לחצים ראשונים מהדוד סם

בטורו השבועי האחרון (2.5.14), מביא נחום ברנע את עדותם של פקידי ממשל בכירים ואנונימים על סבב המו"מ האחרון. הדברים שעולים מהעדויות מפתיעים ומדאיגים: ויתורים משמעותיים של הפלסטינים בסוגיות הליבה (למעט ההכרה במדינה יהודית), ומנגד ביקורת קשה וחריפה על הבנייה בהתנחלויות. בין השורות, ולעיתים אף בתוכם ממש, ניתן גם למצוא רמזים ראשוניים ללחץ אמריקני אפשרי בעתיד. אך אין כוונתי בפוסט הזה לטעון לאשמתה הבלעדית של ישראל, או לדון על אשמה בכלל. המטרה היא להבין טוב יותר את המציאות המדינית שלפתחנו, על מנת שנוכל להשפיע עליה.

הכיוון שבו נעה ההיסטוריה

רוב הזמן, אנחנו עסוקים מדיי בניסיון לצוף מעל לרפש הפוליטי: הספינים, מאבקי הכוח והפרשנויות בגרוש מאת אלו שבדומה לפוליטיקאים, גם הם מתפרנסים מכל זה. הרבה מסכי עשן, הרבה דיווחים מטעם, הרבה הסברה לצרכי פנים (במסווה של הסברה כלפי חוץ). נדיר מאוד לקבל בסמיכות זמנים גבוהה יחסית שלושה אירועים המאפשרים לנו הצצה אל התמונה הרחבה והגדולה, מעבר לריבים המתוקשרים בין לפיד לבנט או בין ח"כ פנינה תמנו-שטה למד"א.

הסכם הביניים בין מדינות המערב לאיראן, הסנקציות המתגבשות והמתהדקות ע"י האיחוד האירופי כנגד ההתנחלויות, והסכם המסגרת שתגיש בקרוב ארה"ב על שולחן המו"מ – כולם מעידים שהפור כבר נפל, ומכאן השאלה המעניינת היחידה היא כמה זמן זה עוד ייקח, ו/או כמה יכאב לנו עד אז.

האפרטהייד הדרום-אפריקני ואנחנו: מחשבות בע"מ

לפני מספר שבועות פרסמתי את הפוסט האפרטהייד הדרום-אפריקני ואנחנו. אני שמח לבשר שהפוסט, בגרסא מעט שונה, פורסם באתר האייל הקורא. עריכתו מחדש, כמו גם הדיון הארוך (מעל 200 תגובות) שהתעורר בעקבותיו, הביאו אותי להרהר שוב בפוסט ובנושא כולו.

התובנה העיקרית שלי מחוויה זו היא שהפוסט והאנלוגיה בתוכו לא היו מובנים דיים. זה לא מפתיע: הפוסט סקר – ביריעה קצרה, ובשתי שפות – כ-300 שנות היסטוריה של העם האפריקנרי. למעשה, הפוסט כמעט כולו התמקד במציאות ההיא, ולא במציאות שלנו, זו שעושה את המציאות ההיא כ"כ מעניינת עבורנו. את עיקר האנלוגיה ההיסטורית למציאות שלנו השארתי לקורא עקב אילוצי זמן ומקום, אך גם מתוך כוונה לעורר מחשבה ותהייה עצמית. במקומות מסוימים שתלתי רמזים ("הבטחתו של אלוהים", "מעטים מול רבים", "מעמד הר סיני", "המאבק בבריטים" וכד'), אך דוקא רמזים אלו הותירו בעיקר רושם של תפירה גסה מדיי ואף מאולצת, ועקב כך האנלוגיה עצמה, ובמיוחד היקפה ותכולתה, לא היתה מספיק חדה וברורה.

חיבל במאמציי גם ערבובם של שני נושאים: המיתוסים המכוננים של החברה האפריקנרית (הדומים לשלנו) וכשלונה של תכנית הבנטוסטאנים (שתכנית דומה לה אט-אט מיושמת דה-פקטו בגדה המערבית מתוך מטרות סיפוח).