אופס, שכחנו את הפלסטינים

לפני מספר שעות ראיתי את הכתבה הזו, שכותרתה "פלסטינים וזרים חסרי דרכון לא יוכלו להגיש תביעות אזרחיות". חיישן מסוים במוחי מיד היבהב "אפרטהייד" וקיטלג את הידיעה הזו שם (זהו, לא במקרה, אחד החיישנים הפעילים ביותר במוחי, לצד זה האחראי למצוא את הפרק של סיינפלד הרלוונטי לנושא השיחה). מקריאה ראשונית של הידיעה, הבנתי אותה לא נכון. הכתבה דיווחה ששר המשפטים יעקב נאמן חתם על תקנות אשר מונעות סעד משפטי מחסרי אזרחות ישראלית או דרכון זר. לא היה ברור לי למה הכוונה במונח 'סעד משפטי', ובתחילה סברתי שמדובר גם בזכות העתירה לבג"ץ. הכתבה הסבירה שאותם אנשים ללא אזרחות וללא דרכון זר הם ברובם מהגרי עבודה ופלסטינים המתגוררים בשטחים.

לא כזה נורא, חשבתי לעצמי. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

כחומר ביד היוצר

מאז שנולדתי, תמיד קיבלתי גיבוי מההורים שלי. בפעמים בודדות בילדותי שבהן התקשיתי במקצוע מסוים או ביחסיי עם מורה מסוים/ת, הוריי דאגו לתמוך בי ולחזק אותי במקצוע, ומעולם לא הטילו דופי במורה או בחשיבות המקצוע. בפעם אחת מיותרת בחיי, אמו של חבר ללימודים הצליחה להקנות לעצמה השפעה רבה מדיי על חיי. ייתכן מאוד שזה נבע מכך שבניגוד להוריי, היא לא הפצירה בי להשקיע, אלא נתנה לי פתרון פשוט יותר: היא השמיצה את המורה, אולי אף קיללה אותה, וקבעה שהיא לא מבינה כלום מהחיים שלה – גם זה סוג של גיבוי. הקשבתי לה, והתוצאות לא איחרו לבוא: היחס שלי למקצוע הידרדר, היחס שלי למורה התנכר, והישגיי התמעטו בהתאם.

כדרכן של אנלוגיות, גם אנלוגיה זו איננה מושלמת, אולם אני סבור שניתן ללמוד ממנה לא מעט. לכן לא באמת הופתעתי לשמוע ולקרוא מה היו ההשלכות של ההפגנה שהתרחשה בשכונת התקוה לפני למעלה משבוע (הפגנה של הממשלה כנגד האופוזיציה, כהבחנתו המדויקת של שלום ב'): אלימות גוברת של התושבים כנגד האפריקאים שבשכונתם, כפי שניתן לראות כאן, כאן וכאן. זה מה שקורה כשמקבלים גיבוי ממסדי לתסכול ולזעם. זה מה שקורה כשח"כים מהקואליציה מכנים את האפריקאים סרטן בגוף האומה. זה מה שקורה כשח"כים מהקואליציה טוענים שהאפריקאים באים לכאן מכיון שטוב להם כאן, ולכן צריך לגרום להם להרגיש שרע כאן. זה מה שקורה כששר הפנים טוען שהם מעבירים איידס לנשים שהן אנסו. המסר לתושבים הוא חד-משמעי: האפריקאים הם השטן, אתם הקורבנות, זעמכם מוצדק, ואנו נגבה אתכם. שימו לב להבדל בין תקיפותו של המסר הזה, כפי שיצא בהפגנה וכפי שיוצא חדשות לבקרים מהפה הג'ורה של שר הפנים ירא-השמיים, לבין הריפיון של המסר ההפוך המגנה את האלימות, שמגיע מאותם מנהיגים עצמם כשהתקשורת מתעמתת איתם על הנזק שהם הסבו. אזרחי ישראל כבר למדו היטב להבחין בין מסר תקיף ומהימן לבין מסר שנאמר מהשפה אל החוץ, כמס שפתיים לתקשורת או לקהילה הבינ"ל התובעים פוליטיקל-קורקטנס. לכן, למרות שנתניהו גינה את האלימות ואת לקיחת החוק לידיים, כל עוד הוא לא עושה זאת באותה נחרצות שהתרגלנו לשמוע ממנו בכל פעם שהוא מדבר על הסכנה האיראנית או ההסתה הפלשתינית, המסר מההנהגה נותר ברור, התוצאות בשטח בהתאם.

אלי ישי קובל על פופוליזם. לא נגענו.

להמשיך לקרוא