העם! דורש! שינוי קטן! (ומהיר)

כשהמחאה החברתית פרצה לפני כשנה וחצי והתפשטה כאש בשדה קוצים, היתה אוירה של אופטימיות באויר. אחרי שנים של אדישות וספיגת מכות מכל עבר, קם ציבור גדול כדי להכריז די. היה ממש צריך לשפשף את העיניים ולשאול: האמנם כל זה קורה בישראל?

יחד עם זאת, שני דברים במחאה העיקו עליי (וגם על אחרים). הראשון, כמובן, היה הא-פוליטיות המוצהרת שלה. זה אמנם הגיוני למחות נגד ראש הממשלה ומדיניותו ולא להזדהות עם אף אחת מהמפלגות המתחרות בו (ויש בזה אפילו הגיון פוליטי), אבל הא-פוליטיות היתה מושרשת הרבה מעבר לזה. הדיון שהעלתה המחאה נסוב בעיקר סביב הבעיות, לא סביב הפתרונות, והטענה הרווחת היתה "ישראל יקרה לי!" – כלומר, תעזרו לי, לא יודע איך, גם לא אכפת לי, זה התפקיד שלכם! להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

שלי יחימוביץ', למרות הכל

יומיים לפני הבחירות, היה אופייני יותר עבורי לכתוב איזה ניתוח פוליטי-חברתי-תקשורתי, כמו שאני אוהב ומרבה לעשות. יכולתי לחפור על איך הדיון התקשורתי על הבחירות מתמקד בחיזוי התוצאות, בטקטיקות של קמפיינים, ובמערך המפלגתי של גוש המרכז-שמאל, ו"שוכח" לדון במה בעצם אנחנו בוחרים, כאילו מדובר פה באח הגדול VIP ולא בפרוצדורה שלטונית חיונית שמאחוריה אמורה להיות מהות ותוכן. יכולתי להחמיא לתקשורת על הסקופ היוצא-מן-הכלל שחשפה למעננו: אנשים הסבורים שהם המתאימים ביותר להנהיג את המדינה סובלים מבעיית אגו (הפוליצר בדרך). יכולתי לתמוה איך הגיעה הדמוקרטיה למצב שבו מפלגת השלטון לא טורחת אפילו לפרסם מצע, ומלבד בלוגרים טורדניים, זה לא מזיז לאף אחד. היה אולי גם מעניין להעלות נושא שלא ראיתי בשום מקום אחר: תקשורת המיינסטרים, שכידוע איננה מחבבת את נתניהו יתר על המידה, לא יוצאת מגדרה לעזור ליריביו, וזאת בניגוד לפעמים קודמות (96, 99, 2006, 2009), מה שמעלה את התהייה האם ה"טלנטים" ה"שמאלניים" לא בעצם מרוצים מהכלכלה הקפיטליסטית החזירית ומ-פ-ח-ד-י-ם ממדיניות כלכלית אחרת שעלולה (לדעתם כמובן) לפגוע בקרם דה לה קרם. או שמא הם בטוחים שנתניהו ינצח ומעדיפים לא  לחזור על הטעות של ערוץ 10 ולהסתכסך איתו (פוטין, מאחוריך).

אבל במקום לבחור בכל אחת מן האופציות, העדפתי להסתכן בלעצבן כמה אנשים ולצאת מהארון הפוליטי-מפלגתי, כדוגמת בלוגרים אחרים שאני מעריך (דובי קננגיסר, דני אורבך, גורביץ). להמשיך לקרוא

הרוסים ועדות המזרח: סיפור בהמשכים

תופעה סוציולוגית ידועה ברבים היא הזדהות-יתר של מיעוטים אתניים עם הזהות הקולקטיבית של המדינה. בישראל הדוגמא העדכנית ביותר היא העליה הרוסית של שנות ה-90, שבקרב יוצאיה שיעור גבוה מן הממוצע מזדהה עם ערכים "לאומיים" ישראליים (כפי שהם התקבעו בשיח): מיליטריזם, סירוב לנסיגות משטחים כבושים תמורת שלום, והדובדבן שבקצפת – שנאת ערבים (אזרחים ולא-אזרחים באותה מידה). הקדימו אותם בכמה עשורים העולים מהמזרח ומצפון אפריקה, וסממנים אלו עדיין בולטים בקרב אלו מביניהם שלא "השתכנזו". יש לציין שאפילו בקרב הפלסטינים האזרחים, שאינם יכולים לתמוך בערכים הלאומיים האלו מכיון שהם ערבים, תמצאו שיעור גבוה למדיי של אנשים שיחששו (לפחות כלפי חוץ) לערער על מדיניותם של מוסדות המדינה שמדירה אותם מהחברה ומהשלטון ומפקיעה מהם אדמות (ומה שמקומם באמת את הישראלים הוא אותם ח"כים ערבים "חצופים" שמעזים – בחסות החסינות הפרלמנטרית – להתבטא ולהפגין את מה שהאזרחים הפלסטינים לעולם לא ירשו לעצמם לעשות, ואולי אף לחשוב). להמשיך לקרוא

ועדת הבחירות מפתיעה לטובה

לא ברור לי מה חשבו לעצמם אלו שהעניקו לועדת הבחירות המרכזית את הסמכות לפסול רשימות מתחרות או מועמדים מסוימים מהשתתפות בבחירות. אולי הם שיוו לנגד עיניהם מדינה אחרת ממה שאנו מכירים, דומה יותר לזו שחזה הרצל מאשר לזו שבסוף יצאה, שבה יושבים החברים ומנהלים דיון ענייני ומכובד של שקלא וטריא, בכובד ראש, בחיל וברעדה. הם לבטח לא דימיינו את הקרקס הלאומני שבו פוליטיקאי קורא לעמיתיו "פשיסטים יהודים מתלהמים" ו"פוליטיקאים סוג ז'", ועמיתיו שולחים אותו לסוריה, כשאחד מהם – פרופסור בהשכלתו – טוען שפסילת רשימות ערביות היא "רפואה מונעת" (לְמה הערבים מומשלים?), ואילו יו"ר הועדה, שופט ביה"מ העליון אליקים רובינשטיין, צועק עליהם "תשתקו רגע!", ומאשים אותם באוירה של שוק. כדאי להיכנס ללינק שצירפתי ולצפות כדי להבין במה מדובר, אבל אין באמת צורך. זהו איננו מחזה מופרך שקשה לדמיינו, הוא מתרחש לבושתנו לעתים תכופות בועדות הכנסת ובמליאה. אלא שהפעם (ולא בפעם הראשונה) המחזה הזה מתרחש בדיון משפטי בעל השלכות ישירות ועמוקות על המשטר במדינה, ונראה כי הח"כים ונציגיהם אינם מסוגלים, או שאינם רוצים, להבין את ההבדל. להמשיך לקרוא

מבצע Win-Win בעזה

כמה פעמים שמעתם לאחרונה ש"החמאס צריך להבין ש…"? לעיתים תשמעו זאת מנוסח בצורה יותר כוללנית: "הם צריכים להבין ש…"
וזה ברור. הירי שלהם והתגובה שלנו, ממש כמו הירי שלנו והתגובה שלהם, נובעים מאי-הבנה שלהם. אנחנו, כידוע, מבינים מצוין. להמשיך לקרוא

כמה הערות על נצחונו של אובמה

ברק אובמה נבחר אמש לכהונה שניה בהכרעה מובהקת וחד-משמעית – לא רק במניין האלקטורים (שם לא היה אפילו צמוד), אלא גם במניין הקולות הכולל (נכון לרגע זה הפרש של 2%, שהם שני מיליון וחצי קולות), ואפילו במניין המדינות (ללא קשר לחשיבותן) הוא זכה ברוב של 26-24 (לא כולל את פלורידה, בה התוצאות עדיין לא סופיות, אבל גם שם אובמה ביתרון). כמה הערות שלי בנושא.

להפסיד בכבוד
בסיומו של הערב ועוד טרם נספרו כל הקולות, אך המגמה היתה ברורה, עלה מיט רומני לבמה ונשא נאום הפסד ג'נטלמני, כריזמתי, אדיב ונשיאותי. להמשיך לקרוא

פרשנות בגרוש

קשה להיות בלוגר חובבן בארץ. עד שהספקתי לגבש תובנה מקורית על האורגיה בחוף בוגרשוב, הנושא כבר נטחן לעייפה בבלוגוספירה וירד מסדר היום. תוך כדי כתיבת פוסט על כיפת ברזל, הצדדים לא התחשבו בי והגיעו להפסקת אש. בעודי מתכנן פוסט על ההתנחלויות והכשרת המאחזים, זה כבר חדשות האתמול כי הבחירות הוקדמו. והנה, כבר עמדתי לפרסם פוסט תחזית לבחירות הבאות, וגם זה כבר ירד מהפרק לטובת סנסציה פוליטית חדשה, כניסת קדימה לממשלה. אכן, קצב האירועים מסחרר למדיי, וקשה לעמוד בו. אולם לפעמים גם זה לטובה, כי כמו שהפוליטיקאים שלנו כבר למדו היטב: אם לא פותחים את הפה, לא יוצאים טמבל. כל הפרשנים כבר מיהרו לשבח את נתניהו על מהלכו המבריק להקדים את הבחירות ולתפוס את קדימה לא מוכנה ואת מפלגת העבודה לא בשלה. עקיבא אלדר כתב שנתניהו למד מטעויותיו של שמיר, שהפסיד בחירות מכיון שהסתכסך עם בוש האב, ולכן הקדים את הבחירות לפני שיספיק להסתכסך עם אובמה בכהונתו השניה. האורקל של הדור, ארי שביט, כתב שהקדמת הבחירות נועדה להשיג נצחון שבחסותו יוכל נתניהו לתקוף את איראן בין ספטמבר לנובמבר (כלומר, בין הבחירות פה לבחירות בארה"ב). שני בלוגרים ותיקים, מוכרים ומוערכים (נדב פרץ ושלום בוגוסלבסקי) כתבו בהתאמה שיחימוביץ' תנצח ושבבחירות הקרובות הכל פתוח. וגם אני, לולא תקלה טכנית קשה של חוסר זמן פנוי עקב חולשתי לאליפות העולם בסנוקר, כבר הייתי מפרסם את המשפטים הבאים:
להמשיך לקרוא

קִצה הקָרב של מפלגת השמאל הימנית

      קדימה, המפלגה הגדולה בישראל וה"אופוזיציה" המרכזית לממשלה, חזרה (בקושי) לכותרות לאחרונה בעקבות הפריימריס הקרבים לראשות המפלגה בשבוע הבא. היעדר חשיפה תקשורתית משמעותית לפריימריס, למרות שככל הנראה יהיו מאוד צמודים ואי אפשר באמת לחזות מי ינצח, ממחיש היטב את מצבה של המפלגה, ואולי של הדמוקרטיה המפלגתית כולה. מישהו יכול להגיד לי על מה בדיוק הפריימריס האלה? איזה מאבק אידיאולוגי בדיוק מתנהל פה, ומה חשיבותו לפוליטיקה?
את קדימה הקים שרון ב-2005, אחרי שכבר הספיק לבצע את ההתנתקות (בניגוד למה שהתקבע בזכרון הציבורי). עד היום לא ברור לי בשביל מה הוקמה המפלגה. שרון הרי שלט ביד רמה בליכוד, והיה לו פופולריות רבה בציבור כיקיר התקשורת. לא היה סיכוי ממשי שיפסיד בפריימריס לנתניהו, שבאותו זמן היה בשפל תדמיתי בעקבות כהונתו כשר האוצר וניסיון הפוטש מטפטף הזיעה שנכשל. בניגוד למה שמקובל לחשוב (בקרב wishful thinkers מקצועיים), שרון לא התכוון לבצע מהלך נוסף של נסיגה בגדה או הסכם עם הרש"פ. אמנם אין לי דרך להוכיח את זה, אבל מהכרות עם האידיאולוגיה של שרון, זה נראה די ודאי. הרי ההתנתקות יצאה לאויר העולם בדיוק בתקופה שבה החל לחץ מדיני בינ"ל על ישראל עקב הקפאון המדיני. באותה העת סוריה של בשאר אסד היתה מבודדת והתחננה למו"מ בלי תנאים מוקדמים. גם הסכם ז'נבה התפרסם מתוך מטרה לנפץ את המיתוס הרווח של "אין פרטנר". כדי להדוף את כל אלה, ואולי כדי להדוף את העמדתו לדין (זאת באמת שאינני יודע, אבל זה בהחלט מתאים לו), יצא שרון עם תוכנית ההתנתקות. זו לא היתה כזו תפנית אידיאולוגית, להיפך. המהלך נעשה בדיוק כדי למנוע נסיגה בגדה ובגולן ולהשאיר בעינו את קפאון תהליך שלום, הן עם הסורים והן עם הפלשתינים (ההתנתקות אמנם כללה גם כמה התנחלויות בודדות בצפון השומרון, אבל גם פה היה מהלך טקטי, מעין חזרה על 'עזה ויריחו' כדי "להראות" שהכוונה היא לא רק להיפטר מעזה). תהליך השלום היחיד ששרון היה מעוניין בו היה עם האמריקנים, ותמורת ההתנתקות ישראל קיבלה את מכתב בוש המפורסם, שלפי פרשנויות מסוימות נותן לגיטימציה לגושי ההתנחלויות הגדולים. ואכן, שמירה על ההתנחלויות בגדה היתה מטרתו של שרון. זכורה לרעה התבטאותו של ויסגלס, שההתנתקות נועדה לספק פורמלין כדי למנוע תהליך שלום. משהתבצעה ההתנתקות, תוך מחיר כבד ו'קרע' בעם ששווק היטב למצלמות הזרות (וכמובן גם בתקשורת שלנו), השיג שרון את אותו מרווח מדיני שביקש להשיג. קשה לי להאמין שהיה יוזם פינוי נוסף ללא לחץ חיצוני.
להמשיך לקרוא

יאיר לפיד – האדם והתופעה

הלוואי שיכולתי לכתוב שאני אדיש כלפי יאיר לפיד, ושהליכתו לפוליטיקה לא מזיזה לי כהוא זה. אולם כנראה שאינני יכול לכתוב זאת, ומעידות על כך עקיצותיי הקטנות אותו בשלושה פוסטים קודמים (הסקר בפוסט הראשון, האזכור האגבי והקריקטורה בפוסט על החבובות, ואפילו בפוסט על מקומם של הערבים בדמוקרטיה מתחתי ביקורת על דבקותו הפחדנית בקונצנסזוס). אין לי מספיק מידע כדי לחוות דעה על לפיד האומן, אבל הדימוי הציבורי והתקשורתי שבנה לו מחליא אותי. השטחיות, היהירות, הניסיון המכוון לסמל איזו ישראליות מזויפת באמצעות קיטש והיצמדות לקונצנזוס הקדוש, שכביכול מתבקש מתפקידו כ"עיתונאי", שמדויק יותר להגדיר כהתחפשות לעיתונאי בעודו ממשיך בתפקידו הקודם כמראיין בתוכנית בידור (על חלק מהדברים האלו כתב ביתר הרחבה יוסי גורביץ' בפוסט מומלץ). כנראה שתכונות אלו בולטות ומעצבנות אנשים רבים, אחרת לא היה ניתן להסביר את המספר הרב של פרסומים הלועגים לו בשלל דרכים יצירתיות – קומיקס, גרף, ביקורת ספרות, דיאלוג, ואף אני תרמתי את חלקי הצנוע בקריקטורה.

 יש גם דברים טובים לומר על יאיר לפיד, תתפלאו. הוא חתיך. שרירי. ניחן בשורשי שיער חזקים ביותר, שמונעים בכל כוחם נשירה ונלחמים בחירוף נפש כנגד פגעי הזמן ונזקי הג'ל. הוא לא צובע, למרות שהוא מאפיר לגמרי. הוא מוצלח, אחרת לא היה מגיע למעמדו ולעושרו. ויש לו כוונות טובות, כי איזה טמבל יסכן את מעמדו ואהדת הציבור אליו בשביל הרפתקה פוליטית בה הוא צפוי לחטוף מכל עבר?! (הביקורת אכן החלה עם שערוריית הדוקטורט בבר-אילן.) אך גם טענה זו אינה מדויקת, כי אני מניח שלפיד עשה סקרים לפני החלטתו לרוץ לפוליטיקה והבין שמקומו בכנסת, ואולי אף כשר בממשלה, מובטח. מהבחינה הזאת, הקמת רשימה עצמאית לכנסת מתוך עמדת הדיקטטור השליט במפלגה נוסח ליברמן אינה הימור כה גדול כפי שהוא ותומכיו מנסים לצייר. אי אפשר להשוות זאת לכיתות רגליים בפריימריס של מפלגה קיימת, דבר ששלי יחימוביץ' עשתה כשפרשה מערוץ 2. ניצן הורוביץ ואורי אורבך אמנם הוצנחו לרשימותיהם השונות בלי עבודה קשה מדיי, אבל שניהם נכנסו במנדט האחרון של מפלגותיהם, כך שההימור שלהם בוודאי היה גדול יותר (מעניין שפרישתו של לפיד מהבחינה הזאת דומה ביותר לפרישתו של אביו – לא מפתיע). אבל שוב, ללפיד עדיף ללבוש עניבה באולפן ממוזג מאשר להצטופף בחוגי בית, ובחירתו בפוליטיקה בכל זאת מעידה שיש לו כוונות טובות. במערכת הפוליטית שלנו, זה לא מעט.

להמשיך לקרוא