בטורו השבוע ב"ידיעות אחרונות" מותח אביעד קליינברג ביקורת נוקבת על החרדים המתנגדים לגיוס ועל גוונים מסוימים בשמאל המצדדים בהם:
[…] והנה דומה שאבירי השוויון אינם מקבלים את רעיון השוויון בפני החוק כשיש להם הזדמנות לנגח את המשטר שנוא-נפשם. את האימפרטיב הקטגורי של קאנט (האם אפשר להפוך את הכלל שאני מבקש לקדם לחוק כללי?) הם ממירים בתפיסה, כי כל עוד הוא מתנגד למשטר, מותר לכל מגזר לעשות דין לעצמו בשם מסורותיו המקודשות. על האחרים (כל אלה המזדהים עם המדינה המגונה בעיניהם) לשלם את המחיר ולשתוק. עצם קיומה של המדינה בצורתה הנוכחית הוא עוול שעליו, כך דומה, צריכים תומכיה לשלם.
אין מחלוקת עם פרופ' קליינברג: המצב הנוכחי פוגע בעקרון השוויון בפני החוק, ולכן אינו חוקתי ואינו ראוי. המחלוקת היא על הדרך לשם, ועל הנחות היסוד המובלעות שעל בסיסן הוא סולל אותה. והוא לא לבד. הטור שלו, הזוכה לחשיפה נאה על גבי עיתון נפוץ, מעורר יותר מאי-נחת בשל האופן בו הוא מותח ביקורת הן על המגזר החרדי שמתבדל מהחברה והן על פעילים מזרחים מקרב חוגי השמאל, שבוחרים לצאת נגד האליטות (האשכנזיות) ולצדד בחרדים (האשכנזים) שגזענות נגד ספרדים אינה זרה להם. חוצפנים.
השימוש בנימוקים האלה מעיד על אימוץ מובלע וכנראה לא-מודע של רטוריקת ה"הפרד ומשול", רטוריקה שכל הממשלות האחרונות עושות בה שימוש בהצלחה יתרה. כך הן משליכות מגזר אחד נגד רעהו, לריב על זוטות או על פירורים, בעוד העניינים החשובים באמת נותרים מאחורי הוילון. כך מוסמסה המחאה החברתית של קיץ 2011 במעבר ערמומי אל מחאת ה"שוויון בנטל" של קיץ 2012. הראשונה דיברה על זכויות חברתיות לכולם, האחרונה על חובות חברתיות. הראשונה על המדיניות הכלכלית הלא-צודקת וגם לא-חכמה של ממשלות ישראל האחרונות, השניה על איך החרדים הפרזיטים עושקים את ה"פראיירים" ה"עבדים". מתוחכם! והתוצאה: נתניהו נבחר בשנית, לפיד גרף את מרבית קולות המחאה לכדי המפלגה השניה בגודלה בכנסת, ולאחר מו"מ קואליציוני עיקש, הם עושים זה לזה נעים בגב ליד שולחן הממשלה. Mission accomplished.
לא כל מימוש של מדיניות כלכלית נאו-ליברלית עושה שימוש בטקטיקה פוליטית של "הפרד ומשול", אבל בישראל המפולגת והמשוסעת, הועלתה הטקטיקה לרמה של אסטרטגיה. עד שהשיח המגזרי הפך טבע שני, שקוף לחלוטין, ומובן מאליו. חילונים נגד חרדים. עיירות פיתוח נגד קיבוצים. צרכנים נגד ועדי עובדים. וגם השמאל חוטא בו כשהוא יוצא נגד המתנחלים העושקים את המדינה (כששלי יחימוביץ' סירבה להאשים את המתנחלים באופן קטגורי, היא איבדה מצביעים רבים בשמאל, זכתה לקמפיין נגדי על-ידי מיטב כותבי "הארץ", ובסופו של דבר הפסידה בפריימריס לבוז'י הרצוג).
באופן קצת אירוני, קליינברג עצמו יוצא נגד החלוקה המגזרית/שבטית של החברה הישראלית, מתוך ראיית הצורך בבניית חברה ישראלית אחת מלוכדת עם זכויות וחובות שווים לכל. אך הוא לא רואה סתירה בין התפיסה הזו לבין מתיחת ביקורת על המגזר החרדי כולו (כאילו שמדובר במגזר מונוליטי המתנהג באופן אחיד) ועל פעילים מזרחיים שמתעלמים מהגזענות האנטי-ספרדית של החרדים (האשכנזים, כאילו שש"ס איננה מתנגדת לגיוס) ומצדדים בחרדים רק כדי לצאת נגד האליטות והמדינה. לשיטתו.
קיראו שוב את הציטוט המובא למעלה. זהו ציטוט שמאוד מאפיין ציבור מסוים בחברה הישראלית – הציבור הדומיננטי למעשה. יש הקוראים לו "אליטות" (כפי שעושה קליינברג). יש שקוראים לו "פראיירים" או "עבדים" – כפי שעשו המוחים והפוליטיקאים שרכבו על גבם. ויש הקוראים לו, בכינוי האהוב עליי, ה"מרכז הקיצוני". זהו המיינסטרים הציוני, שמקבל ביטוי נרחב בתקשורת הממסדית, ה"שמאלנית", ומיוצג באופן חלקי עד מלא מהבית היהודי ועד מרצ (ללא המפלגות החרדיות והערביות, באופן מפתיע). המיינסטרים שאינו סובלני לדעות המתנגדות לקונצנזוס הציוני. המיינסטרים הסבור שהמדינה רשומה על שמו בטאבו. המיינסטרים הצווח באגרסיביות שכל מי שמתנגד לקונצנזוס (קרי החרדים, הערבים והרדיקלים בימין ובשמאל) בעצם מנצל את המדינה, שואב כספים מהביטוח הלאומי, ואח"כ עוד מעז למתוח ביקורת על המדינה (כלומר עליו, המיינסטרים) ואפילו לשנוא אותה, במקום להכיר תודה או לנסוע לסוריה.
אך לא רק ה"הפרד ומשול" שקוף, ולא רק קיומו של המרכז הקיצוני שקוף (כי איך יכול להיות המרכז קיצוני, נו באמת). גם קיומו של המרכז הזה כמגזר הוא שקוף. וכדי להתכחש ולהסוות את היותו עוד מגזר בחברה הישראלית, הוא מתחפש לישראלי ה"ממלכתי", בעוד שהוא בסה"כ מתחרה במגזרים האחרים על משאבים והשפעה פוליטית. ממש כמו ש"ידיעות אחרונות" מתחפש ל"עיתון של המדינה" כדי להסוות את היותו סתם עוד עיתון במדינה.
בואו נבדוק: מה בדיוק הופך את "הישראלים הממלכתיים" ללא-מגזר?
- סבורים שהם הכי תורמים למדינה – סימנתי
- סבורים שהם הכי מקופחים במדינה – סימנתי
- מצביעים ברובם למפלגה הסקטוריאלית שלהם (שינוי, קדימה, יש עתיד, ובעבר מפלגת העבודה) – סימנתי
בקיצור, מגזר.
כל עוד השיח המגזרי הזה ממשיך להתקיים, וכטבע שני ושקוף; כל עוד מגזר אחד תובע ממגזר אחר לעשות אלף בית וגימל – לא רק שלא נפתור את סוגיית השוויון בנטל, גם לא נעצור את תהליך ההידרדרות של החברה הישראלית לאוסף של שבטים זרים ומנוכרים זה לזה. מה שנדרש לנו הוא אמנה חברתית חדשה, המאחדת את כולם תחת סולם ערכים אזרחי אחיד. עם כל הכבוד לאופנה של הכרזת המדינה היהודית מחדש בכל מהדורת חדשות, עם מדינה יהודית לא הולכים למכולת. אלו האזרחים של המדינה שצריכים לקיים אותה ולהתקיים בה, והאידיאולוגיה הלאומית שלהם ממש לא רלוונטית לסולם הערכים הזה. גם לא זהותם הלאומית. אלו יכולות ואף צריכות להתקיים במקביל אליו.
רק אמנה חברתית חדשה שתהיה תוצר של מו"מ בין כל חלקי החברה, בניגוד להנחתה מלמעלה של המגזר הרואה את עצמו כבעל הבית, תוכל להתמודד הן עם סוגיות היעדר השוויון בזכויות ובחובות, והן עם יצירת חברה ישראלית מלוכדת עם אזרחים ערבים זה לזה. עד אז, נמשיך לקבל פשרות פוליטיות שממש במקרה מיטיבות בעיקר עם המגזרים שמיוצגים בממשלה, מקפחות (גם אם קצת) את המגזרים מחוצה לה, ועוד מתיימרות לדבר בשם ה"שוויון".
***
קיראו גם את:
חיים שרירותיים 
אני אשכנזי, חילוני ושמאלני (ויהודי כמובן) ולכן אני היחידי במדינה הזאת שאינני 'מגזר' אלא אני 'המדינה' .
לא, זה לא בגלל שאני חושב כך (אני כן אבל לא חשוב כרגע) זה בגלל שכל השאר חושבים כך. הבעיה היא לא שאני מסתכל על כולם מלמעלה אלא שכולם מסתכלים עלי מלמטה. נוח שם למטה, נעים שם למטה. הדרישות ממך הן אחרות לגמרי מהדרישות שאתה מציג כלפי מי שלמעלה.
שיהיה ברור – כל הטענות כלפי ה'שמאל' המתנשא של פעם נכונות באבוהה. במיוחד במה שקשור לבני עדות המזרח. גם 18 שנים של משטר צבאי על מגזר שלם במדינה זה עוול לא קטן ועוד לא הגענו לטבח כפר קאסם. בוא נעצור כאן: הנה יש לנו שני מגזרים מקופחים, המזרחיים והערבים שאת אלו ואת אלו השלטון במדינה דפק. היית מצפה שהם ישלבו ידיים במאבק נגד אותו שלטון אבל זה ממש לא קורה. למעשה מנסיוני זה לא רעיון טוב להציע את זה למזרחי – התשובה תהיה 'אתה משווה אותי לערבי??' אולי בתוספת אגרוף לפרצוף. כי למזרחי אין שום תחושת אחריות כלפי הערבי שגר איתו כאן והוא אזרח כמוהו ולראש עיר ערבי שמתלונן השכם והערב על הקיפוח כלפיו אין שום בעיה להגיד שכן, הוא מרביץ מדי פעם לאשתו , למה? מה הבעיה בדיוק?
קראתי פעם על אדם דתי שוועדת קבלה לאיזה ישוב קהילתי דחתה אותו בשל הכיפה על ראשו. שערוריה הא? לא קיבלו אותו בגלל שהוא דתי! כמובן שאם אני, החילוני, ארצה לגור ביישוב דתי כולם ישאלו למה אני מחפש פרובוקציות.
הדרישות ממני הן פשוט ברמה אחרת לגמרי. אני אמור להתנצל אלף פעם על העוולות שעשיתי למגזרים שונים במדינה (למרות שנולדתי ב67 וגדלתי די בעוני כל הילדות שלי) אבל שום הכרת תודה על הדברים הגדולים שכן נעשו פה (הורדת תמותת התינוקות מאחד המקומות הראשונים בעולם למקום האחד לפני האחרון, לא רע נכון?, את זה עשו רופאים אשכנזים שהגיעו הנה ללבנט )
לימין בישראל למשל יש נטייה להזכיר את פרשת אלטלנה. מוזר, הייתי מצפה מאנשים זקופי קומה ומלאי הדר שיחביאו את הסיפור הזה בקרן זווית. באמצע מלחמת השחרור, כשהמדינה נלחמת על חייה, דווקא אז להתחיל לשחק משחקים? אולי הם התכוונו לעשות פוטש, אולי לא. מה שברור הוא שאי אפשר היה לקחת את הסיכון הזה בזמן מלחמה ואי אפשר היה ליצור שני צבאות שמקבלים פקודות כל אחד מסמכות אחרת באמצע המלחמה. אבל איכשהו במקום להיות נסיון הפוטש המביש של הימין אלטלנה הפכה לסמל לדורסנות של השמאל, מוזר מאד.
פעם בויכוח פוליטי איש ימין הטיח בפני 'איפה המזרח התיכון החדש של פרס?' שאלתי אותו איפה המכונה של יעקב מרידור שאמורה להאיר את רמת גן כולה. הוא גיחך. הרי ברור שאם אתה מזכיר את זה אתה באמת בצרות. מי בכלל מדבר על הסיפור הזה ששר האנרגיה של מדינת ישראל כתב שטויות במיץ בתעמולת הבחירות שלו ועדיין אנשים הצביעו בשבילו? ברור שזה קוריוז נחמד אבל איכשהו זה ירד מסדר היום לגמרי. תהיה בטוח שאם הפיאסקו הזה היה קורה בצד שמאל של המפה לא היו מפסיקים להזכיר את זה.
היחס של המגזרים בחברה אל השמאל (כאמור , שמאלנים, חילונים, אשכנזים ויהודים) מזכיר לי את היחס ביני לבין הבן שלי. זה ברור שאני צריך לדאוג שהבן שלי ילך לבית הספר. הבן שלי לא צריך לגרום לאבא שלו לעזוב את הבקבוק והקלפים וללכת לעבודה. אני האבא והאימא של המדינה הזאת. לא משנה אם זה אבא גריאטרי ואימא בבית אבות. עדיין אני אשם במה שקרה לילדים בגיל חמש והם לא יישכחו לי את זה בדיוק כפי שהדברים שעשיתי עבורם נראים להם מובנים מאליהם. מתי לעזאזל הילדים יתבגרו כבר ויחילו על עצמם את אותן אמות מידה מחמירות שבהן הם שופטים את ההורים שלהם? זאת באמת שאלה טובה. כנראה שהם מסרבים לצאת מגיל ההתבגרות הנצחי שלהם.
היי עדו,
אני חושב שהתגובה שלך היא אינדיקציה נוספת לטענתי שגם המרכז-שמאל/מעמד-הביניים/הפראיירים/הציבור-החילוני הוא מגזר. שים לב איך אתה מבטא (אתה כמשל) הן את התחושה שתרמת הכי הרבה למדינה והן את התחושה שאתה הכי מקופח או סובל מיחס לא אובייקטיבי מצד המגזרים האחרים. אפשר היה לומר על תגובתך שהיא "אותנטית", אבל זוהי מילה השמורה למגזרים אחרים. שים לב גם שאתה מציין לגנותם שהמזרחים והערבים לא ישלבו ידיים. אולם אלו פשוט הפנימו היטב את ה"הפרד ומשול". אם כי כאשר יש שילוב ידיים כזה, כמו שקורה בין גורמים בשמאל לבין החרדים כיום, עולות תגובות מתוסכלות ותמהות כמו זו של קליינברג. ומה לדעתך תהיה התוצאה הפוליטית הצפויה לפוליטיקאי שכביכול "בוגד" במוסכמות המגזר שלו (ע"ע יחימוביץ').
כמובן שיש אמת בתחושות שלך (כמו שיש אמת בתחושות של מגזרים אחרים, אפילו המתנחלים). אך זכויות יתר לעיתים הולכות עם חובות יתר, ואפשר להסתכל על היחס בין המגדרים כדי להבין למה יש גם גברים וגם נשים שמתנגדים לשוויון מלא ואמיתי, כל אחד מכיוון אחר. השירות הצבאי הוא אמנם נטל, אך הוא גם פריבילגיה. פעם, כאשר היה חשש אמיתי "להשתמט", הוא נחשב הרבה יותר יוקרתי מהיום. כיום היוקרה נשארה ליוצאי יחידות הצמרת (לרבות הלא-קרביות: ממר"ם ו-8200) ולגנרלים. פוליטיקאים עושים הון על גבי הצבא, בין אם הם גנרלים לשעבר ובין אם הם מייחסים זאת לעצמם (כמו רב-סרן נתניהו ורב"ט ליברמן). קשה לדמיין את ליצמן או אחמד טיבי עושים הון פוליטי על גבו של צה"ל.
לא בכדי הקריאה ל"שוויון בנטל" מעוררת התנגדויות מגזריות, כאשר הדרישה עצמה עולה בצורה מגזרית, פופוליסטית והיררכית, ולא כחלק מאמנה חברתית מחודשת או ממו"מ אמיתי בין חלקים שווים בחברה, ובמיוחד כאשר היא לא תלווה בשוויון אמיתי בזכויות.
במקרה זכורה לי הטענה של עודד בן עמי ביום בו התקיימה ההפגנה בירושלים. הוא ראיין את השר שי פירון ושאלה בין היתר, מה התועלת שהשיגה יש עתיד בסוגיית השוויון בנטל, קרי, גיוס חרדים? וכאן בא הפאנץ' ליין שמשקף גם את מיטב הבנתי: האם לא מוטב לנו לתכנן סגירת ברזים, קיצוץ דרסטי בתמיכה במוסדות הלימוד שאין להם סוף שבהם מחנכים דור על גבי דור ברוח המסורת האולטרה אורתודוכסית? מי שלמד קצת היסטוריה יודע היטב שהן תומכי החסידות והן תומכי ה"מתנגדים" וצאצאי הגאון מוילנה שהקימו את מאה שערים, לא יכלו לשרוד ללא תרומות כספיות. ומאין לקחו אז את הכסף? הם שלחו שליחים לקהילות מזרח אירופה וביקשו כסף.
מי שאינו מכיר במדינה (ובצבא) משום שקמה בחטא, שימשיך לקחת כסף מתורמים (מכל מקום בעולם) ולא מהמדינה.
לעניות דעתי, סוגיית מימון תלמידי ישיבות צריך להיות נדון באמנה האזרחית החדשה עליה אני מדבר. ברור לחלוטין שעיקר ה"בעיה" (לפחות מנקודת הראות של המגזר החילוני) איננה סוגיית הגיוס אלא סוגיית השילוב בתעסוקה וקיצוץ בתקציב הישיבות. העובדה שתוקפים את הבעיה הזו באמצעות דרישה פופוליסטית לפסאודו-שוויון, גם אם היא לכאורה* מוצדקת בפני עצמה, היא חמורה מאוד (במיוחד כי כ-ו-ל-ם מבינים את זה ובכל זאת משתפים פעולה עם התעתוע) ובהחלט מסבירה את התנגדות החרדים לתאטרון הזה.
אני סבור שיש מקום לסבסוד לימודי תורה וישיבות מטעם המדינה. עניין ההכרה במדינה ובצבא איננו צריך להיות קריטריון לסבסוד, כי הפאן האידיאולוגי והזהותי איננו קודם לסולם הערכים האזרחי שצריך להתקיים פה. המדינה צריכה להשקיע בתרבות עברית, בתרבות ערבית, ובתרבות חרדית – באופן פרופורציונלי לגודל המגזר ולא לקרבה לשלטון.
* "לכאורה" על שום שאין פה דרישה לשוויון אמיתי, לא בחובות ולא בזכויות.
תרצה שלום
חוץ מהחרדים יש הרבה רעות חולות שצריכים לתת עליהם את הדעת. מובטלים מאונס בגילאים 45 עד 64/67 בוגרי אוניברסיטאות גם בתארים שני ושלישי שבמקרה הטוב הם מוצאים עבודה ברשתות השיווק בשכר מינימום ובמקרה הגרוע יותר מתקיימים מהבטחת הכנסה. לאחר מכן עולים קשישים שהגיעו במיוחד מברה"מ לשעבר שעולים למדינה הרבה מאוד כסף בקיצבאות,דיור מוגן ובריאות,כל זאת בלא ששילמו שקל אחד לביטוח לאומי ומס הכנסה. לאחר מכן באות הפנסיות התקציביות של אנשי קבע שפרשו בגיל 43 ובכירים בשרות הציבורי עם פנסיות של 20000 ו 40000 שקל לחודש.
רוצים שחרדים יעבדו ? שיוציאו אל מחוץ לחוק את חברות כח האדם
יניב, חברה מסתגרת בתוך עצמה, כדוגמת האולטרה-אורתודוכסיה, וחיה לפי מתכון חיים מיושן של "שנוררים" במקרה הגרוע ואיסוף תרומות במקרה הטוב, מבלי כל התייחסות לסובב אותה, אינה אמורה לדרוש כסף מהמדינה. אם המדינה רוצה לתמוך בציבורים נזקקים כמו פליטים, מהגרים, ערבים, חרדים, שיבושם לה.
שאול, נכון שיש הרבה רעות חולות פרט לחרדים – מנקודת מבטך גם מובטלים בעל כורחם ומאידך, פנסיות תקציניות של אנשי קבע, הם רעות חולות. מסכימה איתך. אבל, הבה לא נסטה מהנושא המרכזי. חרדים (אולטרה אורתודוכסים) התיישבו בארץ ישראל עוד במאה ה-16 ושמו להם למטרה ללמוד תורה. את ענייני הפרנסה הם מסרו למתרימים שאספו כסף לצרכי מחייתם. עם קום המדינה לא היה להם כל עניין להשתלב. החוק הישראלי חל עליהם אך הם עצמם רוצים להמשיך לחיות כמו במאה ה-16. שיבושם להם. מדינת ישראל היא זו שחייבת להחליט איך לנהוג בהם. ולא ההיפך.
תרצה,
את עושה הבחנה בין ה"מדינה" לבין החרדים ("חברה מסתגרת בתוך עצמה…"). ההבחנה הזו מלאכותית ואיננה נכונה. החרדים הם חלק מהמדינה ולא בהכרח מסתגרים בתוך עצמם (בוודאי שלא מהבחינה הפוליטית, למעט אולי זרמים מאוד קיצוניים, וגם לא מבחינת שוק התעסוקה; נדמה לי שבמקרים רבים נמצא ש"המדינה" מסתגרת מפניהם). והטרמינולוגיה הזו היא בדיוק הנקודה של הפוסט: המילה "המדינה" היא שם קוד למגזר מסוים, שסבור שבידיו (ורק בידיו) הסמכות (לרבות המוסרית) לקבוע על תקציבים למגזרים אחרים שמוצאים מ"המדינה".
המדינה תומכת בציבורים נזקקים רבים, לא כולם תורמים בהכרח למשק. האם יש הבדלים משמעותיים בין לימוד תורה לבין חוגים מסוימים במדעי הרוח לבין מוסדות תרבות כמו תאטראות ומוזיאונים? ההבדלים המיוחסים הם תלויי-תרבות, תלויי-זהות ותלויי-אידיאולוגיה. אבל מעבר להבדלים הללו, כולם פה אזרחים שווים.