מנהיג מסוג שלא הכרנו

תופעת המנהיגות הפכה בשנים האחרונות לנושא מחקר פופולרי ונדרש במספר דיציפלינות: מדע המדינה, כלכלה, לימודי בטחון, סוציולוגיה, היסטוריה, וכד'. חשיבותה של המנהיגות עלתה עשרות מונים בעולם המודרני, בו הטלויזיה מביאה את דמות המנהיג לכל סלון, משם הוא מדבר ישירות עם העם ומאפיל על מוסדות ותיקים של הפוליטיקה, כמו האידיאולוגיה והמפלגות, שהפכו אנכרוניסטיות.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פרשנות בגרוש

קשה להיות בלוגר חובבן בארץ. עד שהספקתי לגבש תובנה מקורית על האורגיה בחוף בוגרשוב, הנושא כבר נטחן לעייפה בבלוגוספירה וירד מסדר היום. תוך כדי כתיבת פוסט על כיפת ברזל, הצדדים לא התחשבו בי והגיעו להפסקת אש. בעודי מתכנן פוסט על ההתנחלויות והכשרת המאחזים, זה כבר חדשות האתמול כי הבחירות הוקדמו. והנה, כבר עמדתי לפרסם פוסט תחזית לבחירות הבאות, וגם זה כבר ירד מהפרק לטובת סנסציה פוליטית חדשה, כניסת קדימה לממשלה. אכן, קצב האירועים מסחרר למדיי, וקשה לעמוד בו. אולם לפעמים גם זה לטובה, כי כמו שהפוליטיקאים שלנו כבר למדו היטב: אם לא פותחים את הפה, לא יוצאים טמבל. כל הפרשנים כבר מיהרו לשבח את נתניהו על מהלכו המבריק להקדים את הבחירות ולתפוס את קדימה לא מוכנה ואת מפלגת העבודה לא בשלה. עקיבא אלדר כתב שנתניהו למד מטעויותיו של שמיר, שהפסיד בחירות מכיון שהסתכסך עם בוש האב, ולכן הקדים את הבחירות לפני שיספיק להסתכסך עם אובמה בכהונתו השניה. האורקל של הדור, ארי שביט, כתב שהקדמת הבחירות נועדה להשיג נצחון שבחסותו יוכל נתניהו לתקוף את איראן בין ספטמבר לנובמבר (כלומר, בין הבחירות פה לבחירות בארה"ב). שני בלוגרים ותיקים, מוכרים ומוערכים (נדב פרץ ושלום בוגוסלבסקי) כתבו בהתאמה שיחימוביץ' תנצח ושבבחירות הקרובות הכל פתוח. וגם אני, לולא תקלה טכנית קשה של חוסר זמן פנוי עקב חולשתי לאליפות העולם בסנוקר, כבר הייתי מפרסם את המשפטים הבאים:
להמשיך לקרוא

יום של הון פוליטי וחלילות: פוסט עדכון בעקבות יום השואה

ביום השואה אתמול פרסמתי פוסט בו הצעתי מתכונת אחרת או נוספת לציון יום השואה, מתכונת המבוססת על התנהגות בכבוד ובאהבה לכל אדם באשר הוא אדם. בפוסט ציינתי בדרך אגבית ולא מספיק מפורטת שתי נקודות שהעלו תמיהות משני מגיבים שונים (כפיר וא. מוקד):

  1. מדוע נאומו של נתניהו בערב יום השואה, בו שוב הזהיר מפני שואה מתקרבת בדמות הגרעין האיראני, מהווה בעיניי עשיית הון פוליטי?
  2. מדוע אני מכנה את הטקסים ביום השואה 'חלולים'?

עקב ה'גזרות' שגזרתי על עצמי ביום השואה, לא ממש יכולתי לענות על שתי שאלות אלו אתמול, הרי גם בכך יש משום עשיית הון פוליטי (אבל נדמה לי שבכל זאת מעדתי פה ושם), אולם כעת משחזרתי לסורי, אני שמח לענות ומודה לשואלים.

להמשיך לקרוא

הגרעין האיראני: עדכון סטטוס

   לפני כחודשיים כתבתי את הפוסט איראן – הכינו את המקלטים, בו ניתחתי את פעולותיהן של ארה"ב וישראל ואת הרטוריקה של מנהיגיהן, במיוחד נתניהו, והסקתי שמתקפה באיראן – תהא אמריקנית-ישראלית, ישראלית באישור ארה"ב, או ישראלית חד-צדדית – היא רק שאלה של זמן. בחלוף חודשיים מלאי הדלפות ופרסומים נוספים וגם לא מעט דיפלומטיה, מצאתי לנכון לכתוב פוסט המשך במטרה לבחון אם הערכתי הקודמת עדיין תקפה, או שמא יש לעדכנה. אתחיל בסקירה שטחית ובהחלט לא ממצה של האירועים והפרסומים בזמן שחלף:
להמשיך לקרוא

תקיפת הכור העיראקי – האמנם הצלחה? חלק ב'

בפוסט הקודם (חלק א'), הצגתי ארבעה מיתוסים אודות תקיפת הכור הגרעיני העיראקי ע"י ממשלת בגין ב-1981, מיתוסים שנחקקו היטב בתודעה הציבורית ומשמשים הצדקה לאלו התומכים בתקיפה צבאית באיראן – הן באופן מודע ובמתכוון והן באופן סמוי אך מושרש היטב (כחלק משורה ארוכה של מיתוסים המאדירים את כוחות הבטחון):

א.      תקיפה צבאית פתרה את הבעיה (נמשל: יש לפתור את הבעיה האיראנית בדרך זו)

ב.      בגין ראה את המצב לאשורו כשתקף באופן חד-צדדי (נמשל: נתניהו – "יורשו")

ג.       פרס התנגד למבצע (נמשל: אין להתייחס למתנגדים לתקיפה באיראן, ובפרט להתנגדותו של פרס, כפי שפורסמה)

ד.      לתקיפה הצבאית לא היה מחיר (נמשל: תפסיקו להפחיד אותנו עם תגובה איראנית)

המיתוס הראשון נדון בהרחבה בפוסט הקודם. מומלץ לקרוא את הגרסא המלאה (המכילה גם רקע על התקיפה עצמה). תקציר הפרק הקודם: מחקרים אקדמיים חדשים שנעשו בעקבות חשיפת מסמכים רשמיים של ממשלת עיראק שהפכו נגישים לאחר כיבוש עיראק ב-2003 ע"י ארה"ב, מראים בבירור שתקיפת הכור העיראקי גרמה למעשה להאצת תוכניתה הגרעינית. ערב מלחמת המפרץ, עיראק היתה על סף יכולת גרעינית, ורק טעותו של סדאם חוסיין בתקיפת כווית (וחוסר הבנתו שדבר זה ילכד קואליציה שתילחם נגדו) היא שהצילה את ישראל מלהתמודד שוב עם תוכנית גרעינית עיראקית כעשור בלבד לאחר התקיפה הקודמת.

להמשיך לקרוא

תקיפת הכור העיראקי – האמנם הצלחה? (חלק א')

בעוד אנחנו והעולם המערבי נמצאים על צומת דרכים בכל הנוגע להחלטה כיצד להתמודד עם האתגר של התגרענותה של איראן (אם כי כל הסימנים מראים שמתקפה באיראן היא רק שאלה של זמן), הצלחת המתקפה של ממשלת בגין הראשונה על הכור הגרעיני העיראקי ב-81 משמשת קלף חשוב (אם לא מכריע) בנימוקיהם של מצדדי התקיפה באיראן. המתקפה על הכור העיראקי, הידועה גם בשם מבצע תמוז (או מבצע אופרה), כבר הפכה מזמן לעוד מיתוס בשורה הארוכה של המיתוסים עליהם גדלנו –מיתוסים המשמשים את המדינה ובמיוחד את מערכת הביטחון להאדיר את כוחה, מוסריותה וצדקת דרכה תוך שימת הדגש על מוטיבציה לשימוש בכוח. יתרה מזו, השיח הפשטני והכוחני שכבש (תרתי-משמע) את הבכורה בשיח הציבורי איננו סובל מחשבות עומק או פקפוקים על צדקת דרכנו בבחירותנו החוזרות ונשנות להשתמש בכוח (ולהרחבת נקודה זו, מומלץ מאוד לקרוא את אייל קליין). כך התפתח והתקבע הנרטיב הבא: עיראק פיתחה נשק גרעיני אך ורק כדי להשמידנו; במבצע מזהיר, הצלחנו לסכל את מזימתו של סדאם חוסיין להמיט עלינו שואה שנייה; ועובדה שהצלחנו (וכמובן צדקנו) – עיראק לא הצליחה מאז לפתח נשק גרעיני וישראל רק שגשגה מאז. נרטיב זה נחקק בזכרון ההיסטורי ואף אחד כבר לא מעז לפקפק בו, ממש כשם שההתנתקות התקבעה כטעות שהביאה עלינו את הקסאמים. וזה לא מקרי שהשיח הכוחני מכתיב חרטה על כל נסיגה בעוד הוא מהלל כל מתקפה, תוך כדי בלבול העובדות וסדר הזמנים. אך בניגוד להתנתקות, שקרתה לפני פחות מעשור ולכן עדיין יש בינינו שזוכרים שקסאמים היו כבר לפניה (וגם זוכרים את האבידות של צה"ל בכפר דרום, בנצרים ובציר פילדלפי), מבצע תמוז היה לפני שנות דור, ונראה שאף אחד לא ממש זוכר או מתעקש לברר את העובדות לאשורן.

ארבעה מיתוסים לגבי מבצע תמוז התקבעו בשיח הציבורי, וביתר שאת בשנים האחרונות כשהבעיה האיראנית הפכה אקטואלית יותר:

א.      תקיפה צבאית פתרה את הבעיה (נמשל: יש לפתור את הגרעין האיראני בדרך זו)

ב.      בגין ראה את המצב לאשורו כשתקף באופן חד-צדדי (נמשל: נתניהו – "יורשו")

ג.       פרס התנגד למבצע (נמשל: אין להתייחס למתנגדים לתקיפה באיראן, ובפרט להתנגדותו של פרס, כפי שפורסמה)

ד.      לתקיפה הצבאית לא היה מחיר (נמשל: תפסיקו להפחיד אותנו עם תגובה איראנית)

להמשיך לקרוא

איראן – הכינו את המקלטים

"כוס אמק" – אמרתי פעמיים כשראיתי את הכתבה הזו ב"הארץ" והזו ב-ynet (לעצלני הקלקה: שר ההגנה האמריקני מעריך שישראל תתקוף באיראן עד יוני). פעם ראשונה כוס אמק – כי אני לא יכול לכתוב על יאיר לפיד כפי שהבטחתי כשיש משהו הרבה יותר אקטואלי וחשוב, ופעם שניה כי אני באמת חושש לחיי ולחיי משפחתי. בראיון עם עמי איילון לפני זמן רב, כשנשאל אם הוא חושש שהטרור יגבר כתוצאה ממדיניות הממשלה, הוא טרח לתקן שהוא לא חושש (חלילה!) אלא מזהיר. ובכן, אני לא חושש להצהיר שאני הרבה יותר מחושש מאפשרות ממשית של תקיפה ישראלית באיראן ומהתגובה הצפויה לה, ולא אכפת לי אם אהרוס את המוניטין שלי כגבר-גבר או אם אואשם ביהדות גלותית.

לדיון הציבורי בנושא הגרעין האיראני כבר פז"ם מכובד. הנושא עלה לראשונה (למיטב זכרוני) בשנות ה-90 על-ידי מפלגת העבודה כאמצעי לגיוס תמיכה בתהליך השלום, בתור הטיעון המפחיד הנגדי לתרחישי הבלהות של הליכוד מנסיגת צה"ל מהשטחים. לאחר שהנושא נשכח בשנות האינתיפאדה השניה ומלחמת המפרץ השניה, הוא עלה שוב בסביבות 2004-5, כמה חודשים לפני שרה"מ דאז שרון מינה את חלוץ לרמטכ"ל. רבים חשבו שמינוי של מפקד חיל האויר לתפקיד זה לראשונה נועד בשביל תקיפה צפויה באיראן. מאז הנושא לא ירד מסדר היום. אולמרט התעסק בו בין החקירות שלו למלחמות, וב-2007 הוא אפילו הצליח להשמיד כור גרעיני בשלבי התהוות בסוריה. ונתניהו, בהיותו ראש אופיזיציה בראשות ליכוד מצומק, השתמש בו כדי לעורר שוב את אותם פחדים, שבין אם הם מוצדקים ובין אם לאו, תמיד תמיד מהווים עבור הליכוד את דרך המלך חזרה לשלטון. וגם לאחר שחזר לשלטון, ולמרות שאין שום איום ממשי על הקואליציה, הנושא נשאר על ראש סדר היום של הממשלה בנאומים שונים ובדיוניה עם ארה"ב, שמידי פעם מודלפים (כמו ההדלפה האחרונה – שני הלינקים למעלה).

הגרירה של הנושא הזה לאורך כל כך הרבה שנים, והשימוש הפוליטי הציני שנעשה בו, כמו גם אינספור תאריכי יעד מדומים שהוצבו כבר בתקופה של שרון – נקודות זמן "אל-חזור" גרעיניות למיניהן שאסור שאיראן תגיע אליהן (ולמעשה, היא חצתה נקודות אלה מזמן, כי בתחילה רצו למנוע ממנה את הטכנולוגיה והידע לייצר פצצה, וכיום כבר יש לה את שניהם) – חספסו את העור של רבים, עור עבה מלכתחילה שספג כבר כל כך הרבה. כבר התרגלנו לדיבורי ה"זאב זאב" האלה ופיתחנו סוג של שאננות לגבי התקיפה באיראן – שאננות שמסתדרת יופי-טופי עם השאננויות האחרות בנושא הפלסטיני, בהדרדרות הדמוקרטיה ובסוגיות כלכליות. אז בוקר טוב לכולם, הכינו את המקלטים, הצטיידו במסכות, במים מינרלים, ובמסקינטייפ – תקיפה באיראן היא כבר לא שאלה של אם, אלא שאלה של מתי.

להמשיך לקרוא