אתם לא מתארים לעצמכם עד כמה האירועים האחרונים בין רוסיה לאוקראינה הפיחו חיים בקרב שוחרי היחב"ל למיניהם. עיזבו את השעמום של סנקציות כלכליות, עיזבו בעיות של הגירה, פליטות וגלובליזציה, עיזבו את האסון האקולוגי שבוא יבוא, עיזבו את המלחמות באפריקה ובמזה"ת, עיזבו אפילו את הנושא שכבר כמעט מיצינו של מניעת הפצה של נשק גרעיני (למרות שזהו נושא מרתק, ע"ע צ' קוריאה, איראן, פקיסטאן והודו). יש לנו פה אקשן אמיתי, רבותיי! רוסיה משנה גבולות בכוח, ועוד לכיוון מערב, לאירופה. המאה ה-19 חזרה!
ושכחתי את הדבר הכי טוב: זה לא נוגע אלינו! סוף סוף, אפשר להישען על הכורסה ולעקוב בלי דאגה אחר משהו אמיתי שמתרחש. להפסיק את האובססיה השמאלנית הבלתי-פוסקת להתמקד בכל דבר שדני דנון או נפתלי בנט אומרים. להתנתק מפוליטיקת הסאונד-בייט הישראלית, שמחליפה את הפוליטיקה הישנה (האמיתית, לא זו שעליה מדבר לפיד) כבר מאז ממשלתו הראשונה של נתניהו. אחח, איזה כיף!
כמובן שאני צוחק. הפוליטיקה העולמית מאוד נוגעת אלינו, בעקיפין ובמישרין, אך היא מעניינת גם בפני עצמה. לכל אלו שמבלים יותר מדיי זמן בפייסבוק וכבר לא מסוגלים לקרוא בריכוז מעבר לשתי שורות, החזיקו חזק. נגיע לזוית הישראלית בהמשך.
***
אימרה מאוד נושנה ביחב"ל קובעת כי למדינות אין בעלות ברית קבועות, ואין אויבים קבועים; יש להן רק אינטרסים קבועים. הקביעה הזו חזקה מאוד בפני עצמה, כי היא במידה רבה מגמדת את הפוליטיקה הפנימית של כל מדינה. אפשר באמצעותה לראות שמדיניות החוץ של היטלר לא היתה מאוד שונה מזו של ביסמארק 65 שנים לפניו (לפחות עד שלב מסוים). אפשר כמובן לראות באמצעותה שהויכוח בין ימין לשמאל בארץ (ימין ושמאל "קלאסיים", לא "רדיקליים") הוא עקר, כי שני הצדדים מממשים בפועל אותה מדיניות של מקסימום שטח, מינימום ערבים, והחלשת הפלסטינים (בין היתר באמצעות הצעות מבזות במו"מ. קשה מאוד למצוא הרבה הבדלים בין אהוד ברק של קמפ דיוויד לנתניהו של היום). וכעת אנחנו מקבלים המחשה מאוד ברורה לכך עם כיבוש חצי האי קרים ע"י רוסיה.
השגת מה שנקרא בספרות "נמל מים חמים" (כלומר, מים שלא קופאים בחורף) היתה ועודנה אינטרס רוסי מובהק כבר זמן מה. ההיסטוריה מראה שלא משנה אם זו רוסיה הצארית, הקומוניסטית, או הפוטיניסטית – האינטרס הזה הוא הקובע. אם אוקראינה מאפשרת את זה, היא בעלת ברית, מה טוב. אם לא, אז היא אויבת. בזמנים אחרים, היתה זו האימפריה העותומנית שנגדה נלחמה רוסיה כדי לשמר את האינטרס הזה, יחד עם שמירת מיצרי הבוספורוס והדרדנלים פתוחים (לא רק בישראל היו בעיות עם מיצרים). במלחמת קרים באמצע המאה ה-19, נלחמה רוסיה נגד העותומנים, שהסתייעו באימפריה הבריטית ובצרפת. היא הובסה. שישים שנה לאחר מכן, לחמה רוסיה באימפריה העותומנית (ובמדינות המרכז), הפעם כשבריטניה וצרפת לצידה. האויבים משתנים, האינטרסים נשארים.
***
עם כל הכבוד לאוקראינה ולחצי האי קרים, הדבר העיקרי שמושך את תשומת הלב באירועים האחרונים הוא יחסי רוסיה-ארה"ב, עם כל המטען ההיסטורי שלהם. כולם יודעים שלא מזמן היתה פה מלחמה קרה. אבל כבר הפסקנו לספור מתי. חישוב מהיר מראה שעבר כבר רבע מאה מאז התפוררה ברה"מ.
אני לא סתם טורח לציין שעברו 25 שנים מאז. עולם ומלואו כבר עברו מאז. פוקוימה מיהר להכריז על "קץ ההיסטוריה" (יענו, אמריקה ניצחה, שלום עולמי). האנטינגטון, לעומתו, ניבא את "התנגשות הציוויליזציות" שלו, שלאחר 9/11 הביאה לו תהילת עולם. ההתנגשות בין ארה"ב לבין מוקדים איסלאמיים ברחבי העולם, ואירועי הטרור העולמיים שעקבו (רובם בתוך העולם המוסלמי) בתקופת זמן שבקושי הגיעה לעשר שנים, כבר הספיקו לחקוק את הרושם של מלחמת בני אור נאורים ומתקדמים הנלחמים בבני חושך איסלמיים פרימיטיביים. לפתע התגמדו ונשתכחו ארבעים השנים של המלחמה הקרה, בה לחמו זו בזו (בעיקר באמצעות מדינות לווין, דוגמתנו) ארה"ב וברה"מ, בה כמעט הגיעו למלחמה גרעינית טוטאלית ב-62. לא בכדי תפיסה זו צברה תאוצה במדינה כמו שלנו, שנלחמת בערבים מאז תקומתה (למען הסר ספק, בהדדיות מלאה). לא בכדי היה נוח לפוליטיקאים מתפיסה אידיאולוגית מסוימת לקבע את התפישה שהסכסוך שלנו עם הפלסטינים הינו חלק מהתנגשות בין ציביליזציה "נאורה" לציביליזציה "פרימיטיבית". הפרספקטיבה ההיסטורית, בה רואים את בני ה"נאורות" טובחים זה בזה באמצעים הטכנולוגיים המתוחכמים ביותר, מלמדת אותנו קצת אחרת, כפי שכתבתי גם בפוסט הזה (ניתן לקרוא אותו בגרסא מעט שונה גם באתר "האייל הקורא" תחת השם: "מי כאן הברברים?").
25 שנים עברו מאז הסתיימה המלחמה הקרה, שבעצמה נמשכה רק כ-40 שנים בסה"כ, ובכל זאת הותירה התקופה הזו של המאבק הבין-גושי צל ענק על תקופתנו. בזמנה התעצבו תודעתם של מרבית החוקרים והמדינאים (לרבות נתניהו, אם אפשר לקרוא לו מדינאי). באופן אירוני ומשעשע, תקופת המלחמה הקרה, שמפני חזרה אליה חוששים כעת, היתה יציבה למדיי. בוודאי לעומת התקופה שלפניה, אך גם לעומת התקופה שבאה אחריה.
***
אף אחד לא התרגש יותר מדיי כאשר רוסיה הניעה כוחות בגאורגיה לפני מספר שנים. אף אחד גם לא חשב שזו פעולה שמחייבת תגובה מערבית. אך הפעם, כאשר מניעה רוסיה כוחות מערבה, לעבר הנאורים באירופה, זה כבר נתפס אחרת. טוב, לא באמת צריך עדויות נוספות לצביעות האירופית. וגם לא האמריקנית. כמו פורנוגרפיה, צביעות היא עניין של גאוגרפיה.
אך באמת נשאלת השאלה: מדוע זה שונה? האם לא "מקובל" שמעצמות כמו רוסיה, כמו סין, כמו ארה"ב, מחזיקות ב"אזור השפעה" החורג מגבולותיהן, אך נתון למרותן דה-פקטו. כל המהללים את פוטין ה"גבר" (כמה שאני סולד מהמשמעויות המגדריות המובלעות בביטוי) ומגחכים על אובמה החלשלוש – במיוחד הגיבורים אצלנו שבמחוזותיהם עושים שירות צבאי פטריוטי מקוצר – לא טורחים בכלל להתבונן על דרום אמריקה, מקסיקו וקנדה. מישהו מדמיין את אחת המדינות האלה בחצר האחורית של ארה"ב מצטרפת לברית ורשה ז"ל, או כל ברית אנטי-אמריקנית אחרת (ומה ניתן ללמוד מכך שאין בעצם ברית כזו כיום, בניגוד לברית נאט"ו, שעד היום רוסיה לא צורפה אליה), ונשארת בשלום? זאת בניגוד למדינות מזרח אירופה, הגוש הקומוניסטי לשעבר, שהצטרפו מאז גם לברית נאט"ו וגם לאיחוד האירופי. ועכשו גם אוקראינה על הכוונת. של המערב, הכוונה.
***
"אי אפשר לפלוש למדינה אחרת בתואנה מפוברקת", אומר שר החוץ של ארה"ב. החיים הם קומדיה בריטית.
***
מקובל לראות את המערכת הבינ"ל הגלובלית של לפני מלחמת העולם השניה כמערכת רב-קוטבית. כלומר, מערכת עם מספר מעצמות השוות פחות או יותר זו לזו בכוחן. המלחמה הקרה היתה מערכת דו-קוטבית (יציבה להפליא, כאמור), ומאז קריסת ברה"מ אנחנו נתונים במערכת חד-קוטבית: שליטה בלתי מעורערת של ארה"ב, שלא ממש היתרגמה לשלום עולמי. האם האירועים האחרונים מלמדים על חזרה לעולם רב-קוטבי, אותה מערכת של בריתות חשאיות ולא יציבות שדירדרה את העולם לשתי מלחמות עולם? האם לפנינו עוד סימן לכך ששואה נוספת בדרך?
אין ספק שתעוזתה של רוסיה לבצע מהלך כגון זה מעידה על שחיקה בלתי-ניתנת להכחשה של העוצמה האמריקנית. קשה לדמיין מהלך רוסי כזה בשנות ה-90. אנו עדים לכך שארה"ב כבר לא מפחידה כמו פעם. בוודאי לא כמו בתקופה בה הצליחה בשתי שיחות טלפון להסיג את ישראל מסיני ולפטר את ראש ממשלת בריטניה. אך נדמה לי שאם נבחן את הדברים לעומק, לא נתקשה להכריע בין אם מדובר פה בחוסר רצון או בחוסר יכולת.
***
אוהבים לטפול את חוסר הרצון של ארה"ב "לשקם" את הרתעתה (כמו שצה"ל נוהג לעשות מדי פעם, תמיד בהצלחה יתירה) על האידיאולוגיה הנפסדת של אובמה. בעולם שבו הכל אישי, ובמערכת פוליטית ישראלית הנתמכת ע"י שלדון אדלסון, זה באמת לא מפתיע. אפשר לתהות כמה מזה היא אכן אידיאולוגיה נפסדת של ממשל מסוים וכמה מזה הוא חוסר רצון אותנטי של אזרחים שתש כוחם במלחמות מוצדקות מעבר לים (שימו לב לשאלת המראיין את ג'ון קרי על חשיבות האירועים לאמריקנים). אפשר גם לתהות עד כמה נפסדת היא האידיאולוגיה של אובמה, וכמה מנצחת היתה האידיאולוגיה של בוש לפניו.
כעת עיני כל העולם מרותקות לארה"ב. האם שוב תבליג כמו שעשתה בסוריה? או שמא תבצע "שיקום הרתעה"? הרוסים מבינים רק כוח. אך לא ניתן להשוות התערבות חסרת תועלת וכפוית טובה במדינה כושלת כסוריה לעומת המקרה שלפנינו, שלא טומן בחובו סכנות כאלה. ובכל זאת, ספק רב אם ארה"ב תשלח לאוקראינה כוחות. היא כמובן לא תהסס לתגבר ולחמש כוחות של אחרים, לפי הצורך. אך המנופים העיקריים שלה היו מאז ומעולם בעיקר כלכליים. הרבה מעבר לחימוש כוחות ושליחת רכבות אויריות, יותר בכיוון של מיטוט כלכלות ומטבעות מקומיים. זה כבר התחיל, וזה די אפקטיבי.
***
נקודה נוספת, ואף מרכזית, שקצת מתפספסת בשיח הזה היא הנקודה הגרעינית. אוקראינה בטפשותה ובתמימותה הסכימה ב-94 להתפרק מנשקה הגרעיני תמורת ערבויות רוסיות, אמריקניות ואירופיות לשלמותה ולבטחונה. בעוד חלקים עיקריים ממדיניות החוץ של ארה"ב מוקדשים למניעת הפצה של נשק גרעיני, לא רק באמצעים צבאיים כי אם גם באמצעים דיפלומטיים, יהיה זה קצת דבילי מצידה לנסות לשכנע את איראן להתפרק מהישגיה הגרעיניים עד כה אם האירועים יוכיחו שההתפרקות מרצון של אוקראינה היתה טעות מרה.
דבילי באותה מידה תהיה מסקנה ישראלית – שללא ספק תופיע בשיח הפטריוטי בלא דיחוי – שערבויות מארה"ב הן משענת קנה רצוץ שאי אפשר להסתמך עליהן, ולכן אסור לסגת מילימטר, וכו'. נסיגה מבית חנינא כמוה כהתפרקות מנשק גרעיני, אין ספק.
בתקופה בה גוברים הקולות הקוראים לפירוז מלא של המזה"ת מנשק גרעיני בתגובה למאמצים של הקהילה הבינ"ל בראשות ארה"ב לסיכול תכנית הגרעין האיראנית, טוב יעשה נתניהו אם במקום לבחור בקואליציית הכסילים שלו, יבחר בעיגון מעמד מיוחד לישראל באמנת ה-NPT. אם תמורת זה נצטרך לשלם בבית חנינא, ובמיוחד כאשר הקרב על בית חנינא ויתר שטחי הגדה כבר הוכרע ממזמן, רק שעוד לא קלטנו את זה – אז יהיה זה מקרה נוסף שבו יהודים קורעים את השוק.
חיים שרירותיים 
"אך המנופים העיקריים שלה היו מאז ומעולם בעיקר כלכליים. הרבה מעבר לחימוש כוחות ושליחת רכבות אויריות, יותר בכיוון של מיטוט כלכלות ומטבעות מקומיים. זה כבר התחיל, וזה די אפקטיבי."
מאד אפקטיבי – ניתן לראות עד כמה פוטין מתרשם.
ערבויות מארה"ב הן לא משענת קנה רצוץ.
ערבויות מצוות אובמה-וקרי פתרונות בע"מ לעומת זאת – לא שוות את נייר הטואלט עליהן הן נכתבות.
האם לבוש זה לא היה קורה?
ובכן….. התשובה היא כן!- לבוש זה לא היה קורה
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-90687-00.html
אהלן כפיר,
קראתי בתשומת לב את הלינק שצירפת, ואני מזמין את כולם לקרוא, שכן הוא ממחיש ביתר שאת שכל הטיעונים שייחסתי בפוסט לימין אכן נכונים אחד לאחד. משעשעת גם הקביעה החד-משמעית "לבוש זה לא היה קורה" (שהיא גם כותרת הלינק).
איזו פסקנות, איזו ידענות! או שמא בשביל א"י מותר לשקר? אני מציע לך ולאיתמר לוין ללמוד קצת היסטוריה. מי בדיוק היה הנשיא כאשר רוסיה פלשה לגאורגיה, ומה בדיוק הוא עשה? הרי לך לינק מהביביסי האנטישמי.
ובקשר למקרה שלפנינו, אני מציע שנחכה ונראה איך העניינים מתפתחים. דבר אחד אני יכול להבטיח לך: רוסיה לא תצא מופסדת. היא תקבל לגיטימציה לשליטה שלה דה-פקטו בנמל בקרים (כפי שהיה לפני התפטרות ינוקוביץ'), ואולי גם התחייבות אוקראינית לא להצטרף לנאט"ו ולא לאיחוד האירופי. אחרי זה, היא תסיג את הכוחות שלה וכולם יוכלו לומר "ניצחנו".
אגב, סרטון משעשע! או שאני הזדקנתי, או שחוש ההומור של הימין השתפר.
מהלינק אותו קראת:
"השודד הוא ולדימיר פוטין ושוטר המקוף הוא ברק אובמה. קשה להעלות על הדעת שנשיא אמריקני כלשהו, ודאי מאז וייטנאם, היה שולח את צבא ארה"ב כדי להתערב באוקראינה. אבל אם אובמה היה מפגין תקיפות במשברים קודמים, הוא לא היה צריך להתמודד עם צבא רוסי ההולך וכובש את אוקראינה – בתגובה להליך דמוקרטי וחוקי של הדחת הנשיא."
כלומר רוסיה מגיבה למהלך דמוקרטי כאן וזאת בניגוד ל"לגיטימציה" שהייתה לה כשהגיבה על פעולה יזומה של גאורגיה (וזה גם ההבדל הלא קטן בין שני המקרים).
כלומר אם פוטין ינוח בקרים זה יהיה סביר אפילו לבוש. ההרגשה שלי זה שזה לא יגמר שם במשמרת של הרכיכה אובמה אלא ימשיך לכל אוקראינה.
אה – ובקשר לסרטון: כנראה שהזדקנת.
הלינק שאותו הבאת יותר חובבני ממני. מה הקשר לויאטנם לעזאזל? כוחות אמריקנים ורוסים מעולם לא לחמו אלו נגד אלו, בוודאי לא בעידן הגרעיני. הניסיון הויאטנמי ממש לא קשור. הוא הרבה יותר קשור לסוריה ולעיראק, אבל לשם המחבר לא עושה את ההקשר. מעניין למה.
כמו תמיד, אני מתקשה מאוד לעקוב אחרי הלוגיקה הנפתלת שאתה מצדד בה.
1. כבר ראינו שרוסיה הזיזה כוחות גם כשבוש היה הנשיא, אז הפסקנות של "לבוש זה לא היה קורה" היא מטופשת
2. המאמר מציין מפורשות שאף נשיא, לא רק אובמה, לא היה מזיז כוחות לאוקראינה (החצר האחורית של רוסיה, כמו שכתבתי), ובכל זאת, זה לא מפריע לתקוף את אובמה.
3. אם אף נשיא אמריקני לא היה מגיב באוקראינה, אז אין שום הרתעה אמריקנית בגזרה הזו, ולא משנה אם ארה"ב מפגינה תקיפות או לא במקומות אחרים. דווקא להיפך. ב-2008 היו כוחות אמריקניים גם בעיראק וגם באפגניסטאן. זה רק הוריד את הסיכוי לחזית נוספת בגאורגיה, ובוודאי שלא מנע מפוטין לפעול כפי שפעל.
4. "אם פוטין ינוח בקרים זה יהיה סביר אפילו לבוש" (מצטט עכשו אותך) – אז מה אתה רוצה מאובמה לעזאזל? למה את אובמה אתה מכנה רכיכה, חמש מילים אחרי שכתבת שבוש היה מקבל את המצב הזה. האם גם בוש הוא רכיכה?
5. "ההרגשה שלי שזה לא ייגמר שם […] אלא ימשיך לכל אוקראינה" – אז הטענה שלך על הרכיכות של אובמה מבוססת על רגשות ואינטואיציות, ולא עובדות, על פי קביעתך שלך. אני מציע שנעקוב בלי דאגה לפני שנמהר לפסוק על פי הדעות הקדומות של עצמנו.
6. מעניין שאתה מדבר על ה"לגיטימציה" לפעולה של רוסיה, ועוד מקפיד לכתוב 'לגיטימציה' במרכאות. לפי עמדתך בסכסוך אחר בעולם, "לגיטימציה" בינ"ל חשובה כקליפת השום. פתאום היא כן אמורה לשנות. לא מוזר?
כתבת בתחילת דבריך איזה כיף, זה לא נוגע לנו הפעם.
כפי שקרה במאה ה-19 כשרוסיה הפכה לאימפרייה וחלשה על חלקים מליטא, פולין ואוקראינה ועוד… וזה בהחלט היה משמעותי עבור העם היהודי והביא להגירה המונית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 של מיליוני יהודים משם לארבע כנפות תבל, גם הפעם יש בוודאי קומץ ואולי יותר יהודים בקרים ובאוקראינה.
קיבלתי את הערתך. אבל יש לשים לב שיהודים יש בהרבה מקומות (בוודאי בעולם הראשון והשני), ולפי השיקול הזה, רוב האירועים בעולם ייגעו לנו. יחד עם זאת, לרבים מדוברי הרוסית בארץ יש חברים/משפחה באוקראינה, כך שזה בוודאי נוגע להם ולממשלת ישראל שנבחרה על-ידם.