מה רע עשו היהודים?

הבקתה הצנועה, הגדה והאנשים שהקיפו אותנו, עמדו בהירים מול עיני בשעה שיצאתי לכתוב את ספרי "באדנהיים עיר נופש", "תור הפלאות", "רצפת אש" וספרים אחרים. את המראות ואת התחושות שאבתי מהם. זו לא היתה היזכרות קלה ולא כתיבה קלה. המגע עם מראות ילדות הוא תמיד מגע כואב, מה גם שהאנשים שהתהלכו שם, הורי ואנשים שהיינו קרובים אליהם, לא ידעו מה צופן להם העתיד.

הם היו יהודים, אך כבר לא ייחסו חשיבות ליהדותם. אבא היה אומר, "לא אכחיש שאני יהודי, אך לא אתפאר בזה. מה שהאנשים מלעיזים עלי לא מעניין אותי. אני משתדל להיות הגון וראוי לתואר בן אדם."

אבל האיכרים המקומיים, צעירים וזקנים, מבטיהם בדרכם לשדות ובחזרה מהם אמרו רוגז ואיבה. הם אמנם השכירו לנו את בקתותיהם וסיפקו לנו מצרכים, אבל לא עשו זאת באוות נפש. היה להם קול מיוחד כשדיברו אלינו, קול יהיר ומתנשא, ובדרכם ביום ראשון לכנסייה לא התאפקו וקראו בקול, "המשיח אינו סובל יהודים. יבוא יום והוא יעשה בהם שפטים."

"מה רע עשו היהודים?" שאלתי את אמא.
"היהודים אינם שונים משאר בני האדם."
"למה שונאים אותם?"
"יש בני אדם רעים, שמבדילים בין אדם לאדם, בין עם לעם, מייחסים לעם אחד תכונות רעות ומחשבות זדון. הם לא רואים את הטוב בבני אדם, אלא את היוצא דופן והרע. עלינו לומר בקול רם: אין הבדל בין אדם לאדם. כולם נבראו בצלם אלוהים," דיברה אמא בהתרגשות.

זה קולה של אמא באור היום, אך בלילה, לפני שאני הולך לישון, דבריה רכים יותר. בלילה היא אינה משתמשת במילים קשות. היא מספרת לי על ילדותה בקרפטים ועל אורחות חייו השקטים של סבא. ויש לי הרגשה שהיא רוצה לנטוע בי את השדות ואת המטעים שמקיפים את בית העץ של סבא, את בית הכנסת הקטן ואת התפילה.

באחד הלילות הפתיעה אותי ואמרה לי, "שמע ישראל," ומיד הוסיפה, "זו תפילה שמסיימת את היום. לכל תפילה יש ניגון ששייך לזמן של אותה תפילה. כשקוראים 'שמע' רואים את צבעי הלילה הרכים."

"למה עזבת את הקרפטים והלכת העירה?" שאלתי את אמא.
"הלכתי אחרי אבא, אבא אוהב את העיר, את הרחובות ואת בתי הקפה, את התיאטרון ואת הקולנוע."
"למה קשה לו להתפלל?"
"הוא ניתק עצמו מאמונת אבותיו."

***

מתוך "אבי ואמי" של אהרן אפלפלד, ע"מ 86-87.

יום השואה הוא גם שלנו. אל לנו להפקירו בידי זוכרי השואה הממוסדים.