לחצים ראשונים מהדוד סם

בטורו השבועי האחרון (2.5.14), מביא נחום ברנע את עדותם של פקידי ממשל בכירים ואנונימים על סבב המו"מ האחרון. הדברים שעולים מהעדויות מפתיעים ומדאיגים: ויתורים משמעותיים של הפלסטינים בסוגיות הליבה (למעט ההכרה במדינה יהודית), ומנגד ביקורת קשה וחריפה על הבנייה בהתנחלויות. בין השורות, ולעיתים אף בתוכם ממש, ניתן גם למצוא רמזים ראשוניים ללחץ אמריקני אפשרי בעתיד. אך אין כוונתי בפוסט הזה לטעון לאשמתה הבלעדית של ישראל, או לדון על אשמה בכלל. המטרה היא להבין טוב יותר את המציאות המדינית שלפתחנו, על מנת שנוכל להשפיע עליה.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אחח, איזה כיף! המאה ה-19 חזרה

אתם לא מתארים לעצמכם עד כמה האירועים האחרונים בין רוסיה לאוקראינה הפיחו חיים בקרב שוחרי היחב"ל למיניהם. עיזבו את השעמום של סנקציות כלכליות, עיזבו בעיות של הגירה, פליטות וגלובליזציה, עיזבו את האסון האקולוגי שבוא יבוא, עיזבו את המלחמות באפריקה ובמזה"ת, עיזבו אפילו את הנושא שכבר כמעט מיצינו של מניעת הפצה של נשק גרעיני (למרות שזהו נושא מרתק, ע"ע צ' קוריאה, איראן, פקיסטאן והודו). יש לנו פה אקשן אמיתי, רבותיי! רוסיה משנה גבולות בכוח, ועוד לכיוון מערב, לאירופה. המאה ה-19 חזרה!

ושכחתי את הדבר הכי טוב: זה לא נוגע אלינו! סוף סוף, אפשר להישען על הכורסה ולעקוב בלי דאגה אחר משהו אמיתי שמתרחש. להפסיק את האובססיה השמאלנית הבלתי-פוסקת להתמקד בכל דבר שדני דנון או נפתלי בנט אומרים. להתנתק מפוליטיקת הסאונד-בייט הישראלית, שמחליפה את הפוליטיקה הישנה (האמיתית, לא זו שעליה מדבר לפיד) כבר מאז ממשלתו הראשונה של נתניהו. אחח, איזה כיף!

כמובן שאני צוחק. הפוליטיקה העולמית מאוד נוגעת אלינו, בעקיפין ובמישרין, אך היא מעניינת גם בפני עצמה. לכל אלו שמבלים יותר מדיי זמן בפייסבוק וכבר לא מסוגלים לקרוא בריכוז מעבר לשתי שורות, החזיקו חזק. נגיע לזוית הישראלית בהמשך. להמשיך לקרוא

למה אני תמיד מתנגד לשימוש בכח

כפי שראינו היטב באירועים הבינ"ל המתרחשים מול סוריה, סוגיית השימוש בכוח מפלגת לא רק את ישראל, אלא את העולם המערבי כולו. הפרלמנט הבריטי היה חצוי, ובסופו של דבר הצביע נגד שימוש בכוח בריטי בסוריה. צרפת, לה הזיקה המעצמתית והאחריות המוסרית החזקות ביותר לאיזור שהיה עד לפני 70 שנה שטח מנדט שלה, הודיעה שלא תשלח כוחות לבדה. וגם האמריקנים, המעצמה שמפעילה הכי הרבה כוחות צבאיים מחוץ לשטחה בדרך קבע, הפגינו התנגדות ציבורית רבה מכפי שציפה אובמה.

הסוגיה מפלגת גם את ישראל, כתבתי, אך נראה שבניגוד לשלוש המדינות שמניתי, סוגיה זו לא ממש חוצה את החברה. להמשיך לקרוא

סוריה, קולוניאליזם ואבירי המוסר

הקו האדום נחצה! מאה אלף הרוגים בנשק קונבנציונלי – זה בסדר. אלף הרוגים במתקפה כימית – בלתי נסבל! מי קובע? אובמה, ירום הודו.

להמשיך לקרוא

כמה הערות על נצחונו של אובמה

ברק אובמה נבחר אמש לכהונה שניה בהכרעה מובהקת וחד-משמעית – לא רק במניין האלקטורים (שם לא היה אפילו צמוד), אלא גם במניין הקולות הכולל (נכון לרגע זה הפרש של 2%, שהם שני מיליון וחצי קולות), ואפילו במניין המדינות (ללא קשר לחשיבותן) הוא זכה ברוב של 26-24 (לא כולל את פלורידה, בה התוצאות עדיין לא סופיות, אבל גם שם אובמה ביתרון). כמה הערות שלי בנושא.

להפסיד בכבוד
בסיומו של הערב ועוד טרם נספרו כל הקולות, אך המגמה היתה ברורה, עלה מיט רומני לבמה ונשא נאום הפסד ג'נטלמני, כריזמתי, אדיב ונשיאותי. להמשיך לקרוא

על שלטון ואדלסון

בימים אלו זוכים אזרחי ישראל להבין באופן המוחשי ביותר מהן ההשפעות ההרסניות של יחסי ההון והשלטון בישראל. לא, אני לא מדבר על אהוד אולמרט, שאף אחד לא יופתע אם יצליח להתחמק שוב מאימת הדין בפרשת הולילנד, וגם לא אם חלילה ייבחר שוב לכנסת (אם כי אף אחד לא יצביע לו לראשות ועד הבית). אף מעילה בכספי ציבור ושום פרויקט דירות שקודם תמורת שוחד לא יכולים להמחיש לנו כמה מחויבותו/ה של נבחר/ת ציבור למממנים שלו/ה באה על חשבון המחויבות לבוחריו/ה, כפי שממחישים זאת נתניהו ואיל ההון שלו, שלדון אדלסון, ערב הבחירות בארה"ב. להמשיך לקרוא

לקנות שימורים או לא לקנות? זו השאלה

התקיפה האיראנית ממשיכה לעלות ולרדת לסירוגין מהכותרות, ועימה גם מפלס החרדה הלאומית. כשההתבטאויות בנושא מצד רה"מ ושר הבטחון מחריפות, כפי שהיה בשבועיים שקדמו לראיונות של פרס, מפלס החרדה עולה. כשחוזר השקט התעשייתי, או כשהממשל האמריקני מרגיע את ישראל, המפלס יורד. וחוזר חלילה כבר כשנה. הספקנים המקצועיים, "למודי הקרבות" בעיני עצמם, וגם אלו הנתונים בהכחשה המתחייבת כחלק מהמגורים במזה"ת – כולם משוכנעים שהכל דיבורים בעלמא ושבסופו של דבר לא יהיה כלום. ולעומתם, החרדתיים המקצועיים עוקבים בדאגה, אוגרים מזון ומרעננים את המסיכות. בין אם אתם בראשונים ובין אם אתם באחרונים, ובמיוחד אם אתם שרויים באי-הוודאות המתבקשת, חשוב להתבונן במצב בכלים רציונליים לפני שמסיקים מסקנות. פוסט זה יהווה, איפוא, מעין מורה נבוכים לישורת האחרונה אליה אנו נכנסים, ולבסוף גם יענה על השאלה שבכותרת. להמשיך לקרוא

הגרעין האיראני: עדכון לחודש יולי

אמנם הכותרות בנושא הגרעין האיראני אף פעם לא דועכות לגמרי, אך נראה שבימים האחרונים ההדלפות שוב במגמת עלייה. בסוף השבוע האחרון התעסקו בסוגיה ביתר שאת הפרשנים הצבאיים והפוליטיים של עיתון הארץ, כשעמוס הראל קובע, ללא שום סייג, שנתניהו וברק כבר החליטו לתקוף. בתחילת השבוע, בזמן ביקורו של מיט רומני בישראל, צוטט יועץ בכיר של המועמד לנשיאות, המצהיר שרומני יגבה את ישראל אם תחליט לתקוף. במקביל, הודלף שתוכנית המגירה האמריקנית לתקיפה באיראן נדונה עם נתניהו בזמן הביקורים האחרונים של צמרת הממשל (ביניהם שרת החוץ קלינטון והשבוע מגיע גם שר ההגנה פאנטה), מתוך מטרה להניא תקיפה ישראלית חד-צדדית. בטמקא דיווח רון בן-ישי (בטון לא מבוהל, יש לציין, אולי כי הבהילות אינהרנטית) שהאיראנים מקצרים זמנים ושבקצב הנוכחי יהיה ברשותם מספיק חומר בקיע לייצור פצצה בינואר-פברואר (כלומר, עוד פחות מחצי שנה).

זה כמובן לא הכל. גם המערכת הפוליטית הפנים-ישראלית מפזרת רמזים ללא הרף בנושא. להמשיך לקרוא

הבאנו נכבה עליכם

נתחיל בעובדות.
במהלך מלחמת העצמאות, 726,000 פלשתינים, לפי הערכות אונר"א, "עזבו, ברחו או גורשו" – כהגדרת ויקיפדיה, כנראה מתוך חוסר יכולת להכריע או לברר כמה לכאן וכמה לכאן, ועקב ההשלכות הפוליטיות של כל הכרעה; אאמץ את ההגדרה. לפי הערכת עמותת 'זוכרות', מדובר ב-750,000 פלשתינים וב-530 כפרים שנחרבו. אם ניכנע לרוח התקופה ונבטל את שני הממצאים של שני ארגונים אלו על יסוד אנטי-ציונותם או אנטישמיותם, אפשר לאמץ את הנתון הרשמי בו נקבו דוברי ממשלת ישראל: 520,000 בקירוב. אכן יש מחלוקת על המספרים, והאמת כנראה נמצאת איפשהו באמצע (בני מוריס קבע את הטווח 760,000 – 600,000), אבל התמונה הכללית ברורה: מאות אלפים עזבו, ברחו או גורשו. מאות כפרים נחרבו. (הנתונים, למעט של 'זוכרות', מתוך ויקיפדיה, ראו הערת שוליים מס' 1. ראו גם את הפוסט של אור שחר על ההסתרה המכוונת של ההיסטוריה הזו ע"י משרד החינוך).
להמשיך לקרוא

הגרעין האיראני: עדכון סטטוס

   לפני כחודשיים כתבתי את הפוסט איראן – הכינו את המקלטים, בו ניתחתי את פעולותיהן של ארה"ב וישראל ואת הרטוריקה של מנהיגיהן, במיוחד נתניהו, והסקתי שמתקפה באיראן – תהא אמריקנית-ישראלית, ישראלית באישור ארה"ב, או ישראלית חד-צדדית – היא רק שאלה של זמן. בחלוף חודשיים מלאי הדלפות ופרסומים נוספים וגם לא מעט דיפלומטיה, מצאתי לנכון לכתוב פוסט המשך במטרה לבחון אם הערכתי הקודמת עדיין תקפה, או שמא יש לעדכנה. אתחיל בסקירה שטחית ובהחלט לא ממצה של האירועים והפרסומים בזמן שחלף:
להמשיך לקרוא