הראשון לזהות

"אני מתכבד להזמין את מי שהיה הראשון שהבין את גודל הסכנה של מדינה דו-לאומית, רתם את כל הגורמים בארץ ובעולם לסייע במניעת הסכנה, ודואג בלא ליאות למשפחות שאיבדו את היקר להן מכל."
(טקסט מדומיין שקיבל את השראתו מטקסט לא פחות הזוי)

להמשיך לקרוא

ידו הארוכה של משרד הבריאות

סערה-זוטא פרצה בשבוע שעבר: משרד הבריאות הוציא הנחייה ליצרניות תרכובות מזון לתינוקות (תמ"ל; מוכרות יותר בשמות "מטרנה", "סימילאק", וכיוצ"ב) להימנע ממבצעים ומכל פעולה שיווקית אחרת. בינתיים, בעקבות לחץ ציבורי, הספיקה שרת הבריאות לשנות את ההנחייה.

כידוע, חלב אם הוא הבריא ביותר לתינוק ומסייע באופן המיטבי ביותר לצמיחתו ולמערכת החיסונית שלו. צריך לשבח את משרד הבריאות שמעודד אמהות להניק, ודאגתו לבריאות ילדינו ממש מכמירה את הלב. אמנם היה עדיף אילו משרד הבריאות היה מעודד הנקה באמצעות הסברה, הוספה של יועצות הנקה, סבסוד של משאבות, ייזום חקיקה המאריכה את חופשת הלידה של האם, ועוד, אבל מה לעשות שכל אלה עולים כסף, וכסף כידוע אין. אחרי הכל, צריך להזרים אותו לפרויקטים הרבה יותר חשובים. אז בלית ברירה ובהעדר כסף, עושים מה שאפשר, כלומר נכנסים לנו לכיס. טוב, אנחנו כבר רגילים. להמשיך לקרוא

לידה

"ברבי, אני צריך שתהיי חזקה בשבילי, כי אני כבר לא יכול יותר", אמרתי-בכיתי לזוגתי הכואבת. היה זה אחרי כשש שעות של צירים, שלוש מתוכן צירים מוקדמים (מה שקרוי בעגה המקצועית השלב הלטנטי) ללא אפידורל, ושלוש מתוכן תחת השפעת האפידורל בפתיחה מלאה (השלב בו העובר עושה את דרכו במורד תעלת הלידה). היא היתה סחוטה. השעה היתה שש וחצי בבוקר, לאחר לילה שלם של צירים ללא שינה. בין ציר לציר רעדה, ובטפשותי חשבתי שמקור וניסיתי לחמם אותה.

"אמא, א—מא!" היא בכתה שלוש שעות מוקדם יותר. היא לא יכלה לסבול עוד את הכאב. לא הצליחה לנשום במהלכו, לא הצליחה "להכיל" ו"לקבל" אותו, כפי שראינו בסרט המעודד לידה טבעית. "אני רוצה אפידורל", היא צעקה למיילדת והסתכלה עליי ועל דנה הדולה במבט מלא אשמה. כאילו הכאב לא היה מספיק, הוספנו לזה גם ייסורי מצפון. "לא נורא, החזקת יפה מאוד עד עכשו, ואת כבר בפתיחה מלאה!" ניסיתי לעודד אותה, ומיד חמקתי לשירותים כי לא יכולתי לכבוש עוד את הדמעות. אח"כ בא הרופא עם זריקת האפידורל – אותה זריקה עם מחט ארוכה המגיעה עד לעמוד השדרה ועלולה ליצור שיתוק אם היולדת זזה (למשל בגלל ציר פתאומי) – והורה לכולם לצאת. חיבקתי את היולדת חזק וביקשתי ממנה להבטיח לי שלא תזוז, כי אין לי בנמצא תחליף בשבילה. אחרי שהבטיחה, יצאתי החוצה וחזרתי לדמוע בשקט. מזל שהבאנו דולה, אחרת מי היה תומך בי?

להמשיך לקרוא

כשנומוש תיוולד

כשנומוש תיוולד, הציפורים יצייצו
כשנומוש תיוולד, העולם יתעורר ויתעשת
כשנומוש תיוולד, לברבי לא יכאב
כשנומוש תיוולד, אני אקרן.

כשנומוש תיוולד, היא לא תפחד
היא תדע שזה אבא
כשנומוש תיוולד, היא תצחק, היא תחייך
כשנומוש תיוולד, היא תדע להתרפק.

כשנומוש תיוולד, אני אשיר לה
אדע את כל המילים
כשנומוש תיוולד, לא אזייף, אפילו שלא תוכל לדעת
כשנומוש תיוולד, אני אשורר, אני אלחין, אני אשיר, אני אנגן.

כשנומוש תיוולד, אהיה מאושר
לעולם לא ארטון עוד, לעולם לא אהיה נרגן
כשנומוש תיוולד, זה יהיה גן עדן
כשנומוש תיוולד, לא אצטרך יותר.

כשנומוש תיוולד, אני אבכה.
גם היא תבכה
כשנומוש תיוולד, נבכה ביחד.

געגועיי לתמימות

אין כמו נוסטלגיה. להיזכר במשחקי המחבואים שהיינו משחקים אחרי בית-ספר, עד שאמא חזרה מהעבודה. שרטטנו על מדרכות לוחות של קלאס עם גיר מאבנים, ואח"כ קיפצנו מריבוע לריבוע בין השורות. עד היום אני זוכר את המספרה של צביקה, אבא של שירי, שלמדה איתי באותה כיתה. הייתי משחק איתה אחרי בית-ספר, כי המספרה היתה ליד הבית שלנו. דודים היו מציקים לי: "יש לך חברה?" למה להביך ילד בכיתה ג'?

אבל הכי אני מתגעגע לתמימות.

להמשיך לקרוא

אגודלים למעלה

יש הרבה עניינים בוערים על הפרק: ההתקפה הקרבה באיראן, אישור התיקון לחוק האזרחות בבג"צ, כניסתם של אנשים מהמוכשרים ביותר שיש לפוליטיקה. ולכן נראה שאין מתבקש יותר מאשר להקדיש פוסט זה לחוויית הצפיה שלי בסרט "החבובות" החדש, אותו ראיתי לפני מספר ימים בקולנוע רב-חן עם זוגתי שתחיה. עצם הליכתי לצפות בסרט היא, כנראה, ההוכחה הניצחת לכפיר שאכן לא קיימת בחירה חופשית אמיתית בעולם (ראו את הדיון שלי עמו בפוסט הקודם). בכלל, אני לא אוהב לצפות בסרטים בקולנוע, ומתעב סרטים הוליוודים כמעט באופן גורף מסיבות שיובאו בהמשך. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שראיתי סרט ברב-חן – מעט הסרטים שאני אכן צופה בהם הם מז'אנר הדרמה, רצוי מהסוג הזר, בקולנוע "לב", כמה מתנשא מצידי (זה כנראה מגיע מהצד האשכנזי שלי). בהינתן כל זאת, לא ציפיתי להנאה רבה, ונותר לי רק להתייחס לכל החוויה כאל תצפית אנתרופולוגית, ובפרט כהזדמנות לבחון ולבקר את האספקטים החינוכיים של הסרט על קהל היעד העיקרי – ילדים.

ראשית כל, אזהרת ספוילר – כל מי שלא ראה את הסרט ומתכוון לראות (בוודאי רובכם הגדול) מתבקש לקרוא את הפוסט לאחר הצפייה. לא הייתי רוצה לקלקל לכם את חוויית הצפייה בלגלות, למשל, שבסוף הסרט הכל מסתדר וכולם מאושרים. יחד עם זאת, צריך לזכור שמדובר בתצפית אנתרופולוגית של סרט ילדים, כך שמעט מאוד פרטים קריטיים מתגלים (יש שניים כאלו והם מסומנים באזהרת ספוילר מודגשת תוך כדי הטקסט), והדבר מפריע בעצם רק לרגישים ולנוירוטים שבין הצופים, דוגמת אחד מחבריי, שלא אנקוב בשמו (הוא יודע לבד).

 

טובי אנשינו נכנסים לפוליטיקה – באדיבותה של עדי, אחות יקרה וכשרון כביר.

להמשיך לקרוא