נאום הבכורה של ח"כ מרב מיכאלי: קריאה לעזרה

בהמלצת חברים טובים, צפיתי בנאום הבכורה של ח"כ מרב מיכאלי (העבודה), ואף הגדלתי לעשות וצפיתי לאחר מכן בנאומו של ח"כ משה גפני (יהדות התורה), שבירך את מיכאלי (יש לציין שהיתה זו מיכאלי אשר ביקשה מגפני לחוות דעתו על נאומה). הצירוף של שני הנאומים היה מרתק, אבל גם די מבלבל ומתמיה. גפני הצהיר שהוא מסכים עם 95% מדבריה של מיכאלי, למרות שתהום אידיאולוגית (אמורה להיות) פעורה ביניהם. את תהיותיי בנושא אבקש לחלוק איתכם בפוסט זה, שבניגוד למקובל, יכיל יותר סימני שאלה מסימני קריאה. עימכם הסליחה. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

שלי יחימוביץ', למרות הכל

יומיים לפני הבחירות, היה אופייני יותר עבורי לכתוב איזה ניתוח פוליטי-חברתי-תקשורתי, כמו שאני אוהב ומרבה לעשות. יכולתי לחפור על איך הדיון התקשורתי על הבחירות מתמקד בחיזוי התוצאות, בטקטיקות של קמפיינים, ובמערך המפלגתי של גוש המרכז-שמאל, ו"שוכח" לדון במה בעצם אנחנו בוחרים, כאילו מדובר פה באח הגדול VIP ולא בפרוצדורה שלטונית חיונית שמאחוריה אמורה להיות מהות ותוכן. יכולתי להחמיא לתקשורת על הסקופ היוצא-מן-הכלל שחשפה למעננו: אנשים הסבורים שהם המתאימים ביותר להנהיג את המדינה סובלים מבעיית אגו (הפוליצר בדרך). יכולתי לתמוה איך הגיעה הדמוקרטיה למצב שבו מפלגת השלטון לא טורחת אפילו לפרסם מצע, ומלבד בלוגרים טורדניים, זה לא מזיז לאף אחד. היה אולי גם מעניין להעלות נושא שלא ראיתי בשום מקום אחר: תקשורת המיינסטרים, שכידוע איננה מחבבת את נתניהו יתר על המידה, לא יוצאת מגדרה לעזור ליריביו, וזאת בניגוד לפעמים קודמות (96, 99, 2006, 2009), מה שמעלה את התהייה האם ה"טלנטים" ה"שמאלניים" לא בעצם מרוצים מהכלכלה הקפיטליסטית החזירית ומ-פ-ח-ד-י-ם ממדיניות כלכלית אחרת שעלולה (לדעתם כמובן) לפגוע בקרם דה לה קרם. או שמא הם בטוחים שנתניהו ינצח ומעדיפים לא  לחזור על הטעות של ערוץ 10 ולהסתכסך איתו (פוטין, מאחוריך).

אבל במקום לבחור בכל אחת מן האופציות, העדפתי להסתכן בלעצבן כמה אנשים ולצאת מהארון הפוליטי-מפלגתי, כדוגמת בלוגרים אחרים שאני מעריך (דובי קננגיסר, דני אורבך, גורביץ). להמשיך לקרוא

בחירות: זמן לאחדות

אנחנו נבקש יחד מנדט מהציבור כדי להנהיג בעוצמה את מדינת ישראל בשנים הבאות. זה יחזק מאוד את הממשלה, זה יחזק מאוד את ראש הממשלה ולכן זה יחזק מאוד את המדינה.

***

אנחנו כבר בקלחת בחירות, וכבר הספקנו לשכוח שרק שבוע לפני שפוזרה הכנסת, עמד נתניהו על בימת האו"ם ושיחק עם עצמו את משחק הציורים. כשלעגתי לנאום שלו, תוך הדגשת חשיבותו לנתניהו כאמצעי להשבת הפופולריות הדועכת שלו, היו בוודאי קוראים שהרימו גבה, או שלפחות סברו שהנאום של ביבי, גם אם משמש לצורך עלייה בסקרים, בכל זאת חשוב למאמץ נגד איראן. באחת התגובות אף הואשמתי בזלזול בראש ממשלה שנלחם על קיומנו באמצעות הטוש האדום (ואין ספק שטוש זה עוד יוזכר בתולדות הציונות לצד דגל הדיו ומגש הכסף). תגובה זו אמנם נותרה לבדה בבלוג, אבל ככל הנראה מייצגת רבים רבים בציבור שאכן חושבים כך. ובעוד נתניהו משתמש ברטוריקה תקיפה ואמצעים חזותיים אינפנטיליים, הציבור שהולך אחריו שולל, או שלחלופין מפחד מהחלטה מטומטמת שהוא עוד עלול לקבל (כמוני), לא שם לב (או הסתפק בלנשום לרווחה) כשהודיע נתניהו שאופס, טעינו, כלומר הטעינו, מרחב החסינות שאמור היה להיסגר בדיוק ערב הבחירות בארה"ב היה בלוף, דוחות סבא"א שהקפדנו לפקפק באמינותם פתאום שכנעו אותנו שאפשר לחכות לאביב (שזה במקרה היתה גם עמדתו של אובמה האנטישמי מלכתחילה), ובינתיים, מכיון שגם ככה הכל מעולה במדינה, אפשר להקדים את הבחירות. להמשיך לקרוא

פרשנות בגרוש

קשה להיות בלוגר חובבן בארץ. עד שהספקתי לגבש תובנה מקורית על האורגיה בחוף בוגרשוב, הנושא כבר נטחן לעייפה בבלוגוספירה וירד מסדר היום. תוך כדי כתיבת פוסט על כיפת ברזל, הצדדים לא התחשבו בי והגיעו להפסקת אש. בעודי מתכנן פוסט על ההתנחלויות והכשרת המאחזים, זה כבר חדשות האתמול כי הבחירות הוקדמו. והנה, כבר עמדתי לפרסם פוסט תחזית לבחירות הבאות, וגם זה כבר ירד מהפרק לטובת סנסציה פוליטית חדשה, כניסת קדימה לממשלה. אכן, קצב האירועים מסחרר למדיי, וקשה לעמוד בו. אולם לפעמים גם זה לטובה, כי כמו שהפוליטיקאים שלנו כבר למדו היטב: אם לא פותחים את הפה, לא יוצאים טמבל. כל הפרשנים כבר מיהרו לשבח את נתניהו על מהלכו המבריק להקדים את הבחירות ולתפוס את קדימה לא מוכנה ואת מפלגת העבודה לא בשלה. עקיבא אלדר כתב שנתניהו למד מטעויותיו של שמיר, שהפסיד בחירות מכיון שהסתכסך עם בוש האב, ולכן הקדים את הבחירות לפני שיספיק להסתכסך עם אובמה בכהונתו השניה. האורקל של הדור, ארי שביט, כתב שהקדמת הבחירות נועדה להשיג נצחון שבחסותו יוכל נתניהו לתקוף את איראן בין ספטמבר לנובמבר (כלומר, בין הבחירות פה לבחירות בארה"ב). שני בלוגרים ותיקים, מוכרים ומוערכים (נדב פרץ ושלום בוגוסלבסקי) כתבו בהתאמה שיחימוביץ' תנצח ושבבחירות הקרובות הכל פתוח. וגם אני, לולא תקלה טכנית קשה של חוסר זמן פנוי עקב חולשתי לאליפות העולם בסנוקר, כבר הייתי מפרסם את המשפטים הבאים:
להמשיך לקרוא

יאיר לפיד – האדם והתופעה

הלוואי שיכולתי לכתוב שאני אדיש כלפי יאיר לפיד, ושהליכתו לפוליטיקה לא מזיזה לי כהוא זה. אולם כנראה שאינני יכול לכתוב זאת, ומעידות על כך עקיצותיי הקטנות אותו בשלושה פוסטים קודמים (הסקר בפוסט הראשון, האזכור האגבי והקריקטורה בפוסט על החבובות, ואפילו בפוסט על מקומם של הערבים בדמוקרטיה מתחתי ביקורת על דבקותו הפחדנית בקונצנסזוס). אין לי מספיק מידע כדי לחוות דעה על לפיד האומן, אבל הדימוי הציבורי והתקשורתי שבנה לו מחליא אותי. השטחיות, היהירות, הניסיון המכוון לסמל איזו ישראליות מזויפת באמצעות קיטש והיצמדות לקונצנזוס הקדוש, שכביכול מתבקש מתפקידו כ"עיתונאי", שמדויק יותר להגדיר כהתחפשות לעיתונאי בעודו ממשיך בתפקידו הקודם כמראיין בתוכנית בידור (על חלק מהדברים האלו כתב ביתר הרחבה יוסי גורביץ' בפוסט מומלץ). כנראה שתכונות אלו בולטות ומעצבנות אנשים רבים, אחרת לא היה ניתן להסביר את המספר הרב של פרסומים הלועגים לו בשלל דרכים יצירתיות – קומיקס, גרף, ביקורת ספרות, דיאלוג, ואף אני תרמתי את חלקי הצנוע בקריקטורה.

 יש גם דברים טובים לומר על יאיר לפיד, תתפלאו. הוא חתיך. שרירי. ניחן בשורשי שיער חזקים ביותר, שמונעים בכל כוחם נשירה ונלחמים בחירוף נפש כנגד פגעי הזמן ונזקי הג'ל. הוא לא צובע, למרות שהוא מאפיר לגמרי. הוא מוצלח, אחרת לא היה מגיע למעמדו ולעושרו. ויש לו כוונות טובות, כי איזה טמבל יסכן את מעמדו ואהדת הציבור אליו בשביל הרפתקה פוליטית בה הוא צפוי לחטוף מכל עבר?! (הביקורת אכן החלה עם שערוריית הדוקטורט בבר-אילן.) אך גם טענה זו אינה מדויקת, כי אני מניח שלפיד עשה סקרים לפני החלטתו לרוץ לפוליטיקה והבין שמקומו בכנסת, ואולי אף כשר בממשלה, מובטח. מהבחינה הזאת, הקמת רשימה עצמאית לכנסת מתוך עמדת הדיקטטור השליט במפלגה נוסח ליברמן אינה הימור כה גדול כפי שהוא ותומכיו מנסים לצייר. אי אפשר להשוות זאת לכיתות רגליים בפריימריס של מפלגה קיימת, דבר ששלי יחימוביץ' עשתה כשפרשה מערוץ 2. ניצן הורוביץ ואורי אורבך אמנם הוצנחו לרשימותיהם השונות בלי עבודה קשה מדיי, אבל שניהם נכנסו במנדט האחרון של מפלגותיהם, כך שההימור שלהם בוודאי היה גדול יותר (מעניין שפרישתו של לפיד מהבחינה הזאת דומה ביותר לפרישתו של אביו – לא מפתיע). אבל שוב, ללפיד עדיף ללבוש עניבה באולפן ממוזג מאשר להצטופף בחוגי בית, ובחירתו בפוליטיקה בכל זאת מעידה שיש לו כוונות טובות. במערכת הפוליטית שלנו, זה לא מעט.

להמשיך לקרוא

איראן – הכינו את המקלטים

"כוס אמק" – אמרתי פעמיים כשראיתי את הכתבה הזו ב"הארץ" והזו ב-ynet (לעצלני הקלקה: שר ההגנה האמריקני מעריך שישראל תתקוף באיראן עד יוני). פעם ראשונה כוס אמק – כי אני לא יכול לכתוב על יאיר לפיד כפי שהבטחתי כשיש משהו הרבה יותר אקטואלי וחשוב, ופעם שניה כי אני באמת חושש לחיי ולחיי משפחתי. בראיון עם עמי איילון לפני זמן רב, כשנשאל אם הוא חושש שהטרור יגבר כתוצאה ממדיניות הממשלה, הוא טרח לתקן שהוא לא חושש (חלילה!) אלא מזהיר. ובכן, אני לא חושש להצהיר שאני הרבה יותר מחושש מאפשרות ממשית של תקיפה ישראלית באיראן ומהתגובה הצפויה לה, ולא אכפת לי אם אהרוס את המוניטין שלי כגבר-גבר או אם אואשם ביהדות גלותית.

לדיון הציבורי בנושא הגרעין האיראני כבר פז"ם מכובד. הנושא עלה לראשונה (למיטב זכרוני) בשנות ה-90 על-ידי מפלגת העבודה כאמצעי לגיוס תמיכה בתהליך השלום, בתור הטיעון המפחיד הנגדי לתרחישי הבלהות של הליכוד מנסיגת צה"ל מהשטחים. לאחר שהנושא נשכח בשנות האינתיפאדה השניה ומלחמת המפרץ השניה, הוא עלה שוב בסביבות 2004-5, כמה חודשים לפני שרה"מ דאז שרון מינה את חלוץ לרמטכ"ל. רבים חשבו שמינוי של מפקד חיל האויר לתפקיד זה לראשונה נועד בשביל תקיפה צפויה באיראן. מאז הנושא לא ירד מסדר היום. אולמרט התעסק בו בין החקירות שלו למלחמות, וב-2007 הוא אפילו הצליח להשמיד כור גרעיני בשלבי התהוות בסוריה. ונתניהו, בהיותו ראש אופיזיציה בראשות ליכוד מצומק, השתמש בו כדי לעורר שוב את אותם פחדים, שבין אם הם מוצדקים ובין אם לאו, תמיד תמיד מהווים עבור הליכוד את דרך המלך חזרה לשלטון. וגם לאחר שחזר לשלטון, ולמרות שאין שום איום ממשי על הקואליציה, הנושא נשאר על ראש סדר היום של הממשלה בנאומים שונים ובדיוניה עם ארה"ב, שמידי פעם מודלפים (כמו ההדלפה האחרונה – שני הלינקים למעלה).

הגרירה של הנושא הזה לאורך כל כך הרבה שנים, והשימוש הפוליטי הציני שנעשה בו, כמו גם אינספור תאריכי יעד מדומים שהוצבו כבר בתקופה של שרון – נקודות זמן "אל-חזור" גרעיניות למיניהן שאסור שאיראן תגיע אליהן (ולמעשה, היא חצתה נקודות אלה מזמן, כי בתחילה רצו למנוע ממנה את הטכנולוגיה והידע לייצר פצצה, וכיום כבר יש לה את שניהם) – חספסו את העור של רבים, עור עבה מלכתחילה שספג כבר כל כך הרבה. כבר התרגלנו לדיבורי ה"זאב זאב" האלה ופיתחנו סוג של שאננות לגבי התקיפה באיראן – שאננות שמסתדרת יופי-טופי עם השאננויות האחרות בנושא הפלסטיני, בהדרדרות הדמוקרטיה ובסוגיות כלכליות. אז בוקר טוב לכולם, הכינו את המקלטים, הצטיידו במסכות, במים מינרלים, ובמסקינטייפ – תקיפה באיראן היא כבר לא שאלה של אם, אלא שאלה של מתי.

להמשיך לקרוא