מגינים אנושיים

"סְלִיק" הוא כינוי למחבוא מחתרתי לנשק ולמסמכים סודיים. המלה נכנסה לשימוש נרחב בתקופת טרום הקמת המדינה, בעת שלטון המנדט הבריטי, אז בנה ארגון "ההגנה" סליקים בכל רחבי הארץ כדי לספק נשק להגנת נקודות היישוב השונות.

הרקע הבסיסי לבניית סליקים ושימוש בהם נבע ממצב בו השלטון המרכזי (קרי, הכובש הבריטי – י.מ.) לא הצליח להעניק הגנה נדרשת לאזרחים ואלה נאלצו לנקוט ביוזמה עצמית של איסוף נשק לא חוקי והטמנתו במחבואים הרחק מעיני השלטון, כך שיוכל לשמש להם הגנה בשעת הצורך.

הנשק והתחמושת שנאגרו ללא רישיון מטעם המשטרה הבריטית הושמו במקומות מסתור שונים. כך נולדו הסליקים היישוביים. למעשה לא היה יישוב בארץ שלא היה בו סליק עם כמות נשק מסוימת:

הראשון לזהות

"אני מתכבד להזמין את מי שהיה הראשון שהבין את גודל הסכנה של מדינה דו-לאומית, רתם את כל הגורמים בארץ ובעולם לסייע במניעת הסכנה, ודואג בלא ליאות למשפחות שאיבדו את היקר להן מכל."
(טקסט מדומיין שקיבל את השראתו מטקסט לא פחות הזוי)

למען הסדר הרע

שלוש וחצי לפנות בוקר. דופקים על הדלת. חיילים. דופקים חזק כי כולם ישנים. קמנו. לא הבנו. משטרה צבאית, לוכדי עריקים, מחפשים את אחי, סטודנט המתגורר במעונות האוניברסיטה העברית ביום, מילואימניק עריק המבוקש בדירת הוריו בלילה. אחי מן הסתם לא היה בבית – הוא הרי גר במקום אחר. אבל את ההמולה, הצעקות, האיומים, החוויה של זרים מוחלטים מפשפשים לך בבית באמצע הלילה, כשאתה לבוש פיג'מה, תחושת ההשפלה וחוסר האונים – זו היתה מנת חלקם של דיירי הבית, כלומר אני והוריי, אנשים בשנות ה-50 לחייהם.

הימים הנוראים

סוף סוף נגמרו הימים הנוראים. אתם יודעים, הימים שבין יום השואה ליום העצמאות. אותם ימים עם אינפלציה חדה במליצות ובטקסטים שחוקים לעייפה. בשנה שעברה קראתי לזה חלילות (תוך חידוש השפה העברית). השנה שמחתי לגלות שאני לא לבד*.

כשאני כותב סאטירה, אחת הנוסחאות המשמשות אותי היא שפה גבוהה המתנפצת על קרקע המציאות הנמוכה – המגוחכת, האינטרסנטית, ולעיתים אף האכזרית.  בימים הנוראים האלו, כמאמר הקלישאה (הנה, עוד אחת), המציאות עולה על כל סאטירה.

העציר איקס: מה כן ניתן לדעת, ובוודאות די גבוהה

רבות כבר דובר על פרשת העציר X, ויש לקוות שעוד רבות ידובר, וייחקר, וגם יישפט, אבל התרשמותי הדלה מכל הדיבורים הללו, בין הדיווח הזהיר של יודעי דבר אשר מנועים לפרסם לבין העלאת ספקולציות ותאוריות קונספירציה מצד אלו שמתיימרים לדעת, היא שנשכחה פה עובדה אחת בסיסית, שעליה לא ניתן לערער: אדם מת. טשטוש העובדה הזו, או הדחקתה לטובת שאלות ותהיות קשות שעולות מהפרשה, מהווים עוד דוגמא מצערת לכך שהנטיה הרווחת בישראל היא להתייחס לחיי אדם כאל אמצעי בלבד, ולא כאל מטרה בפני עצמה.

כשחוטבים עצים

אם לא היה מדובר במציאות חיינו הטראגית, זה בוודאי היה מצחיק. מה עדיף – לבכות?

מקיר לקיר תמכו כל הפוליטיקאים, למעט ה"הזויים" משמאל והערבים, בעוד מבצע צבאי בעזה, והתקשורת החרתה החזיקה אחריהם, כי למרבה הצער היא סבורה שתפקידה לשמור על מורל העם (ועל הרייטינג) ולא לשאול שאלות קשות. בשנים האחרונות בכלל אנחנו כ"כ זחוחים, כ"כ מלאים מעצמנו, כאילו כולנו ממש בחרנו לאמץ אישיות טיפוסית של גנרל או טייס, ומלחמות נמדדות רק בהאם הן צודקות או לא, לא בהאם הן חכמות. מה שנכון לנהיגה בכביש, מסתבר, אינו נכון לנהיגה בנגמ"ש.

אבל יש סיבה לכך. המלחמות הפכו להיות – איך אומרים בתקשורת? – "כירורגיות", "סטריליות", ועוד מילים אורווליאניות דומות.

דגל ישראל על האוטו: האם זה פטריוטי? שתי דעות

לרגל יום העצמאות ולנוכח השסע הגובר בעם, שניתן לראות אותו מדי שנה על הכביש, כשכמחצית הרכבים נוסעים עם דגל ישראל מתנוסס בגאון וכמחצית ללא הדגל כבכל יום, הבלוג חיים שרירותיים מתכבד להביא שתי דעות בנושא, מהמלומדות שיש. אנא מכם, הצביעו בסוף הפוסט לדעה ששיכנעה אתכם יותר.

יום של הון פוליטי וחלילות: פוסט עדכון בעקבות יום השואה

ביום השואה אתמול פרסמתי פוסט בו הצעתי מתכונת אחרת או נוספת לציון יום השואה, מתכונת המבוססת על התנהגות בכבוד ובאהבה לכל אדם באשר הוא אדם. בפוסט ציינתי בדרך אגבית ולא מספיק מפורטת שתי נקודות שהעלו תמיהות משני מגיבים שונים (כפיר וא. מוקד):

1. מדוע נאומו של נתניהו בערב יום השואה, בו שוב הזהיר מפני שואה מתקרבת בדמות הגרעין האיראני, מהווה בעיניי עשיית הון פוליטי?
2. מדוע אני מכנה את הטקסים ביום השואה 'חלולים'?

עקב ה'גזרות' שגזרתי על עצמי ביום השואה, לא ממש יכולתי לענות על שתי שאלות אלו אתמול, הרי גם בכך יש משום עשיית הון פוליטי (אבל נדמה לי שבכל זאת מעדתי פה ושם), אולם כעת משחזרתי לסורי, אני שמח לענות ומודה לשואלים.

תקיפת הכור העיראקי – האמנם הצלחה? חלק ב'

בפוסט הקודם (חלק א'), הצגתי ארבעה מיתוסים אודות תקיפת הכור הגרעיני העיראקי ע"י ממשלת בגין ב-1981, מיתוסים שנחקקו היטב בתודעה הציבורית ומשמשים הצדקה לאלו התומכים בתקיפה צבאית באיראן – הן באופן מודע ובמתכוון והן באופן סמוי אך מושרש היטב (כחלק משורה ארוכה של מיתוסים המאדירים את כוחות הבטחון):

א.      תקיפה צבאית פתרה את הבעיה (נמשל: יש לפתור את הבעיה האיראנית בדרך זו)

ב.      בגין ראה את המצב לאשורו כשתקף באופן חד-צדדי (נמשל: נתניהו – "יורשו")

ג.       פרס התנגד למבצע (נמשל: אין להתייחס למתנגדים לתקיפה באיראן, ובפרט להתנגדותו של פרס, כפי שפורסמה)

ד.      לתקיפה הצבאית לא היה מחיר (נמשל: תפסיקו להפחיד אותנו עם תגובה איראנית)

המיתוס הראשון נדון בהרחבה בפוסט הקודם. מומלץ לקרוא את הגרסא המלאה (המכילה גם רקע על התקיפה עצמה). תקציר הפרק הקודם: מחקרים אקדמיים חדשים שנעשו בעקבות חשיפת מסמכים רשמיים של ממשלת עיראק שהפכו נגישים לאחר כיבוש עיראק ב-2003 ע"י ארה"ב, מראים בבירור שתקיפת הכור העיראקי גרמה למעשה להאצת תוכניתה הגרעינית. ערב מלחמת המפרץ, עיראק היתה על סף יכולת גרעינית, ורק טעותו של סדאם חוסיין בתקיפת כווית (וחוסר הבנתו שדבר זה ילכד קואליציה שתילחם נגדו) היא שהצילה את ישראל מלהתמודד שוב עם תוכנית גרעינית עיראקית כעשור בלבד לאחר התקיפה הקודמת.

אני לא תמיד תומך בעמדת מערכת הבטחון

בתשובה לשאלה "… מערכת הבטחון מסרבת באופן גורף לאשר לסטודנטים מהרצועה לצאת ללימודים בגדה, גם אם אינם חשודים בפעילות טרור … מה דעתך בנושא?", ענה יאיר לפיד בקיר הפייסבוק שלו:

אין לי כוונה לדון, שוב, ביאיר לפיד או להמשיך לרדת עליו. ייתכן שהדחף הבלתי פוסק ללעוג ללפיד נובע, כפי שכותב שלום בוגוסלבסקי, מהצורך לנפץ את המראה המעוותת שהוא מהווה עבורנו, כביכול קהל היעד שלו. אבל דבקותו הפחדנית של יאיר לפיד בקונצנזוס, בוודאי בכל הקשור לנושאים בטחוניים, יכולה לשמש מעין ברומטר לעמדת הציבור, ועמדתו זו מהווה אינדיקציה ברורה שהרוב המוחלט של אזרחי ישראל מסכים עימו. כמובן שזה לא מפתיע, צה"ל הרי הוא "צבא העם" (לפחות בתאוריה), ומיתוס זה – יחד עם הילת העבר שכבר הפכה לשורה של מיתוסים בפני עצמם ("מעטים מול רבים" ב-48, הנצחון המוחץ של ששת הימים, מבצע אנטבה, הפצצת הכור הגרעיני בעיראק) – נבנה כחלק מהתשתית ההכרחית של החברה במדינה כשלנו הזקוקה לאספקה שוטפת של חיילים חדורי מוטיבציה.

אולם התמיכה האוטומטית של הציבור בעמדת מערכת הבטחון, ובוודאי כשעמדה זו מושמעת מאדם המתיימר להיבחר לכנסת שאמורה בין השאר לפקח על מערכת הבטחון, היא עמדה מסוכנת ביותר. אפשר להרחיק לכת עד מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה כדי להיווכח בזאת, אבל כדי להדגים שאין פה חריגות סטטיסטיות בודדות ומובנות על פני 63 שנים, אתמקד בשלושה אירועים אקטואליים ביותר, מהשבועות האחרונים.