סימולציה עם ערבים

לנוכח ההצעה הישנה-חדשה של ליברמן, או יותר נכון ההתניה, שכל הסדר שלום יעביר את המשולש ואת ואדי ערה למדינה הפלסטינית, עשיתי עם עצמי משהו דומה למה שאהוד ברק התבקש לעשות ע"י גדעון לוי לפני כ-15 שנה, ושמתי עצמי בנעלי אזרח ערבי בטירה, 10 דקות נסיעה מהבית שלי. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הרוסים ועדות המזרח: סיפור בהמשכים

תופעה סוציולוגית ידועה ברבים היא הזדהות-יתר של מיעוטים אתניים עם הזהות הקולקטיבית של המדינה. בישראל הדוגמא העדכנית ביותר היא העליה הרוסית של שנות ה-90, שבקרב יוצאיה שיעור גבוה מן הממוצע מזדהה עם ערכים "לאומיים" ישראליים (כפי שהם התקבעו בשיח): מיליטריזם, סירוב לנסיגות משטחים כבושים תמורת שלום, והדובדבן שבקצפת – שנאת ערבים (אזרחים ולא-אזרחים באותה מידה). הקדימו אותם בכמה עשורים העולים מהמזרח ומצפון אפריקה, וסממנים אלו עדיין בולטים בקרב אלו מביניהם שלא "השתכנזו". יש לציין שאפילו בקרב הפלסטינים האזרחים, שאינם יכולים לתמוך בערכים הלאומיים האלו מכיון שהם ערבים, תמצאו שיעור גבוה למדיי של אנשים שיחששו (לפחות כלפי חוץ) לערער על מדיניותם של מוסדות המדינה שמדירה אותם מהחברה ומהשלטון ומפקיעה מהם אדמות (ומה שמקומם באמת את הישראלים הוא אותם ח"כים ערבים "חצופים" שמעזים – בחסות החסינות הפרלמנטרית – להתבטא ולהפגין את מה שהאזרחים הפלסטינים לעולם לא ירשו לעצמם לעשות, ואולי אף לחשוב). להמשיך לקרוא

אני לוזר? הנרטיב הפוליטי בצל הגרעין האיראני

המתקפה המתקרבת על איראן ממשיכה לככב בכותרות, ואף העלתה הילוך בזמן האחרון, ונראה שהיא כנראה תעסיק אותי בזמן הקרוב מעל דפי הבלוג הזה. בפוסט הבא אנסה להעריך – שוב, אך ביתר נחרצות – מה מצפה לנו. בפוסט הזה אתמקד בראיונות שנתן פרס אמש לאמצעי התקשורת, ובעיקר אתייחס לתגובה המאוסה של לשכת נתניהו לראיונות אלו.

פרס יצא אמש לתקשורת בהתנגדות לתקיפה חד-צדדית באיראן ללא תיאום מוקדם עם ארה"ב. יציאתו לתקשורת, יש לזכור, נעשתה לאחר שנתניהו וברק עצמם התראיינו לתקשורת בשבועיים האחרונים במטרה לגייס תמיכה ציבורית: נתניהו בסדרת ראיונות לטלוויזיה בהם הוא ביקש להוריד ממנו את הלחץ מצד מפקדי צה"ל המתנגדים למבצע, וברק בראיון ביזארי במיוחד לכתבלב החביב שלו, ארי שביט. יציאתו של פרס לתקשורת כנגד רה"מ ושר הבטחון היא כנראה עדות נוספת לחוסר האמון שהשניים משרים על סביבתם, ונראה שאם כולם כ"כ דואגים, אולי כדאי שגם אנחנו נתחיל לדאוג באמת, ולא רק לקטר (על כך ארחיב בפוסט הבא). בויכוח האם ראוי שנשיא מדינה ייצא נגד ראש הממשלה בפומביות כזאת כנראה שפרס יפסיד, אבל אלו אינם זמנים "רגילים" גם לדעתם של נתניהו וברק, ובמציאות האבסורדית שנוצרה פה, כשמהלכים צבאיים ודיפלומטיים מנוהלים מעל דפי העיתון – מציאות שתרמו לה לא מעט נתניהו וברק עצמם – נראה שהכל כשר. אך היתה זו תגובתה הארסית של לשכת נתניהו לראיונות של פרס שהרתיחה אותי, וכתיבה פוליטית היא תמיד במיטבה ברותחין. להמשיך לקרוא

הפרהוד: טרגדיה אנושית, טרגדיה פוליטית

בתחילת חודש יוני ציינה קהילת עולי בבל (ידועים יותר בכינוי 'העיראקים') את יום השנה לפרהוד. למה רק הקהילה העיראקית ציינה זאת ללא מוסדותיה הרשמיים של המדינה – לזה עוד אחזור. אבל קודם כל, מה זה הפרהוד? אם אינכם יודעים, זה לא מפתיע אותי. גם אני לא ידעתי, ואני עוד חצי עיראקי. מסתבר שהבושה וההסתרה אינן רק נחלתן של יהודי אשכנז (אם כי כמובן מדובר בסדרי גודל וזוועה אחרים לגמרי). אבל לא רק בבית לא הזכירו את זה, גם בית הספר לא טרח ללמד את זה, או שמא זה נבלע שם כהערת שוליים בין שאר הזוועות שעברו על היהודים באירופה? מקומו של הפרהוד נפקד גם מהזכרון הישראלי הקולקטיבי ומן התרבות השלטת, ולא נמצא איזכור שלו כמעט בעיתונות ובמדורי הדעה. למעשה, אני עצמי לא הייתי מתוודע להתרחשותן של פרעות ביהודי בגדד אילולא קראתי על כך בספרו של אלי עמיר מפריח היונים לפני מספר חודשים.

ה"פרהוד", כלומר הפוגרום או הפרעות, מתייחס לרצח של יהודי עיראק (בעיקר יהודי בגדאד) ולביזת רכושם שהתרחשו במהלך חג השבועות תש"א, 1-2.06.1941, בידי המון ערבי מוסת (יש הקוראים לפרהוד מאורעות תש"א). להמשיך לקרוא

שוטי השטעטעל

מספרים על שוטה השטעטעל, אשר בכל שבוע, כשעה לפני כניסת השבת, התקבצו כל יהודי העיירה סביבו כדי לשפר את מצב רוחם. זקן העיירה היה ניגש אל השוטה, ומציג בפניו בחירה בין שני מטבעות: מטבע של זלוטי אחד ומטבע של שני זלוטי. השוטה היה מתבונן במשך דקות ספורות בשני המטבעות, מתעמק וחוכך בדעתו. לבסוף, היה בוחר במטבע הזלוטי הבודד, לקול צהלת ההמון המתפקע מצחוק.

כך היה מדי שבוע. בפעם אחת שאל אותו לאחר מכן בשקט זקן העיירה: למה לא בחרת במטבע של שני הזלוטי? הביט בו השוטה כשני רגעים, ולבסוף ענה: אילו בחרתי בשני זלוטי, כל אלו היו באים?

להמשיך לקרוא

לעשות סדר דחוף בערוץ 10!

ח"כ אנסטסיה מיכאלי, טרי טרי מהיום:

כשאני פותחת ערוץ 10 אני רואה תוכניות בידור שמראות כביכול עד כמה נעים להיות הומו. הגיע הזמן שנעשה סדר בעניין. מאיפה יש לערוץ 10 זכות לשדר תוכניות שמראות כמה כיף לרקוד ולהתאפר

כצופה ותיק של ערוץ 10, אין לי מושג על מה היא מדברת.

להמשיך לקרוא

פרשנות בגרוש

קשה להיות בלוגר חובבן בארץ. עד שהספקתי לגבש תובנה מקורית על האורגיה בחוף בוגרשוב, הנושא כבר נטחן לעייפה בבלוגוספירה וירד מסדר היום. תוך כדי כתיבת פוסט על כיפת ברזל, הצדדים לא התחשבו בי והגיעו להפסקת אש. בעודי מתכנן פוסט על ההתנחלויות והכשרת המאחזים, זה כבר חדשות האתמול כי הבחירות הוקדמו. והנה, כבר עמדתי לפרסם פוסט תחזית לבחירות הבאות, וגם זה כבר ירד מהפרק לטובת סנסציה פוליטית חדשה, כניסת קדימה לממשלה. אכן, קצב האירועים מסחרר למדיי, וקשה לעמוד בו. אולם לפעמים גם זה לטובה, כי כמו שהפוליטיקאים שלנו כבר למדו היטב: אם לא פותחים את הפה, לא יוצאים טמבל. כל הפרשנים כבר מיהרו לשבח את נתניהו על מהלכו המבריק להקדים את הבחירות ולתפוס את קדימה לא מוכנה ואת מפלגת העבודה לא בשלה. עקיבא אלדר כתב שנתניהו למד מטעויותיו של שמיר, שהפסיד בחירות מכיון שהסתכסך עם בוש האב, ולכן הקדים את הבחירות לפני שיספיק להסתכסך עם אובמה בכהונתו השניה. האורקל של הדור, ארי שביט, כתב שהקדמת הבחירות נועדה להשיג נצחון שבחסותו יוכל נתניהו לתקוף את איראן בין ספטמבר לנובמבר (כלומר, בין הבחירות פה לבחירות בארה"ב). שני בלוגרים ותיקים, מוכרים ומוערכים (נדב פרץ ושלום בוגוסלבסקי) כתבו בהתאמה שיחימוביץ' תנצח ושבבחירות הקרובות הכל פתוח. וגם אני, לולא תקלה טכנית קשה של חוסר זמן פנוי עקב חולשתי לאליפות העולם בסנוקר, כבר הייתי מפרסם את המשפטים הבאים:
להמשיך לקרוא

על ערבים, דמוקרטיה ואומץ

יש, מן הסתם, איזשהו הימור מבחינתי בפוסט הזה – הפוסט הפוליטי הראשון. עד עכשו היה מאוד נוח לכתוב על דברים גלובליים, שמגרים את בלוטות החשיבה והצחוק, אבל לא מעצבנים אף אחד. למעשה, עד עכשו הייתי כמו יאיר לפיד, רק עם פחות שרירים, כסף, מראה, שיער, מעריצים, קשרים וכשרון (נראה שיש לי איזושהי אובססיה לגביו, אולי הגיע הזמן להעלות את הנושא בטיפול הבא). בעוד כמה שורות אחצה את הקוים, ואני מניח שאעצבן – ואולי אף אאבד – את חלקכם. אם מחד ניתן לומר שההחלטה לעשות זאת היתה שרירותית (כי כל החלטה היא כזו, ומי שעוקב כבר יודע), מאידך היתה זאת החלטה בלתי נמנעת עבורי, החלטה שאני מחויב לעשות בגלל אופיי ובגלל מי שאני – תכונות שבמידה רבה נגזרו עליי, ולכן אפשר לטעון שזו גם גזירת גורלי.

הפוסט הזה נולד לאחר שראיתי את הכתבה הזו. בקצב האירועים המסחרר בארץ, כבר לא מדובר אפילו בחדשות האתמול, אבל הנושא חשוב ורלוונטי מכיון שמדובר בריטואל קבוע שחוזר על עצמו כל כמה חודשים – מדובר בעוד סיבוב, לא הראשון ולא האחרון, של התכתשות בין ח"כ חנין זועבי (בל"ד) לחברי כנסת קולניים מהימין, או (כשעושים זום אאוט) בהתכתשות בין ערבי ישראל כפי שהם מיוצגים בכנסת לבין הקונצנזוס הישראלי-יהודי-ציוני, כפי שהוא מיוצג על-ידי הקואליציה, שבנושא הזה גם נתמכת על-ידי קדימה ומספר ח"כים ממפלגת העבודה. בסיבוב הנוכחי, זועבי עוררה זעם לאחר שצולמה באותו חדר עם כמה מבכירי חמאס בטול כרם, ביניהם יו"ר המועצה המחוקקת מטעם חמאס עזיז דוויק, במפגש שנועד לברך אותו על שחרורו מהכלא הישראלי, לאחר שריצה 3 שנות מאסר שנגזרו עליו ב-2008 על-ידי בין-דין צבאי בגין חברות בארגון טרור, בעקבות מעצרו ב-2006 כחלק מגל המעצרים בגדה בעקבות חטיפת גלעד שליט. (בינתיים, הוא נעצר שוב באשמת חברות בארגון טרור, וגם התפרסמו תמונות נוספות של ח"כים ערבים אחרים עם בכירי חמאס.)

להמשיך לקרוא