סתם עוד מגזר

בטורו השבוע ב"ידיעות אחרונות" מותח אביעד קליינברג ביקורת נוקבת על החרדים המתנגדים לגיוס ועל גוונים מסוימים בשמאל המצדדים בהם: להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

למען הסדר הרע

שלוש וחצי לפנות בוקר. דופקים על הדלת. חיילים. דופקים חזק כי כולם ישנים. קמנו. לא הבנו. משטרה צבאית, לוכדי עריקים, מחפשים את אחי, סטודנט המתגורר במעונות האוניברסיטה העברית ביום, מילואימניק עריק המבוקש בדירת הוריו בלילה. אחי מן הסתם לא היה בבית – הוא הרי גר במקום אחר. אבל את ההמולה, הצעקות, האיומים, החוויה של זרים מוחלטים מפשפשים לך בבית באמצע הלילה, כשאתה לבוש פיג'מה, תחושת ההשפלה וחוסר האונים – זו היתה מנת חלקם של דיירי הבית, כלומר אני והוריי, אנשים בשנות ה-50 לחייהם. להמשיך לקרוא

העם! דורש! שינוי קטן! (ומהיר)

כשהמחאה החברתית פרצה לפני כשנה וחצי והתפשטה כאש בשדה קוצים, היתה אוירה של אופטימיות באויר. אחרי שנים של אדישות וספיגת מכות מכל עבר, קם ציבור גדול כדי להכריז די. היה ממש צריך לשפשף את העיניים ולשאול: האמנם כל זה קורה בישראל?

יחד עם זאת, שני דברים במחאה העיקו עליי (וגם על אחרים). הראשון, כמובן, היה הא-פוליטיות המוצהרת שלה. זה אמנם הגיוני למחות נגד ראש הממשלה ומדיניותו ולא להזדהות עם אף אחת מהמפלגות המתחרות בו (ויש בזה אפילו הגיון פוליטי), אבל הא-פוליטיות היתה מושרשת הרבה מעבר לזה. הדיון שהעלתה המחאה נסוב בעיקר סביב הבעיות, לא סביב הפתרונות, והטענה הרווחת היתה "ישראל יקרה לי!" – כלומר, תעזרו לי, לא יודע איך, גם לא אכפת לי, זה התפקיד שלכם! להמשיך לקרוא

אני לא תמיד תומך בעמדת מערכת הבטחון

בתשובה לשאלה "… מערכת הבטחון מסרבת באופן גורף לאשר לסטודנטים מהרצועה לצאת ללימודים בגדה, גם אם אינם חשודים בפעילות טרור … מה דעתך בנושא?", ענה יאיר לפיד בקיר הפייסבוק שלו:

אין לי כוונה לדון, שוב, ביאיר לפיד או להמשיך לרדת עליו. ייתכן שהדחף הבלתי פוסק ללעוג ללפיד נובע, כפי שכותב שלום בוגוסלבסקי, מהצורך לנפץ את המראה המעוותת שהוא מהווה עבורנו, כביכול קהל היעד שלו. אבל דבקותו הפחדנית של יאיר לפיד בקונצנזוס, בוודאי בכל הקשור לנושאים בטחוניים, יכולה לשמש מעין ברומטר לעמדת הציבור, ועמדתו זו מהווה אינדיקציה ברורה שהרוב המוחלט של אזרחי ישראל מסכים עימו. כמובן שזה לא מפתיע, צה"ל הרי הוא "צבא העם" (לפחות בתאוריה), ומיתוס זה – יחד עם הילת העבר שכבר הפכה לשורה של מיתוסים בפני עצמם ("מעטים מול רבים" ב-48, הנצחון המוחץ של ששת הימים, מבצע אנטבה, הפצצת הכור הגרעיני בעיראק) – נבנה כחלק מהתשתית ההכרחית של החברה במדינה כשלנו הזקוקה לאספקה שוטפת של חיילים חדורי מוטיבציה.

אולם התמיכה האוטומטית של הציבור בעמדת מערכת הבטחון, ובוודאי כשעמדה זו מושמעת מאדם המתיימר להיבחר לכנסת שאמורה בין השאר לפקח על מערכת הבטחון, היא עמדה מסוכנת ביותר. אפשר להרחיק לכת עד מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה כדי להיווכח בזאת, אבל כדי להדגים שאין פה חריגות סטטיסטיות בודדות ומובנות על פני 63 שנים, אתמקד בשלושה אירועים אקטואליים ביותר, מהשבועות האחרונים.

להמשיך לקרוא

יאיר לפיד – האדם והתופעה

הלוואי שיכולתי לכתוב שאני אדיש כלפי יאיר לפיד, ושהליכתו לפוליטיקה לא מזיזה לי כהוא זה. אולם כנראה שאינני יכול לכתוב זאת, ומעידות על כך עקיצותיי הקטנות אותו בשלושה פוסטים קודמים (הסקר בפוסט הראשון, האזכור האגבי והקריקטורה בפוסט על החבובות, ואפילו בפוסט על מקומם של הערבים בדמוקרטיה מתחתי ביקורת על דבקותו הפחדנית בקונצנסזוס). אין לי מספיק מידע כדי לחוות דעה על לפיד האומן, אבל הדימוי הציבורי והתקשורתי שבנה לו מחליא אותי. השטחיות, היהירות, הניסיון המכוון לסמל איזו ישראליות מזויפת באמצעות קיטש והיצמדות לקונצנזוס הקדוש, שכביכול מתבקש מתפקידו כ"עיתונאי", שמדויק יותר להגדיר כהתחפשות לעיתונאי בעודו ממשיך בתפקידו הקודם כמראיין בתוכנית בידור (על חלק מהדברים האלו כתב ביתר הרחבה יוסי גורביץ' בפוסט מומלץ). כנראה שתכונות אלו בולטות ומעצבנות אנשים רבים, אחרת לא היה ניתן להסביר את המספר הרב של פרסומים הלועגים לו בשלל דרכים יצירתיות – קומיקס, גרף, ביקורת ספרות, דיאלוג, ואף אני תרמתי את חלקי הצנוע בקריקטורה.

 יש גם דברים טובים לומר על יאיר לפיד, תתפלאו. הוא חתיך. שרירי. ניחן בשורשי שיער חזקים ביותר, שמונעים בכל כוחם נשירה ונלחמים בחירוף נפש כנגד פגעי הזמן ונזקי הג'ל. הוא לא צובע, למרות שהוא מאפיר לגמרי. הוא מוצלח, אחרת לא היה מגיע למעמדו ולעושרו. ויש לו כוונות טובות, כי איזה טמבל יסכן את מעמדו ואהדת הציבור אליו בשביל הרפתקה פוליטית בה הוא צפוי לחטוף מכל עבר?! (הביקורת אכן החלה עם שערוריית הדוקטורט בבר-אילן.) אך גם טענה זו אינה מדויקת, כי אני מניח שלפיד עשה סקרים לפני החלטתו לרוץ לפוליטיקה והבין שמקומו בכנסת, ואולי אף כשר בממשלה, מובטח. מהבחינה הזאת, הקמת רשימה עצמאית לכנסת מתוך עמדת הדיקטטור השליט במפלגה נוסח ליברמן אינה הימור כה גדול כפי שהוא ותומכיו מנסים לצייר. אי אפשר להשוות זאת לכיתות רגליים בפריימריס של מפלגה קיימת, דבר ששלי יחימוביץ' עשתה כשפרשה מערוץ 2. ניצן הורוביץ ואורי אורבך אמנם הוצנחו לרשימותיהם השונות בלי עבודה קשה מדיי, אבל שניהם נכנסו במנדט האחרון של מפלגותיהם, כך שההימור שלהם בוודאי היה גדול יותר (מעניין שפרישתו של לפיד מהבחינה הזאת דומה ביותר לפרישתו של אביו – לא מפתיע). אבל שוב, ללפיד עדיף ללבוש עניבה באולפן ממוזג מאשר להצטופף בחוגי בית, ובחירתו בפוליטיקה בכל זאת מעידה שיש לו כוונות טובות. במערכת הפוליטית שלנו, זה לא מעט.

להמשיך לקרוא

על ערבים, דמוקרטיה ואומץ

יש, מן הסתם, איזשהו הימור מבחינתי בפוסט הזה – הפוסט הפוליטי הראשון. עד עכשו היה מאוד נוח לכתוב על דברים גלובליים, שמגרים את בלוטות החשיבה והצחוק, אבל לא מעצבנים אף אחד. למעשה, עד עכשו הייתי כמו יאיר לפיד, רק עם פחות שרירים, כסף, מראה, שיער, מעריצים, קשרים וכשרון (נראה שיש לי איזושהי אובססיה לגביו, אולי הגיע הזמן להעלות את הנושא בטיפול הבא). בעוד כמה שורות אחצה את הקוים, ואני מניח שאעצבן – ואולי אף אאבד – את חלקכם. אם מחד ניתן לומר שההחלטה לעשות זאת היתה שרירותית (כי כל החלטה היא כזו, ומי שעוקב כבר יודע), מאידך היתה זאת החלטה בלתי נמנעת עבורי, החלטה שאני מחויב לעשות בגלל אופיי ובגלל מי שאני – תכונות שבמידה רבה נגזרו עליי, ולכן אפשר לטעון שזו גם גזירת גורלי.

הפוסט הזה נולד לאחר שראיתי את הכתבה הזו. בקצב האירועים המסחרר בארץ, כבר לא מדובר אפילו בחדשות האתמול, אבל הנושא חשוב ורלוונטי מכיון שמדובר בריטואל קבוע שחוזר על עצמו כל כמה חודשים – מדובר בעוד סיבוב, לא הראשון ולא האחרון, של התכתשות בין ח"כ חנין זועבי (בל"ד) לחברי כנסת קולניים מהימין, או (כשעושים זום אאוט) בהתכתשות בין ערבי ישראל כפי שהם מיוצגים בכנסת לבין הקונצנזוס הישראלי-יהודי-ציוני, כפי שהוא מיוצג על-ידי הקואליציה, שבנושא הזה גם נתמכת על-ידי קדימה ומספר ח"כים ממפלגת העבודה. בסיבוב הנוכחי, זועבי עוררה זעם לאחר שצולמה באותו חדר עם כמה מבכירי חמאס בטול כרם, ביניהם יו"ר המועצה המחוקקת מטעם חמאס עזיז דוויק, במפגש שנועד לברך אותו על שחרורו מהכלא הישראלי, לאחר שריצה 3 שנות מאסר שנגזרו עליו ב-2008 על-ידי בין-דין צבאי בגין חברות בארגון טרור, בעקבות מעצרו ב-2006 כחלק מגל המעצרים בגדה בעקבות חטיפת גלעד שליט. (בינתיים, הוא נעצר שוב באשמת חברות בארגון טרור, וגם התפרסמו תמונות נוספות של ח"כים ערבים אחרים עם בכירי חמאס.)

להמשיך לקרוא

אגודלים למעלה

יש הרבה עניינים בוערים על הפרק: ההתקפה הקרבה באיראן, אישור התיקון לחוק האזרחות בבג"צ, כניסתם של אנשים מהמוכשרים ביותר שיש לפוליטיקה. ולכן נראה שאין מתבקש יותר מאשר להקדיש פוסט זה לחוויית הצפיה שלי בסרט "החבובות" החדש, אותו ראיתי לפני מספר ימים בקולנוע רב-חן עם זוגתי שתחיה. עצם הליכתי לצפות בסרט היא, כנראה, ההוכחה הניצחת לכפיר שאכן לא קיימת בחירה חופשית אמיתית בעולם (ראו את הדיון שלי עמו בפוסט הקודם). בכלל, אני לא אוהב לצפות בסרטים בקולנוע, ומתעב סרטים הוליוודים כמעט באופן גורף מסיבות שיובאו בהמשך. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שראיתי סרט ברב-חן – מעט הסרטים שאני אכן צופה בהם הם מז'אנר הדרמה, רצוי מהסוג הזר, בקולנוע "לב", כמה מתנשא מצידי (זה כנראה מגיע מהצד האשכנזי שלי). בהינתן כל זאת, לא ציפיתי להנאה רבה, ונותר לי רק להתייחס לכל החוויה כאל תצפית אנתרופולוגית, ובפרט כהזדמנות לבחון ולבקר את האספקטים החינוכיים של הסרט על קהל היעד העיקרי – ילדים.

ראשית כל, אזהרת ספוילר – כל מי שלא ראה את הסרט ומתכוון לראות (בוודאי רובכם הגדול) מתבקש לקרוא את הפוסט לאחר הצפייה. לא הייתי רוצה לקלקל לכם את חוויית הצפייה בלגלות, למשל, שבסוף הסרט הכל מסתדר וכולם מאושרים. יחד עם זאת, צריך לזכור שמדובר בתצפית אנתרופולוגית של סרט ילדים, כך שמעט מאוד פרטים קריטיים מתגלים (יש שניים כאלו והם מסומנים באזהרת ספוילר מודגשת תוך כדי הטקסט), והדבר מפריע בעצם רק לרגישים ולנוירוטים שבין הצופים, דוגמת אחד מחבריי, שלא אנקוב בשמו (הוא יודע לבד).

 

טובי אנשינו נכנסים לפוליטיקה – באדיבותה של עדי, אחות יקרה וכשרון כביר.

להמשיך לקרוא

על גורל ושרירותיות –או– דו-הקרב בין ג'ק שפרד לג'ון לוק

נולדתי לתוך עולם נתון מראש, ממש כאילו ניתנו לי החיים על תנאי שאקבל מראש את גזירת גורלי ללא השפעה כלשהי עליו, ללא שלב טיעונים בו יכולתי אני להציג את רצונותיי ודרישותיי. אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להיות נמוך, קצר-רואי ושחור-שיער, אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להיוולד יהודי, אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה בהורים שלי או אולי מעדיף הורים אחרים. אפילו על השאלה הראשונית – האם אני מסכים לתנאי הזה מראש – מישהו אחר כבר ענה בשבילי, בלי לשאול, בלי להתייעץ, והותיר לי רק שתי אפשרויות: לקבל את הגזירה או ליטול את חיי לאחר שניתנו לי.

כילד, העולם הוא עובדה מוגמרת, ולמעשה ברור מאליו. היה לי ברור מאליו שאני ישראלי ויהודי, היה לי ברור מאליו שאני הולך לגן הזה או לבית הספר הזה, היה לי ברור מאליו שזאת משפחתי, אלו הוריי, סבתא, סבא, סבתא נוספת, סבא אחד חסר, דודים, דודות. הסקרנים שבילדים – ואני לא בטוח שנמניתי עמם – יתהו מה היה קורה לו נולדו למשפחה אחרת. המסכנים שבילדים – טפו טפו טפו לא אני – יאחלו למשפחה אחרת, אבא או אמא שונים שינהגו בהם אחרת. אבל בבסיס הדבר, גזירת הגורל ברורה כשמש לכל הילדים, כפי שהיתה ברורה גם לי.

באדיבות עדי - אחות יקרה וכשרון כביר

להמשיך לקרוא