לא רק קשקוש פוסט-מודרניסטי

הבלוג הזה עסק בעברו לא מעט בנרטיבים. המילה 'נרטיב' מעוררת אצל רבים את האסוציאציה "קשקוש פוסט-מודרניסטי", אבל נרטיבים עשויים רבות להסביר דברים שבפרספקטיבה של זמן נראים לא מובנים. למשל, למה לפני מאה שנים נערות חילקו בחגיגיות ובהתלהבות פרחים לחיילים שיצאו למלחמה שנמשכה 4 שנים ושינתה את פניה של אירופה. למשל, למה טענו אזרחי הקונפרדרציה תומכי העבדות שלינקולן הוא דיקטטור ושביטול העבדות הוא מעשה אנטי-דמוקרטי שפוגע בזכותם להחזיק עבדים. ודוגמא אחרונה, למה סברו הלבנים בדרא"פ שאפרטהייד בדרום אפריקה הוא הדבר הצודק, המוסרי ואף רצון האלוהים (קיראו כאן).

חשוב לציין שנרטיב הוא לא בהכרח מילה גסה. הסיפור שקבוצה כלשהי מספרת לעצמה חיוני למימוש מטרותיה. אם למשל עם כלשהו יוצא למלחמה מול עם אחר, סביר להניח שהשלטון יצליח לגייס יותר חיילים בעלי מוטיבציה אם ישכנע את העם שהם נלחמים בצד הצודק והמותקף, ולא בצד הרשע והתוקפן. לא בכדי אין אף שלטון בכל העולם שיאמר לאזרחיו ערב מלחמה: "תראו, אנחנו לא הכי צודקים בעולם, ותכ'לס, גם לצד השני יש קייס לא רע." במילים אחרות, הנרטיב הוא אמצעי של המנהיגים להנהיג את העם אל היעד אליו הם רוצים להגיע. זהו אמצעי למימוש המדיניות, אולי אפילו האמצעי הראשון במעלה.

מזאת ניתן ללמוד שני דברים. ראשית, הסיפור שאנו מספרים לעצמנו נועד לקדם מטרה מדינית/פוליטית, ועובדה זו הופכת גם אותו להיות פוליטי באותה מידה. קביעה זו תקפה הן לנרטיבים "מקומיים וזמניים" ("אנחנו הצענו להם הכל והם הגיבו באינתיפאדה"; "יש רגעים בחייה של אומה שהיא צריכה להביט אל המציאות ולומר: עד כאן"). והיא תקפה הן לנרטיבים רחבים, על-זמניים, וקונצנזואליים ("עם ללא ארץ הגיע לארץ ללא עם"; "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית").

שנית, יש לקחת בערבון מאוד מוגבל כל דבר שיוצא מהפיות של המנהיגים שלנו. כי בפיהם לא נמצאת האמת ההיסטורית, או אמת כלשהי, אלא איזשהו סיפור שהם רוצים למכור לציבור כדי לקדם את המטרה שלהם ("קורבנות השלום"; "לסדאם חוסיין יש נשק גרעיני"). כאמור, אין בכך פסול. המנהיגים נבחרו בכדי לממש מדיניות מסוימת, ולחלוטין ייתכן שהמדיניות הזאת תיטיב עם המונהגים. ובכל זאת, אם אנחנו רוצים לפקח על המנהיגים ששלחנו לכהונתם ולוודא שלא מובילים אותנו למקומות רעים, כדאי לעשות את ההבחנה הברורה בין ה"אמת" לבין ה"סיפור". והבחנה כזו איננה פשוטה כלל וכלל. לרוב.

(אילוסטרציה)

אך בואו נשים בצד את נסיונותיו הנלעגים והשקופים של נתניהו לשווק את מדיניות החוץ הכושלת שלו. אירוע החטיפה של סוף השבוע הוא מקרה המאפשר לבחון את הנצחתו של נרטיב רחב הרבה יותר. ובין אם אנו מסכימים עם הנרטיב ובין אם לאו, לא ניתן להכחיש שנרטיב זה מעצב את המציאות שלנו בצורה מכרעת.

כשבוחנים את אירוע החטיפה מבחינה תקשורתית, הדבר הבולט ביותר הוא המעבר לאולפן שידורים פתוח, הנפרש לאורך שעות מהפריים טיים אל תוך הלילה. רק אירועים בטחוניים כגון זה מולידים אולפן שידורים פתוח, אליו מתחבר הציבור באינפוזיה. המסגרת הזו שממנה נולד השידור, יחד עם האילוצים של תקשורת ההמונים אליהם כבר התרגלנו, מכתיבים התייחסות לחטיפה כאירוע נקודתי המנותק מכל הקשר רחב. בתור ההתרחשות שהעבירה אותנו מהשגרה לשידורי האולפן הפתוח, נתפסת החטיפה לא כעוד חוליה בשרשרת ארוכה של קורבנות הסכסוך בשני הצדדים, אלא כמתקפה טרוריסטית פלסטינית כנגדנו. ומה בסך הכל ביקשנו, לראות את המונדיאל בשלום? למה זה מגיע לנו?

לא שהשידור נמנע מלספק הקשרים לאירוע. הרי טובי הפרשנים נקראים לדגל למלא את החלל הריק במלל לעוס ונפוח. והם עושים זאת במקצועיות רבה. באמת. הפרשן הבטחוני יתאר בגאווה כיצד הכוחות של צה"ל פועלים בשטח לאיתור המחבלים. הפרשן המדיני יסביר שהחטיפה תסייע למאמצים המדיניים ליצור דה-לגיטימציה לממשלת האחדות הפלסטינית. הפרשן לענייני ערבים יסביר מה עושה פעולת הטרור הזאת למאזן הכוחות בין הפת"ח לחמאס. רק פרשן אחד תמיד חסר: הפרשן לענייני ישראלים. שינתח בפנינו כיצד המדיניות הבטחונית והמדינית של ישראל בגדה המערבית משפיעה על תושבי הרשות הפלסטינית ועל המוטיבציה לטרור. אבל בשביל שהפרשנות הזו תהיה מובנת, יהיה רצוי שהפרשן יסביר תחילה מהי בכלל מדיניות ישראל בשטחים – זו המוצהרת, זו בפועל, וכיצד ניתן להסביר את ההבדל ביניהן.

לא בכדי חסרה הפרשנות לענייני ישראלים. מה שישראל עושה בשגרה בשטחים אינו אירוע תקשורתי במיוחד וגם אינו מעניין את הציבור יותר מדיי. התקשורת, אפילו אם היתה רוצה לערער על השגרה הקיימת, כבולה בתוך האינטרסים המסחריים והלחצים הפוליטיים – שניהם הם פועל יוצא של הנרטיב הרחב, הקונצנזואלי, השקוף. גם כאשר מועברים בשידור אירועים בעייתיים מבחינת צה"ל ומדינת ישראל, כגון ירי חי על מפגינים לא חמושים בביתוניא לפני שבועיים, אירועים אלו הם היוצא מן הכלל המעיד שרוב הזמן זה שונה לגמרי. ששגרת הכיבוש היא דווקא בסדר. ששגרת הכיבוש היא לא פוליטית.

לא רחוק מהאיזור בו פועל צה"ל לאיתור הנערים החטופים, באיזור הנקרא "שטח אש 918", מבצעת מדינת ישראל מדיניות של גירוש פלסטינים משטחי C לשטחי A (במילים אחרות, טיהור אתני). אך זה דבר שנעשה במחשכים ולאורך זמן. אף ערוץ לא יפתח על זה גל פתוח . אף פרשן לענייני ישראל לא ידווח על כך בפריים טיים. אף ראש ממשלה לא יישיר מבטו אל הציבור ויאמר: "בשנים האחרונות אנו מבצעים טיהור אתני בשטחי C בדרום הר חברון, באמצעות שלל תואנות משפטיות ובטחוניות מפוברקות. זה מתקדם לא רע." בניגוד לחטיפת הנערים, הדיווחים העיתונאיים על הנעשה בשמנו בשטחים לא זוכים לציבור צמא לאינפורמציה המחובר לחדשות באינפוזיה, אלא לחשיפה מעטה מדיי (ומסיבה זו, דיווחים אלו רק הולכים ומתמעטים). כן, אפילו כשמדובר בטיהור אתני. כשעץ נופל ביער שומם, האם הוא משמיע קול?

הנרטיב הקיים מונצח באמצעות שילוב הידיים המתואר של המערכת הפוליטית, הממסד הבטחוני, והתקשורת. חלקם עושים זאת בגין כשל מבני, חלקם בכוונת מכוון, אך בכל המקרים אין קשר ממשי למה שבאמת קורה במציאות. התרחיש שיערער על צדקת הנרטיב פשוט לא קיים. אירוע בטחוני כמו חטיפת הנערים רק מוסיף תוקף לנרטיב: שוב אנחנו שוחרי שלום, שוב הם תוקפנים וטרוריסטים. כשאין אירועים בטחוניים יוצאי דופן (כלומר יוצאי דופן מבחינתנו), כשאין מה לדווח, אז ממילא הכל בסדר, ולנרטיב שלום. הזכות להיות הסובייקטים, עם פנים, שמות ומשפחות מתייסרות, שמורה רק לנו. הפלסטינים יישארו לעד האובייקטים, שלנו. הרי אין אפשרות אחרת.

***

קריאה נוספת:

על שטח אש 918 (כרגיל, המומלץ ביותר הוא עידן לנדו)
על נרטיבים:

מודעות פרסומת

23 מחשבות על “לא רק קשקוש פוסט-מודרניסטי

  1. יניב, המאמר משכנע, ומאוד ברור. הייתי מוסיפה שנרטיב הוא לא רק סיפור שמשרת אינטרסים של מנהיגים ושל השלטון. נרטיב נבנה גם על ידי קבוצות אוכלוסיה, קבוצות פוליטיות בעיקר, אך לא רק. נרטיבים קבוצתיים צמחו בשדה הקרב של מלחמת יום הכיפורים. המחדל, לדוגמה, איננו נרטיב של השלטון.

    • תודה, תרצה. אני מקבל את הערתך. כמובן שבמדינות דמוקרטיות, השלטון לא ממש מצליח להכתיב כל נרטיב שהוא חפץ בו. הדוגמא של מלחמת יום כיפור מצוינת. גם קורבנות השלום של פרס לא שיכנע. וגם לא הטענה שאין יוקר מחייה בארץ ושהמפגינים בכיינים.
      בנוגע לנרטיב המכונן, יש פה משחק עדין בין נרטיב הנוצר ע"י אבות האומה לבין עיצובו במרוצת השנים ע"י הקבוצה ההגמונית בחברה האזרחית (שממנה לרוב צומחת ההנהגה). כיום ניתן לראות שהנרטיב הזה הוא סוג של גולם שקם על יוצרו (בדומה לנרטיבים מכוננים בחברות אחרות). הנהגה פוליטית ו/או תקשורת ממוסדת שיירצו לצאת נגדו נדונו לכשלון, ולכן רובם לא מנסים אפילו (בהנחה המפוקפקת שיש הרוצים לעשות זאת בכלל).

  2. שלום (אופס.. השתמשתי במילה שהפכה להיות גסה מידי, ועלולה לגרור קורבנות אני מתנצל) יניב,
    "פרשן לענייני ישראלים. שינתח בפנינו כיצד המדיניות הבטחונית והמדינית של ישראל בגדה המערבית משפיעה על תושבי הרשות הפלסטינית ועל המוטיבציה לטרור"
    דווקא יש התייחסות כזו אך קולה לא מושמע מספיק: כאשר הפרשנים האלה הסבירו לפני השחרור הסיטוני של מחבלים רוצחים בעסקת שליט, קולם דעך ברעש האופוריה, כאשר הם חזרו לפרש כך את השחרור של הרוצחים במחוות המיותרות האחרונות שוב צעקו עליהם שהם מחרחרי מלחמה.

    " גם כאשר מועברים בשידור אירועים בעייתיים מבחינת צה"ל ומדינת ישראל, כגון ירי חי על מפגינים לא חמושים בביתוניא לפני שבועיים, אירועים אלו הם היוצא מן הכלל המעיד שרוב הזמן זה שונה לגמרי. ששגרת הכיבוש היא דווקא בסדר. ששגרת הכיבוש היא לא פוליטית."
    טוב המקרה של הירי החי כביכול על ה"מפגינים" הוא פשוט שקר:

    בכלל השמאל הקיקיוני יודע לתת במה למגוון דעות לגבי מהו נרטיב ומהי האמת

    "לא רחוק מהאיזור בו פועל צה"ל לאיתור הנערים החטופים, באיזור הנקרא "שטח אש 918", מבצעת מדינת ישראל מדיניות של גירוש פלסטינים משטחי C לשטחי A (במילים אחרות, טיהור אתני)"
    הלוואי שזה היה נכון. מכל מקום מכיוון שהסכמי אוסלו בוטלו – גם שטחי A הם לא שטחים פלשתיניים על שטחי B ו C בכלל אין על מה לדבר.

    • שלום כפיר,
      הפרשנים שאתה מדבר עליהם הם פרשנים לענייני בטחון. לא זכור לי שקולם נדם באופוריה, אלא שדעתם מקבלת הד ציבורי גדול, והיא נוכחת בעוצמה רבה גם עכשו כאשר הממשלה מעבירה את החוק שיכבול את ידיה לשחרר מחבלים. אני גם לא ממש זוכר אופוריה בחברה הישראלית כשמחבלים משוחררים. זה תמיד נעשה בלב כבד. צר לי, אין לי מושג על מה אתה מדבר…

      אבל הפרשנים האלה הם לא הפרשנים שאני מדבר עליהם. הפרשנים הנוכחיים לוקחים את הטרור הפלסטיני כדבר נתון, גזירת גורלנו המר. לא כאקט הנובע מסכסוך לאומי עם ישראל, לא כפעולה צבאית שנועדה לממש מטרות מדיניות (לגיטימיות או לא), לא כתמונת מראה לפעולות צה"ל שלנו. הפרשנים שאני מדבר עליהם יבחנו את פעולות ישראל באותה שיפוטיות שנבחנות הפעולות של הפלסטינים, האירופים והאמריקנים. לדוגמא, הם ישאלו את עצמם האם יש בכלל צורך בטחוני במספר כה רב של אסירים שישראל מחזיקה. כמו שאתה רואה, אין ממש פרשנים כאלו, ואם יש, הם בשוליים של השוליים.

      השמאל קיקיוני בדיוק מפני שהוא חותר תחת הנרטיב הקיים. זו בדיוק הנקודה. אך אימוץ הנרטיב הזה כאמת היסטורית בלתי-ניתנת להכחשה (ולא כסיפור המכונן שבגרעינו אמת אך מכיל הרבה סילופים וחצאי אמיתות) עלול להיות הרסני, ממש כמו הדוגמאות ההיסטוריות שהבאתי בפסקת הפתיחה של הפוסט.

      בשטח אש 918 מתבצע טיהור אתני. לא בקצב של טיהורים אתניים במלחמת העולם השניה, אבל עדיין. תיכנס לקישורים. אגב, אותה פרקטיקה של צמצום מרחב המחיה של הפלסטינים ננקטת גם במקומות אחרים (משני צידי הקו הירוק). והסכם אוסלו לא בוטל.

      הירי בביתוניא הוא דוגמא מובהקת לטענה שלי. בזמן שהנושא קיבל חשיפה תקשורתית רחבה, הקול הדומיננטי שירת את הנרטיב הקיים: זה לא יכול להיות, זה בניגוד לפקודות, זה מבוים, לא נופלים ככה כשמתים, וכו'. קול המון כקול רוני דניאל. אבל כשהעובדות מתבררות, אז כבר עם ישראל פחות קשוב, ולנרטיב שלום.

    • "הם ישאלו את עצמם האם יש בכלל צורך בטחוני במספר כה רב של אסירים שישראל מחזיקה"
      אני לא מבין מה אתה מציע לעשות לרוצחים ערבים שרצחו יהודים – לשחרר אותם כי "לא צריך אותם"? האם זו הסיבה שהם בכלא? כי צריך אותם?
      כשתענה על השאלה הזו עם יד על הלב תקבל גם את התשובה לשאלה מדוע השמאל הקיצוני הוא קיקיוני: לא כי "הוא חותר תחת נרטיב" אלא פשוט כי הוא לא מחובר לאמת והעובדות אינן מבלבלות אותו.

      "הפרשנים הנוכחיים לוקחים את הטרור הפלסטיני כדבר נתון, גזירת גורלנו המר. לא כאקט הנובע מסכסוך לאומי עם ישראל, לא כפעולה צבאית שנועדה לממש מטרות מדיניות (לגיטימיות או לא), לא כתמונת מראה לפעולות צה"ל שלנו"
      עוד עובדות מעצבנות משהו: הטרור הערבי (המופנה פנימית גם כלפי הערבים עצמם אגב אבל אל תיתן לזה לבלבל את הקביעה שלך שזה קשור אך ורק למטרות מדיניות) אינו גזירת גורל, הוא כזה אם בוחרים במסגרת המגבלות שאנחנו המצאנו.
      "תמונת מראה לפעולות צה"ל" כאן אני מניח שאתה מצטט את התעמולה הערבית שהופכת אצלך מייד לאמת שאין עליה עוררין ושלא צריך לבדוק אותה (כמו גם את הנתיחה של הפעלולן מפאליווד) ופועל לפי הנרטיב הערבי.
      אבל בא נאתגר את ה"אמת" הזו קצת –
      מתי צה"ל חטף נערים תמימים כדי להשתמש בהם כקלף מיקוח?
      מתי צה"ל הרג במכוון נשים וילדים?
      מתי צה"ל הרג יהודים כי הם מתנגדים למדיניות הממשלה?
      מתי צה"ל השתמש בילדים יהודים כמגן אנושי במלחמה?

    • ישראל מחזיקה מספר רב מאוד של אסירים, חלקם במעצר מנהלי. רק מיעוט מתוכם הם רוצחים. לטעון שהמדיניות של להחזיק בכולם מחויבת המציאות מבחינה בטחונית, כאשר ברור שישראל עושה שימוש בכלי הזה גם כאמצעי פוליטי (ישראל למשל עוצרת חברי פרלמנט מהחמאס כאמצעי ענישה) – טוב, זה פשוט מפני שאתה קונה את הנרטיב שלנו במלואו בלי להטיל ספק.

      האופציה איננה בין הנרטיב שלנו לנרטיב שלהם. הדבר האחראי לעשות הוא לבחון את המציאות נכוחה, מבעד למגבלות הרבות שהפוליטיקאים מערימים בפנינו בשביל שלא נדע מהי המציאות האמיתית ולכן נאלץ לאמץ את הגרסה שלהם. כפי שציינתי בפוסט וכפי שאומר השכל הישר, כאשר עם שלם הולך בעיניים עצומות אחרי הנרטיב הלאומי ולא מתוך גישה ביקורתית, דברים איומים עלולים לקרות. מלחמת יום כיפור למשל. מלחמת לבנון למשל (שתיהן). ויש דוגמאות רבות מההיסטוריה העולמית שכבר הבאתי.

      האשליה שניתן לנצח את הטרור אם רק נפעיל יותר כוח איננה דבר חדש. האשליה הזו היא בראש ובראשונה כלי פוליטי של הימין לנצחון בבחירות, ועקב כך משתייך באופן טבעי לפוסט הזה שעוסק גם בנרטיבים "מקומיים". אריק שרון צעק "מי בעד חיסול הטרור ירים את ידו", ו-13 שנים אח"כ יגיד "איפוק זה כוח". נתניהו כתב בספר שאסור להיכנע לטרור ולשחרר מחבלים, ו-20 שנה לאחר מכן שיחרר מחבלים – גם לחמאס בעסקת שליט, וגם לאבו מאזן כדי להוריד מהגב שלו את האמריקנים. אתה יכול להאמין באשליה הזו כאוות נפשך, זה יוצר תחושה של בטחון. אבל אני לא מכיר מקרה אחד בהיסטוריה המודרנית שמדינה דמוקרטית הצליחה להביס ארגון טרור הנלחם על שחרור לאומי.

      האם האימרה "צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם" היא עובדה היסטורית או נרטיב? צה"ל הוא גוף של מדינת ישראל שעושה שימוש בכוח כדי להשיג מטרות מדיניות. ככזה הוא לא שונה מצבאות אחרים, וגם לא מארגוני טרור. העניין המוסרי הוא חלק מהנרטיב, ותלוי במה שאנחנו רוצים להאמין. סתם בשביל הקטע, אענה לשאלות ההשוואה ששאלת, אבל זה לא ממש יעזור. תמיד אפשר לטעון שעדיין, הם יותר רשעים. תמיד אפשר להעלות או להוריד את הרף המוסרי לפי הנוחות הפוליטית, ולצאת שוב מחוזקים בצדקת דרכנו, ללא שום ביקורת עצמית. הרי גם על זה הפוסט מדבר.

      מתי צה”ל חטף נערים תמימים כדי להשתמש בהם כקלף מיקוח? – כל הזמן, רק שאתה תטען שהם לא תמימים, כי הם מפגינים בבילעין או זורקים אבנים (אבנים יכולות להרוג, אבל רק אם זרקו אותן פלסטינים).
      מתי צה”ל הרג במכוון נשים וילדים? – בכפר קאסם, 56.
      מתי צה”ל הרג יהודים כי הם מתנגדים למדיניות הממשלה? – בסזון ובאלטלנה
      מתי צה”ל השתמש בילדים יהודים כמגן אנושי במלחמה? – אין ילדים ליד הקרייה?

    • "אבל אני לא מכיר מקרה אחד בהיסטוריה המודרנית שמדינה דמוקרטית הצליחה להביס ארגון טרור הנלחם על שחרור לאומי"
      אני מכיר (למרות שאני חולק על השימוש במינוח "שחרור לאומי")
      יצחק שמיר והאינטיפאדה הראשונה שנגמרה בתבוסת הערבים
      מה שחידש את הטרור בהמשך היה ועידת מדריד (אליה גרר ביילין את שמיר) ובהמשך הסכם אוסלו הארור.

      רוצה עוד מקרה: מלחמת רוסיה וצ'צ'ניה.
      מה שהנ"ל מוכיח הוא שכח אינו עובד.
      מה כן עובד כנגד הטרור? כח מופרז שלא מתחשב בגינויים בעולם.
      לגבי נתניהו ושרון:
      נתניהו – אחראי למוטיבציה לחטיפה הנוכחית אני לא מייפה את הדברים. הוא זה ששיחרר לאחרונה מחבלים רוצחים בסיטונאות.
      שרון – אמר איפוק זה כח ואח"כ יצא למבצע חומת מגן שסימן נקודת מפנה באינתיפאדה השניה.
      אתה רואה – עזוב נרטיבים שמנרטיבים: כח כן עובד, אבל רק כאשר הוא כזה שלא מותיר לצד השני תקווה, כאשר יש לצד השני תקווה הוא ימשיך לפגע.

      "מתי צה”ל חטף נערים תמימים כדי להשתמש בהם כקלף מיקוח? – כל הזמן, רק שאתה תטען שהם לא תמימים, כי הם מפגינים בבילעין או זורקים אבנים (אבנים יכולות להרוג, אבל רק אם זרקו אותן פלסטינים)."
      נערי גבעות שזורקים אבנים או מתפרעים לא נעצרים?
      ו… אתה באמת משווה חטיפת נערים שחיכו לטרמפ לנערים ערבים שמנסים לרצוח חיילים?
      הנרטיב הערבי מוביל אותך למחוזות הזויים לצערי.

      "מתי צה”ל הרג במכוון נשים וילדים? – בכפר קאסם, 56."
      ולכן המדינה קוראת רחובות וכיכרות ע"ש אותם חיילים גיבורים.
      אה לא? סימן שמשהו קצת משובש בהשוואה שלך

      "מתי צה”ל הרג יהודים כי הם מתנגדים למדיניות הממשלה? – בסזון ובאלטלנה"
      מסכים – זה קרה בעבר, ואם זה הכי טוב שיכולת להביא אז סימן שכיום אין מקום להשוואה שלך.

      "מתי צה”ל השתמש בילדים יהודים כמגן אנושי במלחמה? – אין ילדים ליד הקרייה?"
      וכאשר יש מלחמה צה"ל מנחה את הילדים האלה להתרכז ליד שערי הקריה או מכוון רובים לראשיהם כדי שיעשו כן.
      שוב – הנרטיב הערבי משבש לשמאל את ראית המציאות כפי שהיא באמת.

      "צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם" היא עובדה היסטורית
      אני חושב שזה נרטיב (למרבה הפתעתך אולי):
      צה"ל הוא לא הצבא המוסרי ביותר העולם – אם היה כזה הוא היה יורה על מחבל שמסתתר מאחורי ילד (האשמה היא על המחבל). משהוא לא עושה כן הוא הצבא בעל המוסר הנוצרי ביותר העולם.

      "חלקם במעצר מנהלי" – אני מסכים שאסור להשתמש בכלי של מעצר מנהלי לעולם.
      אם מישהו הוא האוייב צריך לחסל אותו לא לעצור אותו. ואם הוא לא – יש להשאירו חופשי.

    • דרך אגב – עוד לא הספיקו להתייבש הביטים מהתגובה
      "עוד עובדות מעצבנות משהו: הטרור הערבי (המופנה פנימית גם כלפי הערבים עצמם אגב אבל אל תיתן לזה לבלבל את הקביעה שלך שזה קשור אך ורק למטרות מדיניות) "

      וכבר הופיע מקרה קשור:
      http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/586/212.html
      שים לב – נער ערבי המכנה את החוטפים טרוריסטים (אני יודע שזה קשה לעכל כי זה לא מסתדר עם הנרטיב הערבי לפיו פועל השמאל) אבל מסתבר שאפשר גם אחרת (למרות שכמעט חטפו אותו לג'נין).

    • את התגובה שלך אפשר לסכם כפי שניסחת: "נרטיבים שמרטיבים". אם שום דבר לא חדר מבעד לשריון שלך מבין כל מה שכתבתי, לא נראה לי שיש מה להוסיף. אם למשל אתה סבור שהשכנוע הפנימי העמוק שלך, שלולא ועידת מדריד והסכמי אוסלו הכל היה פה גן עדן כי כבר ניצחנו את הערבים, איננו חלק מנרטיב שהופץ בקרב פלח אוכלוסיה מאוד ספציפי מתוך מטרות פוליטיות, אלא פשוט "קריאת מציאות מדויקת", שיבושם לך. אלו שטוענים שאין פתרון לסכסוך ושצריך רק לנהל אותו צריכים להיות מודעים לכך שגם לניהול הסכסוך יש מחירים כבדים, למשל החטיפה הזו. אלו המסתכלים בקנאה לרוסיה – אוליגרכיה פרימיטיבית ומושחתת שהתברכה בעצמאות אנרגטית – צריכים לפחות לבדוק אילו מחירים בחיי אדם משלמת ושילמה רוסיה כדי להשיג את מה שהשיגה, לרבות את "דיכוי" הטרור הזה, שאינו יותר מהפוגה עד הגל הבא. בשנות ה-80 ברה"מ לא הצליחה לנצח את הטרור באפגניסטן – סתם חומר למחשבה.

      כשאדם מכה שוטר, זו עבירה על החוק. כששוטר מכה אדם, זו אכיפה של החוק. ישראל לקחה לעצמה את הבלעדיות החוקית והמוסרית על הפעלת כוח בכל השטח עליו היא שולטת. היא לקחה לעצמה גם את השליטה על המידע המועבר לציבור בצינורות הרשמיים, באופן שמחזק ומתחזק את בלעדיותה המוסרית. כל מידע שמגיע מצינורות אחרים ממילא נחשב עוין ולא אמין. כשישראל מפעילה כוח, זה תמיד מוצדק מראש. ואם זה לא מוצדק, אז זה עדיין יוצדק בכל זאת (בשביל זה יש אותך ואת רוני דניאל), או שסביר שפשוט לא נדע על זה מראש (לא דרך הצינורות הרשמיים לפחות). זהו המצב האובייקטיבי. בשביל להבין שזהו המצב, רק להבין, לא לסרב לשרת בצה"ל, לא לרדת מהארץ, לא להטיל ספק בצדקת הציונות, רק להבין שזהו המצב – כל מה שצריך זה שכל ישר. אבל אם אתה מתעקש, אתה יכול להמשיך לקרוא לזה "הנרטיב הערבי".

  3. הייתי אומר "נראטיבים", ולא נראטיב אחד.

    הנראטיב שאותו תיארת, נראטיב ה"למה זה מגיע לנו?" הוא מדויק, ונתמך ע"י תקשורת שאין לה כח וחשק לברר מה קורה שם, בערבות העד של הגדה המערבית. האמת היא שהתקשורת הישראלית אפילו לא אשמה- היא כל כך נכה, כל כך לא מסוגלת לרדת לחקר האמת גם כשאחת כזאת עומדת מולה ומנפנפת בידיים (אלדד יניב צעק על הפנטהאוז של פואד משהו כמו חצי שנה או שנה. במקום לתחקר את המועמד בעיני עצמו לנשיאות כמו שצריך, שאלו אותו באיזה אולפן דמיקולו "זה נכון?", וכשענה "לא" אמרו "אה, או קיי"), עד שלצפות ממנה להציף נושא מוסרי ועקרוני שנוגע לחיים של כולנו זה כמו לצפות מנינט טייב לסרב לתמונת פפראצי.

    הנראטיב השני הוא תמונת מראה של טיעון ה"הם רוצים את יפו ורמלה, ולא רק את שכם ורמאללה". מסתבר שגם אנחנו רוצים את אלה ואת אלה, ומכאן נובע ש"הכל שלנו" (חוץ מאיפה שאנחנו בורחים ממנו), ואין הבדל בין חבל ארץ אזרחי לכאורה שעומד על כידוני הצבא, לבין שטחה הריבוני של מדינת ישראל. מה שמעניין הוא, שגדר ההפרדה ממלאת את תפקידה הסלקטיבי בהצטיינות- מחד גיסא היא מעלימה את הפלסטינים ("ערבים" בישראלית מדוברת) מעיני הישראלים, ומאידך גיסא היא מאפשרת להם לחשוב שאין הבדל בין מעלה לבונה ג' לבין קרית אונו. הנראטיב הזה, אגב, נעזר רבות בביטול ודלדול מקצוע האזרחות בבתי הספר בעשר-עשרים שנים האחרונות.

    שני הנראטיבים, אגב, הם פיתוח של המוטו "עם ללא ארץ לארץ ללא עם" של ישראל זנגביל (בעבר: הוגה דעות ציוני. כיום: רחוב).

    הנראטיבים האלה צועדים יד ביד עם בת דודתם הבלתי ניתנת להפרדה: הקונספציה. קונספציות רבות עברו עלינו, והסתיימו בדרך כלל בהתרסקות כואבת. כולן, אגב, קרו מאז 1967: "עומק אסטרטגי" ו"הערבים לא יעזו" שהובילו למלחמת יום כיפור, "סדר אזורי חדש" שהוביל למלחמת לבנון, "מתווה אוסלו יוביל לשלום" שהוביל לאינתיפאדה רצחנית (גם הקונספציה הזאת קשורה לפחות לנראטיב הראשון, שאותו תיארת, וגם הוא הובל ע"י הימין במשך 3 שנים מיותרות, שנות שלטונו של נתניהו), ועכשיו אנחנו תקועים על "לנצח את חמאס" חסר התוחלת.

    הקונספציה הזאת נהנית מאורך נשימה בעיקר בגלל חולשת הארגון, אם כי ככל שהיא נמשכת, הארגון דווקא מתחזק. אולי כדאי ללמוד קצת על חיזבאללה, ארגון פרא פנים לבנוני שהשתלב בסוף, בחלקו אמנם, בפוליטיקה של המדינה, והשמים לא נפלו. אני בטוח שיש עוד דוגמאות לארגוני טרור או "טרור" שבסיס התמיכה האזרחי בהם הוביל אותם לעליה לנתיב אזרחי.

    חמאס לא שונה מארגונים אחרים, ולמעשה, אפשר לראות את העליה שלו על המסלול המדיני/אזרחי. אבל הימין הישראלי לא נואש מהפנטזיה שלו להעלים את הארגון הזה. למעשה, זה כבר קרה אחרי חטיפת גלעד שליט- צה"ל התחיל במבצע צבאי נרחב, ואני זוכר ציטוט של איזה "בכיר בצה"ל" בעיתון, שאמר שהחטיפה תשמש כמנוף "לשנות את המצב מעיקרו". מה נאמר ומה מגיד- עד היום המצב משונה מעיקרו.

    עוד שבוע בערך ימצאו את הגופות של שלושת הנרצחים. חולית החוטפים תיתפס (אין להם סיכוי) ותידון לכך וכך מאסרי עולם, או שאנשיה ימותו "בחילופי האש שהתפתחו במקום". יהיה קצת רעש הסברה של הממשלה מסוג "אתם רואים?", הפלסטינים יעשו את הריקוד שלהם, והמצב יחזור לקדמותו- ממשלת אחדות פלסטינית, ממשלת כלום ושום דבר ישראלית. תישאר השנאה. ליתר דיוק- היא תגדל. הישראלי יוסיפו עוד חוליה לשרשרת הטרור הרצחני הבלתי נגמר, הפלסטינים יגדלו עוד דור על ברכי האלימות המרושעת של הצבא הישראלי. שני הצדדים עדיין יצטרכו מנהיגים שידעו לחתוך את הקשר הגורדי של השנאה.

    • האנלוגיה לחיזבאללה בצפון מדויקת, וחסרה מאוד בשיח הפופולרי (וגם הלא-פופולרי).
      חשוב לי להוסיף לדבריך שלפני כל מבצע או מלחמה, כמו שהמנהיגים לא אומרים לציבור "תשמעו, אנחנו לא באמת כ"כ צודקים" כדי לא לפגוע במוטיבציה, כך הם מקפידים ליצור את הרושם שהמבצע נועד לאיזושהי מטרה גדולה שתשנה את פני המציאות. אלו מאיתנו עם קצת ספקנות כבר למדו לפקפק בזה, במיוחד אחרי שחווינו את זה שוב ושוב בעשור האחרון – לבנון השניה, המבצעים הרבים בעזה לאחר חטיפת שליט, עופרת יצוקה ועמוד ענן. אני לא בהכרח אומר שלחץ צבאי (במיוחד אחרי חטיפות) מיותר, אלא מדגיש שיש להפריד בין הנרטיב שמוכרים לנו לבין מה שפועל מתרחש, שהוא לחלוטין לא משנה את המציאות, אלא דווקא להיפך – פועל לשמר אותה.

      לא ממש בטוח שלפני 67 לא היו קונצפציות. אולי פשוט זו היתה נקודת מפנה כה עמוקה שכל מה שקרה לפני זה התאייד בזכרון.

  4. איך אומרים – תמונה שווה אלף מילים?
    " אירוע בטחוני כמו חטיפת הנערים רק מוסיף תוקף לנרטיב: שוב אנחנו שוחרי שלום, שוב הם תוקפנים וטרוריסטים"

    שים לב כמה אצבעות הם מניפים
    מדוע?
    ניחשת נכון…
    איפה הם עושים זאת? בהר הבית: המקום בו ערבים משחקים כדורגל ויהודי שמעז למלמל כמה פסוקים נעצר ע"י המשטרה.
    עכשיו אתה יכול לדבר מהיום עד מחר על נרטיבים ועל איך שאנחנו רואים רק את הצד שלנו ואני גם בטוח שיש לך הסבר אפולוגטי מצויין לגבי התמונה…

  5. פינגבק: האמת שלנו, האמת שלהם | חיים שרירותיים

  6. פינגבק: מגינים אנושיים | חיים שרירותיים

  7. פינגבק: הפסקת האש של קרי: לא עיתונות, תעמולה | חיים שרירותיים

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s