מה רע עשו היהודים?

הבקתה הצנועה, הגדה והאנשים שהקיפו אותנו, עמדו בהירים מול עיני בשעה שיצאתי לכתוב את ספרי "באדנהיים עיר נופש", "תור הפלאות", "רצפת אש" וספרים אחרים. את המראות ואת התחושות שאבתי מהם. זו לא היתה היזכרות קלה ולא כתיבה קלה. המגע עם מראות ילדות הוא תמיד מגע כואב, מה גם שהאנשים שהתהלכו שם, הורי ואנשים שהיינו קרובים אליהם, לא ידעו מה צופן להם העתיד.

הם היו יהודים, אך כבר לא ייחסו חשיבות ליהדותם. אבא היה אומר, "לא אכחיש שאני יהודי, אך לא אתפאר בזה. מה שהאנשים מלעיזים עלי לא מעניין אותי. אני משתדל להיות הגון וראוי לתואר בן אדם."

אבל האיכרים המקומיים, צעירים וזקנים, מבטיהם בדרכם לשדות ובחזרה מהם אמרו רוגז ואיבה. הם אמנם השכירו לנו את בקתותיהם וסיפקו לנו מצרכים, אבל לא עשו זאת באוות נפש. היה להם קול מיוחד כשדיברו אלינו, קול יהיר ומתנשא, ובדרכם ביום ראשון לכנסייה לא התאפקו וקראו בקול, "המשיח אינו סובל יהודים. יבוא יום והוא יעשה בהם שפטים."

"מה רע עשו היהודים?" שאלתי את אמא.
"היהודים אינם שונים משאר בני האדם."
"למה שונאים אותם?"
"יש בני אדם רעים, שמבדילים בין אדם לאדם, בין עם לעם, מייחסים לעם אחד תכונות רעות ומחשבות זדון. הם לא רואים את הטוב בבני אדם, אלא את היוצא דופן והרע. עלינו לומר בקול רם: אין הבדל בין אדם לאדם. כולם נבראו בצלם אלוהים," דיברה אמא בהתרגשות.

זה קולה של אמא באור היום, אך בלילה, לפני שאני הולך לישון, דבריה רכים יותר. בלילה היא אינה משתמשת במילים קשות. היא מספרת לי על ילדותה בקרפטים ועל אורחות חייו השקטים של סבא. ויש לי הרגשה שהיא רוצה לנטוע בי את השדות ואת המטעים שמקיפים את בית העץ של סבא, את בית הכנסת הקטן ואת התפילה.

באחד הלילות הפתיעה אותי ואמרה לי, "שמע ישראל," ומיד הוסיפה, "זו תפילה שמסיימת את היום. לכל תפילה יש ניגון ששייך לזמן של אותה תפילה. כשקוראים 'שמע' רואים את צבעי הלילה הרכים."

"למה עזבת את הקרפטים והלכת העירה?" שאלתי את אמא.
"הלכתי אחרי אבא, אבא אוהב את העיר, את הרחובות ואת בתי הקפה, את התיאטרון ואת הקולנוע."
"למה קשה לו להתפלל?"
"הוא ניתק עצמו מאמונת אבותיו."

להמשיך לקרוא

למה טבעונים כל כך מעצבנים?

התחלה מבטיחה: לפני שבע שנים, עשינו טיול שורשים בארגנטינה. בכל יום בטיול, אכלתי סטייק מהחלק הכי טעים ורך בפרה (למביני עניין, bife de lomo), תמיד בדרגת עשייה "jugoso" – התרגום לעברית ("עסיסי") לא מעביר את החוויה כמו התרגום לאנגלית, "juicy". הדרך הטובה ביותר לאכול היתה לנעוץ מזלג בבשר, לחתוך חתיכה, לטבול אותה ב"מיץ" שיצא ממנה, וללעוס באיטיות. כל ביס היה חגיגה בפה. כך יום-יום, במשך שלושה שבועות. כיום אני כבר לא עושה דברים כאלה, לא עושה ולא יכול. אפילו לא ביס אחד.

את הפוסט הזה אני רוצה לכתוב כבר זמן-מה. אבל ה"רגישות" החדשה שהפגין ראש הממשלה בנוגע לבעלי חיים, הפולמוס האחרון בין יובל נח הררי (מחבר "קיצור תולדות האנושות"), גארי יורופסקי, ותומר פרסיקו, והתחקיר ה"מזעזע" של כלבוטק על זוגלובק הפכו אותו גם לאקטואלי. להמשיך לקרוא

תגיד, אתה צם?

"מה, באמת?" שואלים אותי בדר"כ, כשאלת המשך. תשובתי משום מה מפתיעה אנשים שלא כ"כ מכירים אותי, אולי כי זה לא מסתדר להם עם הדימוי השוכן במוחם של השמאלני הממושקף הרציונליסט והמתנשא שחציו ממוצא עיראקי. השנה גם נשאלתי למה אני צם, ועניתי: "הרגל". להמשיך לקרוא

הפרהוד: טרגדיה אנושית, טרגדיה פוליטית

בתחילת חודש יוני ציינה קהילת עולי בבל (ידועים יותר בכינוי 'העיראקים') את יום השנה לפרהוד. למה רק הקהילה העיראקית ציינה זאת ללא מוסדותיה הרשמיים של המדינה – לזה עוד אחזור. אבל קודם כל, מה זה הפרהוד? אם אינכם יודעים, זה לא מפתיע אותי. גם אני לא ידעתי, ואני עוד חצי עיראקי. מסתבר שהבושה וההסתרה אינן רק נחלתן של יהודי אשכנז (אם כי כמובן מדובר בסדרי גודל וזוועה אחרים לגמרי). אבל לא רק בבית לא הזכירו את זה, גם בית הספר לא טרח ללמד את זה, או שמא זה נבלע שם כהערת שוליים בין שאר הזוועות שעברו על היהודים באירופה? מקומו של הפרהוד נפקד גם מהזכרון הישראלי הקולקטיבי ומן התרבות השלטת, ולא נמצא איזכור שלו כמעט בעיתונות ובמדורי הדעה. למעשה, אני עצמי לא הייתי מתוודע להתרחשותן של פרעות ביהודי בגדד אילולא קראתי על כך בספרו של אלי עמיר מפריח היונים לפני מספר חודשים.

ה"פרהוד", כלומר הפוגרום או הפרעות, מתייחס לרצח של יהודי עיראק (בעיקר יהודי בגדאד) ולביזת רכושם שהתרחשו במהלך חג השבועות תש"א, 1-2.06.1941, בידי המון ערבי מוסת (יש הקוראים לפרהוד מאורעות תש"א). להמשיך לקרוא

לידה

"ברבי, אני צריך שתהיי חזקה בשבילי, כי אני כבר לא יכול יותר", אמרתי-בכיתי לזוגתי הכואבת. היה זה אחרי כשש שעות של צירים, שלוש מתוכן צירים מוקדמים (מה שקרוי בעגה המקצועית השלב הלטנטי) ללא אפידורל, ושלוש מתוכן תחת השפעת האפידורל בפתיחה מלאה (השלב בו העובר עושה את דרכו במורד תעלת הלידה). היא היתה סחוטה. השעה היתה שש וחצי בבוקר, לאחר לילה שלם של צירים ללא שינה. בין ציר לציר רעדה, ובטפשותי חשבתי שמקור וניסיתי לחמם אותה.

"אמא, א—מא!" היא בכתה שלוש שעות מוקדם יותר. היא לא יכלה לסבול עוד את הכאב. לא הצליחה לנשום במהלכו, לא הצליחה "להכיל" ו"לקבל" אותו, כפי שראינו בסרט המעודד לידה טבעית. "אני רוצה אפידורל", היא צעקה למיילדת והסתכלה עליי ועל דנה הדולה במבט מלא אשמה. כאילו הכאב לא היה מספיק, הוספנו לזה גם ייסורי מצפון. "לא נורא, החזקת יפה מאוד עד עכשו, ואת כבר בפתיחה מלאה!" ניסיתי לעודד אותה, ומיד חמקתי לשירותים כי לא יכולתי לכבוש עוד את הדמעות. אח"כ בא הרופא עם זריקת האפידורל – אותה זריקה עם מחט ארוכה המגיעה עד לעמוד השדרה ועלולה ליצור שיתוק אם היולדת זזה (למשל בגלל ציר פתאומי) – והורה לכולם לצאת. חיבקתי את היולדת חזק וביקשתי ממנה להבטיח לי שלא תזוז, כי אין לי בנמצא תחליף בשבילה. אחרי שהבטיחה, יצאתי החוצה וחזרתי לדמוע בשקט. מזל שהבאנו דולה, אחרת מי היה תומך בי?

להמשיך לקרוא

כשנומוש תיוולד

כשנומוש תיוולד, הציפורים יצייצו
כשנומוש תיוולד, העולם יתעורר ויתעשת
כשנומוש תיוולד, לברבי לא יכאב
כשנומוש תיוולד, אני אקרן.

כשנומוש תיוולד, היא לא תפחד
היא תדע שזה אבא
כשנומוש תיוולד, היא תצחק, היא תחייך
כשנומוש תיוולד, היא תדע להתרפק.

כשנומוש תיוולד, אני אשיר לה
אדע את כל המילים
כשנומוש תיוולד, לא אזייף, אפילו שלא תוכל לדעת
כשנומוש תיוולד, אני אשורר, אני אלחין, אני אשיר, אני אנגן.

כשנומוש תיוולד, אהיה מאושר
לעולם לא ארטון עוד, לעולם לא אהיה נרגן
כשנומוש תיוולד, זה יהיה גן עדן
כשנומוש תיוולד, לא אצטרך יותר.

כשנומוש תיוולד, אני אבכה.
גם היא תבכה
כשנומוש תיוולד, נבכה ביחד.

געגועיי לתמימות

אין כמו נוסטלגיה. להיזכר במשחקי המחבואים שהיינו משחקים אחרי בית-ספר, עד שאמא חזרה מהעבודה. שרטטנו על מדרכות לוחות של קלאס עם גיר מאבנים, ואח"כ קיפצנו מריבוע לריבוע בין השורות. עד היום אני זוכר את המספרה של צביקה, אבא של שירי, שלמדה איתי באותה כיתה. הייתי משחק איתה אחרי בית-ספר, כי המספרה היתה ליד הבית שלנו. דודים היו מציקים לי: "יש לך חברה?" למה להביך ילד בכיתה ג'?

אבל הכי אני מתגעגע לתמימות.

להמשיך לקרוא

אגודלים למעלה

יש הרבה עניינים בוערים על הפרק: ההתקפה הקרבה באיראן, אישור התיקון לחוק האזרחות בבג"צ, כניסתם של אנשים מהמוכשרים ביותר שיש לפוליטיקה. ולכן נראה שאין מתבקש יותר מאשר להקדיש פוסט זה לחוויית הצפיה שלי בסרט "החבובות" החדש, אותו ראיתי לפני מספר ימים בקולנוע רב-חן עם זוגתי שתחיה. עצם הליכתי לצפות בסרט היא, כנראה, ההוכחה הניצחת לכפיר שאכן לא קיימת בחירה חופשית אמיתית בעולם (ראו את הדיון שלי עמו בפוסט הקודם). בכלל, אני לא אוהב לצפות בסרטים בקולנוע, ומתעב סרטים הוליוודים כמעט באופן גורף מסיבות שיובאו בהמשך. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שראיתי סרט ברב-חן – מעט הסרטים שאני אכן צופה בהם הם מז'אנר הדרמה, רצוי מהסוג הזר, בקולנוע "לב", כמה מתנשא מצידי (זה כנראה מגיע מהצד האשכנזי שלי). בהינתן כל זאת, לא ציפיתי להנאה רבה, ונותר לי רק להתייחס לכל החוויה כאל תצפית אנתרופולוגית, ובפרט כהזדמנות לבחון ולבקר את האספקטים החינוכיים של הסרט על קהל היעד העיקרי – ילדים.

ראשית כל, אזהרת ספוילר – כל מי שלא ראה את הסרט ומתכוון לראות (בוודאי רובכם הגדול) מתבקש לקרוא את הפוסט לאחר הצפייה. לא הייתי רוצה לקלקל לכם את חוויית הצפייה בלגלות, למשל, שבסוף הסרט הכל מסתדר וכולם מאושרים. יחד עם זאת, צריך לזכור שמדובר בתצפית אנתרופולוגית של סרט ילדים, כך שמעט מאוד פרטים קריטיים מתגלים (יש שניים כאלו והם מסומנים באזהרת ספוילר מודגשת תוך כדי הטקסט), והדבר מפריע בעצם רק לרגישים ולנוירוטים שבין הצופים, דוגמת אחד מחבריי, שלא אנקוב בשמו (הוא יודע לבד).

 

טובי אנשינו נכנסים לפוליטיקה – באדיבותה של עדי, אחות יקרה וכשרון כביר.

להמשיך לקרוא