מאז שנת 82, כל מלחמה פה מתחילה בקול תרועה רמה ומסתיימת בקול ענות חלושה. אולי עדיין מוקדם לסיכומים, אך נראה שגם הפעם זה לא ממש יסתיים באופן שונה מאשר בכל המבצעים הקודמים. התרועות הרמות על מיגור-מיטוט-ניתוץ-חיסול-השמדה שוב הסתיימו בקיפול הזנב וליקוק הפצעים. נתנחם בזה שלעזתים זה כאב יותר, הרבה יותר.
אבל כבר היינו בסרט הזה, רק לפני 20 חודשים. בתום "עמוד ענן" כתבתי בין היתר את הדברים הבאים: להמשיך לקרוא
לפני כשבועיים יזמה מצרים הפסקת אש, וישראל קיבלה אותה מיד. החמאס דחה אותה על הסף (לפי גרסתו, היא נוסחה מאחורי גבו ולכן לא חייבה אותו), והאש נמשכה ביתר שאת. ההסברה הישראלית מיד יישרה קו להביא זאת כהוכחה נוספת לשאיפתנו לשלום לעומת הרצחנות של החמאס. נדבך נוסף בטיעון-העל השגור על עליונותנו המוסרית.
אתמול יזם שר החוץ האמריקני הפסקת אש, המקובלת על הספונסרים של החמאס, קטאר וטורקיה. בתום ישיבת קבינט, דחתה ישראל את היוזמה פה אחד. ההסברה הישראלית מיד יישרה קו וטענה שזה רק מוכיח שהחמאס שואף לשלום ומוסרי לעומת ישראל הרצחנית והשפלה. רגע, נפלה פה טעות. ההסברה הישראלית מיד יישרה קו כדי להראות כמה ההצעה של קרי מוטה לכיוון החמאס וכמה מנותקים האמריקנים מהמציאות של המזה"ת, שאותה כידוע רק אנחנו מבינים, כפי שניתן לראות מהצלחותנו האדירות. להמשיך לקרוא
בטורו השבועי האחרון (2.5.14), מביא נחום ברנע את עדותם של פקידי ממשל בכירים ואנונימים על סבב המו"מ האחרון. הדברים שעולים מהעדויות מפתיעים ומדאיגים: ויתורים משמעותיים של הפלסטינים בסוגיות הליבה (למעט ההכרה במדינה יהודית), ומנגד ביקורת קשה וחריפה על הבנייה בהתנחלויות. בין השורות, ולעיתים אף בתוכם ממש, ניתן גם למצוא רמזים ראשוניים ללחץ אמריקני אפשרי בעתיד. אך אין כוונתי בפוסט הזה לטעון לאשמתה הבלעדית של ישראל, או לדון על אשמה בכלל. המטרה היא להבין טוב יותר את המציאות המדינית שלפתחנו, על מנת שנוכל להשפיע עליה.
אתם לא מתארים לעצמכם עד כמה האירועים האחרונים בין רוסיה לאוקראינה הפיחו חיים בקרב שוחרי היחב"ל למיניהם. עיזבו את השעמום של סנקציות כלכליות, עיזבו בעיות של הגירה, פליטות וגלובליזציה, עיזבו את האסון האקולוגי שבוא יבוא, עיזבו את המלחמות באפריקה ובמזה"ת, עיזבו אפילו את הנושא שכבר כמעט מיצינו של מניעת הפצה של נשק גרעיני (למרות שזהו נושא מרתק, ע"ע צ' קוריאה, איראן, פקיסטאן והודו). יש לנו פה אקשן אמיתי, רבותיי! רוסיה משנה גבולות בכוח, ועוד לכיוון מערב, לאירופה. המאה ה-19 חזרה!
ושכחתי את הדבר הכי טוב: זה לא נוגע אלינו! סוף סוף, אפשר להישען על הכורסה ולעקוב בלי דאגה אחר משהו אמיתי שמתרחש. להפסיק את האובססיה השמאלנית הבלתי-פוסקת להתמקד בכל דבר שדני דנון או נפתלי בנט אומרים. להתנתק מפוליטיקת הסאונד-בייט הישראלית, שמחליפה את הפוליטיקה הישנה (האמיתית, לא זו שעליה מדבר לפיד) כבר מאז ממשלתו הראשונה של נתניהו. אחח, איזה כיף!
כמובן שאני צוחק. הפוליטיקה העולמית מאוד נוגעת אלינו, בעקיפין ובמישרין, אך היא מעניינת גם בפני עצמה. לכל אלו שמבלים יותר מדיי זמן בפייסבוק וכבר לא מסוגלים לקרוא בריכוז מעבר לשתי שורות, החזיקו חזק. נגיע לזוית הישראלית בהמשך. להמשיך לקרוא
רוב הזמן, אנחנו עסוקים מדיי בניסיון לצוף מעל לרפש הפוליטי: הספינים, מאבקי הכוח והפרשנויות בגרוש מאת אלו שבדומה לפוליטיקאים, גם הם מתפרנסים מכל זה. הרבה מסכי עשן, הרבה דיווחים מטעם, הרבה הסברה לצרכי פנים (במסווה של הסברה כלפי חוץ). נדיר מאוד לקבל בסמיכות זמנים גבוהה יחסית שלושה אירועים המאפשרים לנו הצצה אל התמונה הרחבה והגדולה, מעבר לריבים המתוקשרים בין לפיד לבנט או בין ח"כ פנינה תמנו-שטה למד"א.
הסכם הביניים בין מדינות המערב לאיראן, הסנקציות המתגבשות והמתהדקות ע"י האיחוד האירופי כנגד ההתנחלויות, והסכם המסגרת שתגיש בקרוב ארה"ב על שולחן המו"מ – כולם מעידים שהפור כבר נפל, ומכאן השאלה המעניינת היחידה היא כמה זמן זה עוד ייקח, ו/או כמה יכאב לנו עד אז. להמשיך לקרוא
איך זה יכול להיות שכל העולם מפגרים, חוץ מאיתנו? מה, אף אחד לא קולט עם מי יש לנו פה עסק???
מסימניה של תקופת הספינים. עיתון הארץ "חושף" החלטה מדינית של האיחוד האירופי. החשיפה יוצרת את הפולמוס התקשורתי הרגיל, עם מרואיינים בעלי סקס-אפיל גבוה כדני דיין ויריב אופנהיימר. התקשורת מדווחת על "לחץ כבד" בלשכת נתניהו, וזו בתגובה מכנסת "דיון בהול", עם צוות מצוין שרובו מכהן כבר שנים רבות, אך לא הצליח למנוע את ההחלטה: ציפי לבני, נפתלי בנט, זאב אלקין, ויעקב עמידרור. ומהדיון יוצא נתניהו כשבפיו בשורה שכבר שמענו פעמים רבות – משהו כמו צביעות, וסוריה, או צ'כוסלובקיה, היטלר, גרעין, נצח נצחים, מה אתם באים אלינו, וכד'. להמשיך לקרוא
לטרור פנים רבות, ולעיתים קשה לזהותו.
להלן שלושה סוגים שונים של טרור, מהאכזריים והמסוכנים ביותר. להמשיך לקרוא
הלו? הלו! את שם שרה'לה?
נו? איך הייתי? ראית, נכון? אל תגידי לי שלא ראית!
כן, אני יודע שכבר ראית אותי נואם באו"ם מספיק פעמים, אבל זה לא אותו דבר. אני כבר לא סתם השגריר באו"ם.
נו אז למה את מתווכחת אם ראית?
ואיך היו תנועות הידיים? הדגישו את המסר?
והאיור של הפצצה?
תודה שרה'לה! פחדתי שתחשבי שזה היה אינפנטילי.
מה ז'תומרת קצת?
שרה!
שרה!
טוב, עיזבי. הפצצה לא היתה רעיון שלי. רציתי איור של טיל, אבל פחדתי שלא כל הטיל ייכנס לפרֵיים. תגידי, מה אומרים עליי בארץ?
לא שלחת את העוזרת לרחרח בסופר?
נו, מה ציפית מהמתנשאים האלה ברחביה? שלחת אותה לקטמון?
יופי, אמרתי לך שלא אינפנטילי.
שרה! שרה!
מה עם סקרים, פרסמו כבר משהו?
טוב מה לעשות, חגים, מגיע להם חופשה. אבל תראי תראי, אחרי הסקר הבא אף פרשן לא יעז לתת סיכוי לקומוניסטית הצווחנית הזאת.
כן, כן, קראתי. אני עם ארי גמרתי. לא צריך אותו. שלדון הבטיח לי מהדורה חגיגית. מהשער ועד הכפולה של האמצע, רק ביבי. הגיע הזמן, לא? אל תשכחי לשלוח את העוזרת לרכבת להביא עותק.
אבל דיברנו על זה! אני לא אשלם על המשלוח כשמחלקים את זה חינם.
יופי! יופי!
ואיך הילדים שרה'לה?
מצוין. אני אצטרך אותם כשאחזור.
כן, צריך כבר להתחיל לעבוד על השנה הבאה. הזמן טס, את יודעת איך זה.
כן, כן, אני די בברוך. את התוכניות של אושוויץ עשיתי, ברווז גרעיני עשיתי, פצצה מצוירת עשיתי, יהיה קשה להתעלות על עצמי. טוב, בשביל זה משלמים לי.
יופי. אז נשיקות שרה'לה. גם לילדים. ותגידי להם שיתחילו להעלות רעיונות. שיחשבו בגדול. משהו כמו משוך בגזר. לא יודע, צריך לעבוד על זה. אבל שיתחילו, שלא יחכו לי, אני די עמוס פה.
חיים שרירותיים 