בטורו השבועי האחרון (2.5.14), מביא נחום ברנע את עדותם של פקידי ממשל בכירים ואנונימים על סבב המו"מ האחרון. הדברים שעולים מהעדויות מפתיעים ומדאיגים: ויתורים משמעותיים של הפלסטינים בסוגיות הליבה (למעט ההכרה במדינה יהודית), ומנגד ביקורת קשה וחריפה על הבנייה בהתנחלויות. בין השורות, ולעיתים אף בתוכם ממש, ניתן גם למצוא רמזים ראשוניים ללחץ אמריקני אפשרי בעתיד. אך אין כוונתי בפוסט הזה לטעון לאשמתה הבלעדית של ישראל, או לדון על אשמה בכלל. המטרה היא להבין טוב יותר את המציאות המדינית שלפתחנו, על מנת שנוכל להשפיע עליה.
הערכת אמינות העדויות
בטרם אתחיל, חשוב ורצוי להתייחס למידת האמינות של הטור של ברנע. זו כבר מוטלת בספק מאחר שנחום ברנע הוא תומך ידוע של פתרון שתי המדינות, ומתנגד ידוע לנתניהו. יתרה מזו, עיתונו "ידיעות אחרונות" תומך בפועל מזה עשור בתנועות מרכז (קדימה של אולמרט ולבני, יש עתיד). עקב כך, אני נוטה לייחס לדברים שהוא כותב מידה לא רבה של אמון, ולכן לא מביא כלל מדבריו, אלא רק מצטט כמוהו את דברי הפקידים האמריקנים. אך בכל זאת, חשוב להדגיש שברנע איננו מנסה לקדם פה אג'נדה נסתרת. ברנע בטור הזה סותר דברים שכתב בטורו רק שבוע קודם, בו הידהד את דבריו של ארי שביט שאבו-מאזן הוא ברחן סדרתי מחתימה על הסכם. ברנע איננו ידוע כארכי-שמאלן המזוהה עם הקו של מערכת הארץ. להיפך, בשנים האחרונות רק הפך להיות ממסדי יותר במתאם ישיר עם התקדמות "בכירותו" העיתונאית, וביתר שאת בעקבות פרס ישראל שקיבל. אם יש להטיל ספק בדבריו, יהיה זה אם כבר לא על רקע מניעים אידיאולוגיים זרים, אלא על רקע מקצועי (כפי שעושה רביב דרוקר).
באשר לאמינותם של הפקידים האמריקנים עלומי השם, אין שום ספק שדבריהם אינם בהכרח משקפים את האמת העירומה, אלא נועדו לשרת את האינטרס המדיני האמריקני. אך דווקא משום כך – משום שהמסר האמריקני לציבור הישראלי איננו תואם תמיכה חד-משמעתית בישראל כפי שהורגלנו ב-20 השנים מאז אוסלו, ומשום שמסתמנת כאן אזהרה מפני שינוי המדיניות מצד בת הברית הגדולה ביותר של ישראל – חובה עלינו להקשיב לעומק. שינוי שכזה ביחס האמריקני אלינו יכול להיות מוסבר רק ע"י התנהלותה של ממשלת ישראל בסבב האחרון. ולכן, אפילו שהמסרים הועברו בעילום שם ובאופן לא רשמי ושאינו חף מאינטרס, הם בכל זאת מהווים על סמך עצם קיומם עדות חשובה לפני הדברים.
העדות החשובה הזו תובא בפניכם בפוסט הנוכחי. הציטוטים השזורים לאורך הפוסט הינם ציטוטים ישירים מפי הפקידים האמריקנים, כפי שהעבירם ברנע לדפוס (את ברנע, כאמור, אינני מצטט). התייחסותי לעדות מחולקת לנושאים הבאים:
- מידת הויתורים של כל אחד מהצדדים
- סוגיית ההכרה במדינה יהודית
- הבנייה בהתנחלויות
- לאן הולכים האמריקנים מכאן
הויתורים של הצדדים
טקטיקת המו"מ של נתניהו בסבב הזה היא אותה טקטיקה שהוא תמיד משתמש בה (למשל מול איראן): הפגנת העמדות הכי קשוחות שאפשר ושידור שמרחב התמרון שלו קטן (אך לא אפסי). ניתן לראות שהטקטיקה הזו עובדת, לפחות על ממשל אובמה. כמו שבמקרה האיראני הוא גרם לאובמה שוב ושוב לפרסם הודעות תמיכה פומביות בעמדת ישראל, כך במקרה הנוכחי הוא משך את עיקר תשומת הלב וההתחשבות של האמריקנים.
קרי השקיע המון ביחסים האישיים שלו עם נתניהו. הם שוחחו בטלפון שלוש פעמים בשבוע ולפעמים שלוש פעמים ביום. היו שיחות ועידה בוידאו וקרוב ל-70 פגישות. יחסי האמון שפיתח היו חיוניים כדי להבטיח שנתניהו יגמיש עמדות, יזוז קדימה.
אך למרות המאמץ הזה של קרי, לפי עדות הפקידים נתניהו אמנם "זז, אבל הוא זז לא יותר מאינץ', ואנחנו היינו צריכים להשקיע בזה מאמץ אדיר". תוכנה של התזוזה של נתניהו לא פורסמה עד כה, וגם לא בראיון של ברנע, כך שקשה להעריך את טיבה. אך את המאמץ האדיר של קרי לבוא לקראת נתניהו הרגשנו בחודשי המו"מ (למשל בהסכמה לשחרר את פולארד), והדלפות על תוכנו של הסכם המסגרת של קרי העידו שנתניהו הצליח לשכנע אותו בכורח לדרוש מהפלסטינים הכרה ב"מדינה יהודית" (לנושא זה נחזור).
הדרישות הבטחוניות המחמירות של נתניהו, שייתכן שגם הן הובאו לידי ביטוי בהסכם המסגרת, השפיעו לרעה על הפלסטינים.
הדרישה (של ישראל – י.מ.) היתה לשליטה מוחלטת בשטח. זה אמר לפלסטינים שבחזית הבטחונית לא ישתנה דבר. ישראל לא היתה מוכנה להסכים ללוח זמנים – השליטה שלה תימשך לנצח. אבו-מאזן הגיע למסקנה שבהסכם אין שום דבר בשבילו.
עדות זו מזכירה לנו היטב עדות קודמת ומפורסמת של נתניהו, כשהעיד בפני משפחת מתנחלים שהוא עצר את הסכם אוסלו באמצעות הפיכת שטחים נרחבים מהגדה לאזורי בטחון חיוניים, והגדרתם ככאלה ע"פ הסכם אוסלו עצמו (!) איפשרה לו להמשיך להחזיקם. נתניהו כנראה יגיד לשומעיו בדיוק את מה שהם רוצים לשמוע, אך הפרקטיקה הישראלית הזו של שימוש בצרכי בטחון כאמצעי להכתיב מציאות מדינית חוזרת שוב ושוב. נתניהו בוודאי לא המציא אותה. כך גם כשהוקמה גדר הבטחון עמוק בתוך הגדה נטען שזה משיקולי בטחון, טענה שבגזרות מסוימות נפסלה ע"י בג"צ. היום קו הגדר משמש את ישראל כקו מדיני לכל דבר – הקו אליו שואפים לסגת בהסכם והקו אותו מאיימים לספח באופן חד-צדדי.
אפשר לשבח את נתניהו על ההישגים שמניבה הקשיחות הטקטית שלו, אך יש לשים לב שבצדם גם מחירים. בניגוד לסברה הרווחת, מו"מ מדיני אינו בהכרח זהה למו"מ בשוק. הדרישות הבטחוניות הנוקשות והמאמצים הרבים שהשקיע קרי בריכוך נתניהו, תמורת ויתורים מינימליים כאמור, השפיעו לרעה על אבו-מאזן.
היינו צריכים להשקיע בזה (בהגמשה של נתניהו – י.מ.) מאמץ אדיר. כשניסינו להזיז את אבו-מאזן, לא הצלחנו. […] הוא נסגר, ננעל. עשיתי המון ויתורים, הוא אמר. הישראלים, התלונן, לא ידעו להעריך את זה.
ברנע פה מקשה על מרואייניו, רוצה לדעת אילו ויתורים עשה אבו-מאזן.
הוא הסכים למדינה מפורזת; הוא הסכים להתוות את הגבול כך ש-80 אחוז מהמתנחלים יחיו בשטח ישראל; הוא הסכים שישראל תמשיך להחזיק בשטחי בטחון (ברנע מבהיר שמדובר בעיקר בבקעת הירדן – י.מ.) במשך חמש שנים, ואח"כ תחליף אותה ארה"ב. […] הוא הסכים גם שהשכונות היהודיות במזרח ירושלים יישארו בריבונות ישראל, והסכים שהשיבה של פלסטינים לישראל תהיה תלויה ברצונה של ממשלת ישראל. ישראל לא תוצף בפליטים, התחייב. (ההדגשה שלי – י.מ.)
פה חשוב לציין שתי נקודות. אלף, הויתורים של אבו-מאזן, ע"פ עדותם של הפקידים האמריקניים, לא היוו סוף פסוק. הוא סירב לעשות ויתורים נוספים כל עוד המשיכה ישראל למשוך זמן וסירבה להציג מפות. בית, אין לויתורים הפלסטינים האלה שום נוכחות בשיח הישראלי. אני לא מדבר על העדר הערכה כלפיהם, אלא על כך שהישראלי מהישוב לא מודע להם כלל – זכות השיבה לא על הפרק בכלל, גם לא פינוי מסיבי של מתנחלים.
ההכרה במדינה יהודית
על רקע הויתורים הפלסטינים המתוארים, שנוגדים לחלוטין את הנרטיב הישראלי שהשתרש אחרי קמפ דיוויד של ברק ופרוץ האינתיפאדה, מתבלטת הדרישה הישראלית החדשה (לפחות בפומביותה) להכרה במדינה יהודית. אחרי שאין יותר טרור (לא בהיקפים של 2002 לפחות) וקיים שת"פ הדוק בין הפלסטינים לצה"ל, ואחרי שמתברר (לפחות לפי הדיווח הזה) שאין תביעה למימוש זכות השיבה – עכשו הסרבנות הישראלית זקוקה לעז חדשה.
ככל שישראל החריפה את הדרישה, כך העמיק הסירוב הפלסטיני. ישראל עשתה מהסיפור הזה עניין ענק – ממש ייהרג ובל יעבור. הפלסטינים הגיעו למסקנה שעושים עליהם תרגיל מסריח. הם חשדו שיש כאן ניסיון להוציא מהם אישור לנרטיב הציוני.
שוב, האמריקנים מצביעים פה על ניהול לקוי של המו"מ מבחינת ישראל. כלומר, לקוי אם רוצים להצליח, מוצלח אם רוצים להיכשל. ככל שנתניהו דחק את אבו-מאזן יותר לפינה עם הדרישה הזאת, כך התבצר אבו-מאזן יותר בעמדתו. או שמא זו היתה המטרה?
ישראלים רבים, ביניהם אני, מתקשים להבין את הסירוב הפלסטיני להכיר במדינה יהודית. יש כל מיני אפשרויות ש"פלסטינולוגים" שמאלנים מעלים (נוגד את הנרטיב הפלסטיני; פוגע במעמדם של אזרחי ישראל הפלסטינים), אך נראה שהאמריקנים תומכים בישראל בנקודה הזו:
לא הצלחנו להבין מדוע זה כ"כ מפריע לו (לאבו-מאזן – י.מ.). בשבילנו, האמריקאים, הזהות היהודית של ישראל היא דבר מובן מאליו.
שני דברים מעניינים בהצהרה הזו. ראשית, האמריקנים מודים בריש גלי שהם תומכים בעמדת נתניהו. יש לשים לב שבסוגיות ליבה אחרות הם לא חושפים הזדהות כה מלאה עם עמדת אחד הצדדים. האם יכול להיות שגם לכך היה חלק בסירוב של אבו-מאזן? שנית, הקו האחיד של האמריקנים וישראל בסוגיה הזו היה צריך דווקא למתן את נקודת המחלוקת עם הפלסטינים, לא להרחיב אותה. לישראל מאז ומתמיד היה הרבה יותר חשוב להשיג את הסכמת ארה"ב לדבר-מה מאשר את הסכמת הפלסטינים. ההתנתקות, למשל, נסיגה חד-צדדית ללא תמורה מהפלסטינים, נעשתה לאחר שבוש העביר את המכתב המפורסם בו הכיר בגושי ההתנחלויות בגדה כמציאות שיש להתחשב בה. גם מפת הדרכים, שהעביר שרון בממשלה עוד כשעמד בראשות הליכוד, עברה בזכות מכתב הסתייגויות שהעבירה ישראל לא לפלסטינים, אלא לאמריקנים. להתחייבות אמריקנית מפורשת ליהדותה של ישראל שווי גדול לאין שיעור מלהכרה פלסטינית בכך, ומדיניות החוץ הישראלית המסורתית, וגם הנוכחית, מוכיחות זאת.
התנהלות שלושת הצדדים בסוגיה זו מעידה על שלומיאליות אמריקנית, עקשנות מטופשת פלסטינית (הרי גם ערפאת וגם הסכם ז'נבה הכירו בישראל כיהודית), והיעדר תום לב ישראלי. הישראלים שרואים בסירוב הפלסטיני בסוגיה זו אינדיקציה להיעדר כוונות של שלום מצד הפלסטינים הם כנראה אותם ישראלים שלא התרשמו השבוע מהצהרתו של אבו-מאזן על כך שהשואה היתה הפשע הגדול בהיסטוריה. נתניהו נמנה עימם. "(בימין הקיצוני – י.מ.) לא מוכנים לקבל שום מחווה, שום התבטאות חיובית של הצד השני" – כך הפקידים. וכשההתבטאות המיוחלת (למשל, על הכרה במדינה יהודית) לא מגיעה, תהווה זו הוכחה לכוונות הפלסטיניות הזדוניות. לא כך עושים שלום, אבל אולי פשוט לא באמת רוצים.
הבניה בהתנחלויות
הנוסחה הנושנה של "שטחים תמורת שלום" כבר התקבלה לחלוטין במיינסטרים הישראלי. לכן הימין עבר למקד את שורש המחלוקת לא בהתנחלויות, אלא בסוגיות ליבה אחרות – ההכרה בישראל (ביטול הסעיפים באמנה הפלסטינית), אח"כ זכות השיבה, וכיום ההכרה במדינה יהודית. אבל הפקידים מביאים בפנינו עדות מפורשת, ולא בפעם הראשונה, שזה השטחים, טמבל. זה הבניה בהתנחלויות.
יש הרבה סיבות נוספות לכשלון של המאמץ, אבל אסור שאנשים בישראל יתחמקו מהאמת המרה – החבלה העיקרית באה מההתנחלויות. הפלסטינים לא מאמינים שישראל מתכוונת באמת להניח להם להקים מדינה כאשר באותו זמן היא בונה התנחלויות על שטחה המיועד של המדינה הזאת. […] רק עכשו, אחרי הפיצוץ, למדנו שמדובר גם בהפקעת אדמות בקנה מידה גדול. זה לא מתיישב עם הסכם. (ההדגשות שלי – י.מ.)
לא זו בלבד, אלא שההודעות על בניה בהתנחלויות הפכו לצפרדעים שאבו-מאזן נאלץ לבלוע, ובכך היקשו עליו להתגמש. הציניקנים יאמרו שהן היוו אמצעי נוסף עבור נתניהו להקשיח את עמדות הפלסטינים (ואתם כבר יודעים שאני ציניקן).
ההודעות על תכניות בניה חדשות בהתנחלויות הגבילו את היכולת של אבו-מאזן לגלות גמישות. הוא איבד אמון. השיא היה כשנתניהו אמר שאבו-מאזן הסכים לעסקה של אסירים תמורת בניה בהתנחלויות. זה לא תאם את האמת. (כלומר, זה היה שקר. ההדגשה שלי – י.מ.)
יתרה מזו, הפקידים מכים על חטא שהמו"מ התחיל בעסקה על שחרור אסירים, ולא בהקפאת הבנייה.
לא הבנו שנתניהו משתמש בהכרזות על תוכניות בנייה בהתנחלויות כדי להבטיח את ההישרדות של ממשלתו. לא הבנו שהמשך הבנייה מאפשר לשרים בממשלתו לחבל באופן מאוד אפקטיבי בהצלחת המשא ומתן. (ההדגשה שלי – י.מ.)
התובנות האמריקניות החדשות הללו (באמת לקח להם 47 שנים להבין את זה?!) צריכות להדאיג את נתניהו. לא ברור כעת אם האמריקנים מתכוונים ללחוץ לחידוש המו"מ, אך במידה שכן, שימו לב: הפקידים מקבלים קבלה כמעט מוחלטת את התנאים הפלסטינים להמשך המו"מ, ומשגרים גם רמיזה קטנה לא נעימה (שהדגשתי).
התנאים שהציב אבו-מאזן נדחו על הסף ע"י ישראל. אולי מישהו בישראל ישקול את עמדותיו מחדש? מדוע שלושה חודשי הקפאה הם עניין גדול כל כך? מדוע לא לשרטט מפה? הרי יש לכם אינטרס עליון בהסדר שיושג בהסכמה הדדית, לא כתוצאה מלחץ חיצוני.
לנוכח כתב אישום אמריקני כ"כ חד, בהיר וחמור כנגד הבנייה בהתנחלויות, נראה שהגיע הזמן שאנחנו סוף סוף נקלוט: זו אותה בחירה ישנה – שטחים או שלום.
לאן עכשו
עם ההסתייגות המתבקשת שמדובר בדברי פקידים עלומי שם ועדיין לא במדיניות רשמית, העמדה האמריקנית החד-משמעית בנוגע להתנחלויות שהושמעה בראיון לא מבשרת טובות לממשלה שאחת ממטרותיה העיקריות היא המשך הבנייה בהם. אם עמדה זו תאומץ כמדיניות חוץ אקטיבית (ולא רק הצהרתית), תהיה זו דחיפה נוספת לדה-לגיטימציה של השליטה הישראלית בשטחים.
חולשת ישראל בגזרת ההתנחלויות ידועה היטב לפלסטינים. בתמונת ראי לימין הישראלי שמנסה להסיט את תשומת הלב מההתנחלויות אל סוגיות הליבה האחרות, הפלסטינים יעשו הכל כדי להעביר את עיקר תשומת הלב מסוגיות הליבה האחרות (בעיקר זכות השיבה) אל ההתנחלויות. העיסוק בהתנחלויות רק משרת אותם: עד שלא ייחתם הסכם, לא נוכל באמת לדעת מה עמדותיהם האמיתיות. נראה שבמשחק הזה, ידם תהיה על העליונה:
אבו-מאזן נכנס לשיחות על תקן של ספקן. […] הסכם אוסלו היה יציר כפיו. הוא ראה איך אוסלו פתחה את הדלת להתנחלות של 400 אלף ישראלים מעבר לקו הירוק. הוא לא היה מוכן לשאת את זה יותר. (ההדגשה שלי – י.מ.)
כשמנסים להעריך מה יעשו האמריקנים, דעתם של הפקידים על תרומתה של המציאות ה"זמנית" שיצר הסכם אוסלו לקפאון עשויה לרמוז לנו לאן נושבת הרוח. הדברים הבאים צורמים במיוחד לנוכח העובדה שרוב הביקורת על הסכם אוסלו מגיעה מהימין.
20 שנה אחרי אוסלו נוצרו עובדות וכללי משחק שהתחפרו עמוקות בשטח. המציאות הזאת מאוד קשה לפלסטינים ומאוד נוחה לישראל.
כשהעתיד הקרוב צופה ניסיונות פלסטיניים לשינוי מעמדם הבינ"ל שנקבע באוסלו. האם ארה"ב מנסה לרמוז שהוטו שלה כנגד שדרוג המעמד המדיני של הרש"פ עלול לא להיות אוטומטי?
נקודה חשובה נוספת היא האכזבה הגלויה שמפגינים האמריקנים מאדישות הציבור הישראלי.
(הישראלים – י.מ.) העדיפו שאנחנו נעשה בשבילם את העבודה. האדישות הציבורית היתה אחת הבעיות הקשות שלנו.
את זאת כדאי לזכור אם וכאשר יתרחשו פה אירועים שמטרתם להוציא את הישראלים מאדישותם – סנקציות נוספות או חלילה אינתיפאדה. לנוכח האדישות הישראלית למאמציו של קרי, ייתכן שבפעם הבאה שנצטרך תיווך אמריקני, הם כבר יהיו פחות נחמדים.
האיום המרומז ביותר שנשלח דרך נחום ברנע הגיע בתשובה לשאלתו מה מתכננת ארה"ב כעת. הפקידים הקפידו שלא לפסול על הסף צעדים חריפים כגון אלו שעשה קיסינג'ר ב-1975 (הקפאת היחסים הבטחוניים והמדיניים) בתגובה לסירובו של רבין לקבל את דרישות האמריקנים בגזרה המצרית. על מנת שהמדינאים הישראלים לא יפספסו את הרמז הזה, נעשה שימוש באותו ביטוי דיפלומטי שטבע קיסינג'ר – "הערכה מחדש", reassessment.
סיכום
הציטוטים שמביא ברנע מטרידים מאוד. אילו נאמרו ע"י קרי עצמו ולא ע"י פקידים המתחבאים בעילום שם, הם היו לא פחות מסנסציה:
- עדויות על ויתורים פלסטיניים בכל נושאי הליבה, למעט האגן הקדוש (סוגייה שלא זכתה כלל להתייחסות)
- כתב אישום חמור נגד מדיניות ההתנחלויות של נתניהו והימין הקיצוני, והאשמה מפורשת של הבנייה בהתנחלויות כאחת הסיבות לכשלון המו"מ
- האשמת נתניהו בהקשחת עמדותיו של אבו-מאזן ע"י אי אמירת אמת לציבור
- איומים מרומזים על כך שנשקלת הערכה מחדש של היחסים עם ישראל
כל עוד מדובר בניסיון לתמרן את ישראל באמצעות אזהרות בלבד, ולא ביצירת משבר של ממש ביחסי המדינות, ברור שדברים כאלה לא יכולים להיאמר מפיו של קרי עצמו (ראינו מה עשתה לו התבטאות ה"אפרטהייד"). ומסיבה זו שליחת פקידים בעילום שם להפריח בלוני ניסוי היא פרקטיקה כה מוכרת בדיפלומטיה. מסרים באמצעים האלו מאפשרים לשמור על גמישות ומרחב תמרון – הן לצד הלוחץ והן לצד הנלחץ. כך המסר מועבר בצורה שקטה לנתניהו, ולא באמצעות העמדתו בפינה באופן שלא מאפשר לו להתגמש. אולם באותה מידה ייתכן גם שהראיון הזה ייזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. בשלב הזה באמת לא ניתן לדעת: האיומים האלה הרי נועדו להיות מרומזים בלבד, לא רשמיים, ועוד רחוקים ממימוש (מה עוד שממשלו של אובמה עסוק כעת בדברים הרבה יותר בוערים). אולם דבר אחד כן ניתן לדעת: הממשלה לא ממש יודעת לכלכל את צעדיה מול ארה"ב. מדיניות החוץ האמריקנית נוטה להיות רציפה ולא מפרידה בין ממשלים. שלא יהיה ספק, הלקחים מהסבב הזה נחרטו במקום בולט, וישפיעו על ממשלים עתידיים, גם רפובליקנים (הנשיאים הלא ידידותיים ביותר לישראל היו דוקא רפובליקנים: אייזנהואר, ניקסון ובוש הראשון).
אולם מעבר ליחסינו החיוניים עם ארה"ב, אלו אנחנו והפלסטינים שנותרים כאן וצריכים ללמוד לחיות יחד. דברי הפקידים שופכים אור על ההתנהלות המתגרה של הממשלה במהלך המו"מ, ומצביעים על נכונות לויתורים פלסטיניים בנושאים שעד לא מזמן כיכבו בכל מהדורות החדשות כסימנים לסרבנות הפלסטינית. גם ההכרה במדינה יהודית, שכאמור כבר נעשתה הן ע"י ערפאת והן במתווה של הסכם ז'נבה, יכולה להיפתר באמצעות דיפלומטיה יצירתית, ובוודאי שלא ע"י העמדת אבו-מאזן אל הקיר. אך כוונתי איננה להאשים את ישראל בכשלון. גם נכונותם של הפלסטינים להסכם עוד לא הוכחה. משחקי האשמות אינם הדרך להתקדם לשלום, אלא רצון הדדי ואמון. זה מתפקידם של האזרחים לפרוץ את מחסומי השנאה ולדרוש ממנהיגיהם שלום. הפקידים האמריקנים סימנו גם את אדישות הציבור כגורם בכשלון. הגיע הזמן לצאת ממנה.
***
הטור המלא של נחום ברנע זמין ברשת, אך רק בשפה האנגלית.
פרשנויות נוספות למאמרו של ברנע:
- רביב דרוקר בבלוג שלו (כדאי גם לקרוא את תגובתו לטור הקודם של ברנע)
- נועם שיזף באתר שיחה מקומית
- עוד כותב נועם שיזף, שההערכה במערכת הפוליטית היא שהמקור של ברנע הוא בעצם מרטין אינדיק. לא סתם פקיד זוטר, אלא הפקיד האמריקני הבכיר ביותר במו"מ. במידה וזה נכון, הפוסט הזה רק מקבל משנה תוקף.
חיים שרירותיים 
מי יעלה על הדעת של נחום ברנע יש אג'נדה?
אבל בא נרפה רגע מהספקולציות שלך ושל נחום ונסתכל על העובדות מרגע שהתחיל הסבב הנוכחי של המתן ומתן: רוצחים שפלים יצאו לחגוג כגיבורים כאשר משפחות קורבנותיהם משפשפות את עיניהן בתדהמה וכל זאת תמורת מה בדיוק?
אילו היית משקיע קצת זמן גם בקריאת הפוסט ולא רק בכתיבת תגובה לדברים שלא קראת, היית מבחין בוודאי שהתייחסתי לנקודה הזו.
אולי מספיק כבר עם הדמגוגיה הזאת? כל משפחה של "סתם" נרצח, שנרצח ע"י פושע יהודי היתה יכולה רק לחלום שהרוצח יישב בכלא 30 שנה. ואיכשהו כשרוצחים "רגילים" יוצאים מהכלא אחרי פחות מ-20 שנה אף אחד לא עושה מזה עניין.
ליניב,
קראתי ולא מצאתי התייחסות לתמורה שקיבלנו עבור שחרור הרוצחים הנתעבים.
לגיל,
פושעים רגילים משוחררים אחרי ניקוי שליש ואחרי שהביעו חרטה.
פושעים ערבים שנידונו לכמה מאסרי עולם משוחררים כל סבב מתן ומתן, ללא חרטה מתקבלים כגיבורים על מעשיהם ומשמשים דוגמא לרוצחים הבאים. מדובר באנשים ששחטו נשים וילדים כי הם יהודים – יחי ההבדל הקטן.
אבל למען האינטגריטי הפנימי שלך אני מציע שתבדוק את דיעותיך לגבי חנינה לפושעים יהודים שרצחו ערבים כי הם ערבים, ובשונה מהמחבלים, הביעו חרטה על מעשיהם.
כוונתי היתה שהתייחסתי לעניין האג'נדה של נחום ברנע.
יניב קראתי והגבתי על האמירה שלך:
"חשוב להדגיש שברנע איננו מנסה לקדם פה אג'נדה נסתרת. ברנע בטור הזה סותר דברים שכתב בטורו רק שבוע קודם, בו הידהד את דבריו של ארי שביט שאבו-מאזן הוא ברחן סדרתי מחתימה על הסכם"
כבר בתגובה הראשונה.
יש כאן ספקולציות וספקולציות בריבוע:
ספקולציות – שלך ושלו
וספקולציות בריבוע – על כך שבד"כ אתה מניח שיש לו אג'נדה אבל הפעם לא כי הוא סותר איזה משהו שכתב בעבר, ועקב כך לוקח את מה שהוא אמר על מה שהפקידים האמריקאים אמרו ומקבל את זה כתורה מסיני.
אני יותר נוטה לקבל את הניתוח שלך (שכתוב בצורה מצויינת) – כמשאלת לב שמאלנית ("נו כבר אנחנו רק מייחלים ליום בו האמריקאים יראו כבר לממשלת ישראל החצופה מה זה, ויכפו את ה"שלום" כי האספסוף (אליבא דתיקי) המכונה עם ישראל, לא מבין כלום משום שאינו נאור ופרוגרסיבי כמונו…").
לגבי השטויות שקרי מגבב אחת לכמה זמן – שום משפט שקרי פתרונות יפלוט ממוחו הקודח לא יחשב סנסציה, פשוט כי כולם כבר מבינים על מי יש להם עסק (נשיא כושל שמקבל אקסטרא קרדיט כי הוא שחום עור (ולצאת נגד שחומי עור כושלים זה לא פרוגרסיבי), שהכישרון שלו מתחיל ונגמר בנאומים טובים ונושא כליו שלא ברור למה הגיע לתפקיד הזה מלכתחילה).
כפיר,
אילו לברנע היתה אג'נדה נסתרת בנושא הזה, הוא לא היה משנה אותה תוך שבוע. הזיגזוג שלו, שמן הסתם לא מוסיף לו כבוד כפובליציסט, מלמד שאין לו כאן אג'נדה – לא בטורו הקודם ולא בטורו הנוכחי – אלא שהוא כלי שרת בידי המקורות שלו. אגב, אני מציע לך לקרוא את הטור של רביב דרוקר, שם הוא מבקר את הזיגזוג של ברנע וכותב שעיתונאי צריך להתייחס בדיווח לאינטרסים של המקורות שלו (ולא להסוות אותם).
מודה לך על המחמאות. הפוסט הזה לא קשור למשאלות לב. אני לא מקדש את דברי הפקיד האמריקני כתורה מסיני. לעדויות שלו על הויתורים של אבו-מאזן והקשיים שהערימה ישראל באמצעות ההתנחלויות יש לפחות אותה רמת אמינות כמו לדיווחים הישראלים על הגמישות המפתיעה של נתניהו (ולדעתי האישית אמינות רבה יותר).
דרך אגב – הנה דוגמא לביקורת של עיתונאים אחד על השני שוכנראה תזכה את שניהם בפוליצר.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4517097,00.html
רביב – נחום נא ללמוד.
אצלם לפחות אין בעיה של אדישות ציבורית.
לול – אהבתי את האנדרסטייטמנט…
כך זה למיטב הבנתך. השקעת מאמץ רב בהבהרת המצב לכולנו, עד כמה שאפשרי הדבר, ולפי סעיפים ברורים. רק שמרוב טבחים … too many cooks spoil the broth.
אילו היית שומע את גיא בכור בראיון לתכנית הבוקר של ערוץ 2, דברים הגיוניים וקלים לעיכול, כגון: ארה"ב יודעת שקרי נכשל בכל פרויקט שהוטל עליו, וגם אבו מאזן מבין היטב את המצב, שלפיו שהוא "מחוזר" על ידי האמריקאים כאילו יש בידו היהלום הנכסף שאמריקה חפצה בו… – לא אמשיך בתזה. והמבין יבין.
בעצם, אין מה להבין מתוך העיסה הדביקה הזאת של "הפוך על הפוך".
תודה, תרצה.
בעידן של היום אכן בכל תחום אנחנו סובלים מעודף "טבחים". אלא שלמעשה העובדה שקל מאוד לזרוע ספק, דיסאינפורמציה והסטת הנושא משרתת את השלטון הקיים והסטטוס קוו.
הדברים שכתבתי על פי דבריו של הפקיד האמריקני (מרטין אינדיק?) מדברים בעד עצמם. קשה מאוד להטיל ספק בכתב האישום שלו כנגד הבניה בהתנחלויות וכנגד האדישות הציבורית לנוכח הויתורים הפלסטינים. הוא גם מציין שנתניהו לא אומר אמת לציבור.
זה שגיא בכור שם עניבה ומדבר ברהיטות על אפסיותו של קרי איננו משנה את העובדות האלו.
באשר ללחץ אמריקני, לא צריך לעצור את הנשימה. הדברים האלה לוקחים זמן, אבל הכיוון הוא ברור. המכשולים שהערמנו על קרי במאמצי התיווך שלו יירשמו כעוד שלב בדרך לשם, וכבר כיום אפשר לקרוא את הסימנים (כפי שעשיתי). אלא שאפשר גם להתעלם מכיון שהם עדיין לא מספיק ברורים.
תודה על הניתוח. מי שמחפש את ההיימנה שעוברת על הציבור הישראלי, יוכל למצוא אותה בעובדה שתקשורת המיינסטרים הישראלית- המגויסת והפחות מגויסת- כמעט ולא נותנת ביטוי לגירסה הזאת של המציאות. אפילו האויבים הכי גדולים של נתניהו ("ידיעות אחרונות") העדיפו את גירסת ה"צודקת צודקת צודקת" מודל 2014, על פני נסיון לתווך לקוראים ולצופים מציאות מורכבת יותר. במובן הזה, נחום ברנע, על כל חסרונותיו, הוא הצדיק היחיד בסדום (רביב דרוקר מאד נחרץ בבלוג שלו, אני לא בטוח שהוא כזה נחרץ בערוץ 10, אם כי לא ראיתי פרשנויות שלו שם).
ההסטוריה מלמדת אותנו כמה דברים:
1) האמריקאים נחלו, מאז ומתמיד, כשלון מדיני אחר כשלון מדיני במזרח התיכון. כל נסיון תיווך שלהם נידון לכשלון. בתי הקברות מלאים במזכירי מדינה (ונשיאים) שחשבו שהם יוכלו לפתור את הסכסוכים שבין ישראל לשכנותיה: "תכנית רוג'רס" משנות השבעים, הפסקת האש ישראל-אש"ף בתחילת שנות השמונים, "תכנית שולץ" מהמשך העשור ההוא, נסיונות התיווך בין ישראל לסוריה בשנות התשעים. ברוכים הבאים קרי ואובמה. שמרנו לכם מקום בסוף.
צריך לזכור: ההישגים המדיניים בין ישראל לשכנותיה נבעו תמיד ממו"מ ישיר שקיבל בהמשך חסות אמריקאית, ולא להיפך.
2) למרות שנראה שכיבוש הגדה והרצועה נמצא איתנו מאז ומתמיד, ועלול להימשך לנצח, 47 השנים האחרונות היו הכל חוץ מסטאטיות: הגדה והרצועה נכבשו ב 1967. ב 1977 אירע המהפך, ומדיניות ממשלת ישראל השתנתה באופן דרמטי. ב 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה. ב 1993- הסכמי אוסלו. ב 2000- האינתיפאדה השניה. ב 2005- הבריחה מרצועת עזה.
בנימין נתניהו שובר לא מעט שיאי זמן בכהונה הנוכחית שלו. בינתיים הוא יכול להתגאות בתשע שנים סטטיות, נטולות עשיה מדינית אמיתית, ורוויות בכיבוש והתנחלויות. עוד שנתיים, יא ביבי, ותוכל לציין 11 שנות כיבוש סטאטי, שנה יותר מהשיאים של 1967-1977 ו 1977-1987.
3) כשנתניהו החליף את המו"מ בין ישראל לפלסטינים במו"מ בין ישראל לארה"ב, עוד ב 1997, חשבתי שהוא עושה טעות אסטרטגית איומה. אחרי שהתברר שמדובר בשיטה, אני חושב שההתעקשות שלו לעבוד מול ארה"ב היא נבונה מאד, מבחינתו: הוא מסתמך על השיטה הפוליטית האמריקאית, שקוצבת לנשיא מחזור פעילות של שנתיים כל פעם, ולא ארבע שנים כפי שאנחנו חושבים בטעות. בכל שנתיים יש בארה"ב בחירות, והמשמעות היא שכחצי מזמן כהונתו של נשיא אמריקאי מוקדש לפוליטיקה פנימית. הוסף לכך את הדומיננטיות של הלובי היהודי, וקיבלת יכולת תמרון כמעט אינסופית של ראש ממשלה ישראלי מול כל נשיא אמריקאי שהוא.
כדי שלחץ אמריקאי על ישראלי יהיה אפקטיבי, האמריקאים צריכים לשחק את אותו משחק זמן שנתניהו משחק איתם. זה עבד פעם אחת, כשממשל בוש/בייקר משך את שטיח המזומנים מתחת לרגליים של שמיר, ודחף את הציבור הישראלי לכיוון של מפלגת העבודה ויצחק רבין. אם האמריקאים רוצים להיות אפקטיביים מול נתניהו, הם צריכים לאגרף יד אחת כנגד ממשלת נתניהו, ולדחוף בידם השניה לבחירות. אם לא יעשו את זה, נתניהו ימשיך לתמרן בתוך הממשל והשיטה האמריקאים במיומנות המרשימה שמאפיינת אותו עד כה.
4) ותמיד ישנה אפשרות של שבירת כלים: בעוד אנחנו דנים פה בנחת בשינויים שמערכת היחסים בין ישראל לארה"ב עשויה לעבור, ישנם מטורללים בהתנחלויות, ומתוסכלים בכפרי וערי הגדה. האינתיפאדה הראשונה התחילה מתאונת דרכים. השניה- ממהומות שנבעו מביקורו של שרון בהר הבית. האינתיפאדה השלישית יכולה להתחיל מאירוע אחד מני רבים שיתפוס כיוון שונה מקודמיו, ואז יטרפו כל הקלפים.
מי שחיי אדם חשובים לו צריך להתפלל שזה לא יקרה.
אהלן אורן,
תודה על תגובתך.
זה אכן מצער מאוד שהדברים שהדליפו האמריקנים בקושי זכו לחשיפה. היתה קצת בעיתונות הכתובה, אבל ברדיו ובטלוויזיה לא ידוע לי שהיתה כזו, וזה מאוד מצער. הבודדים שכן התייחסו לראיון הזה התמקדו בויתורים הפלסטינים המדווחים. זה מובן כי אלו הדברים הכי בוערים לציבוריות הישראלית, הדברים שהיו אמורים לגרום למחנה השלום (ששוב הוכח שאינו קיים) לצאת לרחובות. אך לא ראיתי שום התייחסות לדברים הרבה יותר חמורים – הדברים שכתבתי בפוסט: כתב אישום נגד הבנייה בהתנחלויות, האשמה מפורשת של הימין הקיצוני שמשתמש בה כדי להכשיל את המו"מ, האשמת נתניהו באי אמירת אמת, וגם לא את גולת הכותרת: השימוש בביטוי של קיסינג'ר "הערכה מחדש" (קרי, כך נטען, עוד לא החליט מה יהיה אופיה).
האמריקנים אכן מככבים בסדרה כושלת של ניסיונות תיווך באזור, אך מזה ניתן ללמוד שהשכנת שלום פה הוא אינטרס שלהם. גם כשישראל הגיע לשלום ללא תיווך האמריקנים, האמריקנים עורבו בשלבים הסופיים. המעטפת שהם נותנים חיונית לישראל.
השנים של נתניהו אכן נראות לנו סטטיות, אך ייתכן שבראי ההיסטוריה הן יתבהרו כמאוד דינמיות (בעוד שהממשלה נשארה סטטית). הטרור היהודי הגובר, הסנקציות המתגברות, הפעילות הפלסטינית באו"ם, וזריקת הממשל של אובמה מהמדרגות. כל אלו הם תהליכים איטיים שאי אפשר לראות את תוצאותיהם שלא דרך פרספקטיבה רחבה יותר. אי אפשר להשוות אותם להתפרצות של אינתיפאדה, שמיד תטרוף את הקלפים.
אני לא בטוח כמה האמריקנים יהיו אקטיביים כעת (לא בנסיונות לחדש את המו"מ ולא בנסיונות ללחוץ על ישראל), אך נדמה לי שאם המצב יחריף ואנחנו נצטרך אותם, הם לכל הפחות ישקלו מחדש אם לסייע לנו ותמורת מה. אך כל זה סביר שיהיה רחוק מהעין הציבורית, מה שיאפשר לימין להמשיך להרים את ראשו ולזלזל בתלות הישראלית בהם.
נתניהו אכן מצליח להשתמש באייפא"ק לטובתו, אך הוא עושה זאת מתוך קונסטלציה פוליטית אמריקנית מאוד מסוימת (כשהרפובליקנים ב"אופוזיציה" והממשל נתפס בעיניהם כמאוד ליברלי). בטווח הבינוני (10 שנים), זה לא יחזיק מים. האינטלקטואלים כבר נגדנו, היהודים האמריקנים כבר לא מאוחדים תחת אייפא"ק, והרפובליקנים יכולים לחזור לשלטון ולאבד הרבה מוטיבציה (לא כולם כמו בוש, יש זרם עולה כיום שתומך בבדלנות מדינית). עם כל הפסימיות שלי מהמצב, אני באמת סבור שישראל לא תוכל למשוך בכיוון הנוכחי יותר מדיי זמן. היא תאלץ ליזום נסיגה בגדה או להתחיל לחטוף הרבה יריקות ולהעמיד פנים שזה גשם (ואולי בגלל זה הפסימיות שלי).
קודם כל- לגבי נתניהו ואיפא"ק. אני טענתי משהו יותר רחב, שאיפא"ק הוא חלק ממנו, אבל לא בהכרח החלק העיקרי. אני טוען שהפוליטיקה האמריקאית מכתיבה חלון זמן של שנה, בשנים לא זוגיות, שבו הנשיא האמריקאי יכול להשקיע זמן ואנרגיה בתהליך מסוג תהליך השלום הישראלי פלסטיני.
בשנים הזוגיות יש בחירות- לבתי הנבחרים או לנשיאות- והנשיא מתעדף את הנושאים שעל השלחן באופן שיתאים למאמץ הפוליטי הפנימי שלו. כשיש הרמוניה בין הממשלה הישראלית לממשל האמריקני (רבין/פרס-קלינטון, שרון/אולמרט-בוש) הענין הזה פחות מורגש, אבל כשיש קונפליקט (נתניהו-שאר העולם) אז זה בא לידי ביטוי. איפא"ק הם הדובדבן שעל הקצפת שעל העוגה, לא המנה העיקרית. למעשה, כדאי לכל איש ימין שרוצה להיות ראש ממשלה ללמוד מנתניהו איך עובדים מול האמריקאים.
לעניין הסכסוך עצמו: ביום שיש האחרון נחום ברנע ראיין את עמוס ידלין, "בכיר לשעבר בקהילת המודיעין" או משהו דומה. (אני הולך לצטט מהזכרון, ואולי אסרוק את הראיון, כי הוא חשוב מאד בעיני).
ברנע משלים פה הקפה מלאה של מצב הסכסוך: בהתחלה הוא דברר את נתניהו, לאחר מכן את אינדיק שמסר את "הגירסה הפלסטינית", ועכשיו הוא מדבר עם איש "המרכז הבטחוני". אסור לזלזל בידלין ובדבריו, משום שמהלכים משמעותיים בגזרה הפלסטינית נעשו עד כה רק ע"י ראשי ממשלה בטחוניסטים שנתפסו כ"מרכז"- רבין ושרון.
אומר ידלין: אני המפאי"ניק האחרון (או "מאחרוני המפאי"ניקים"), אין סיכוי להסדר כי הפערים גדולים מדי (ובכך משרטט את גבולות הגיזרה של המרכז הפוליטי הישראלי), על ישראל להיערך לנסיגה חד צדדית מכ 80% מהשטח.
זה עצוב שכך תופס את עצמו איש מרכז בטחוניסטי בישראל, עם אפס תעוזה לחשוב מחוץ לקופסה. זה לא יאמן שאחרי שתי נסיגות חד צדדיות שהביאו עלינו שלל מלחמות ומבצעים, המרכז הבטחוניסטי הישראלי מוכן לסכן את כפר סבא, רעננה ונתב"ג ע"י נסיגה חד צדדית, לא להביא שלום, ועוד לזכות בתמיכת רוב הציבור.
נשאר רק לראות מי יהיה הבטחוניסט שיישם את התכנית של ידלין. יעלון מועמד טוב, אשכנזי כבר לא יהיה ראש ממשלה, אולי, באיזו אירוניה היסטורית אכזרית, נקבל את אהוד ברק שוב.
קראתי גם את הראיון עם ידלין בטור האחרון של ברנע. ניתן לראות שלרעיון הנסיגה החד-צדדית מהגדה יש רשימת ספונסרים בלתי מבוטלת (ארי שביט, עמי איילון), והתמיכה ברעיון הזה רק יילך ויגבר. המספר 80% בו נקב ידלין משך במיוחד את העין שלי, כי בהעדר מחלוקות על הסוגיות הקשות של ירושלים והפליטים, נראה שהמחלוקת העיקרית עם הפלסטינים היא על היקף השטח ממנו נסוג. כלומר, גם המרכז הציוני הוא סיפוחיסט. אבל זה לא באמת חדש.
בנוגע לנתניהו והממשל, הבנתי את הטענה הרחבה יותר שלך, רק שאני לא יכול לנתק אותה מהלובי היהודי והיותה של התמיכה בישראל נושא קונצנזואלי בארה"ב (שבאופן אירוני הולך ומאבד את הקונצנזוס תודות לפועלו של נתניהו). ברור שהנשיא עסוק בפוליטיקה פנימית חצי מהקדנציה שלו, אבל בזמן הזה הוא לא משותק מכל עשייה, אלא רק מעשייה שהיא במחלוקת פוליטית (או שמתומרנת לכדי מחלוקת פוליטית). וכפי שאמרתי (והסכמת איתי), פעולות מול ישראל הן במחלוקת פוליטית בארה"ב רק בקונסטלציות פוליטיות מסוימות. ספק רב אם נתניהו היה יכול לתמרן כך עם נשיאים רפובליקניים. וכמובן שללא הפטרון של נתניהו, הכספומט הראשי של הרפובליקנים שלדון אדלסון, וללא אייפא"ק, יכולת התמרון של נתניהו לא היתה כזו מרשימה.
לגבי נתניהו- הוא קוצר עכשיו שנים של השקעה בימין היהודי והלא יהודי האמריקאי. לגדעון סער (נניח) יקח קצת זמן להתארגן, אבל אני מניח שהוא ישלים פערים תוך זמן קצר. האדלסונים מחפשים רפובליקאי ישראלי צעיר ורהוט. ואם יפול עליהם איזה בוגי או ישראל כ"ץ- נו, הם יצטרכו להסתגל. שלמות הארץ מעל הכל.
לגבי המרכז הישראלי- השתיקה של השמאל מציקה פה במיוחד. השמאל הישראלי מתנהג כרגע כמו ארנבת שנלכדה מול פנסי מכונית שנעה לעברה. אפס יוזמות, אפס נסיונות לייצר קצה חוט שיחליף את הפתיל השרוף הנוכחי. תולים תקוות במשיחי שקר מבפנים (לבני, לפיד) ומבחוץ (אובמה, קרי). געגועי ליוסי ביילין, בחיי.
אני אמחזר דיון ישן שלי ושלך מפוסט ותיק יותר מזה: השמאל הישראלי, שתופס את עצמו כפטריוט לא פחות (ואף יותר) מהימין הלאומני, ממשיך להפחיד מהבלתי נתפס (מדינה דו לאומית) במקום להפחיד מהמוכר והרע (טילים על ערים חדשות במדינה- כפ"ס, רעננה, נתב"ג).
ואז, אל מול מציאות הנסיגה החד צדדית שתפגע בנו, צריך להציג יוזמת שלום חלופית, שמתבססת על בחירות ברשות, ודיון בסוגית הפליטים תחילה. מומלץ, אגב, להכין תכנית ב' למקרה שהמו"מ יכשל. במקרה כזה ניידע (כמו שאומר אהוד ברק) שהפלסטינים אכן לא באים בתום לב למו"מ עם ישראל (גם השמאל יידע את זה), ואז תוכל ישראל, בידיים נקיות, לסגת נסיגה חד צדדית כלשהי תוך שמירה על זכותה לפשיטות עומק אל תוך פלסטין. לא מציאה גדולה, אבל עדיף מהמצב הנוכחי.
אין ספק שהקשרים והכריזמה של נתניהו בארה"ב הם חלק חשוב באופן שבו הוא מושך שם בחוטים, אבל לעניות דעתי זה יותר עניין של זהות אינטרסים עם אייפא"ק (מן הסתם) ועם הרפובליקנים. כמובן שנתניהו מצליח היטב לשכנע אותם שיש זהות כזו, וייתכן שמחליפיו יצליחו בזה פחות.
השמאל הישראלי כבר לא קיים כמקשה אחת. אם מותחים מאוד את הגדרת השמאל, אפשר לראות איך השמאל מפורר בין "משפיעים מבפנים" כמו לבני ולפיד, לבין האופוזיציה האנמית של השמאל הציוני של העבודה ומרצ, לבין שמאל הרדיקלי של מדינה דו-לאומית. ויש פערים נוספים ביניהם בנושאים אחרים (כלכלי-חברתי ואזרחי). מבין 3 הקבוצות, לשמאל הציוני יש את הסיכוי הרב ביותר להציג אלטרנטיבה. רק שהוא לא מצליח לייצר כזו, לא מבחינה מנהיגותית ולא מבחינה רעיונית. וזה באמת מאכזב. מאכזב גם שפעילי השמאל עצמם עסוקים יותר בהתכתשות בתוך המחנה מאשר בהובלת רעיון אחר.
כיום עיקר הבעיה בין הצדדים היא בהיעדר אמון בכוונות וברצונות של הצד השני. אף אחד מהפלגים של השמאל לא מצליח לפרוץ את הפלג שלו ביצירת אמון כזה. אפשר לדון קודם בפליטים, כפי שהצעת, אבל צריך לזכור שהקונטקסט צריך להיות בניית אמון הדדי של כל צד בצד הנגדי. אני לא בטוח שהרעיון שלך מקדם את הנושא, כי הוא נופל על אזניים ערלות בלאו הכי. מה שיכול להוביל לשינוי, חוץ מסנקציות וגינויים, הוא שת"פ בין האזרחים של כל צד. למשל, הפגנה גדולה משותפת משני צידי החומה של קלקיליה. אבל מאוד קשה לארגן דברים כאלו, לא רק לוגיסטית ובטחונית, אלא גם בגלל שמאבק כזה מתבסס על אשליה של סימטריה בין כובש לנכבש, ואין כזו.
על כל פנים, להיכנס שוב למו"מ כשתכנית ב' היא שוב נסיגה חד צדדית זה כבר פאסה. אם כבר עדיפה נסיגה כחלק מהמו"מ (במקום שחרור אסירים). הבעיה היא שמסתירים מהציבור בשני הצדדים את הפערים במו"מ, ושלא מכינים את הציבור לויתורים. ההסתרה הזו ודעת הקהל הניצית מאפשרות לכל צד להאשים את האחר באי רצון בשלום, כשהכוונה האמיתית היתה מלכתחילה להגיע להישגים באופן חד צדדי (לא רק ישראל עושה זאת, גם הפלסטינים מבינים שישראל תיאלץ לסגת חד-צדדית, והם יקבלו נתח גדול בלי להתחייב על דבר). אם לא יהיה שינוי מלמטה, ההצעה שלך תוביל לאותו מקום.
אנחנו חלוקים באופן מהותי: אתה מקווה לשלום שיפרוץ "מלמטה", אני בונה על שלום שיונחת "מלמעלה".
אני חושש שכמות ועומק השנאה שיש בין שני העמים מהווים חסם בלתי עביר לתסריט שלך. בהתחשב בהיסטוריה הקרובה והקרובה יותר, הסיכוי ל"שלום אמת" קטן יותר מהסיכוי למופע איחוד של הביטלס. אני מעדיף לחשוב על "שלום חוזי"- הסכם בין שתי מדינות שנחתם ע"י הממשלות היצוגיות שלהן, מתוך אינטרס הדדי. זה עבד עם המצרים והירדנים, זה צריך לעבוד גם עם הפלסטינים, למרות שכרגע הם אינם מדינה. זאת הסיבה שאני חושב שבחירות ברשות הפלסטינית הן תנאי קריטי להמשך המשא ומתן.
אמר פעם איינשטיין שאי שפיות זה לעשות את אותו הדבר פעם אחר פעם, ולקוות בכל פעם לתוצאה שונה. נראה לי שההתעקשות לייצר הסכם שלום ישראלי פלסטיני דרך דיונים על גבולות וירושלים נידון לכשלון תמידי. חומת החשדנות ואי האמון ההדדיים לנצח יקברו כל סיכוי להסדר, מרצון או בכפיה.
השלום הישראלי פלסטיני עומד על שלוש רגליים: גבולות, ירושלים, ופליטים. בשני הנושאים הראשונים ישראל היא זו שצריכה לוותר, בעוד ממשלתה ואזרחיה לא רואים תמורה כלשהי, ולא משנה אם בצדק או בטעות. ההתמקדות בפליטים מעבירה את האחריות לפלסטינים, ולא רק לישראלים: שני הצדדים יצטרכו להסתכל בעיניים של "מפלצת השיבה" שהם יצרו, ולביית אותה. הפלסטינים יצטרכו להכין תכנית של ישוב מחדש של הפליטים שבשטח הגדה והרצועה, לתכנן קליטה של כמות מסוימת נוספת של פליטים מחוץ למדינתם, ולבשר לכל השאר שפותחים דף חדש, ומניחים את חלום השיבה עמוק בבוידעם. ישראל, מצידה, תקבל אחריות כלשהי על עניין הפליטים, ותצטרך להתכונן לקלוט כמות מסוימת של פליטים אל תוך המדינה (אני חושב ש 250,000 איש על פרק זמן של 10 שנים זה משהו שהמדינה יכולה לבלוע).
היתרונות רבים מספור: בפן המעשי, אפשר יהיה להתחיל בישוב מחדש הן בשטחי הרשות, והן בשטחים שישראל תפנה לטובת בניית שכונות או ישובים. זה יכול לקרות תוך כדי המו"מ. פתרון משותף של בעיית הפליטים יפיג את החשדנות ויבנה אמון בין הצדדים- ממשלות וגם אזרחים. ערביי ישראל יקבלו "חוק שבות" משלהם, גם אם מוגבל בהיקפו. העולם יתרום את חלקו לישוב מחדש של הפליטים במדינות מערביות או ערביות. תהיה תנופה של עשיה שקשורה לשלום בין העמים, ומשם אפשר לגלוש לדיון בגבולות ובירושלים כשמטען אי האמון העיקרי מנוטרל.
אם יכשל מו"מ כזה, שמבוסס על "פליטים תחילה", הוא לא יהיה באשמת ישראל. כשלון של ישוב מחדש של הפליטים יוטל בעיקר על הכתפיים הפלסטיניות. יאמר מיד: אני, בניגוד לאהוד ברק וממשיכיו, לא מחפש מו"מ שתוצאתו כשלון והאשמת הצד השני, אבל צריך להתכונן גם לאפשרות כזאת. במקרה כזה, ישראל בהחלט תוכל לראות בפלסטינים "סרבני שלום", ולהערך באופן המיטבי שיגן עליה.
כל הסכם ללא פתרון בעיית הפליטים הוא הסכם ללא "סוף סכסוך". התמקדות בסוגיית הפליטים דורשת הרבה אומץ ונכונות של מנהיגי שני הצדדים לשלב ידיים ולהשתחרר מקבעונות עבר. הפוטנציאל עצום, ובכל מקרה עדיף מ"נסיגה אוטומטית"+סיפוח כך וכך אחוזים.
אתה מציע לדון רק על הפליטים ולא על הגבולות, כשאם המו"מ ייכשל, ישראל תשנה את גבולותיה חד צדדית. על אף החידוש בהצעתך, היא לא שלמה. שלוש סוגיות הליבה שזורות זו בזו, וכל צד מסרב להתגמש באחת ללא הגמשה של הצד השני באחרת. מה שאתה עושה זה לדרוש בעיקר מהפלסטינים להתפשר על נרטיב זכות השיבה, בלי לדרוש מישראל להתפשר על נרטיבים של "ירושלים מאוחדת" ו"גבולות אושוויץ". מה גם שקשה לי לראות מנהיג ישראל מסכים לקליטת 250 אלף פליטים. נדמה לי ש-100 זה גבול עליון, כשעמדת הימין היא מן הסתם 0.
יתרה מזו, מהראיון של הפקיד האמריקני (אינדיק?) עולה שהפערים העיקריים הם לא בסוגיית הפליטים, אלא בסוגיית הגבולות וירושלים. כך שהצעתך גם לא מתמודדת עם עיקר הבעיה. אני גם לא בטוח עד כמה הישראלים יראו בשיבה של כמה עשרות עד מאות אלפי פלסטינים לישראל ויתור פלסטיני (על שיבה של מיליונים). כפי שאמר אינדיק (?), טוב לנו מאוד בססטוס קוו, וכל שינוי שלו נתפס כויתור ישראלי בלעדי.
השלום מלמטה שאני דיברתי עליו הוא לא תסריט שאני רואה קורה. אולי לשלום מלמעלה יש יותר סיכוי, אבל על זה יש לנו פחות שליטה. וה"למעלה" שממנו יוכתב ההסכם הוא גם לא רק ההנהגה הישראלית, אלא ארה"ב ואירופה, שצריכות ללחוץ ולהטיל סנקציות. זה ייקח עוד זמן, ובסופו של דבר יוביל לנסיגה חד-צדדית בגדה, כאמור.
ההצעה שלי היא בסיס. אני בטוח שיש מספיק דרכים יצירתיות לשלב את הנושאים, אבל ב"הובלה" של סוגיית הפליטים. אפשר לנהל דיונים מקבילים על גבולות ועל ירושלים, לאמץ באופן רשמי את מתווה קלינטון או את הצעת ברק או אולמרט כבסיס למו"מ, כל דבר שיניע את העגלה, ויגרום לעשיה אמיתית של שלום.
אני לא מצפה לפתרון מהיר של סוגיית הפליטים, אלא פתרון הדרגתי. אפשר להתחיל עם סדר גודל של 100-200 אלף פליטים בטווח של שנה שנתיים- ישוב מחדש ברצועה ובגדה, קליטה בארצות אירופה וארה"ב, וגם 10-30 אלף בישראל. צריך לאפשר לפלסטינים "לעצור את הרכבת" אם לדעתם מדובר בתהליך שלא מוביל למדינה, לא לגרום להם לחשוב שהם מוותרים על אחת הדרישות המהותיות שלהם בתמורה לכלום. הפירוק הסופי של אונר"א אמור לקחת 10 שנים.
למרות שישראל היא הצד החזק, שלום נעשה רק אחרי מחווה של מנהיגי "האויב הערבי". סאדאת ביקר בירושלים, חוסיין היה חבר לא רשמי שלנו עוד מ 1973. נכונות להתחיל מנושא הפליטים היא הושטת היד שאמורה להפיג את החשש הקולקטיבי הישראלי מ"הצפת המדינה". ברגע שזה יקרה, הדיונים על הגבולות וירושלים יהיו הרבה יותר פשוטים, לדעתי.
250 אלף פליטים הם כ 50 אלף משפחות. לא משהו שאי אפשר להתמודד איתו. ישראל תוכל לבחור כמה מהפליטים יהיו משפחות צעירות, וכמה- מבוגרים שירצו למות על אדמת מולדתם. יש מספיק דרכים לווסת את איכות הפליטים שיחזרו לישראל. בקיצור- אין לנו מה לפחד, אלא מהפחד עצמו. עכשיו צריך רק את המנהיג הישראלי שיבין את זה.
המצב כרגע הוא ששני הצדדים לא רוצים הסכמי ביניים נוספים. במיוחד הפלסטינים, שכבר למדו שהסכם ביניים הוא מתכונת אחרת לקבע. ואילו הישראלים מקדשים את הסטטוס קוו על פני כל תזוזה, אבל גם אצלנו יש רתיעה ממצבי ביניים נוספים (מלבד הנוכחי). ההצעה ליישם שלב ביניים עם נסיגות ישראליות הדרגתיות וגם שיקום פליטים הדרגתי בישראל ובמדינות אחרות עשויה לפתור לפחות את הרתיעה הפלסטינית לזה.
על כל פנים, הפערים האמיתיים הם בסוגיית הגבולות ובהמשך הבנייה בגדה, כפי שעולה מהראיון של ברנע. אסור לשכוח את זה.
דרך אגב אפרופו מה שכתבת בנושא "הכרת" מכחיש השואה בשואה.
"…הם כנראה אותם ישראלים שלא התרשמו השבוע מהצהרתו של אבו-מאזן על כך שהשואה היתה הפשע הגדול בהיסטוריה."
להלן סקר מעניין בנושא אנטישמיות. אני לא רוצה לבאס אותך עם העובדות אבל נחש מי זכה בפרס הראשון?
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4519362,00.html
כך שדוקטורט בהכחשת שואה או חרטה מעושה (או לא מעושה לדעתך) לא מעלה ולא מורידה כשלוקחים בחשבון את הנ"ל מדוע? משום שלא פעם נשמעת טענה כגון "אולי בפנים הוא מכחיש שואה/מחבל/רוצח, אבל אם הוא מצהיר הצהרה כזו כלפי חוץ אתה יודע איזה שינוי זה עושה ב"עם" הפלשתיני?…"
כרגיל, לא משנה מה אבו מאזן יעשה, הוא לא יהיה ראוי בעיניך, ובעיני הישראלים הדומים לך. את המחוות שהוא כן עושה אתם מבטלים וממזערים, ואת המחוות שהוא לא עושה אתם מקדשים כהוכחה לסרבנותו. תגובתך בעצם רק מחזקת את המשפט שציטטת.
המשפט שציטטתי נכתב על ידך כך שמי שלא מסכים איתו מחזק אותו לכאורה.
איזה מחוות אבו מאזן עשה? פיזר כמה מילים? הסברתי לך מקודם מדוע זה לא רלוונטי אבל לא התייחסת לכך.
שמע אני גם יכול לעשות מחוות כאלה:
אני בעד שיבת הפליטים הפלסטינים לארץ פלסטין השלמה!
זהו – מספיק מחוות עשיתי, עכשיו אני מצפה שהם יזיזו את ישבנם ויתחילו לצעוד לעבר הגבול עם ארץ ישראל המזרחית (ירדן).
הדרישה של נתניהו מאבו-מאזן היא שבסה"כ יגיד כמה מילים ("מדינה יהודית"). אבל כשאבו-מאזן אומר כמה מילים אחרות חשובות מאוד בפני עצמן ("שואה", "פשע הכי חמור"), אותו ביבי מזלזל בפומבי בכך. על כך בדיוק כתבתי. אתה בתגובתך משקף היטב את הזלזול כלפי אבו-מאזן, ובכך אתה מדגים ומחזק את טענתי (שהדרישה הזו היא אמצעי ולא מטרה).
כדי להגיד שהשואה היא הפשע הכי חמור …. בלה בלה בלה,
זה קל מאד (יחסית – עקב הסקר על האנטישמיות אצל הפלסטינים אולי זה יותר קשה ממה שחשבתי בתחילה אבל ניחא) משום שזה לא מחייב לכלום, להיפך לומר שהשואה זה הפשע הכי חמור גם מכשיר את ההמשך שמנסה להשוות בין השואה לבין ה"נכבה", וכן מרצה את המערב.
כמו כן אל תשכח שהוא אמר זאת בד בבד עם החבירה לחמאס (שעל האנטישמיות שלו אני מקווה שאין לך עוררין)
לומר שישראל היא מדינת העם היהודי- זה כבר יותר מחייב, משום שזה אומר שני דברים:
1. שהיהודים הם באמת בני ישראל (תתפלא כמה התנגדות יש לכך אצל המכונים פלסתינים)
2. שהם חזרו לארצם ההיסטורית מה שמרסק את השקרים הפלסטיניים ושכתוב ההסטוריה (ועומד בניגוד לספרים מלאי ההסתה ושכתוב ההסטוריה בהם משתמשים הפלסטינים (עדיין) היום).
3. זה מנתץ את התקווה הפלסטינית לשלוט בכל ארץ ישראל יום אחד.
הדרישה הזו היא תנאי הכרחי אך לא מספיק – בזה אתה צודק.
ומדוע אתה מזלזל בהצהרות שלי?
אז מה אם זה רק מילים?
1. לאבו-מאזן יוחס במשך עשרות שנים הכחשת שואה. האמירה הזו לכל הפחות צריכה להסיר את העוקץ מהטענה הזו. אך אפילו המעט הזה לא קרה.
2. הכרה במדינה יהודית כתנאי הכרחי אך לא מספיק – נכון. רק שלא תוכל להביא לי את התנאי המספיק, כי אין כזה.
3. ההצהרות שלך לא מחייבות אף אחד, ובקושי אותך. בניגוד להצהרות של מנהיגים כמו נתניהו ואבו-מאזן, להצהרותיך אין משמעות פוליטית פנימית ואין השלכה על הזירה הדיפלומטית. זה ממש לא "רק מילים". לי קשה לדמיין את נתניהו מוציא את המשפט: "אני מכיר בקיומו של עם פלסטיני" או משפטים אחרים שלא פופולריים במפלגה שלו (ושים לב שכאשר הוא כן מוציא משפטים כאלה, הוא דואג להבהיר שהוא לא מתכוון אלא רק רוצה לחשוף סרבנות פלסטינית).
נ.ב.
הסקר שאתה מתהדר בו הוא בדיחה. קרא כאן.
עשיתי אותו בעצמי ויצאתי אנטישמי גבולי.
הם סקרו כל מדינה בעולם, רק חבל שדילגו על ישראל. אולי הסוקרים בעצמם אנטישמיים?
1. תראה אם הייתי עושה דוקטורט על נושא כמו השואה שמכיל הכחשת שואה ובמשך עשרות שנים לא הייתי מתנער מאמירותי בדוקטורט, ופתאום כאשר אני רוצה עלה תאנה שיגן עלי כאשר אני חובר לאנטישמי מובהק (שלא מסתיר את אמירותיו ומוסיף כאלה מידי יום) – אני מוציא הצהרה שסותרת במעט את עבודת הדוקטורט שלי – לא הייתי מצפה שמישהו יאמין לחצי אות בהצהרה הזו.
2. לי אישית יש תנאים מספיקים רק שהם לא ימצאו חן בעיניך…
3. הקביעה שלך והנסיון לתרץ את המציאות שסותרת אותה היא ההוכחה שהקביעה שלך לא נכונה (או לפחות היא תחת ספק גדול) הלינק שלך אולי מועיל לSEO אך לא לקביעה עצמה.
(דרך אגב אם בחרת את השם באנגלית ובעברית לאתר שלך מתוך ראיה וובית ובכוונה תחילה אתה סוג של גאון)
הסקר הוא סקר – גם לדעתי הוא לא מושלם.
אם יצא לך שאתה אנטישמי גבולי – חוץ מלהאשים את הסקר הייתי בודק על איזה שאלות בדיוק נפלתי והאם הבנתי את השאלה. למשל:
יש הבדל משמעותי בין:
"ליהודים יש כוח בעולם העסקים"
לבין:
"ליהודים יש יותר מדי כוח בעולם העסקים"
עם האמירה הראשונה אני מסכים. השניה היא אנטישמית מובהקת.
כפי שאתה עצמך מעיד על עצמך, התנאי המספיק לשלום עם הפלסטינים הוא שהם יעופו מכאן. זה מעיד על רצונך בשלום באותה מידה שיעיד תנאי מספיק פלסטיני שכל היהודים יעזבו את הארץ. אגב, האמנה החמאסית שאתה אוהב להזכיר לא דורשת כמוך את עזיבת כל היהודים, אלא רק את אלו שלא היו כאן בזמן הצהרת בלפור. מי היה מאמין שהחמאס יותר מתון ממך.
אחרי שהבנו את זה, לבחון האם אבו מאזן מכחיש שואה או לא או כבר לא זה באמת לא מעניין.
את תשובתך לסעיף 3 לקח לי זמן להבין. ואחרי שהבנתי אותה, בעזרת גוגל, לא הבנתי איך היא קשורה למה שאני כתבתי. רק אציין שאני משקיע מעט מאוד אם בכלל במילות מפתח (לרבות שם הבלוג).
לגבי הסקר, שבעצם התחיל את השרשור: זה לא שהוא לא מושלם, אלא שהוא נועד מלכתחילה להוכיח שקיימת "אנטישמיות", תוך בלבול מכוון של מושגים. כשאומרים 'אנטישמיות' בהקשר של הציונות, חושבים על 'תחום המושב', משפט דרייפוס, תקנות הנאצים, תקיפות באירופה, יהודים שמצניעים את זהותם, וכו'. מה הסקר עשה? בדק באילו מדינות יש סטיגמות כלפי יהודים בקרב הציבור, וזאת מתוך מתודולוגיה מוטלת בספק בלשון המעטה. הוא לא בדק אם האנטישמיות ממוסדת בחוקים, ולא בדק את מפלס האלימות כלפי יהודים במדינות האלה.
אם אדם השיב ל-6 מתוך 11 קביעות "כנראה נכון" – שים לב, אפילו לא "בטוח נכון", מספיק "כנראה" – הוא הוכרז אנטישמי. לא בכדי לא ניסו לאמת את ממצאי הסקר עם קבוצות ביקורת, למשל האוכלוסיה בישראל (אני עניתי "כנראה נכון" על 4-5 שאלות: 4,8,10,11 ומתלבט לגבי 1). לא בכדי הסקר לא עסק בבקרה אחרת כמו בדיקת רמת הסטיגמות בכל מדינה כלפי קבוצות אחרות – מוסלמים, סינים או הומואים למשל. מכל הבעייתיות שתיארתי הוא התעלם, ארז את הספק-ממצאים שלו תחת השם הנפיץ והטעון "אנטישמיות", ונתן כותרות לעיתונים הגדולים. אלו שביום-יום אתה מטיל ספק באמינות שלהם כי הם שמאלנים.
1. קבעת מה התנאי המספיק שלי בעצמך ואז השווית אותי לחמאס (שבלי שום קשר האמירה לגבי האמנה שלו טעונה בדיקה) יפה.
2. "אחרי שהבנו את זה, לבחון האם אבו מאזן מכחיש שואה או לא או כבר לא זה באמת לא מעניין." לא מעניין או שיש לך אינטרס לא לבחון?
3. לגבי הסקר –
כל האמירות בהן צמד המילים "יותר מידי" הן אמירות אנטישמיות.
לגבי שאר האמירות – גם כאלה שהן בעיניך אמירות "פרווה". אם אתה לוקח בחשבון שמירב הסיכויים שהן נאמרו מהפה של הציבור האנאלפביתי המזרח התיכון הן מייד מקבלות גוון אנטישמי.
אז זה לא התנאי המספיק שלך? אתה מוזמן לתקן אותי. אני בסה"כ ציטטתי אותך מלפני כמה תגובות: "עכשיו אני מצפה שהם יזיזו את ישבנם ויתחילו לצעוד לעבר הגבול עם ירדן".
אתה מוזמן לבדוק את אמנת החמאס. אתה גם מוזמן לבדוק את עבודת הדוקטורט של אבו מאזן אם אתה רוצה (ובפירוש לא להסתפק בביטוי "אבו מאזן מכחיש שואה" כאילו זה עובדה מוגמרת. ראוי לשאול שאלות כגון מי קבע את זה, על סמך מה ובשם איזה אינטרס?). על כל פנים, ההצהרה שלו על השואה, בתור יו"ר הרשות ולא רק כאדם פרטי, מדברת בפני עצמה. התגובה שלך להצהרתו צפויה. זו התגובה של נתניהו שמעידה על דרישותיו כמה דברים, שכבר כיסיתי.
הסקר מוטה – גם מתודולוגית וגם קונצפטואלית. המילה 'אנטישמי' איננה יכולה להיות בשימוש כשמדובר לא באלימות או אפליה אלא במחשבות סטיגמטיות כוללניות בלבד (ועם חלק מהן כאמור יהיו גם יהודים שיסכימו). כשעושים את זה, עושים זילות למילה 'אנטישמי'. ממש כמו שאתה עושה עם המשפט האחרון בתגובתך ("מירב הסיכויים", "גוון אנטישמי"), שגם הוא מלא בסטיגמות, אבל לא על יהודים, אז זה כנראה בסדר.
נו – האנונימיות התפוגגה:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/276364
עכשיו יודעים במי המדובר.
מכיוון שמדובר בעוד חבר בתנועת המסיון "הקרן לישראל חדשה" – ניתן לזרוק את דבריו לפח ההיסטוריה (כדבריהם של שאר יהודים בוגדים לאורך ההיסטוריה שפעלו נגד עמם).
יש רק בעיה אחת, שולית משהו, במידע שברשותך. הפלסטינים בשום שלב לא ויתרו על זכות השיבה. "הויתור" הגדול של אבו-מאזן הוא בהחלטה שאת הדרך שבה תמומש זכות השיבה, תנהל ישראל. הוא לא יכפה עליה דבר. אבל הוא גם לא יוותר על דבר. זו בסך הכל טכניקת מו"מ ותיקה וידועה שתכליתה אחת – לטמון בתשתיתו של "הסכם הקבע" את עילת המלחמה הבאה.
ספק גדול אם נולד המנהיג הפלסטיני שיהיה מסוגל להתבונן במראה ולוותר על זכות השיבה באופן פורמלי. יאסר ערפאת לא היה מסוגל לכך. אבו-מאזן איננו מסוגל לכך.
כל הסכם קבע יכלול את סוף הסכסוך עם ויתור על תביעות נוספות. אבו מאזן, בסיוע הליגה הערבית, הפך את זכות השיבה מתביעה פוליטית קולקטיבית לזכותו של הפליט כיחיד, בכפוף להסכמת ישראל. כמובן שזה לא בהכרח מספיק, אבל לא צריך לזלזל בזה ולפסול את זה על הסף.
אבל אילו הייתי צופה אובייקטיבי מן הצד, הייתי מודאג הרבה יותר מתוקפנות ישראלית עתידית מאשר מתוקפנות פלסטינית. הרי ישראל היא הצד החזק במשוואה, ויש בה גרעין גדול של מאמינים משיחיים שסבורים שאין לאף אחד מנדט לוותר על א"י השלמה. לפי ההגיון שלך, על אבו-מאזן לדרוש שנתניהו יחתום על ויתור על אידיאולוגיית א"י השלמה. ספק גדול אם נולד המנהיג הישראלי שיהיה מסוגל להתבונן במראה ולוותר על אידיאולוגיית א"י השלמה באופן פורמלי.