רוב הזמן, אנחנו עסוקים מדיי בניסיון לצוף מעל לרפש הפוליטי: הספינים, מאבקי הכוח והפרשנויות בגרוש מאת אלו שבדומה לפוליטיקאים, גם הם מתפרנסים מכל זה. הרבה מסכי עשן, הרבה דיווחים מטעם, הרבה הסברה לצרכי פנים (במסווה של הסברה כלפי חוץ). נדיר מאוד לקבל בסמיכות זמנים גבוהה יחסית שלושה אירועים המאפשרים לנו הצצה אל התמונה הרחבה והגדולה, מעבר לריבים המתוקשרים בין לפיד לבנט או בין ח"כ פנינה תמנו-שטה למד"א.
הסכם הביניים בין מדינות המערב לאיראן, הסנקציות המתגבשות והמתהדקות ע"י האיחוד האירופי כנגד ההתנחלויות, והסכם המסגרת שתגיש בקרוב ארה"ב על שולחן המו"מ – כולם מעידים שהפור כבר נפל, ומכאן השאלה המעניינת היחידה היא כמה זמן זה עוד ייקח, ו/או כמה יכאב לנו עד אז.
זה לא רק המדיניות הבטחונית וההתנחלותית של נתניהו, הליכוד והימין בכלל לדורותיו שמתקרבת אל סוף הדרך ללא-מוצא שלה. חשוב להבין: בכל הנוגע לנושא הפלסטיני ולנושא הגרעיני, אין הבדל של ממש בין מדיניותם של נתניהו והליכוד לבין מדיניותן של ממשלות אחרות, למעט בהיקף הרטוריקה המתלהמת. כל הממשלות בנו בהתנחלויות, כל הממשלות אימצו את דוקטרינת בגין, וכל הממשלות העדיפו טקטיקות של מו"מ אינסופי או הסכמי ביניים כדי להתחמק מהכרעות כואבות אך בלתי-נמנעות לגבי עתיד הגדה המערבית. כל הממשלות נסעו באותה דרך ללא מוצא – חלקן לאט יותר, חלקן מהר יותר; חלקן בהכחשה, חלקן בהכרזה "ציונית" גאה; חלקן בנסיבות מדיניות שונות שאיפשרו את זה, וחלקן איבדו כל קשר למציאות.
אך זה רק האירוניה של ההיסטוריה ששתי ממשלותיו האחרונות של נתניהו, שהיו עסוקות בעיקר בהכרזות על מותו של השמאל ורדיפת מוקדי הכוח הבודדים שעוד נותרו לו, הן שהצליחו להמחיש עד כמה קרובים אנחנו לקצה. הן שבמידה רבה קירבו את הקצה, בהתנהלות מדינית גמלונית ומונעת ע"י אינטרסים זרים לעיתים, ובהיבריס שחציו ישראלי אופייני וחציו השני לאומני-משיחי.
עם זאת, צריך להבהיר: יכול להיות שעוד הסכם ביניים נוסח אוסלו או ההתנתקות (ובמידה מסוימת הסכם השלום עם מצרים) ישיג דחיה נוספת של הקץ. יכול להיות שמתקפת טרור חדשה נוסח אסון התאומים תסיט את תשומת הלב למקומות אחרים. ובכל מקרה, עדיין לא הוכח שארה"ב ואירופה מוכנות להתעמת איתנו עד הסוף – לסגור ברזים, לבטל את הסכמי הסחר והשת"פ הבטחוני – כפי שעשו בזמנו עם דרום אפריקה. אבל קל כיום יותר מתמיד לראות בבהירות לאן ההיסטוריה נעה: סופה של דוקטרינת בגין, וביתר שאת, קצו הקרב של מפעל ההתנחלויות.
מותו של טרוריסט קומוניסט
מותו של נלסון מנדלה כגיבור של ההיסטוריה (בניגוד לאחרים, הוא הרוויח את פרס הנובל לשלום שלו ביושר) מאפשר לנו הצצה נוספת אל הכיוון הכללי בה נעה ההיסטוריה. אף שבימינו, עת אנו בקושי מצליחים להרים את העיניים מעל זרם הביוב הפוליטי, זה נראה לנו מובן מאליו שמותו של מנדלה צבט את לבבותיהם של מיליונים רבים ברחבי העולם ושמנהיגי כל מדינות העולם באו לחלוק לו כבוד (למעט מדינה קטנה ומבודדת שתמיד סבורה שהיא מרכז העולם), מבט קצת יותר רחב עשוי להמחיש טוב יותר עד כמה גדול היה ההישג של מנדלה.
כטרוריסט וכקומוניסט בעברו, מנדלה היה בין המקימים של הזרוע הצבאית (ה-MK) של הקונגרס הלאומי האפריקני (ה-ANC), פעילות שקיבלה את השראתה מפידל קאסטרו, צ'ה גווארה, ומאו צה טונג. הארגון הוכר ע"י מדינות המערב (ובמיוחד ארה"ב) כארגון טרור. לאחר שנלכד בידי משטר האפרטהייד, נידון מנדלה למאסר עולם באשמת ניסיון הפיכה. הוא ריצה בפועל 27 שנות מאסר.
ואם זה לא מספיק, להלן מספר ציטוטים נבחרים שלו (ההדגשות שלי, המקור מכאן):
- If there is a country that has committed unspeakable atrocities in the world, it is the United States of America. They don't care for human beings.
- When a man is denied the right to live the life he believes in, he has no choice but to become an outlaw.
- There is no doubt that the United States now feels that they are the only superpower in the world and they can do what they like.
- We know too well that our freedom is incomplete without the freedom of the Palestinians
- Overcoming poverty is not a task of charity, it is an act of justice. Like Slavery and Apartheid, poverty is not natural. It is man-made and it can be overcome and eradicated by the actions of human beings
למרות עבר טרוריסטי וקומוניסטי, פעילות וביקורת נוקבת ביותר על המערב ודעות אנטי-קפיטליסטיות מובהקות, זכה מנדלה לא רק במותו, כי אם גם בחייו, לכבוד של מלכים מכל קצוות תבל. זאת אך ורק משום שפעל לפי הכיוון שבו נעה ההיסטוריה, ואף האיץ אותה.
אולם לא תמיד כיוונה של ההיסטוריה היה ברור כל כך. היה זה נשיא דרא"פ של האפרטהייד, בוטה (Botha), שכינה את מנדלה בשנת 1985 (חמש שנים בלבד לפני ששוחרר) "ארכי-מרקסיסט המחויב למהפכה אלימה שחייב לרצות את עונש מאסר העולם שקבע בית המשפט". בתגובה ללחץ בינ"ל, הסכים בוטה לשחרר את מנדלה, אך רק בתנאי שזה יתנער משימוש באלימות כאמצעי פוליטי. מנדלה סירב להשתחרר בתנאים האלו, והסביר כבר אז את דעתו על מהותם של תנאים מוקדמים: "רק אנשים בני-חורין יכולים לנהל מו"מ". הוא שוחרר חמש שנים מאוחר יותר ללא כל תנאי.
עם זאת, קל לבוא אל בוטה בטענות כשמצוידים בראיה לאחור. גם נלסון מנדלה לא ידע שהוא נלסון מנדלה, עד שלא הפך לנלסון מנדלה. אך הוא בוודאי לא היה הופך לנלסון מנדלה אילולא קיבל את ההזדמנות ההיסטורית לכך. אין זה בהכרח שהאדם עושה את ההיסטוריה, פעמים רבות זו ההיסטוריה שעושה את האדם.
גם ישראל וגם פלסטין משוועות לנלסון מנדלה משלהן, שיידע לפתוח דף חדש ביחסים בין העמים ולמחול לצד השני על הפשעים של העבר. כיוונה של ההיסטוריה כבר ברור כשמש. נדמה לי שהזדמנויות היסטוריות ממש לא חסרות.
***
פוסטים קשורים:
יש איזו התנגשות "קלה" בין ויקי ובין מה שכתבת אתה מוכן להסביר?
כתבת:
"אולם לא תמיד כיוונה של ההיסטוריה היה ברור כל כך. היה זה נשיא דרא"פ של האפרטהייד, בוטה (Botha), שכינה את מנדלה בשנת 1985 (חמש שנים בלבד לפני ששוחרר) "ארכי-מרקסיסט המחויב למהפכה אלימה שחייב לרצות את עונש מאסר העולם שקבע בית המשפט". בתגובה ללחץ בינ"ל, הסכים בוטה לשחרר את מנדלה, אך רק בתנאי שזה יתנער משימוש באלימות כאמצעי פוליטי. מנדלה סירב להשתחרר בתנאים האלו, והסביר כבר אז את דעתו על מהותם של תנאים מוקדמים: "רק אנשים בני-חורין יכולים לנהל מו"מ". הוא שוחרר חמש שנים מאוחר יותר ללא כל תנאי."
ויקי:
"במהלך תקופת מאסרו הפך מנדלה לסמל המאבק באפרטהייד, שמו התפרסם בעולם כולו והחל מאבק בינלאומי לשחררו. בתקופה האחרונה של מאסרו החל מנדלה לקיים מגעים חשאיים עם אישי ממשל בכירים, ובהם הנשיא פרדריק וילם דה קלרק. מנדלה שוחרר מהכלא, כאמור, ב־11 בפברואר 1990, לאחר שהוא וחבריו ל־ANC הסכימו להשעות את המאבק המזוין ולקיים משא ומתן עם השלטון."
בישראל יש כ5 מליון כאלה שמוכנים למחול לצד השני.
בצד השני יש כאלה שמוכנים למחול (למראית עין) לקבל מחוות ולחזור שוב לדרך הטרור וכן חוזר חלילה…
כשמטרתם הסופית היא השמדת ישראל – מטרה שכלפי פנים לפחות הם מעולם לא ניסו להסתיר.
אני מציע לך לקרוא את הערך בויקי באנגלית, שמכיל יותר מ-2 שורות על הנושא וטורח גם לשים הערות שוליים.
כך או כך:
אל לנו לשכוח שהאיש תמך במחבל הרוצח ערפאת ימ"ש. מה שמייצב את מעמדו ההיסטורי כטרוריסט חוזר בתשובה נאיבי או כבעל עמדות תומכות טרור לא נאיבי.
לא הכל סובב סביב התחת של עצמנו.
זה היית אתה שהביא את הציטוט ממנדלה.
"אל לנו לשכוח שהאיש תמך במחבל הרוצח ערפאת ימ"ש. מה שמייצב את מעמדו ההיסטורי כטרוריסט חוזר בתשובה נאיבי או כבעל עמדות תומכות טרור לא נאיבי."
ההבדל בינינו הוא שאני מנסה ללמוד מניסיונם של אחרים משהו על עצמנו.
אתה, לעומת זאת, גוזר מהניסיון שלנו את האופן שבו צריך לשפוט אחרים.
בלי לשים לב הגדרת בדיוק את הבעיתיות של השקפת השמאל בארץ.
אם ללמוד מנסיון של מישהו – לעולם יהא זה מנסיונם של אחרים גם אם זה לא כ"כ דומה למה שעומד בפנינו, העיקר שזה מתיישר עם השקפת העולם השמאלנית.
משום שאם היית מנסה ללמוד מניסיונינו א נ ו על עצמינו ובעיקר על הצד השני היית (אתה כמשל) מגיע למסקנות די מהר (והן לא היו כ"כ שמאלניות יותר בכיוון של הרב כהנא הי"ד…).
אתה רשאי להתבוסס בביצה המקומית כאוות נפשך. אני מעדיף מדי פעם גם להסתכל החוצה. אני לא חושב שזה קשור לשמאלנות.
לא דיברתי על "להתבוסס בביצה המקומית"
דיברתי על:
להסיק מסקנות לגבי הסיכסוך מההיסטוריה של ה… (השוס מגיע… שניה…)
סיכסוך!
כששואלים אותי מה התפריט ליצור מיץ תפוזים טעים אני יכול כמובן להסתכל גם על אשכוליות בטטה ואפילו אבוקדו.
אבל הכי טוב/מדוייק להסתמך על הנסיונות להכין מיץ תפוזים עד כה ולהסיק מסקנות.
לא מדויק.
אם 100 שנים אתה לא מצליח לסחוט מיץ תפוזים ביעילות, אתה עשוי להרוויח אם תנסה לראות איך אנשים אחרים סוחטים את התפוזים שלהם, גם אם מדובר בתפוזים מזן אחר, ואפילו אם מדובר באשכוליות. גם אשכוליות צריך לסחוט.
כן אבל אם אחרי 100 שנה כל הסימנים מצביעים על כך שהתפוזים שלך רקובים ולעולם לא ייצרו מיץ טוב. אתה יכול לנסות להעזר בחוות דעת שניה ושלישית ומליונית על איך סוחטים אשכוליות, אבל זה לא כ"כ יעזור. יותר טוב לזרוק את התפוזים לשכנים שהם אלופי העולם בטיפול בתפוזים רקובים כאלה ומה גם שהם זרקו את התפוזים האלה לבית שלך מלכתחילה.
אני לא באמת בטוח שאני רוצה להיכנס לזה (ואני מציין את זה רק בשביל להשאיר לעצמי את האופציה לא להמשיך את הדיון שאולי יתפתח), אבל בכל זאת אשאל שאלה: מה יקרה אם השכנים לא ירצו לקבל את התפוזים הרקובים? אם הם יסגרו את הגבול ויגנו עליו עם כל הכוחות המשוריינים שלהם, מה עושים אז לפי תכנית הפלא הזו?
או שאלה באמת קריטית – איך לא חשבתי על זה…
קודם כל מנסים לקנות את הסכמת התפוז – להערכתי ועל סמך נסיונות אמיתיים שנעשו בעבר ע"י מולדת, 99% מהתפוזים ישמחו לעבור בעצמם. אם לא לשכנים אז לשכנים הקנדים או משהו בדומה לכך תמורת סכום מתאים כמובן.
האחוז האחרון יתקף בבדידות נוראית ובסופו של דבר יעבור בעצמו.
יכול להיות כמובן שאני טועה לגמרי ואף תפוז לא ירצה לעבור אבל לא נדע עד שננסה בקנה מידה מספיק רחב. לך לא צריכה להיות בעיה עם זה מכיוון שכפי שציינת אתה פתוח לשמוע וללמוד כיצד מייצרים מיץ אבוקדו, אז בטח שתשמח לנסות משהו שמדבר על תפוזים (ואפילו אותם תפוזים!).
מה שאתה מציע זה בדיוק מה שישראל מנסה לעשות עם המהגרים/פליטים בחודשים האחרונים, ולא ממש מצליחה. ופה מדובר על אוכלוסיה קטנה הרבה יותר (בשני סדרי גודל), שמונה בעיקר גברים בריאים שמסוגלים לעבוד (בניגוד למשפחות עם ילדים וזקנים שצריכים שירותי רווחה ובריאות), ושאין עימה בכלל סכסוך לאומי או דתי.
על כל פנים, אם אתה סבור שיישוב מחדש בהסכמה תמורת פיצוי כספי זה דבר מוסרי ורצוי, אז אני מסכים איתך. לגזור ולשמור לעתיד.
הרעיון הכללי שלך נכון לגמרי. להיסטוריה יש כיוון משלה ורבים טועים ונעים בניגוד לכיוון הזה.
לגבי נלסון מנדלה וחיסול האפרטהייד – מנדלה דגל במחאה לא אלימה וכאשר הבין שזה לו יעזור לו, הוא התחיל לחפש דרכים לצבירת נשק לשם מחאה אלימה ובשל כך הוא ישב בכלא.
את סיום האפרטהייד אנו מייחסים למאמציו של מנדלה אבל את קץ שלטון האדם הלבן בדרום אפריקה בדרך של אי-אלימות אנו חבים במיוחד לדה-קלרק. הפוליטיקאי האפריקנר הלבן שניהל שיחות חשאיות עם מנדלה כשהלה ישב בכלא, והביא לכך שהמהפיכה וחיסול האפרטהייד ימומשו וזאת בלי שפיכות דמים.
לשאלה מי מהם קרא את מתווה ההיסטוריה שעל הקיר ובכך הוביל את המדיניות של המיעוט הלבן לקיצה יש כמה תשובות. מה שברור הוא שנחוץ קודם כל להבין מה היה תפקידו של מנדלה בביטול האפרטהייד ומה חלקו של דה קלרק.
המסקנה שלי, כדי ללכת בכיוון שמתווה לנו ההיסטוריה, נחוץ שילב של מספר גורמים. ההליכה נגד הכיוון היא התחלה שמובילה לבסוף להתעשתות, במידה ומגיע גורם בעל השפעה ומשכנע בשיחות חשאיות את הגורמים המנהלים מדיניות מוטעית לנסות ללכת בדרך אחרת, שונה לחלוטין. מה שברור הוא שזה תהליך מורכב
[על דה קלרק אפשר לקרא להלן]
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%A7_%D7%95%D7%99%D7%9C%D7%9D_%D7%93%D7%94_%D7%A7%D7%9C%D7%A8%D7%A7
היי תרצה,
אני לא התכוונתי למזער את חלקו של דה-קלארק בהיסטוריה. אבל צריך להבין שדה-קלארק עשה תפנית של 180 מעלות במדיניות של משטר האפרטהייד, בטח ובטח לעומת בוטה. על כל פנים, לא הייתי מפריז ואומר שחיסול האפרטהייד נעשה ללא שפיכות דמים. הרבה דם נשפך. אבל לאחר שהשחורים קיבלו את זכות ההצבעה ובחרו במנדלה, יכלה להיות הרבה יותר שפיכות דמים (הן מצד השחורים כנקמה והן מצד הלבנים שהפכו למתגוננים). זה נמנע במידה רבה בזכות המנהיגות של מנדלה.
אני מסכים איתך לגבי המורכבות של מתווה ההיסטוריה. שורה של גורמים הובילו למיגור האפרטהייד (ובהם שביתות ואלימות של השחורים וסנקציות כלכליות ששיתקו את הכלכלה). זה לא רק מנדלה. זה לא רק דה-קלארק. זה היה קורה גם בלעדיהם, אבל אולי עם הרבה יותר דם, יזע ותמרות עשן.
כיבוש הגדה והרצועה, במיטבו, היה מעשה אמנות של ללכת עם ולהרגיש בלי. מאז 1967, ובמשך יותר מארבעים שנה, ידעו ממשלות ישראל את הקו הדק שבין כיבוש לסיפוח. היתה הבנה עמוקה, גם בימין העמוק, שהשליטה בשטחים תעשה בכמה זרועות מקבילות, לכאורה לא קשורות: התירוץ הבטחוני שבחסותו הוקמו גם ההתנחלויות, המנוף האזרחי שבנה ויישב את הגדה והרצועה בישובים ישראליים למהדרין, והביורוקרטיה המשוכללת עבור השליטה בילידים- מנהל אזרחי בהתחלה, רשות פלסטינית בהמשך. לפעמים נכרכו הזרועות זו בזו, אבל ממשלות ישראל ידעו לתזמן את שילוב הידיים והפרדתן במיומנות מרשימה. ארבעים וכמה שנה לא הולכות ברגל. העולם, מצידו, אישר בפועל איזשהו "סטטוס קוו" בשטחים הכבושים.
רק דבר אחד לא נלקח בחשבון: החינוך הישראלי שטישטש את ההפרדה בין מדינת ישראל לשטח שאינו מדינת ישראל. וכך, בעוד הממשלות מזהות את הקו הירוק והדק שמפריד בין "שלנו" ל"שאינו שלנו", האזרחים הישראלים חונכו מילדות על מדינה גדולה ללא קו.
וכך הגענו לשנת 2009, ולממשלה הימנית ביותר שהוקמה פה מאז ומעולם. נקודה למחשבה: בבחירות של 1988 היה למה שמכונה "הימין הקיצוני" כ 3 מנדטים: שני המנדטים של "מולדת" של זאבי, והמנדט הפסול של כהנא. 21 שנה לאחר מכן, אביגדור ליברמן, הוא ממשיכו הרעיוני של זאבי בשנאת הערבים שלו ובבטחוניזם הפראי, קיבל 15 מנדטים, וש"ס הניאו-כהניסטית של אלי ישי קיבלה 12 מנדטים. סה"כ 27 מנדטים- גידול של פי 9 בתוך 20 שנה.
עם כל כך הרבה ימין קיצוני, ועם "צעירי ליכוד" שאף פעם לא הכירו את אמנות הכיבוש, השאלה כבר לא היתה "האם", אלא "מתי": מתי יופר הסטטוס קוו שמשאיר את להבת החרם האנטי ישראלי נמוכה ונשלטת (אבור לשכוח שהמאבק המנוול והמדמם של הפלסטינים בישראל באינתיפאדה השניה העניק קייס תקף לישראל בשלב ההוא של הקונפליקט). אני חושב שההחלטה שחצתה את הקו ואיפשרה את האסקלציה הנוכחית היא ההכרה במכללת אריאל כאוניברסיטה. הממשלה ההיא לא הבינה שהיא מעניקה תחמושת יקרת ערך לתומכי החרם האקדמי, וגם הופכת את ישראל למספחת בפועל.
אני לא בטוח עד כמה חשוב לזהות את נקודת האל-חזור, אבל אולי יש לזה ערך- ההבנה שבמוקדם או במאוחר, ממשלה מחנכת אזרחים שיחתרו תחת המדיניות הרשמית שלה עצמה. זה טיפה דטרמיניסטי, ומזכיר לי גם את גלגל"צ- בתחילת דרכה היו שם עורכים מוזיקלים עם טעם "איכותי" שרידדו את המוזיקה המשודרת בתחנה בכוונת מכוון, אבל גידלו המון מאזינים שהכירו כמעט רק את גלגל"צ, חלקם הפכו לעורכים בתחנה, והורידו אותה ביגון שאולה.
לגבי מנדלה המקומי- ההבדל העיקרי בינינו לבין דרא"פ הוא שאצלם הסוגיה היתה חיים משותפים במדינה אחת, ואילו אצלנו הסוגיה היא חיים נפרדים בשתי מדינות. מאחר וישראל והפלסטינים רגילים כבר להשיג את מטרותיהם דרך דם ואש, זה כנראה מה שיקרה גם הפעם- עוד אלפי הרוגים עד לפתרון שתי המדינות, והרגשת שביעות רצון בשני הצדדים, כי למה לעשות את המעשה ההגיוני והבלתי נמנע אם אפשר לגדל ולטפח עוד שורות של קברים של שהידים וקדושים.
"מאחר וישראל והפלסטינים רגילים כבר להשיג את מטרותיהם דרך דם ואש,"
אינני מסכים עם מילה אחת ממה שכתבת אבל אתה מוכן אולי להסביר את המשפט דלעיל?
ישראל רגילה להשיג את מטרותיה דרך דם ואש?
אני מאתגר אותך לתת דוגמא אחת שבה ישראל תקפה אוכלוסיה אזרחית בכוונה תחילה וכדי להרוג.
כפיר,
אפתח בדיסקליימר, כמצופה מכל איש שמאל בישראל: אני לא תומך או מסכים או מבין את הטקטיקה ה"צבאית" הפלסטינית שגורסת שהדרך לעצמאות לאומית עוברת דרך גופותיהם של אזרחים ישראלים. במובן מסוים, הם הביאו על עצמם את תגובת הנגד הישראלית בזמן האינתיפאדה השניה. הענין הוא, שזה לא מקדם אותנו במילימטר לפתרון כלשהו. אבל זאת לא הנקודה, אז אנסה להתמקד.
אני חושב שאתה מניח סימטריה בין ישראל לפלסטינים. לשיטתך, עומדים להם שני הצדדים, שווים בכוחם ובמשאביהם, ורק צד אחד מתנהג כמו מנוול רצחני. אבל אין סימטריה, ולא יכולה להיות. הפלסטינים לא יכולים לבנות התנחלויות בלב המדינה, וגם לא לשחרר אסירים בטחוניים יהודים מבתי הכלא שלהם. הם הנכבשים, ואנחנו הכובשים.
לפני הרבה שנים שמעתי שהתנועה הלאומית הפלסטינית ייחודית ביחס לתנועות לאומיות בעולם בכך שחלק אינטגרלי מהזהות שלה הוא שלילת קיומה של מדינת ישראל. האירוניה ההיסטורית היא שאנחנו הפכנו לתמונת מראה של התנועה הלאומית הפלסטינית- הדרך שלנו לריבונות ועצמאות עוברת דרך שלילת הזכות הפלסטינית למדינה ריבונית. והפלסטינים זכאים למדינה ריבונית משלהם, אפילו אם לא תהיה ידידותית לישראל.
ישראל משתמשת בכוחה הצבאי על מנת למנוע מהפלסטינים את הזכות הזאת- היא כובשת, בונה (ההתנחלויות הן, להלכה, "צורך בטחוני") ומדכאת את השאיפות הלאומיות והאזרחיות של הפלסטינים. כשהפלסטינים עוברים לשימוש בכח, ישראל מגיבה בכח משלה, שהוא תמיד עודף. לישראל אין "נקודת כניסה" ו"נקודת יציאה" למלחמה האינסופית עם הפלסטינים- "נקודת הכניסה" היא תמיד איזה אירוע מתגלגל, ו"נקודת היציאה" נוסחה ע"י בוגי יעלון בזמן האינתיפאדה השניה, כשאמר ש"זאת מלחמה על קיום המדינה, כמו ב 1948".
בתנאים כאלה, הפלסטינים ימשיכו להרוג לנו אזרחים וגם חיילים, אנחנו נמשיך להרוג להם טרוריסטים וסתם אנשים שעברו בסביבה, ואחרי שכל צד יקבל את מנת הדם שתספק אותו תהיה היפרדות שתתבסס על שנאה וחוסר אמון, ושתוביל לעוד אלימות, אבל בעצימות נמוכה.
נו טוב, שוב לא התמקדתי, אבל אני מקווה שהבהרתי את המשפט איכשהו.
אורן,
"אפתח בדיסקליימר, כמצופה מכל איש שמאל בישראל: אני לא תומך או מסכים או מבין את הטקטיקה ה"צבאית" הפלסטינית שגורסת שהדרך לעצמאות לאומית עוברת דרך גופותיהם של אזרחים ישראלים. במובן מסוים, הם הביאו על עצמם את תגובת הנגד הישראלית בזמן האינתיפאדה השניה. הענין הוא, שזה לא מקדם אותנו במילימטר לפתרון כלשהו."
אני חושב שכמעט כמו כל איש שמאל אתה עוצם את עיניך: מזתומרת "או מבין"?
אתה מבין לחלוטין את מטרותיהם ואת סיבותיהם ואת הבסיס בדתי לאומני לכך – רק שאינך מוכן להודות בכך משום שזה יסתור כל פיתרון של שלום לסיכסוך והרי "לא יעלה על הדעת" שיש פיתרון אחר(גם אם הוא טריוויאלי)… לכן אתה מעדיף לדלג בקלילות מעל המשוכה הלוגית הזו. אני אינני מוכן – אני מבין היטב שכל פיתרון לסכסוך צריך להיות כזה שבמסגרתו הם יאבדו את שאיפותיהם הלאומניות לעד.
"אני חושב שאתה מניח סימטריה בין ישראל לפלסטינים. לשיטתך, עומדים להם שני הצדדים, שווים בכוחם ובמשאביהם, ורק צד אחד מתנהג כמו מנוול רצחני"
ודאי שאני מניח – כל אמירה אחרת תהיה גזענית! איש השמאל המצוי הוא בד"כ גם גזען מוסווה משום שהנחת היסוד שלו היא שהערבים לא יכולים להתיישר לפי סטנדרטים מוסריים המחייבים כל בן אנוש. לכן זה שהם רוצחים/רוצים בהשמדתינו מתקבל בהבנה שהרי "מה כבר אפשר לצפות מהם – הם הרי ערבים…"
"אבל אין סימטריה, ולא יכולה להיות. הפלסטינים לא יכולים לבנות התנחלויות בלב המדינה, וגם לא לשחרר אסירים בטחוניים יהודים מבתי הכלא שלהם. הם הנכבשים, ואנחנו הכובשים."
אינני מבין – הפלסטינים (כפי שאתה מכנה אותם) אינם יכולים לבנות במרכז המדינה הפלסטינית (ירדן)?
אבל עזוב ירדן – הם כן בונים ובכל מקום וללא מפריע (מי אמר שאין בניה מאסיבית בE1?) ולא איזה אוהל שמייד מזניקים גדוד כדי לפרקו אלא בתי קבע.
"ישראל משתמשת בכוחה הצבאי על מנת למנוע מהפלסטינים את הזכות הזאת- היא כובשת, בונה (ההתנחלויות הן, להלכה, "צורך בטחוני") ומדכאת את השאיפות הלאומיות והאזרחיות של הפלסטינים"
ממש רחמנות.
"… אנחנו נמשיך להרוג להם טרוריסטים וסתם אנשים שעברו בסביבה"
כן? סתם אנשים שעברו בסביבה? או אנשים שהטרוריסטים עצמם משתמשים בהם כמגן (לעיתים ברצונם ולעיתים שלא ברצונם)?
אני חושב בכלל שהפיתרון להצלה עתידית של אנשים כאלה היא ששיקולים כאלה לא יכנסו לחשבון.
כלומר – אם הטרוריסט יורה מהמון אנשים יש לחסל את הטרוריסט בכל מקרה. אם הוא מחזיק תינוק יש לחסלו בכל מקרה (מי שאחראי למות התינוק זה הוא). רק לאחר שיתקבע בתודעה שאי אפשר להשתמש במגנים אנושיים כי זה לא מועיל, רק אז ינצלו חייהם של כל התינוקות הבאים.
כפיר,
התגובה שלך שווה התייחסות נרחבת לכל הנקודות, אבל אני אתמקד רק באחת: "אני מבין היטב שכל פיתרון לסכסוך צריך להיות כזה שבמסגרתו הם יאבדו את שאיפותיהם הלאומניות לעד".
המחשבה שלך, הפתרון שלך הוא לא ישים. יניב כתב באופן מלא ומפורט את הפוסט הזה, שמתייחס בדיוק לזה, ואני רק יכול להוסיף: הקמת מדינה פלסטינית נתמכת לא רק ע"י העולם כולו, אלא גם אושררה ע"י המון ממשלות ישראליות- מממשלת בגין ב 1979, דרך ממשלות רבין, פרס, נתניהו, ברק, שרון וגם אולמרט. כולם הסכימו וגם פעלו בדרך כזאת או אחרת שתוביל למדינה פלסטינית ברצועה ובגדה.
אז אפשר להתעלם מהעולם, אבל עד גבול מסוים. ואפשר להתעלם מהמיינסטרים הציבורי הישראלי, שמזמן מוכן להשלים עם קיומה של מדינה כזאת (ומתנה את זה אך ורק ב"סידורי בטחון", יהיו אשר יהיו), אבל עד גבול מסוים. הלאומיות הפלסטינית מוכרת, בכוח ובפועל, ע"י הציבור והממשלה הישראליים. הנגזרת הבלתי נמנעת של זה היא מדינה פלסטינית, והתעלמות מהמציאות הזאת היא התעלמות מהמציאות.
מילה לגבי קונספציית "ירדן היא פלסטין": כשם שהציונות דחתה את פתרון אוגנדה, התנועה הלאומית הפלסטינית דוחה את הפתרון הזה. ירדן היא nice to have עבור הפלסטינים, אבל היא לא תחליף למולדתם ההיסטורית. נפלא מבינתי, אגב, מדוע אתה תומך בפתרון שיעניק לפלסטינים מרחב גיאוגרפי עצום בשטחו, עם קירבה פיזית לעיראק, איראן וסוריה, מה שיתן להם שטח ואמצעים למדינת צבא ענקית שתנסה לחבור לגדה המערבית ולרצועת עזה, ובדרך למחוק את מדינת ישראל. עדיף, מבחינתי, מדינה פלסטינית קטנה ומוחלשת, ומדינה ירדנית עם משטר האשמי ידידותי לישראל ופרו מערבי. אבל אולי זה רק אני.
איבוד השאיפות הלאומיות הפלסטיני יוביל בהכרח למדינה אחת מהים עד הירדן. אפרטהייד לא יעבוד כאן, מה שיוביל, שוב בהכרח, למדינה דו לאומית עם מיעוט יהודי. מאחר ואני לא רואה פתרון כזה כישים, אני מניח שמתישהו יגיע איש הימין התורן שישקר לבוחריו ולציבור, יוביל מערכה עקובה מדם, ויסוג חד צדדית מהגדה המערבית, תוך שהוא מפקיר את רעננה, כפר סבא ונתב"ג לחסדי רקטות פלסטיניות. נוהגים לומר שההיסטוריה חוזרת פעמיים- פעם כטרגדיה ופעם כפארסה. בישראל היא חוזרת יותר מפעמיים, ובלי הפארסה.
ואחרון: לגבי הפחד מ"מדינה פלסטינית שתשאף להשמיד את ישראל"- הגיע הזמן, שוב להסתכל למציאות בעיניים: מדינת ישראל גדולה יותר וחזקה יותר מפלסטין העתידית. אי אפשר להתחמש עד שינינו ולרעוד מפחד מכמה פלאחים עם חגורות נפץ. מה שבטוח- השתלה של אזרחים ישראלי סמוך לריכוזי אוכלוסיה פלסטינים עוינים לא ממש מגבירה את בטחונם, או את בטחון ישראל בכלל.
ה"מיינסטים" הישראלי אם יש חיה כזו.
יסכים גם עם טרנספר לערבים כמובן בסיוע כספי מתאים, עם אוטובוסים נוחים וכו'. הכל שאלה של כסף (בניגוד למה שנהוג לפמפם לנו).
ה"מיינסטרים הישראלי" יסכים לכל דבר שיעיף לו את הפלסטינים מהעיניים, כולל חיסול המוני.
אבל שוב, נכנס פה עניין המציאות המרגיז. טרנספר לא יכול לקרות, בגלל התגובה העולמית שתקבור אותנו חיים. ואגב- טרנספר הוא עניין דו צדדי. מה לדעתך יקרה עם סעודיה או מדינות המפרץ יציעו 5 או 10 מיליון דולר+ סיוע בקליטה מחדש בארה"ב לכל משפחה ישראלית שתסכים לעזוב את ישראל?
גירוש, אם כך, יוכל להתבצע רק תחת מטריה של איזו מלחמה גדולה, גרנדיוזית כזאת. וזה מחזיר אותי לעניין ה"דם והאש" שפתח את הדיון הזה. יש ישראלים שמפנטזים על איזה "סדר חדש" שיוולד מהלהבות ומהגוויות המפויחות. שום דבר לא ישכנע אותם שזה לא ישים- גם לא מקבץ המלחמות/מבצעים צבאיים שישראל השתתפה בהם מאז 1967 (לא כולל) שלא הולידו שום סדר חדש, רק מבוכות, ועדות חקירה, מציאות מתסכלת, וגוויות. הרבה גוויות.
בקשר ל"אבל שוב, נכנס פה עניין המציאות המרגיז"
יש למטבע שני צדדים כידוע:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/267530
אם הנ"ל נלקח בחשבון, אני חושב שכדאי לקחת את ה"סיכון" עם ה"תגובה העולמית שתקבור אותנו חיים". ויפה שנה אחת קודם
עוד דבר לכאורה חסר חשיבות אבל חשוב שילובן:
"מותו של נלסון מנדלה כגיבור של ההיסטוריה (בניגוד לאחרים, הוא הרוויח את פרס הנובל לשלום שלו ביושר)"
אינני יודע מה זה "בניגוד לאחרים":
אני מניח שאתה מתכוון ל"קווים אדומים" אובמה הטרוריסט הרוצח עראפת ולמכובד בעיני עצמו החתרן הבלתי נלאה נשיא המדינה שימעון פרס.
אינני חושב שהפרס למנדלה שונה מהותית:
פרס נובל לשלום בניגוד לפרסים עבור מדעים מדוייקים, משמש בעיקר ככלי ולא כמטרה, כלי להשפיע את השקפת עולמם של הנותנים אותו כבעלי אינטרס פוליטי. במקרה של מנדלה האינטרס היה מעודן יותר – מניעת חזרת דרום אפריקה לכאוס והדחיפה הזו עזרה. במקרה של המחבל הרוצח ערפאת המטרה הייתה כפיית מימוש ההסכמים על הערבים ועל ישראל. כפייה בה הם לא היו מעוניים (בעיקר הערבים משום שמטרתם הייתה ונשארה השמדת ישראל ואילו בישראל הדמוקרטיה מיצובישי של רבין זה לא שינה מה הציבור רצה).
לכן פרס נובל לשלום נחשב כקליפת השום כנגד פרסי נובל האחרים ולכן מקבליו הם לאו בהכרח "גיבורי ההיסטוריה" או גיבורים בכלל.
ככלל אם אתה רוצח קטן מקומך בבית הכלא אם אתה רוצח המונים יש לך סיכוי לא רע לקבל את הפרס הנ"ל.
תאר לך שנשיא צפון קוריאה מחליט להראות פנים שוחקות למערב (אפילו רק לתקופה של חצי שנה שלאחריה יחזור למעשיו), אתה יכול לתאר לעצמך איזה קומפלימנטים יקבל "גיבור ההיסטוריה".
ממש לא חסר חשיבות. אני מסכים איתך לגמרי שפרס נובל לשלום הוא אמצעי פוליטי ולא מטרה. אבל לא התכוונתי שמנדלה הוא גיבור של ההיסטוריה בגלל שקיבל את הפרס הזה. לנוכח רשימת מקבלי הפרס, ייתכן שהוא גיבור של ההיסטוריה דווקא למרות שקיבל את הפרס..
אורן,
אני מסכים עם הניתוח שלך, ואהבתי במיוחד את ההשוואה לגלגלצ.
אני לא חושב שהיתה מדיניות אחת ואחידה מאז 67 (כמה תכנון ארוך טווח באמת קיים בישראל?), ולהסביר איך מנגנון הכיבוש התגבש כפי שהוא יהיה משימה מרתקת להיסטוריונים של העתיד. בכל מקרה, כמו גלגלצ, נראה שהגולם קם על יוצרו.
ה"מנדלה" הישראלי והפלסטיני נחוץ מההיבט של פתיחת דף חדש ביחסים בין העמים, מחילה על מה שקרה בעבר והסתכלות קדימה. דווקא העובדה שמדובר פה בשתי מדינות הוא יתרון גדול. בדרא"פ התקיים משחק סכום אפס בין האפרטהייד לבין ה-ANC. אצלנו אין משחק סכום אפס בין אש"פ לישראל (בניגוד למה שמאכילים אותנו מאז הינקות).
תודה.
הגלגלצ הגיע במקרה. בדרך כלל אני טוען שהתחנה הזאת מזכירה נישואין בתוך המשפחה, ורציתי בכלל להעלות באוב עלילה מסוימת מתוך סדרת "המוסד" של אסימוב, אבל זה היה טרחני מדי אפילו בסטנדרטים שלי, מה עוד שגלגלצ דווקא השתלבה פה מצוין (המקום היחיד שהתחנה הזאת יכולה להשתלב בו מצוין בכל היקום).
לעניין ה"מנדלה" וה"דה קלרק" האזוריים שלנו- אין לי אלא לצטט את אימרתו האלמותית של מייקל קורליאונה "It's not business'it's personal". יש פה ניתוחים ודיונים מאד מלומדים ואקדמאים שמתעלמים מאלמנט אחד קריטי, אולי אפילו בלתי עביר- השנאה העצומה שכל צד רוחש למשנהו.
אני לא רוצה להתייחס כרגע לשנאה הפלסטינית ולמקורות ולסיבות שלה. השנאה הישראלית קרובה יותר לליבי, ואני גם יכול להבין אותה. זה לא רק הנכונות הפלסטינית המתמשכת לרצוח אזרחים בדם קר כאמצעי מושכל, לא אמוציונלי, במאבק השחרור שלהם. עבורי, הרגע המכונן היה הלינץ' המפורסם. הוא התרחש בשלב מוקדם יחסית של האינתיפאדה- כשבועיים בלבד מרגע פתיחתה. לא היתה אז מאסה קריטית של הרוגים פלסטינים חפים מפשע. לפני כן היו 7 שנים של שקט, ובכל מקרה- הכיבוש הישראלי (גם אחרי אוסלו) היה אולי משפיל ומדכא, אבל לא היה רצחני. ואז הגיע הדבר הזה.
(כשאני חושב על זה עכשיו, הלינץ' ההוא היה קו אדום שאחריו ישראל היתה צריכה לשבור את כל הכלים. כמה חבל שראש הממשלה היה אז אהוד ברק, אדם שלא החמיץ הזדמנות של קבלת החלטות מוטעית. יתכן שהרבה דם וסבל היו נחסכים אם ישראל היתה נכנסת לרמאללה וכובשת אותה מחדש).
דה קלרק ישראלי יצטרך למחול על הדברים האלה. מנדלה פלסטיני יצטרך לשים מאחוריו אלפי קורבנות, פצועים והרוגים, של זעם צבאי ישראלי חסר אבחנה (אבו אל עייש, מישהו זוכר?). הזכרונות עדיין טריים, הדם עדיין רותח. שלום, אם יהיה, יחתם בחמיצות פנים. אני עדיין חושב ששני הצדדים "בשלים" לעוד סיבוב דמים שהפרדה חד צדדית בסופו. אולי אחריו, כשהצדדים מופרדים (ברובם, בכל זאת ישראל לא תיסוג מכל השטח), אפשר יהיה לחשוב על פיוס.
למה אתה חושב שמפלס השנאה והפחד של הסכסוך הזה גבוה יותר משהיה בדרא"פ? אני מזכיר, שם היה משחק סכום אפס, בניגוד לכאן.
לא יודע. לא מכיר דרום אפריקה. מכיר פה. ופה יש נהר של שנאה שיכול להשקות את כל תושבי כדור הארץ, עם קצת עודף.
אני אגיד עוד משהו, אולי יותר חשוב- "דה קלרק ישראלי" צריך להיות נטול שנאה לערבים. הוא יכול להיות ימני או נץ במקורו, אבל נטול שנאה.
שמיר שנא ערבים. שרון שנא ערבים (הוא ידע לעשות רק דבר אחד עם ערבים כל חייו: להרוג בהם). רפול שנא ערבים. גנדי שנא ערבים. ליברמן שונא ערבים (קראתי פעם אנקדוטה משעשעת על ישיבות מליאת הכנסת שבהם שימש אחמד טיבי מ"מ יו"ר. ליברמן היה עולה לנאום, ולא מסוגל להוציא מהפה שלו את המשפט "אדוני היו"ר טיבי" או משהו כזה, כמתחייב מכללי הפרוטוקול. מי שנהגו להתעלל בו ולהזכיר לו בקול גדול את הפרוטוקול ואת מה שמתחייב ממנו היו רובי ריבלין ומיקי איתן). אלי ישי שונא ערבים. בנט לא שונא ערבים- הוא מתעב אותם. אין לי מושג על נתניהו. אולי יום אחד, כשיוציא את ראשו מאחוריו, נדע עליו יותר.
רבין לא שנא ערבים, אבל הוא היה רבין. אולמרט לא שונא אותם, אבל הוא טינופת. אריה דרעי לא שונא ערבים, אבל גם הוא טינופת.
נשארנו עם ציפי לבני, המוסדניקית לשעבר, קרת רוח אבל גם אנושית (כי היא אישה, מה לעשות). האם היא תהיה התקווה הלבנה הגדולה? אולי דיסקין, "רבין 2?" לא יודע.
יכול להיות שאת אנלוגית השנאה שלנו צריך לחפש לא בדרום אפריקה, אלא בבלקנים דווקא.
לא ברור אם נתניהו שונא ערבים או לא, אבל די בטוח שאישתו והילדים שלו כן.
אין ספק שהשנאה מעוורת. למעשה, היא ממחישה את הצורך במנהיגים כמו מנדלה שיצליחו להתעלות מעליה ולהנהיג את העם שלהם לכיוון חדש. אכן, מנהיגים מהסוג הזה לא נראים פה באופק, בשני הצדדים.
ולגבי הבלקנים – אולי אחקור את זה בעתיד.
אני אשמח דווקא לשמוע את האנלוגיה ל"המוסד" של אסימוב.
האנלוגיה ל"מוסד" היתה לונג שוט מטורף, סוג של אסוציאציה שדומה למהלכי הסוס בשחמט- שני צעדים לוגיים קדימה, ואחד הצידה. אבל אולי כן אפשר להוציא מזה משהו:
את סדרת המוסד קראתי מזמן מזמן, לפני יותר מעשרים שנה. אם אני לא טועה אני מתייחס לחלק הראשון של הספר השני, "מוסד וקיסרות", אחד לפני הפרד. ספינת המלחמה המשוכללת ביותר של האימפריה, מונהגת ע"י המפקד הצבאי המבריק ביותר שקיים, מאיימת לכבוש ולהשמיד את המוסד שנמצא אז עדיין בחיתוליו. שניה לפני תחילת הפעלת הכוח מגיעה הוראה מהשליט, הספינה נסוגה, והמפקד המבריק נאסר, נאשם בקשירת קשר או משהו דומה, ומושלך אל פח הזבל של ההיסטוריה.
אסימוב הציג שם מסר דטרמיניסטי: בהינתן אימפריה שמתבססת על כוח צבאי, מפקד צבא מבריק לעולם יהווה איום על שליט האימפריה, ולעולם לא יוכל למצות את כישוריו.
יש לי בעיה עם חשיבה דטרמיניסטית, כל חשיבה דטרמיניסטית. ההנחה ש"מה שקרה הוא מה שהיה צריך לקרות" היא ממאירה, היא נחלתם של אנשי מדעים מדיוקים שהגיעו לעמדות מפתח. האחרון והבולט שבהם, אהוד ברק, המיט על ישראל סדרת אסונות טקטיים ואסטרטגיים, ובראשם הקונספציה לפיה תכלית המשא ומתן עם הפלסטינים היא לשם "חשיפת פרצופם האמיתי" ולא, חלילה, לשם השגת שלום.
אני מאמין בצמתי הכרעה, ובהכרעות אנושיות שיכולות לשנות מציאות. "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום", במילותיו הקולעות של המשורר.
איזה לקח דטרמיניסטי כן אפשר ללמוד? אני מציע את זה: אנשים בעמדות מפתח שמנהיגים מדיניות כפולה ואף סותרת מתוך הנחה ש"אנחנו יודעים מה אנחנו עושים" מביאים, במו ידיהם, לקריסת הקונספציה שלהם עצמם.
כך היה עם ממשלות העבודה בעשור הראשון של הכיבוש: אוחזים באידיאולוגיה עקרונית של "שטחים תמורת שלום", אבל מעניקים חסות ומשאבים למתנחלי הגדה והרצועה (הספונסר העיקרי של מתנחלי הגדה בשנות השבעים היה שר הבטחון שמעון פרס, שעשה את זה כדי למצב את עצמו כיריב עיקרי של ראש הממשלה יצחק רבין). ב 1977 העבודה הודחה מהשלטון, ואת מקומה תפס הליכוד, שהפסיק לדבר בשני קולות ביחס לשטחים, ויישב אותם בכוונת מכוון.
כך היה עם אוסלו: ההנחה של ממשלות רבין-פרס שהן התמשכות מפעל הכיבוש בשטחים והן הטרור הפלסטיני הם מכשולים זניחים בדרך לשלום המיוחל התנפצה כבר ב 1996, כשנתניהו שינה דגשים, והאיץ את קריסת התהליך.
וכך היה גם עם הכיבוש: כשמנסים לספח בפועל (דרך מערכת החינוך) אבל לא בכח, מגיע השלב שיצירי מערכת החינוך אוחזים בעמדות שלטון, וכל הדקויות נעלמות להן.
שורה תחתונה- זה לא עניין של דטרמיניזם,זה עניין של יושרה פוליטית/מדינית שעדיין חברה לנו במדינה.
פינגבק: אחח, איזה כיף! המאה ה-19 חזרה | חיים שרירותיים