ככה זה בגטו

דבר מופלא קורה עכשו בארץ. מצד אחד, בערך חצי מאוכלוסיית המדינה, אם לא יותר, נמצאת בקו האש של הרקטות של החמאס, ומקבלת זאת בהכנעה. אף אחד לא פוצה פה, לא מפגין, לא מתנגד למה שקורה – לא בכנסת, לא בתקשורת, אפילו לא בקרב האליטות ה'שמאלניות'. ומהצד השני, אף אחד לא באמת מאמין שהמבצע הנוכחי ישיג איזשהו הישג כלשהו, מלבד הפסקת אש קצרה ושברירית ששררה גם לפני המבצע.

קשה לתפוס את המשמעויות הפוליטיות של האמור לעיל. היה אולי אפשר להבליג על כך בהבנה אילו היה מדובר במצב זמני של חירום. אבל מצב החירום הוא תמידי. גם אי אפשר להאשים בכך את הזכרון הקצר של הציבור ולחכות להתפכחותו – הרי כולנו זוכרים את המערכה הקודמת של עמוד ענן רק לפני שנה וחצי, על הציפיות הגדולות שהיו בתחילתה והצוק האיתן עליו הן התנפצו בסופה.

במידה רבה ניתן לומר שהושלם פה תהליך הגטואיזציה של הציבור היהודי בישראל. למרות 66 שנות עצמאות, למרות כח צבאי חזק לאין שיעור, ולמרות כלכלה חזקה, חזרנו סופית לתודעת הגטו בגולה. לא עוד תודעה של חברה אזרחית במדינה ריבונית המסוגלת לעצב את עתידה, אלא תודעה שאנו קורבנות פסיביים של מציאות אכזרית, ולכן גם אין מקום לביקורת או למאבקים פוליטיים עם ממשלת היודנראט שלנו. זוהי התודעה שאליה שאף וכיוון מאז ומתמיד הימין הפוליטי כשהוא בשלטון (אבל לא כשהוא באופוזיציה, כמובן, כי אז הוא בעד דמוקרטיה וחופש הביטוי, אז הוא יודע להאשים את הממשלה בבעיות הבטחוניות של ישראל). ונראה שמאמציו הרבים מתחילים סוף סוף להשתלם.

המפסיד המיידי של התודעה הזו הוא הציבור הרחב – אנחנו. אמנם אנו מוצאים נחמה רבה בתחושת הצרת-רבים שאנו מיטיבים להתבוסס בה, נישאים על כנפי אינספור שעות של שידורי חדשות שלא מחדשים לנו דבר. טובה לנו האחדות הזאת מהמאבקים הפוליטיים הקשים והאכזריים שעברה החברה הישראלית בתקופת אוסלו ובהתנתקות, ורבים מעדיפים אותה על פני הפוליטיקה הישראלית הייצרית והביקורתית, שאיננה יותר משיקוף בוטה במיוחד של חברה מאוד קוטבית ושבטית שבקיומה איננו רוצים להודות. אבל האחדות הזו היא אחדות מזויפת, משתקת, ובסופו של דבר משמרת את המצב הקיים ומטשטשת את העובדה שהוא בעצמו פוליטי. המצב הקיים בו מדיניות הממשלה מכניסה יותר ויותר אנשים למעגל הדמים והנקמה. המצב הקיים שבימים אלו קל במיוחד לראות עד כמה הוא רע.

המרוויחים המיידיים של התודעה הזו הם ה"מנהיגים" הנוכחיים – נתניהו, ליברמן, בנט, ובאופן עקיף גם יאיר לפיד. הרווח שלהם ברור כשמדיניותם מתקבלת בציבור לא כמדיניות פוליטית הנושאת תוצאות עליהן יש לתת דין וחשבון, אלא כמציאות המצערת של חיים בגטו היהודי. ומה לעשות, כשאנחנו בגטו, הרי למה כבר אפשר לצפות? רקטות על ת"א וירושלים – זו גזירת הגורל, להם אין בכלל שום קשר לזה. אל מול הגזירה הזו, יישאו נתניהו, בנט וליברמן את הצהרות העוצמה והברזל שלהם – ההצהרות שמאחדות אותנו, שמנחמות אותנו, שנותנות לנו את התחושה שאנחנו כ"כ חזקים. למרות שכולנו יודעים שהמצב לא ישתפר, כי ככה זה בגטו. בד בבד, וללא כל סתירה לדיבורים החזקים, ימצאו הגיבורים הגדולים את האשמים האמיתיים במצב: המשפטנים, שלא נותנים להם להפסיק את אספקת החשמל והמזון לעזה. השמאלנים, שאונסים את המציאות ונופלים בפח הפרובוקציות שלהם. הערבים כמובן, אין צורך לפרט. והאמריקנים, שעוד מעט יכפו עליהם הפסקת אש שתחזיר את המצב לקדמותו, לפני ההסלמה. אבל גיבורי הגטו שלנו הרי משתוקקים לצאת לפעולה קרקעית. כאלה חצופים האמריקנים האלה שמחזיקים אותם.