ככה זה בגטו

דבר מופלא קורה עכשו בארץ. מצד אחד, בערך חצי מאוכלוסיית המדינה, אם לא יותר, נמצאת בקו האש של הרקטות של החמאס, ומקבלת זאת בהכנעה. אף אחד לא פוצה פה, לא מפגין, לא מתנגד למה שקורה – לא בכנסת, לא בתקשורת, אפילו לא בקרב האליטות ה'שמאלניות'. ומהצד השני, אף אחד לא באמת מאמין שהמבצע הנוכחי ישיג איזשהו הישג כלשהו, מלבד הפסקת אש קצרה ושברירית ששררה גם לפני המבצע.

קשה לתפוס את המשמעויות הפוליטיות של האמור לעיל. היה אולי אפשר להבליג על כך בהבנה אילו היה מדובר במצב זמני של חירום. אבל מצב החירום הוא תמידי. גם אי אפשר להאשים בכך את הזכרון הקצר של הציבור ולחכות להתפכחותו – הרי כולנו זוכרים את המערכה הקודמת של עמוד ענן רק לפני שנה וחצי, על הציפיות הגדולות שהיו בתחילתה והצוק האיתן עליו הן התנפצו בסופה.

במידה רבה ניתן לומר שהושלם פה תהליך הגטואיזציה של הציבור היהודי בישראל. למרות 66 שנות עצמאות, למרות כח צבאי חזק לאין שיעור, ולמרות כלכלה חזקה, חזרנו סופית לתודעת הגטו בגולה. לא עוד תודעה של חברה אזרחית במדינה ריבונית המסוגלת לעצב את עתידה, אלא תודעה שאנו קורבנות פסיביים של מציאות אכזרית, ולכן גם אין מקום לביקורת או למאבקים פוליטיים עם ממשלת היודנראט שלנו. זוהי התודעה שאליה שאף וכיוון מאז ומתמיד הימין הפוליטי כשהוא בשלטון (אבל לא כשהוא באופוזיציה, כמובן, כי אז הוא בעד דמוקרטיה וחופש הביטוי, אז הוא יודע להאשים את הממשלה בבעיות הבטחוניות של ישראל). ונראה שמאמציו הרבים מתחילים סוף סוף להשתלם.

המפסיד המיידי של התודעה הזו הוא הציבור הרחב – אנחנו. אמנם אנו מוצאים נחמה רבה בתחושת הצרת-רבים שאנו מיטיבים להתבוסס בה, נישאים על כנפי אינספור שעות של שידורי חדשות שלא מחדשים לנו דבר. טובה לנו האחדות הזאת מהמאבקים הפוליטיים הקשים והאכזריים שעברה החברה הישראלית בתקופת אוסלו ובהתנתקות, ורבים מעדיפים אותה על פני הפוליטיקה הישראלית הייצרית והביקורתית, שאיננה יותר משיקוף בוטה במיוחד של חברה מאוד קוטבית ושבטית שבקיומה איננו רוצים להודות. אבל האחדות הזו היא אחדות מזויפת, משתקת, ובסופו של דבר משמרת את המצב הקיים ומטשטשת את העובדה שהוא בעצמו פוליטי. המצב הקיים בו מדיניות הממשלה מכניסה יותר ויותר אנשים למעגל הדמים והנקמה. המצב הקיים שבימים אלו קל במיוחד לראות עד כמה הוא רע.

המרוויחים המיידיים של התודעה הזו הם ה"מנהיגים" הנוכחיים – נתניהו, ליברמן, בנט, ובאופן עקיף גם יאיר לפיד. הרווח שלהם ברור כשמדיניותם מתקבלת בציבור לא כמדיניות פוליטית הנושאת תוצאות עליהן יש לתת דין וחשבון, אלא כמציאות המצערת של חיים בגטו היהודי. ומה לעשות, כשאנחנו בגטו, הרי למה כבר אפשר לצפות? רקטות על ת"א וירושלים – זו גזירת הגורל, להם אין בכלל שום קשר לזה. אל מול הגזירה הזו, יישאו נתניהו, בנט וליברמן את הצהרות העוצמה והברזל שלהם – ההצהרות שמאחדות אותנו, שמנחמות אותנו, שנותנות לנו את התחושה שאנחנו כ"כ חזקים. למרות שכולנו יודעים שהמצב לא ישתפר, כי ככה זה בגטו. בד בבד, וללא כל סתירה לדיבורים החזקים, ימצאו הגיבורים הגדולים את האשמים האמיתיים במצב: המשפטנים, שלא נותנים להם להפסיק את אספקת החשמל והמזון לעזה. השמאלנים, שאונסים את המציאות ונופלים בפח הפרובוקציות שלהם. הערבים כמובן, אין צורך לפרט. והאמריקנים, שעוד מעט יכפו עליהם הפסקת אש שתחזיר את המצב לקדמותו, לפני ההסלמה. אבל גיבורי הגטו שלנו הרי משתוקקים לצאת לפעולה קרקעית. כאלה חצופים האמריקנים האלה שמחזיקים אותם.

ככה זה בגטו

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “ככה זה בגטו

  1. קודם כל- מה כל כך רע בגטו? אתם השמאלנים תמיד רואים רק רע. אם מלחינים את זה ומבצעים את זה כמו שצריך, מקבילם 12 דקות בגן עדן.

    לגופו של ענין- אני חושב שזמן מלחמה הוא זמן טוב ללקות בהלם. מלחמת לבנון הראשונה היא היוצא מן הכלל. קשה כרגע להעריך את הסיטואציה בכללה, ורוב האנשים עסוקים בוידוא של מרחב מוגן לידם, ותקווה שצה"ל "מכניס לערבים כמו שצריך", כמו שדדו אמר פעם (או אמר משהו דומה). אחרי שישקע האבק אפשר לצפות לתגובה ראויה מהציבור הישראלי, אבל זו כנראה לא תגיע.

    כשהעסק רק התחיל אמרתי (לעצמי לפחות) שנתניהו מתנהג כמו מהמר, והולך על הקלף העזתי כדי להשכיח את האחריות שלו לרצף האירועים שתחילתם במינוף הפיגוע לגוש עציון לכדי טראומה לאומית, וסופם בנער שרוף משועפאת ומהומות בכל הארץ. כרגע נראה שמדובר בהימור בטוח, כי כמו שכתבת, תמיד יש את מי להאשים בחוסר ההצלחה ("הסמול", "התקשורת", "העולם"), ואם זה לא מספיק- אפשר להראות תמונות של בתים הרוסים ופצועים בבתי חולים בעזה ולהגיד ש"הכנסנו להם"

    ואחרון- עד לפני כשבוע חמאס היה גוף הולך ונחלש- צינורות האספקה והתמיכה שלו אזלו או נותקו, הקרדיט שלו הלך ואזל, והוא נתלה בממשלת האחדות הפלסטינית כבקש אחרון.

    ואז הגיע נתניהו.

    עכשיו חמאס מציב דרישות להפסקת אש, ומכיוון שלישראל אין דרישות כאלה (חוץ מ"שקט שיהיה פה!" האמורפי), הרי שהפסקת האש תיסוב סביב דרישות חמאס. בסופו של מבצע יוכל חמאס לבוא לתושבי עזה, ולנפנף בהישגים כאלה ואחרים, קרוב לוודאי שפתיחת מעבר רפיח והסדרת זרימת הסחורות והכסף יהיו ההישגים העיקריים.

    או כמו שאמר הנבל הראשי בסרט "מת לחיות" לאחד מאנשיו, אחרי שנראה היה שה"רעים" הגיעו למבוי סתום- "You ask for miracles, Theo, I give you the F.B.I."

    • זמן מלחמה הוא אכן זמן טוב ללקות בהלם (יותר נכון: זמן מובן), אבל בקצב הנוכחי, אנחנו כל הזמן במלחמה. כולם מכירים את הנוהל לעייפה, כולם יודעים ששום דבר טוב לא יצמח מזה, כולם בגטו.
      נ.ב. שיר מעולה.

    • אהבתי:
      "ואחרון- עד לפני כשבוע חמאס היה גוף הולך ונחלש- צינורות האספקה והתמיכה שלו אזלו או נותקו, הקרדיט שלו הלך ואזל, והוא נתלה בממשלת האחדות הפלסטינית כבקש אחרון.

      ואז הגיע נתניהו. "
      יש חורים בסיפור שלך מיסטר וזה אנדרסטייטמנט.
      הא לא בעצם הזכרת זאת "מינוף הפיגוע לגוש עציון לכדי טראומה לאומית…"

    • עכשיו קלטתי עוד משהו-

      מתבצע מבצע. צה"ל תוקף. צה"ל מפציץ. צה"ל הורס. הכל לטובת הקונספט של "כשהפלסטינים יראו את ההרס, הם יאשימו את חמאס,שבגללו נגרם כל הסבל הזה".

      נגמר המבצע. הפלסטינים רואים את ההרס, ומיד חושבים על הדבר ההגיוני הבא- איך לשקם. מתחיל מתחיל גיוס כספים, או מציאת ספונסר שיזרים כסף לשיקום- איראן, קטאר, סעודיה.

      הכסף והחומרים שנכנסים לשיקום נכנסים מכיוון רפיח, כי ישראל כידוע לא צד בעניין. על מלאכת השיקום מנצח חמאס, משום שהוא הריבון ברצועה. מרגע שנפתח ערוץ של הזרמת כסף וסחורה, חמאס עושה בו גם שימוש לצרכים לא אזרחיים- הצטיידות בנשק למשל.

      בסופו של תהליך, חמאס גם מנצח על שיקום הרצועה, וגם דואג להתעצם צבאית בהתאם לצרכיו. הפלסטינים מבינים מכל זה שלושה דברים:

      1) הישראלים זורעים הרס ומוות ללא הבחנה

      2) חמאס ידאג לשקם את ההרס

      3) חמאס ידאג להיפרע מהישראלים על הפגיעה בנפש

    • המחשבה שהציבור העזתי יתמתן ויסלק את החמאס בעקבות התקיפות של צה"ל הגיונית בערך כמו המחשבה שהציבור הישראלי יתמתן ויסלק את הליכוד בעקבות הטילים של החמאס.

  2. אין מילים. אפילו קולם של הטוקבקיסטים אינו נשמע כמקודם.
    דוד גרוסמן (במאמר "על תקווה וייאוש", הארץ מוסף "שלום", יולי 2014), אומר על כך: "היו שנים שהיטלטלנו כאן בין זו לזה (תקווה וייאוש). כיום, נדמה שרוב הישראלים והפלסטינים שרויים במצב נפש עמום, מישורי ונטול אופק. בתוך קהות של תרדמה, או הרדמה עצמית… בישראל למודת האכזבות, התקווה כיום (אם מישהו מזכיר אותה בכלל) תמיד מהוססת, נבלמת מעט, מתנצלת. הייאוש, לעומתה, בטוח ונחרץ כאילו הוא מדבר בשמו של חוק טבע, או אכסיומה שקובעת שבין שני העמים האלה א ייכון שלום לעולם… בעיניו של הייאוש, כל מי שעדיין מקווה…. הוא – במקרה הטוב – תמים, או הוזה ושוגה באשליות, ובמקרה הרע – בוגד, שמחליש את כוח עמידתה של ישראל…
    אני בין אלו שעדיין מקווים לטוב!

    • התיאור של גרוסמן חוטא למציאות (כנראה מסיבות תעמולתיות). בפועל, מה שקרה כאן הוא כיבוש השיח והמרחב הציבוריים ע"י הימין הפוליטי, באופן עיקש, הדרגתי ובסופו של דבר גם אלים. השמאל הישראלי – ממנהיגיו למעלה עד פעיליו למטה – אימפוטנטי, קצר רואי ותבוסתן להחריד.

  3. פינגבק: האמת שלנו, האמת שלהם | חיים שרירותיים

  4. פינגבק: מגינים אנושיים | חיים שרירותיים

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s