האזנת סתר

הלו? הלו! את שם שרה'לה?

נו? איך הייתי? ראית, נכון? אל תגידי לי שלא ראית!

כן, אני יודע שכבר ראית אותי נואם באו"ם מספיק פעמים, אבל זה לא אותו דבר. אני כבר לא סתם השגריר באו"ם.

נו אז למה את מתווכחת אם ראית?

ואיך היו תנועות הידיים? הדגישו את המסר?

והאיור של הפצצה?

תודה שרה'לה! פחדתי שתחשבי שזה היה אינפנטילי.

מה ז'תומרת קצת?

שרה!

שרה!

טוב, עיזבי. הפצצה לא היתה רעיון שלי. רציתי איור של טיל, אבל פחדתי שלא כל הטיל ייכנס לפרֵיים. תגידי, מה אומרים עליי בארץ?

לא שלחת את העוזרת לרחרח בסופר?

נו, מה ציפית מהמתנשאים האלה ברחביה? שלחת אותה לקטמון?

יופי, אמרתי לך שלא אינפנטילי.

שרה! שרה!

מה עם סקרים, פרסמו כבר משהו?

טוב מה לעשות, חגים, מגיע להם חופשה. אבל תראי תראי, אחרי הסקר הבא אף פרשן לא יעז לתת סיכוי לקומוניסטית הצווחנית הזאת.

כן, כן, קראתי. אני עם ארי גמרתי. לא צריך אותו. שלדון הבטיח לי מהדורה חגיגית. מהשער ועד הכפולה של האמצע, רק ביבי. הגיע הזמן, לא? אל תשכחי לשלוח את העוזרת לרכבת להביא עותק.

אבל דיברנו על זה! אני לא אשלם על המשלוח כשמחלקים את זה חינם.

יופי! יופי!

ואיך הילדים שרה'לה?

מצוין. אני אצטרך אותם כשאחזור.

כן, צריך כבר להתחיל לעבוד על השנה הבאה. הזמן טס, את יודעת איך זה.

כן, כן, אני די בברוך. את התוכניות של אושוויץ עשיתי, ברווז גרעיני עשיתי, פצצה מצוירת עשיתי, יהיה קשה להתעלות על עצמי. טוב, בשביל זה משלמים לי.

יופי. אז נשיקות שרה'לה. גם לילדים. ותגידי להם שיתחילו להעלות רעיונות. שיחשבו בגדול. משהו כמו משוך בגזר. לא יודע, צריך לעבוד על זה. אבל שיתחילו, שלא יחכו לי, אני די עמוס פה.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

על שלטון ואדלסון

בימים אלו זוכים אזרחי ישראל להבין באופן המוחשי ביותר מהן ההשפעות ההרסניות של יחסי ההון והשלטון בישראל. לא, אני לא מדבר על אהוד אולמרט, שאף אחד לא יופתע אם יצליח להתחמק שוב מאימת הדין בפרשת הולילנד, וגם לא אם חלילה ייבחר שוב לכנסת (אם כי אף אחד לא יצביע לו לראשות ועד הבית). אף מעילה בכספי ציבור ושום פרויקט דירות שקודם תמורת שוחד לא יכולים להמחיש לנו כמה מחויבותו/ה של נבחר/ת ציבור למממנים שלו/ה באה על חשבון המחויבות לבוחריו/ה, כפי שממחישים זאת נתניהו ואיל ההון שלו, שלדון אדלסון, ערב הבחירות בארה"ב. להמשיך לקרוא

לקנות שימורים או לא לקנות? זו השאלה

התקיפה האיראנית ממשיכה לעלות ולרדת לסירוגין מהכותרות, ועימה גם מפלס החרדה הלאומית. כשההתבטאויות בנושא מצד רה"מ ושר הבטחון מחריפות, כפי שהיה בשבועיים שקדמו לראיונות של פרס, מפלס החרדה עולה. כשחוזר השקט התעשייתי, או כשהממשל האמריקני מרגיע את ישראל, המפלס יורד. וחוזר חלילה כבר כשנה. הספקנים המקצועיים, "למודי הקרבות" בעיני עצמם, וגם אלו הנתונים בהכחשה המתחייבת כחלק מהמגורים במזה"ת – כולם משוכנעים שהכל דיבורים בעלמא ושבסופו של דבר לא יהיה כלום. ולעומתם, החרדתיים המקצועיים עוקבים בדאגה, אוגרים מזון ומרעננים את המסיכות. בין אם אתם בראשונים ובין אם אתם באחרונים, ובמיוחד אם אתם שרויים באי-הוודאות המתבקשת, חשוב להתבונן במצב בכלים רציונליים לפני שמסיקים מסקנות. פוסט זה יהווה, איפוא, מעין מורה נבוכים לישורת האחרונה אליה אנו נכנסים, ולבסוף גם יענה על השאלה שבכותרת. להמשיך לקרוא

אני לוזר? הנרטיב הפוליטי בצל הגרעין האיראני

המתקפה המתקרבת על איראן ממשיכה לככב בכותרות, ואף העלתה הילוך בזמן האחרון, ונראה שהיא כנראה תעסיק אותי בזמן הקרוב מעל דפי הבלוג הזה. בפוסט הבא אנסה להעריך – שוב, אך ביתר נחרצות – מה מצפה לנו. בפוסט הזה אתמקד בראיונות שנתן פרס אמש לאמצעי התקשורת, ובעיקר אתייחס לתגובה המאוסה של לשכת נתניהו לראיונות אלו.

פרס יצא אמש לתקשורת בהתנגדות לתקיפה חד-צדדית באיראן ללא תיאום מוקדם עם ארה"ב. יציאתו לתקשורת, יש לזכור, נעשתה לאחר שנתניהו וברק עצמם התראיינו לתקשורת בשבועיים האחרונים במטרה לגייס תמיכה ציבורית: נתניהו בסדרת ראיונות לטלוויזיה בהם הוא ביקש להוריד ממנו את הלחץ מצד מפקדי צה"ל המתנגדים למבצע, וברק בראיון ביזארי במיוחד לכתבלב החביב שלו, ארי שביט. יציאתו של פרס לתקשורת כנגד רה"מ ושר הבטחון היא כנראה עדות נוספת לחוסר האמון שהשניים משרים על סביבתם, ונראה שאם כולם כ"כ דואגים, אולי כדאי שגם אנחנו נתחיל לדאוג באמת, ולא רק לקטר (על כך ארחיב בפוסט הבא). בויכוח האם ראוי שנשיא מדינה ייצא נגד ראש הממשלה בפומביות כזאת כנראה שפרס יפסיד, אבל אלו אינם זמנים "רגילים" גם לדעתם של נתניהו וברק, ובמציאות האבסורדית שנוצרה פה, כשמהלכים צבאיים ודיפלומטיים מנוהלים מעל דפי העיתון – מציאות שתרמו לה לא מעט נתניהו וברק עצמם – נראה שהכל כשר. אך היתה זו תגובתה הארסית של לשכת נתניהו לראיונות של פרס שהרתיחה אותי, וכתיבה פוליטית היא תמיד במיטבה ברותחין. להמשיך לקרוא

הגרעין האיראני: עדכון לחודש יולי

אמנם הכותרות בנושא הגרעין האיראני אף פעם לא דועכות לגמרי, אך נראה שבימים האחרונים ההדלפות שוב במגמת עלייה. בסוף השבוע האחרון התעסקו בסוגיה ביתר שאת הפרשנים הצבאיים והפוליטיים של עיתון הארץ, כשעמוס הראל קובע, ללא שום סייג, שנתניהו וברק כבר החליטו לתקוף. בתחילת השבוע, בזמן ביקורו של מיט רומני בישראל, צוטט יועץ בכיר של המועמד לנשיאות, המצהיר שרומני יגבה את ישראל אם תחליט לתקוף. במקביל, הודלף שתוכנית המגירה האמריקנית לתקיפה באיראן נדונה עם נתניהו בזמן הביקורים האחרונים של צמרת הממשל (ביניהם שרת החוץ קלינטון והשבוע מגיע גם שר ההגנה פאנטה), מתוך מטרה להניא תקיפה ישראלית חד-צדדית. בטמקא דיווח רון בן-ישי (בטון לא מבוהל, יש לציין, אולי כי הבהילות אינהרנטית) שהאיראנים מקצרים זמנים ושבקצב הנוכחי יהיה ברשותם מספיק חומר בקיע לייצור פצצה בינואר-פברואר (כלומר, עוד פחות מחצי שנה).

זה כמובן לא הכל. גם המערכת הפוליטית הפנים-ישראלית מפזרת רמזים ללא הרף בנושא. להמשיך לקרוא

מנהיג מסוג שלא הכרנו

תופעת המנהיגות הפכה בשנים האחרונות לנושא מחקר פופולרי ונדרש במספר דיציפלינות: מדע המדינה, כלכלה, לימודי בטחון, סוציולוגיה, היסטוריה, וכד'. חשיבותה של המנהיגות עלתה עשרות מונים בעולם המודרני, בו הטלויזיה מביאה את דמות המנהיג לכל סלון, משם הוא מדבר ישירות עם העם ומאפיל על מוסדות ותיקים של הפוליטיקה, כמו האידיאולוגיה והמפלגות, שהפכו אנכרוניסטיות.

להמשיך לקרוא

פרשנות בגרוש

קשה להיות בלוגר חובבן בארץ. עד שהספקתי לגבש תובנה מקורית על האורגיה בחוף בוגרשוב, הנושא כבר נטחן לעייפה בבלוגוספירה וירד מסדר היום. תוך כדי כתיבת פוסט על כיפת ברזל, הצדדים לא התחשבו בי והגיעו להפסקת אש. בעודי מתכנן פוסט על ההתנחלויות והכשרת המאחזים, זה כבר חדשות האתמול כי הבחירות הוקדמו. והנה, כבר עמדתי לפרסם פוסט תחזית לבחירות הבאות, וגם זה כבר ירד מהפרק לטובת סנסציה פוליטית חדשה, כניסת קדימה לממשלה. אכן, קצב האירועים מסחרר למדיי, וקשה לעמוד בו. אולם לפעמים גם זה לטובה, כי כמו שהפוליטיקאים שלנו כבר למדו היטב: אם לא פותחים את הפה, לא יוצאים טמבל. כל הפרשנים כבר מיהרו לשבח את נתניהו על מהלכו המבריק להקדים את הבחירות ולתפוס את קדימה לא מוכנה ואת מפלגת העבודה לא בשלה. עקיבא אלדר כתב שנתניהו למד מטעויותיו של שמיר, שהפסיד בחירות מכיון שהסתכסך עם בוש האב, ולכן הקדים את הבחירות לפני שיספיק להסתכסך עם אובמה בכהונתו השניה. האורקל של הדור, ארי שביט, כתב שהקדמת הבחירות נועדה להשיג נצחון שבחסותו יוכל נתניהו לתקוף את איראן בין ספטמבר לנובמבר (כלומר, בין הבחירות פה לבחירות בארה"ב). שני בלוגרים ותיקים, מוכרים ומוערכים (נדב פרץ ושלום בוגוסלבסקי) כתבו בהתאמה שיחימוביץ' תנצח ושבבחירות הקרובות הכל פתוח. וגם אני, לולא תקלה טכנית קשה של חוסר זמן פנוי עקב חולשתי לאליפות העולם בסנוקר, כבר הייתי מפרסם את המשפטים הבאים:
להמשיך לקרוא

יום של הון פוליטי וחלילות: פוסט עדכון בעקבות יום השואה

ביום השואה אתמול פרסמתי פוסט בו הצעתי מתכונת אחרת או נוספת לציון יום השואה, מתכונת המבוססת על התנהגות בכבוד ובאהבה לכל אדם באשר הוא אדם. בפוסט ציינתי בדרך אגבית ולא מספיק מפורטת שתי נקודות שהעלו תמיהות משני מגיבים שונים (כפיר וא. מוקד):

  1. מדוע נאומו של נתניהו בערב יום השואה, בו שוב הזהיר מפני שואה מתקרבת בדמות הגרעין האיראני, מהווה בעיניי עשיית הון פוליטי?
  2. מדוע אני מכנה את הטקסים ביום השואה 'חלולים'?

עקב ה'גזרות' שגזרתי על עצמי ביום השואה, לא ממש יכולתי לענות על שתי שאלות אלו אתמול, הרי גם בכך יש משום עשיית הון פוליטי (אבל נדמה לי שבכל זאת מעדתי פה ושם), אולם כעת משחזרתי לסורי, אני שמח לענות ומודה לשואלים.

להמשיך לקרוא

יום השואה: כמו יום האם, אבל הפוך

"למה לא הבאת לי פרחים ליום האם?" מי לא מכיר את התשובה המתחכמת לשאלה הזו? (שאלה מעצבנת, אם אודה באמת) "בשבילי כל יום הוא יום האם" (ניתן להחיל גם בחג האהבה), יאמר המתחסד, שיודע היטב שבשגרת היום-יום, נוטים לעתים קרובות לשכוח את אמא לטובת עניינים דחופים יותר.

אבל מה שנכון ליום האם, לחג האהבה, ליום רצח רבין, ליום כיפור, וגם ליום הזכרון וליום העצמאות – איננו ממש נכון ליום השואה. בשביל מה באמת צריכים את היום הזה? האם היה יום אחד בשנה האחרונה שבו לא הוזכרה השואה? האם היה אפילו רגע אחד ששכחנו? במדינה בה ראש הממשלה מנפנף במסמכי שואה בפורומים בינ"ל (ואף עשה זאת בשני אירועים שונים, והיד, למרות שהיא מנפנפת, עוד נטויה), במדינה המתחילה כל אירוח דיפלומטי ביד ושם, במדינה בה פילוסוף ומדען דגול קרא לחיילי צה"ל "יודונאצים" ומנגד מתנחלי ימית וגוש-קטיף (כל קבוצה בתורה) ענדו טלאים כאמצעי הסברה במאבקם הפוליטי, במדינה בה ראש ממשלה שולח איגרת לנשיא אמריקני בו הוא מסביר מבצע צבאי בלבנון בהרגשתו שהוא שולח את צבאו לבונקר של היטלר, במדינה בה רב ראשי אומר שמשה רבנו היה ניצול השואה הראשון, במדינה בה 98% מהיהודים סבורים שזכרון השואה צריך להיות עקרון מנחה במדינה, במדינה בה מחפשים – ותמיד מוצאים – יורשים ראויים להיטלר – נאצר, ערפאת, ועכשו אחמדינג'אד (למרות שהוא ממש לא קובע את הדברים החשובים) – ובעבר בן-גוריון אמר על בגין שהוא "היטלריסטי", במדינה כזו למה לעזאזל צריך יום שואה? חי נפשי, כל יום פה הוא יום השואה! אז בשביל מה? בשביל עוד טקסים חלולים, בשביל שוב לבדוק את מצבם של ניצולי השואה ולהיווכח שוב שהמדינה מפקירה אותם, בשביל עוד פעם להקרין את רשימת שינדלר, בשביל פלייליסטים ברדיו המכילים את "הליכה לקיסריה", "שריפה אחים שריפה", וכד'? בשביל למנוע מאנשים לראות כדורגל? (ועוד להאשים את אלו שיצפו בתמיכה בהכחשת השואה, לא פחות) בשביל מה?! Haven’t the Jewish people suffered enough?

להמשיך לקרוא

הגרעין האיראני: עדכון סטטוס

   לפני כחודשיים כתבתי את הפוסט איראן – הכינו את המקלטים, בו ניתחתי את פעולותיהן של ארה"ב וישראל ואת הרטוריקה של מנהיגיהן, במיוחד נתניהו, והסקתי שמתקפה באיראן – תהא אמריקנית-ישראלית, ישראלית באישור ארה"ב, או ישראלית חד-צדדית – היא רק שאלה של זמן. בחלוף חודשיים מלאי הדלפות ופרסומים נוספים וגם לא מעט דיפלומטיה, מצאתי לנכון לכתוב פוסט המשך במטרה לבחון אם הערכתי הקודמת עדיין תקפה, או שמא יש לעדכנה. אתחיל בסקירה שטחית ובהחלט לא ממצה של האירועים והפרסומים בזמן שחלף:
להמשיך לקרוא