כמה הערות על נצחונו של אובמה

ברק אובמה נבחר אמש לכהונה שניה בהכרעה מובהקת וחד-משמעית – לא רק במניין האלקטורים (שם לא היה אפילו צמוד), אלא גם במניין הקולות הכולל (נכון לרגע זה הפרש של 2%, שהם שני מיליון וחצי קולות), ואפילו במניין המדינות (ללא קשר לחשיבותן) הוא זכה ברוב של 26-24 (לא כולל את פלורידה, בה התוצאות עדיין לא סופיות, אבל גם שם אובמה ביתרון). כמה הערות שלי בנושא.

להפסיד בכבוד
בסיומו של הערב ועוד טרם נספרו כל הקולות, אך המגמה היתה ברורה, עלה מיט רומני לבמה ונשא נאום הפסד ג'נטלמני, כריזמתי, אדיב ונשיאותי. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

בחירות: זמן לאחדות

אנחנו נבקש יחד מנדט מהציבור כדי להנהיג בעוצמה את מדינת ישראל בשנים הבאות. זה יחזק מאוד את הממשלה, זה יחזק מאוד את ראש הממשלה ולכן זה יחזק מאוד את המדינה.

***

אנחנו כבר בקלחת בחירות, וכבר הספקנו לשכוח שרק שבוע לפני שפוזרה הכנסת, עמד נתניהו על בימת האו"ם ושיחק עם עצמו את משחק הציורים. כשלעגתי לנאום שלו, תוך הדגשת חשיבותו לנתניהו כאמצעי להשבת הפופולריות הדועכת שלו, היו בוודאי קוראים שהרימו גבה, או שלפחות סברו שהנאום של ביבי, גם אם משמש לצורך עלייה בסקרים, בכל זאת חשוב למאמץ נגד איראן. באחת התגובות אף הואשמתי בזלזול בראש ממשלה שנלחם על קיומנו באמצעות הטוש האדום (ואין ספק שטוש זה עוד יוזכר בתולדות הציונות לצד דגל הדיו ומגש הכסף). תגובה זו אמנם נותרה לבדה בבלוג, אבל ככל הנראה מייצגת רבים רבים בציבור שאכן חושבים כך. ובעוד נתניהו משתמש ברטוריקה תקיפה ואמצעים חזותיים אינפנטיליים, הציבור שהולך אחריו שולל, או שלחלופין מפחד מהחלטה מטומטמת שהוא עוד עלול לקבל (כמוני), לא שם לב (או הסתפק בלנשום לרווחה) כשהודיע נתניהו שאופס, טעינו, כלומר הטעינו, מרחב החסינות שאמור היה להיסגר בדיוק ערב הבחירות בארה"ב היה בלוף, דוחות סבא"א שהקפדנו לפקפק באמינותם פתאום שכנעו אותנו שאפשר לחכות לאביב (שזה במקרה היתה גם עמדתו של אובמה האנטישמי מלכתחילה), ובינתיים, מכיון שגם ככה הכל מעולה במדינה, אפשר להקדים את הבחירות. להמשיך לקרוא

אופס, שכחנו את הפלסטינים

לפני מספר שעות ראיתי את הכתבה הזו, שכותרתה "פלסטינים וזרים חסרי דרכון לא יוכלו להגיש תביעות אזרחיות". חיישן מסוים במוחי מיד היבהב "אפרטהייד" וקיטלג את הידיעה הזו שם (זהו, לא במקרה, אחד החיישנים הפעילים ביותר במוחי, לצד זה האחראי למצוא את הפרק של סיינפלד הרלוונטי לנושא השיחה). מקריאה ראשונית של הידיעה, הבנתי אותה לא נכון. הכתבה דיווחה ששר המשפטים יעקב נאמן חתם על תקנות אשר מונעות סעד משפטי מחסרי אזרחות ישראלית או דרכון זר. לא היה ברור לי למה הכוונה במונח 'סעד משפטי', ובתחילה סברתי שמדובר גם בזכות העתירה לבג"ץ. הכתבה הסבירה שאותם אנשים ללא אזרחות וללא דרכון זר הם ברובם מהגרי עבודה ופלסטינים המתגוררים בשטחים.

לא כזה נורא, חשבתי לעצמי. להמשיך לקרוא

סכסוך פנימי או סכסוך בינ"ל: על דו"ח המאחזים של אדמונד לוי

– ילד, אתה לא יודע שאסור לעשות פיפי בבריכה?
– אבל, המציל, זה לא פייר. כולם עושים!
– נכון, אבל לא מהמקפצה


***

איך דו"ח המאחזים של השופט בדימוס אדמונד לוי מסתדר עם דו"ח המאחזים של עו"ד טליה ששון? האם אין ערך למשפט ולמשפטנים והכל פוליטי? או האם, כפי שסבור אתר "הארץ" ועימו כל השמאל הציוני כמקשה אחת, הדו"ח הזה "הזוי"?

אלה שאלות נוקבות וחשובות, ולא אלאה אתכם בקריאה של פוסט שלם בשביל תשובה. להמשיך לקרוא

כחומר ביד היוצר

מאז שנולדתי, תמיד קיבלתי גיבוי מההורים שלי. בפעמים בודדות בילדותי שבהן התקשיתי במקצוע מסוים או ביחסיי עם מורה מסוים/ת, הוריי דאגו לתמוך בי ולחזק אותי במקצוע, ומעולם לא הטילו דופי במורה או בחשיבות המקצוע. בפעם אחת מיותרת בחיי, אמו של חבר ללימודים הצליחה להקנות לעצמה השפעה רבה מדיי על חיי. ייתכן מאוד שזה נבע מכך שבניגוד להוריי, היא לא הפצירה בי להשקיע, אלא נתנה לי פתרון פשוט יותר: היא השמיצה את המורה, אולי אף קיללה אותה, וקבעה שהיא לא מבינה כלום מהחיים שלה – גם זה סוג של גיבוי. הקשבתי לה, והתוצאות לא איחרו לבוא: היחס שלי למקצוע הידרדר, היחס שלי למורה התנכר, והישגיי התמעטו בהתאם.

כדרכן של אנלוגיות, גם אנלוגיה זו איננה מושלמת, אולם אני סבור שניתן ללמוד ממנה לא מעט. לכן לא באמת הופתעתי לשמוע ולקרוא מה היו ההשלכות של ההפגנה שהתרחשה בשכונת התקוה לפני למעלה משבוע (הפגנה של הממשלה כנגד האופוזיציה, כהבחנתו המדויקת של שלום ב'): אלימות גוברת של התושבים כנגד האפריקאים שבשכונתם, כפי שניתן לראות כאן, כאן וכאן. זה מה שקורה כשמקבלים גיבוי ממסדי לתסכול ולזעם. זה מה שקורה כשח"כים מהקואליציה מכנים את האפריקאים סרטן בגוף האומה. זה מה שקורה כשח"כים מהקואליציה טוענים שהאפריקאים באים לכאן מכיון שטוב להם כאן, ולכן צריך לגרום להם להרגיש שרע כאן. זה מה שקורה כששר הפנים טוען שהם מעבירים איידס לנשים שהן אנסו. המסר לתושבים הוא חד-משמעי: האפריקאים הם השטן, אתם הקורבנות, זעמכם מוצדק, ואנו נגבה אתכם. שימו לב להבדל בין תקיפותו של המסר הזה, כפי שיצא בהפגנה וכפי שיוצא חדשות לבקרים מהפה הג'ורה של שר הפנים ירא-השמיים, לבין הריפיון של המסר ההפוך המגנה את האלימות, שמגיע מאותם מנהיגים עצמם כשהתקשורת מתעמתת איתם על הנזק שהם הסבו. אזרחי ישראל כבר למדו היטב להבחין בין מסר תקיף ומהימן לבין מסר שנאמר מהשפה אל החוץ, כמס שפתיים לתקשורת או לקהילה הבינ"ל התובעים פוליטיקל-קורקטנס. לכן, למרות שנתניהו גינה את האלימות ואת לקיחת החוק לידיים, כל עוד הוא לא עושה זאת באותה נחרצות שהתרגלנו לשמוע ממנו בכל פעם שהוא מדבר על הסכנה האיראנית או ההסתה הפלשתינית, המסר מההנהגה נותר ברור, התוצאות בשטח בהתאם.

אלי ישי קובל על פופוליזם. לא נגענו.

להמשיך לקרוא

הבאנו נכבה עליכם

נתחיל בעובדות.
במהלך מלחמת העצמאות, 726,000 פלשתינים, לפי הערכות אונר"א, "עזבו, ברחו או גורשו" – כהגדרת ויקיפדיה, כנראה מתוך חוסר יכולת להכריע או לברר כמה לכאן וכמה לכאן, ועקב ההשלכות הפוליטיות של כל הכרעה; אאמץ את ההגדרה. לפי הערכת עמותת 'זוכרות', מדובר ב-750,000 פלשתינים וב-530 כפרים שנחרבו. אם ניכנע לרוח התקופה ונבטל את שני הממצאים של שני ארגונים אלו על יסוד אנטי-ציונותם או אנטישמיותם, אפשר לאמץ את הנתון הרשמי בו נקבו דוברי ממשלת ישראל: 520,000 בקירוב. אכן יש מחלוקת על המספרים, והאמת כנראה נמצאת איפשהו באמצע (בני מוריס קבע את הטווח 760,000 – 600,000), אבל התמונה הכללית ברורה: מאות אלפים עזבו, ברחו או גורשו. מאות כפרים נחרבו. (הנתונים, למעט של 'זוכרות', מתוך ויקיפדיה, ראו הערת שוליים מס' 1. ראו גם את הפוסט של אור שחר על ההסתרה המכוונת של ההיסטוריה הזו ע"י משרד החינוך).
להמשיך לקרוא

קִצה הקָרב של מפלגת השמאל הימנית

      קדימה, המפלגה הגדולה בישראל וה"אופוזיציה" המרכזית לממשלה, חזרה (בקושי) לכותרות לאחרונה בעקבות הפריימריס הקרבים לראשות המפלגה בשבוע הבא. היעדר חשיפה תקשורתית משמעותית לפריימריס, למרות שככל הנראה יהיו מאוד צמודים ואי אפשר באמת לחזות מי ינצח, ממחיש היטב את מצבה של המפלגה, ואולי של הדמוקרטיה המפלגתית כולה. מישהו יכול להגיד לי על מה בדיוק הפריימריס האלה? איזה מאבק אידיאולוגי בדיוק מתנהל פה, ומה חשיבותו לפוליטיקה?
את קדימה הקים שרון ב-2005, אחרי שכבר הספיק לבצע את ההתנתקות (בניגוד למה שהתקבע בזכרון הציבורי). עד היום לא ברור לי בשביל מה הוקמה המפלגה. שרון הרי שלט ביד רמה בליכוד, והיה לו פופולריות רבה בציבור כיקיר התקשורת. לא היה סיכוי ממשי שיפסיד בפריימריס לנתניהו, שבאותו זמן היה בשפל תדמיתי בעקבות כהונתו כשר האוצר וניסיון הפוטש מטפטף הזיעה שנכשל. בניגוד למה שמקובל לחשוב (בקרב wishful thinkers מקצועיים), שרון לא התכוון לבצע מהלך נוסף של נסיגה בגדה או הסכם עם הרש"פ. אמנם אין לי דרך להוכיח את זה, אבל מהכרות עם האידיאולוגיה של שרון, זה נראה די ודאי. הרי ההתנתקות יצאה לאויר העולם בדיוק בתקופה שבה החל לחץ מדיני בינ"ל על ישראל עקב הקפאון המדיני. באותה העת סוריה של בשאר אסד היתה מבודדת והתחננה למו"מ בלי תנאים מוקדמים. גם הסכם ז'נבה התפרסם מתוך מטרה לנפץ את המיתוס הרווח של "אין פרטנר". כדי להדוף את כל אלה, ואולי כדי להדוף את העמדתו לדין (זאת באמת שאינני יודע, אבל זה בהחלט מתאים לו), יצא שרון עם תוכנית ההתנתקות. זו לא היתה כזו תפנית אידיאולוגית, להיפך. המהלך נעשה בדיוק כדי למנוע נסיגה בגדה ובגולן ולהשאיר בעינו את קפאון תהליך שלום, הן עם הסורים והן עם הפלשתינים (ההתנתקות אמנם כללה גם כמה התנחלויות בודדות בצפון השומרון, אבל גם פה היה מהלך טקטי, מעין חזרה על 'עזה ויריחו' כדי "להראות" שהכוונה היא לא רק להיפטר מעזה). תהליך השלום היחיד ששרון היה מעוניין בו היה עם האמריקנים, ותמורת ההתנתקות ישראל קיבלה את מכתב בוש המפורסם, שלפי פרשנויות מסוימות נותן לגיטימציה לגושי ההתנחלויות הגדולים. ואכן, שמירה על ההתנחלויות בגדה היתה מטרתו של שרון. זכורה לרעה התבטאותו של ויסגלס, שההתנתקות נועדה לספק פורמלין כדי למנוע תהליך שלום. משהתבצעה ההתנתקות, תוך מחיר כבד ו'קרע' בעם ששווק היטב למצלמות הזרות (וכמובן גם בתקשורת שלנו), השיג שרון את אותו מרווח מדיני שביקש להשיג. קשה לי להאמין שהיה יוזם פינוי נוסף ללא לחץ חיצוני.
להמשיך לקרוא

הערב בכלבוטק: השפתיים שנשארו חתומות

יום שלישי, השעה 18 ו-24 דקות בדיוק, סלים ג'ובראן, על פי נתוני משרד המשפטים שופט ערבי בבית המשפט העליון, עומד בשעת שירת "התקווה", על פי נתוני משרד הפנים ההמנון הלאומי. אך סלים ג'ובראן לא עמד כדי לשיר את התקווה. לא ולא. סלים ג'ובראן עמד כדי לא לשיר את התקווה.

המצלמה הנסתרת חושפת חד וחלק: השפתיים נשארות חתומות. סלים ג'ובראן, שופט בבית המשפט העליון, ערבי, לא שר את התקווה, לא שר את התקווה. אני חוזר, לא שר את התקווה.

לא ניתן להכחיש זאת, לא ניתן לסתור זאת. בעוד השופטים, ראש הממשלה והנשיא שמסביבו, יהודים, שרים ומזייפים, השופט סלים ג'ובראן, ערבי, לא שר בחוצפתו. כנראה שלא יאה לו.

להמשיך לקרוא

אני לא תמיד תומך בעמדת מערכת הבטחון

בתשובה לשאלה "… מערכת הבטחון מסרבת באופן גורף לאשר לסטודנטים מהרצועה לצאת ללימודים בגדה, גם אם אינם חשודים בפעילות טרור … מה דעתך בנושא?", ענה יאיר לפיד בקיר הפייסבוק שלו:

אין לי כוונה לדון, שוב, ביאיר לפיד או להמשיך לרדת עליו. ייתכן שהדחף הבלתי פוסק ללעוג ללפיד נובע, כפי שכותב שלום בוגוסלבסקי, מהצורך לנפץ את המראה המעוותת שהוא מהווה עבורנו, כביכול קהל היעד שלו. אבל דבקותו הפחדנית של יאיר לפיד בקונצנזוס, בוודאי בכל הקשור לנושאים בטחוניים, יכולה לשמש מעין ברומטר לעמדת הציבור, ועמדתו זו מהווה אינדיקציה ברורה שהרוב המוחלט של אזרחי ישראל מסכים עימו. כמובן שזה לא מפתיע, צה"ל הרי הוא "צבא העם" (לפחות בתאוריה), ומיתוס זה – יחד עם הילת העבר שכבר הפכה לשורה של מיתוסים בפני עצמם ("מעטים מול רבים" ב-48, הנצחון המוחץ של ששת הימים, מבצע אנטבה, הפצצת הכור הגרעיני בעיראק) – נבנה כחלק מהתשתית ההכרחית של החברה במדינה כשלנו הזקוקה לאספקה שוטפת של חיילים חדורי מוטיבציה.

אולם התמיכה האוטומטית של הציבור בעמדת מערכת הבטחון, ובוודאי כשעמדה זו מושמעת מאדם המתיימר להיבחר לכנסת שאמורה בין השאר לפקח על מערכת הבטחון, היא עמדה מסוכנת ביותר. אפשר להרחיק לכת עד מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה כדי להיווכח בזאת, אבל כדי להדגים שאין פה חריגות סטטיסטיות בודדות ומובנות על פני 63 שנים, אתמקד בשלושה אירועים אקטואליים ביותר, מהשבועות האחרונים.

להמשיך לקרוא