הכיוון שבו נעה ההיסטוריה

רוב הזמן, אנחנו עסוקים מדיי בניסיון לצוף מעל לרפש הפוליטי: הספינים, מאבקי הכוח והפרשנויות בגרוש מאת אלו שבדומה לפוליטיקאים, גם הם מתפרנסים מכל זה. הרבה מסכי עשן, הרבה דיווחים מטעם, הרבה הסברה לצרכי פנים (במסווה של הסברה כלפי חוץ). נדיר מאוד לקבל בסמיכות זמנים גבוהה יחסית שלושה אירועים המאפשרים לנו הצצה אל התמונה הרחבה והגדולה, מעבר לריבים המתוקשרים בין לפיד לבנט או בין ח"כ פנינה תמנו-שטה למד"א.

הסכם הביניים בין מדינות המערב לאיראן, הסנקציות המתגבשות והמתהדקות ע"י האיחוד האירופי כנגד ההתנחלויות, והסכם המסגרת שתגיש בקרוב ארה"ב על שולחן המו"מ – כולם מעידים שהפור כבר נפל, ומכאן השאלה המעניינת היחידה היא כמה זמן זה עוד ייקח, ו/או כמה יכאב לנו עד אז.

זה לא רק המדיניות הבטחונית וההתנחלותית של נתניהו, הליכוד והימין בכלל לדורותיו שמתקרבת אל סוף הדרך ללא-מוצא שלה. חשוב להבין: בכל הנוגע לנושא הפלסטיני ולנושא הגרעיני, אין הבדל של ממש בין מדיניותם של נתניהו והליכוד לבין מדיניותן של ממשלות אחרות, למעט בהיקף הרטוריקה המתלהמת. כל הממשלות בנו בהתנחלויות, כל הממשלות אימצו את דוקטרינת בגין, וכל הממשלות העדיפו טקטיקות של מו"מ אינסופי או הסכמי ביניים כדי להתחמק מהכרעות כואבות אך בלתי-נמנעות לגבי עתיד הגדה המערבית. כל הממשלות נסעו באותה דרך ללא מוצא – חלקן לאט יותר, חלקן מהר יותר; חלקן בהכחשה, חלקן בהכרזה "ציונית" גאה; חלקן בנסיבות מדיניות שונות שאיפשרו את זה, וחלקן איבדו כל קשר למציאות.

אך זה רק האירוניה של ההיסטוריה ששתי ממשלותיו האחרונות של נתניהו, שהיו עסוקות בעיקר בהכרזות על מותו של השמאל ורדיפת מוקדי הכוח הבודדים שעוד נותרו לו, הן שהצליחו להמחיש עד כמה קרובים אנחנו לקצה. הן שבמידה רבה קירבו את הקצה, בהתנהלות מדינית גמלונית ומונעת ע"י אינטרסים זרים לעיתים, ובהיבריס שחציו ישראלי אופייני וחציו השני לאומני-משיחי.

עם זאת, צריך להבהיר: יכול להיות שעוד הסכם ביניים נוסח אוסלו או ההתנתקות (ובמידה מסוימת הסכם השלום עם מצרים) ישיג דחיה נוספת של הקץ. יכול להיות שמתקפת טרור חדשה נוסח אסון התאומים תסיט את תשומת הלב למקומות אחרים. ובכל מקרה, עדיין לא הוכח שארה"ב ואירופה מוכנות להתעמת איתנו עד הסוף – לסגור ברזים, לבטל את הסכמי הסחר והשת"פ הבטחוני – כפי שעשו בזמנו עם דרום אפריקה. אבל קל כיום יותר מתמיד לראות בבהירות לאן ההיסטוריה נעה: סופה של דוקטרינת בגין, וביתר שאת, קצו הקרב של מפעל ההתנחלויות.

מותו של טרוריסט קומוניסט

מותו של נלסון מנדלה כגיבור של ההיסטוריה (בניגוד לאחרים, הוא הרוויח את פרס הנובל לשלום שלו ביושר) מאפשר לנו הצצה נוספת אל הכיוון הכללי בה נעה ההיסטוריה. אף שבימינו, עת אנו בקושי מצליחים להרים את העיניים מעל זרם הביוב הפוליטי, זה נראה לנו מובן מאליו שמותו של מנדלה צבט את לבבותיהם של מיליונים רבים ברחבי העולם ושמנהיגי כל מדינות העולם באו לחלוק לו כבוד (למעט מדינה קטנה ומבודדת שתמיד סבורה שהיא מרכז העולם), מבט קצת יותר רחב עשוי להמחיש טוב יותר עד כמה גדול היה ההישג של מנדלה.

כטרוריסט וכקומוניסט בעברו, מנדלה היה בין המקימים של הזרוע הצבאית (ה-MK) של הקונגרס הלאומי האפריקני (ה-ANC), פעילות שקיבלה את השראתה מפידל קאסטרו, צ'ה גווארה, ומאו צה טונג. הארגון הוכר ע"י מדינות המערב (ובמיוחד ארה"ב) כארגון טרור. לאחר שנלכד בידי משטר האפרטהייד, נידון מנדלה למאסר עולם באשמת ניסיון הפיכה. הוא ריצה בפועל 27 שנות מאסר.

ואם זה לא מספיק, להלן מספר ציטוטים נבחרים שלו (ההדגשות שלי, המקור מכאן):

• If there is a country that has committed unspeakable atrocities in the world, it is the United States of America. They don't care for human beings.
• When a man is denied the right to live the life he believes in, he has no choice but to become an outlaw.
• There is no doubt that the United States now feels that they are the only superpower in the world and they can do what they like.
• We know too well that our freedom is incomplete without the freedom of the Palestinians
• Overcoming poverty is not a task of charity, it is an act of justice. Like Slavery and Apartheid, poverty is not natural. It is man-made and it can be overcome and eradicated by the actions of human beings

למרות עבר טרוריסטי וקומוניסטי, פעילות וביקורת נוקבת ביותר על המערב ודעות אנטי-קפיטליסטיות מובהקות, זכה מנדלה לא רק במותו, כי אם גם בחייו, לכבוד של מלכים מכל קצוות תבל. זאת אך ורק משום שפעל לפי הכיוון שבו נעה ההיסטוריה, ואף האיץ אותה.

אולם לא תמיד כיוונה של ההיסטוריה היה ברור כל כך. היה זה נשיא דרא"פ של האפרטהייד, בוטה (Botha), שכינה את מנדלה בשנת 1985 (חמש שנים בלבד לפני ששוחרר) "ארכי-מרקסיסט המחויב למהפכה אלימה שחייב לרצות את עונש מאסר העולם שקבע בית המשפט". בתגובה ללחץ בינ"ל, הסכים בוטה לשחרר את מנדלה, אך רק בתנאי שזה יתנער משימוש באלימות כאמצעי פוליטי. מנדלה סירב להשתחרר בתנאים האלו, והסביר כבר אז את דעתו על מהותם של תנאים מוקדמים: "רק אנשים בני-חורין יכולים לנהל מו"מ". הוא שוחרר חמש שנים מאוחר יותר ללא כל תנאי.

עם זאת, קל לבוא אל בוטה בטענות כשמצוידים בראיה לאחור. גם נלסון מנדלה לא ידע שהוא נלסון מנדלה, עד שלא הפך לנלסון מנדלה. אך הוא בוודאי לא היה הופך לנלסון מנדלה אילולא קיבל את ההזדמנות ההיסטורית לכך. אין זה בהכרח שהאדם עושה את ההיסטוריה, פעמים רבות זו ההיסטוריה שעושה את האדם.

גם ישראל וגם פלסטין משוועות לנלסון מנדלה משלהן, שיידע לפתוח דף חדש ביחסים בין העמים ולמחול לצד השני על הפשעים של העבר. כיוונה של ההיסטוריה כבר ברור כשמש. נדמה לי שהזדמנויות היסטוריות ממש לא חסרות.

***

פוסטים קשורים:

• האפרטהייד הדרום-אפריקני ואנחנו
• האפרטהייד הדרום-אפריקני ואנחנו: מחשבות בע"מ
• על שלטון ואדלסון