האפרטהייד הדרום-אפריקני ואנחנו: מחשבות בע"מ

לפני מספר שבועות פרסמתי את הפוסט האפרטהייד הדרום-אפריקני ואנחנו. אני שמח לבשר שהפוסט, בגרסא מעט שונה, פורסם באתר האייל הקורא. עריכתו מחדש, כמו גם הדיון הארוך (מעל 200 תגובות) שהתעורר בעקבותיו, הביאו אותי להרהר שוב בפוסט ובנושא כולו.

התובנה העיקרית שלי מחוויה זו היא שהפוסט והאנלוגיה בתוכו לא היו מובנים דיים. זה לא מפתיע: הפוסט סקר – ביריעה קצרה, ובשתי שפות – כ-300 שנות היסטוריה של העם האפריקנרי. למעשה, הפוסט כמעט כולו התמקד במציאות ההיא, ולא במציאות שלנו, זו שעושה את המציאות ההיא כ"כ מעניינת עבורנו. את עיקר האנלוגיה ההיסטורית למציאות שלנו השארתי לקורא עקב אילוצי זמן ומקום, אך גם מתוך כוונה לעורר מחשבה ותהייה עצמית. במקומות מסוימים שתלתי רמזים ("הבטחתו של אלוהים", "מעטים מול רבים", "מעמד הר סיני", "המאבק בבריטים" וכד'), אך דוקא רמזים אלו הותירו בעיקר רושם של תפירה גסה מדיי ואף מאולצת, ועקב כך האנלוגיה עצמה, ובמיוחד היקפה ותכולתה, לא היתה מספיק חדה וברורה.

חיבל במאמציי גם ערבובם של שני נושאים: המיתוסים המכוננים של החברה האפריקנרית (הדומים לשלנו) וכשלונה של תכנית הבנטוסטאנים (שתכנית דומה לה אט-אט מיושמת דה-פקטו בגדה המערבית מתוך מטרות סיפוח). להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

סוף סוף קצת חדשות טובות

עכשו הכל ברור.
(אנחת רווחה)
ומסתבר שזה בכלל לא היתה אשמתי.

רק חבל שלא ידעתי קודם. המון נקיפות מצפון היו נחסכות לי. להמשיך לקרוא

הרוסים ועדות המזרח: סיפור בהמשכים

תופעה סוציולוגית ידועה ברבים היא הזדהות-יתר של מיעוטים אתניים עם הזהות הקולקטיבית של המדינה. בישראל הדוגמא העדכנית ביותר היא העליה הרוסית של שנות ה-90, שבקרב יוצאיה שיעור גבוה מן הממוצע מזדהה עם ערכים "לאומיים" ישראליים (כפי שהם התקבעו בשיח): מיליטריזם, סירוב לנסיגות משטחים כבושים תמורת שלום, והדובדבן שבקצפת – שנאת ערבים (אזרחים ולא-אזרחים באותה מידה). הקדימו אותם בכמה עשורים העולים מהמזרח ומצפון אפריקה, וסממנים אלו עדיין בולטים בקרב אלו מביניהם שלא "השתכנזו". יש לציין שאפילו בקרב הפלסטינים האזרחים, שאינם יכולים לתמוך בערכים הלאומיים האלו מכיון שהם ערבים, תמצאו שיעור גבוה למדיי של אנשים שיחששו (לפחות כלפי חוץ) לערער על מדיניותם של מוסדות המדינה שמדירה אותם מהחברה ומהשלטון ומפקיעה מהם אדמות (ומה שמקומם באמת את הישראלים הוא אותם ח"כים ערבים "חצופים" שמעזים – בחסות החסינות הפרלמנטרית – להתבטא ולהפגין את מה שהאזרחים הפלסטינים לעולם לא ירשו לעצמם לעשות, ואולי אף לחשוב). להמשיך לקרוא

האפרטהייד הדרום-אפריקני ואנחנו

The Dutch, having settled on the South African coast as early as 1652, eventually came to consider it their native land. In fact, they called themselves “Afrikaner”, Dutch for Africans. (They also called themselves “Boers”, or farmers, and are often referred to by that name.) They argued that their claim to the land rested on discovery, conquest, economic development, and, ultimately, on the will of God.
Apartheid was steeped in the teachings of the Dutch Reformed Church, which saw the Afrikaner as God’s chosen people, destined to dominate the land and others who inhabited it. Apartheid, the Afrikaner argued, was the word of God and was specifically sanctioned in the Bible.

הטענה שבישראל קיים משטר אפרטהייד, או לכל הפחות הולך ומתהווה משטר כזה, צוברת תאוצה, במיוחד בזירה הבינ"ל, אך גם בקרב החוגים הביקורתיים והרדיקלים בישראל (כלומר השמאל הקיצוני). בקרב המיינסטרים הישראלי הטענה נהדפת באופן אוטומטי ואקסיומטי. להמשיך לקרוא

ועדת הבחירות מפתיעה לטובה

לא ברור לי מה חשבו לעצמם אלו שהעניקו לועדת הבחירות המרכזית את הסמכות לפסול רשימות מתחרות או מועמדים מסוימים מהשתתפות בבחירות. אולי הם שיוו לנגד עיניהם מדינה אחרת ממה שאנו מכירים, דומה יותר לזו שחזה הרצל מאשר לזו שבסוף יצאה, שבה יושבים החברים ומנהלים דיון ענייני ומכובד של שקלא וטריא, בכובד ראש, בחיל וברעדה. הם לבטח לא דימיינו את הקרקס הלאומני שבו פוליטיקאי קורא לעמיתיו "פשיסטים יהודים מתלהמים" ו"פוליטיקאים סוג ז'", ועמיתיו שולחים אותו לסוריה, כשאחד מהם – פרופסור בהשכלתו – טוען שפסילת רשימות ערביות היא "רפואה מונעת" (לְמה הערבים מומשלים?), ואילו יו"ר הועדה, שופט ביה"מ העליון אליקים רובינשטיין, צועק עליהם "תשתקו רגע!", ומאשים אותם באוירה של שוק. כדאי להיכנס ללינק שצירפתי ולצפות כדי להבין במה מדובר, אבל אין באמת צורך. זהו איננו מחזה מופרך שקשה לדמיינו, הוא מתרחש לבושתנו לעתים תכופות בועדות הכנסת ובמליאה. אלא שהפעם (ולא בפעם הראשונה) המחזה הזה מתרחש בדיון משפטי בעל השלכות ישירות ועמוקות על המשטר במדינה, ונראה כי הח"כים ונציגיהם אינם מסוגלים, או שאינם רוצים, להבין את ההבדל. להמשיך לקרוא

כשחוטבים עצים

אם לא היה מדובר במציאות חיינו הטראגית, זה בוודאי היה מצחיק. מה עדיף – לבכות?

מקיר לקיר תמכו כל הפוליטיקאים, למעט ה"הזויים" משמאל והערבים, בעוד מבצע צבאי בעזה, והתקשורת החרתה החזיקה אחריהם, כי למרבה הצער היא סבורה שתפקידה לשמור על מורל העם (ועל הרייטינג) ולא לשאול שאלות קשות. בשנים האחרונות בכלל אנחנו כ"כ זחוחים, כ"כ מלאים מעצמנו, כאילו כולנו ממש בחרנו לאמץ אישיות טיפוסית של גנרל או טייס, ומלחמות נמדדות רק בהאם הן צודקות או לא, לא בהאם הן חכמות. מה שנכון לנהיגה בכביש, מסתבר, אינו נכון לנהיגה בנגמ"ש.

אבל יש סיבה לכך. המלחמות הפכו להיות – איך אומרים בתקשורת? – "כירורגיות", "סטריליות", ועוד מילים אורווליאניות דומות. להמשיך לקרוא

שירות לציבור

זה מספר שנים שאני קורא באדיקות את מדור הדעות של הארץ. זה כבר מזמן הפך להרגל, לסוג של זפזופ כדי להפיג את השעמום בעבודה או תוך כדי שתיית קפה, תוך ניצול היתרון המרכזי של מדור זה: ניתן לסיים כל מאמר בו תוך שלוש דקות (יתרון שהבלוג הזה לא יכול להתהדר בו). למעשה יש להודות שאת עיקר הדברים הראויים לקריאה ולהעמקה ניתן למצוא דווקא במקומות אחרים, במיוחד בבלוגוספירה (הנה רק דוגמא אחת, אותה אי אפשר לקרוא בשלוש דקות, גם לא בשלושים), או אפילו בעיתון הארץ עצמו, אבל במדורים אחרים. אולם במדור הזה, בין הפשטנות נטולת הברק של גדעון לוי, בין המיחזור העקבי והמשעמם של עקיבא אלדר, בין הפומפוזיות חסרת כל מודעות עצמית של ארי שביט, בין הפסאודו-מדע של רונן שובל, ובין מכבסת המילים (ספק מכוונת, ספק סתם מטופשת) של קרני אלדד, ניתן למצוא אחת לכמה זמן פנינים של ממש, לרוב ע"י כותבים אורחים (אם כי בהחלט יש כותבים קבועים איכותיים ומקוריים, למשל מירב מיכאלי ויצחק לאור). פנינה שכזאת מצאתי אמש, והחלטתי לפרסם אותה כלשונה בפוסט זה, כשירות לציבור עבור אלפי הקוראים שמדלגים על עיתון הארץ בדרכם לבלוג חיים שרירותיים. המאמר, פרי עטו של ד"ר יונתן מנדל, עוסק ביחס של החברה הישראלית (כלומר, החברה היהודית בישראל) לערבים ולמוסלמים בארץ ובעולם, ובאופן אגבי בסדרה המצליחה (להבדיל ממוצלחת) של צביקה יחזקאלי "אללה איסלאם" (סדרה שלא ראיתי מעולם, בין היתר מכיון שהבנתי במה מדובר לאחר שקראתי את בדיקת העובדות המצוינת של "קשב", הן של הפרק הראשון והן של הסדרה כולה). להמשיך לקרוא

אופס, שכחנו את הפלסטינים

לפני מספר שעות ראיתי את הכתבה הזו, שכותרתה "פלסטינים וזרים חסרי דרכון לא יוכלו להגיש תביעות אזרחיות". חיישן מסוים במוחי מיד היבהב "אפרטהייד" וקיטלג את הידיעה הזו שם (זהו, לא במקרה, אחד החיישנים הפעילים ביותר במוחי, לצד זה האחראי למצוא את הפרק של סיינפלד הרלוונטי לנושא השיחה). מקריאה ראשונית של הידיעה, הבנתי אותה לא נכון. הכתבה דיווחה ששר המשפטים יעקב נאמן חתם על תקנות אשר מונעות סעד משפטי מחסרי אזרחות ישראלית או דרכון זר. לא היה ברור לי למה הכוונה במונח 'סעד משפטי', ובתחילה סברתי שמדובר גם בזכות העתירה לבג"ץ. הכתבה הסבירה שאותם אנשים ללא אזרחות וללא דרכון זר הם ברובם מהגרי עבודה ופלסטינים המתגוררים בשטחים.

לא כזה נורא, חשבתי לעצמי. להמשיך לקרוא

שוטי השטעטעל

מספרים על שוטה השטעטעל, אשר בכל שבוע, כשעה לפני כניסת השבת, התקבצו כל יהודי העיירה סביבו כדי לשפר את מצב רוחם. זקן העיירה היה ניגש אל השוטה, ומציג בפניו בחירה בין שני מטבעות: מטבע של זלוטי אחד ומטבע של שני זלוטי. השוטה היה מתבונן במשך דקות ספורות בשני המטבעות, מתעמק וחוכך בדעתו. לבסוף, היה בוחר במטבע הזלוטי הבודד, לקול צהלת ההמון המתפקע מצחוק.

כך היה מדי שבוע. בפעם אחת שאל אותו לאחר מכן בשקט זקן העיירה: למה לא בחרת במטבע של שני הזלוטי? הביט בו השוטה כשני רגעים, ולבסוף ענה: אילו בחרתי בשני זלוטי, כל אלו היו באים?

להמשיך לקרוא

לעשות סדר דחוף בערוץ 10!

ח"כ אנסטסיה מיכאלי, טרי טרי מהיום:

כשאני פותחת ערוץ 10 אני רואה תוכניות בידור שמראות כביכול עד כמה נעים להיות הומו. הגיע הזמן שנעשה סדר בעניין. מאיפה יש לערוץ 10 זכות לשדר תוכניות שמראות כמה כיף לרקוד ולהתאפר

כצופה ותיק של ערוץ 10, אין לי מושג על מה היא מדברת.

להמשיך לקרוא