוני הזה.  הזגזוג האמריקני ובחירת אובמה בסופו של דבר בפתרון דיפלומטי מוגבל אשר מחזק את מעמדה של רוסיה, מלמדים שאפילו הפתרון הזה נתפס על-ידו כעדיף על התערבות צבאית.

זהו אחד הפרדוקסים המקוממים של העת הזו. הרי ספק אם היתה עת אחרת בהיסטוריה שבה פער העוצמות בין המעצמה העליונה לבין הכוח שיש להכריע היה רב יותר מהפער בין ארה"ב לסוריה. אבל במקרה הזה, כמו במקרים רבים אחרים באזור זה, זוהי דווקא חולשתו של אסד שמהווה את חוזקתו. אם ארה"ב תפיל אותו בעוצמתה הצבאית, היא רק תחמיר את המצב בהגברת הכאוס הכללי בסוריה, בהפיכתה עוד יותר למדינה כושלת, מדינה הנשלטת ע"י ארגונים חמושים שונים, ובכך בלתי ניתנת להרתעה. ואם היא תכבוש את המדינה מתוך מטרה לעשות סדר ולהקימה מאפס, אז פרויקט זה סביר שייגמר כמו הפרויקט בעיראק או בויאטנם. ואם, לעומת זאת, היא תכה את אסד אך לא תפיל אותו, הרי הוא יישאר שם, אצבע בעין האמריקנית, תזכורת מתמדת ל"נצחונו". ומה בדיוק ימנע ממנו להשתמש שוב בנשק כימי? הרי הוא יודע שארה"ב לא רוצה להפילו. Lose-lose-lose  לארה"ב.

חולשתו של אסד משחקת בבירור לטובתו – זה תמצית הפרדוקס של זמננו. אי אפשר להחלישו עוד יותר ולהפילו, כי התוצאה תהיה הרסנית עוד יותר. למעשה ניתן להגיע להישגים רק באמצעות חיזוקו של אסד. אבל מבחינה ציבורית, תדמיתית והרתעתית, אי אפשר גם לחזק אותו – איזה מסר זה יעביר, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ? הביקורת על אובמה הרי נובעת מכך שהעביר את המסר הזה בדיוק, כשהפשרה הדיפלומטית שלבסוף הושגה חיזקה בפועל את אסד. ההסכם הזה שהושג בין רוסיה, ארה"ב ומשטרו של אסד תלוי כעת בהישארותו של אסד בשלטון.

חולשתו של החזק. חוזקו של החלש. זוהי המציאות הבינ"ל של העשורים האחרונים. ברוכים הבאים. זוהי גם הסיבה שאני תמיד מתנגד לשימוש בכוח. במציאות הזו, כוח צבאי מסוגל להשיג מעט מאוד, אך לעלות הרבה מאוד. השנים האחרונות בישראל, בהן דווקא גבר הדחף להשתמש בכוח (לבנון השניה, עופרת יצוקה, עמוד ענן), מדברות בעד עצמן. הן ממחישות היטב שהשימוש בכוח במציאות הבינ"ל מוגבל בטיבו, ובוודאי שאינו יכול להשיג הכרעה ו/או הרתעה משמעותית. כוח צבאי לכל היותר מסוגל להצליח כאשר הוא נועד להשיג מטרות אחרות: הגנה או עצמאות, במיוחד כאשר המלחמה מתרחשת בשטחנו. כלומר, הצלחה שממש לא נרצה להגיע אליה.

ניתן, לפיכך, לראות עד כמה הרסנית הסגידה לכוח, שקיימת בבירור בשיח הישראלי הדומיננטי. היא מדרבנת פוליטיקאים לפעולות צבאיות, ואין זה מקרי שפעולות רבות בוצעו סמוך למועד הבחירות (עמוד ענן, עופרת יצוקה, ענבי זעם, תקיפת הכור העיראקי – אם להזכיר רק כמה). עם זאת, הסגידה לכוח מספקת בבירור אשליה של שליטה ובטחון. עבור עם שעבר את השואה, ואף סבור שכל אירוע הוא גרסה חדשה שלה (סברה שהפוליטיקאים שלנו דואגים לטפח) – זה כנראה לא מעט.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “למה אני תמיד מתנגד לשימוש בכח

  1. שלום יניב.
    הפסקה הראשונה ברשימה שלך גרמה לי להגיב מיידית וספונטנית – ישראל משדרת בהתבטאויותיה שכל מענייניה נתונים לסיפוק אינטרסים עצמיים. בבחינת "העולם נברא עבורי". המסר הזה מייצג אותנו בעולם. יש בנו מעט מאוד מהגישה ההומאנית. אפילו הדימויים שפעם היוו "ייהרג ובל יעבור" כגון, "טוהר הנשק" – אינם נשמעים בשיח הציבורי, התקשורתי ואף בשיח הפוליטי.
    שיקולים הומאניים נעלמו מהספרה הציבורית.
    לא מדובר בסגידה לכוח אלא בנטייה למצות כל דרך אפשרית שבה ניתן לספק אינטרסים עצמיים, הן במישור הפרט והן במישור הקולקטיב. "אני ואפסי עוד". (אגב, כתבתי על כך ברשימה שפרסמתי בערב ראש השנה תשע"ד).
    מועדים לשמחה!

    • היי תרצה,
      אני מסכים עם הפרספקטיבה הרחבה יותר שלך: ישראל משדרת לעולם שאכפת לה רק מהאינטרסים המיידיים שלה, ולא משום שיקול בינ"ל כללי או אפילו אנושי.

      הפוסט הזה לוקח את הפרספקטיבה הזו כנתון (ולא כמושא לביקורת), וטוען שהסגידה לכוח ופתרונות של כוח אינם משרתים גם את האינטרסים הישראליים המיידיים (או בכלל אינטרסים של מעצמות כארה"ב).
      שימי לב שאני אינני טוען שצריך להפעיל שיקולים הומאניים במקום כוח (אני גם לא טוען את ההיפך). אלא שהשימוש בכוח, גם בעולם שבו אין שיקולים הומאניים, אינו אפקטיבי, מהסיבות שציינתי.

  2. הפילוסוף, הרמן הסה אמר פעם:
    "יש כאלה שחושבים שהם חזקים אם אינם מרפים.
    אבל לפעמים דווקא הוויתור הוא כוח" …..

    • היה גם פילוסוף אחד שאמר בצורה דומה ש "איפוק זה כח". אבל לא האיפוק לא עזר ולא מעט כח הופעל כשהחליט להחריב את ישובי אחיו.

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s