מצג עכוז גיליון שביעי

מודעות פרסומת

מבצע Win-Win בעזה

כמה פעמים שמעתם לאחרונה ש"החמאס צריך להבין ש…"? לעיתים תשמעו זאת מנוסח בצורה יותר כוללנית: "הם צריכים להבין ש…"
וזה ברור. הירי שלהם והתגובה שלנו, ממש כמו הירי שלנו והתגובה שלהם, נובעים מאי-הבנה שלהם. אנחנו, כידוע, מבינים מצוין. להמשיך לקרוא

הגרעין האיראני: עדכון לחודש יולי

אמנם הכותרות בנושא הגרעין האיראני אף פעם לא דועכות לגמרי, אך נראה שבימים האחרונים ההדלפות שוב במגמת עלייה. בסוף השבוע האחרון התעסקו בסוגיה ביתר שאת הפרשנים הצבאיים והפוליטיים של עיתון הארץ, כשעמוס הראל קובע, ללא שום סייג, שנתניהו וברק כבר החליטו לתקוף. בתחילת השבוע, בזמן ביקורו של מיט רומני בישראל, צוטט יועץ בכיר של המועמד לנשיאות, המצהיר שרומני יגבה את ישראל אם תחליט לתקוף. במקביל, הודלף שתוכנית המגירה האמריקנית לתקיפה באיראן נדונה עם נתניהו בזמן הביקורים האחרונים של צמרת הממשל (ביניהם שרת החוץ קלינטון והשבוע מגיע גם שר ההגנה פאנטה), מתוך מטרה להניא תקיפה ישראלית חד-צדדית. בטמקא דיווח רון בן-ישי (בטון לא מבוהל, יש לציין, אולי כי הבהילות אינהרנטית) שהאיראנים מקצרים זמנים ושבקצב הנוכחי יהיה ברשותם מספיק חומר בקיע לייצור פצצה בינואר-פברואר (כלומר, עוד פחות מחצי שנה).

זה כמובן לא הכל. גם המערכת הפוליטית הפנים-ישראלית מפזרת רמזים ללא הרף בנושא. להמשיך לקרוא

מנהיג מסוג שלא הכרנו

תופעת המנהיגות הפכה בשנים האחרונות לנושא מחקר פופולרי ונדרש במספר דיציפלינות: מדע המדינה, כלכלה, לימודי בטחון, סוציולוגיה, היסטוריה, וכד'. חשיבותה של המנהיגות עלתה עשרות מונים בעולם המודרני, בו הטלויזיה מביאה את דמות המנהיג לכל סלון, משם הוא מדבר ישירות עם העם ומאפיל על מוסדות ותיקים של הפוליטיקה, כמו האידיאולוגיה והמפלגות, שהפכו אנכרוניסטיות.

להמשיך לקרוא

הבאנו נכבה עליכם

נתחיל בעובדות.
במהלך מלחמת העצמאות, 726,000 פלשתינים, לפי הערכות אונר"א, "עזבו, ברחו או גורשו" – כהגדרת ויקיפדיה, כנראה מתוך חוסר יכולת להכריע או לברר כמה לכאן וכמה לכאן, ועקב ההשלכות הפוליטיות של כל הכרעה; אאמץ את ההגדרה. לפי הערכת עמותת 'זוכרות', מדובר ב-750,000 פלשתינים וב-530 כפרים שנחרבו. אם ניכנע לרוח התקופה ונבטל את שני הממצאים של שני ארגונים אלו על יסוד אנטי-ציונותם או אנטישמיותם, אפשר לאמץ את הנתון הרשמי בו נקבו דוברי ממשלת ישראל: 520,000 בקירוב. אכן יש מחלוקת על המספרים, והאמת כנראה נמצאת איפשהו באמצע (בני מוריס קבע את הטווח 760,000 – 600,000), אבל התמונה הכללית ברורה: מאות אלפים עזבו, ברחו או גורשו. מאות כפרים נחרבו. (הנתונים, למעט של 'זוכרות', מתוך ויקיפדיה, ראו הערת שוליים מס' 1. ראו גם את הפוסט של אור שחר על ההסתרה המכוונת של ההיסטוריה הזו ע"י משרד החינוך).
להמשיך לקרוא

הגרעין האיראני: עדכון סטטוס

   לפני כחודשיים כתבתי את הפוסט איראן – הכינו את המקלטים, בו ניתחתי את פעולותיהן של ארה"ב וישראל ואת הרטוריקה של מנהיגיהן, במיוחד נתניהו, והסקתי שמתקפה באיראן – תהא אמריקנית-ישראלית, ישראלית באישור ארה"ב, או ישראלית חד-צדדית – היא רק שאלה של זמן. בחלוף חודשיים מלאי הדלפות ופרסומים נוספים וגם לא מעט דיפלומטיה, מצאתי לנכון לכתוב פוסט המשך במטרה לבחון אם הערכתי הקודמת עדיין תקפה, או שמא יש לעדכנה. אתחיל בסקירה שטחית ובהחלט לא ממצה של האירועים והפרסומים בזמן שחלף:
להמשיך לקרוא

תקיפת הכור העיראקי – האמנם הצלחה? חלק ב'

בפוסט הקודם (חלק א'), הצגתי ארבעה מיתוסים אודות תקיפת הכור הגרעיני העיראקי ע"י ממשלת בגין ב-1981, מיתוסים שנחקקו היטב בתודעה הציבורית ומשמשים הצדקה לאלו התומכים בתקיפה צבאית באיראן – הן באופן מודע ובמתכוון והן באופן סמוי אך מושרש היטב (כחלק משורה ארוכה של מיתוסים המאדירים את כוחות הבטחון):

א.      תקיפה צבאית פתרה את הבעיה (נמשל: יש לפתור את הבעיה האיראנית בדרך זו)

ב.      בגין ראה את המצב לאשורו כשתקף באופן חד-צדדי (נמשל: נתניהו – "יורשו")

ג.       פרס התנגד למבצע (נמשל: אין להתייחס למתנגדים לתקיפה באיראן, ובפרט להתנגדותו של פרס, כפי שפורסמה)

ד.      לתקיפה הצבאית לא היה מחיר (נמשל: תפסיקו להפחיד אותנו עם תגובה איראנית)

המיתוס הראשון נדון בהרחבה בפוסט הקודם. מומלץ לקרוא את הגרסא המלאה (המכילה גם רקע על התקיפה עצמה). תקציר הפרק הקודם: מחקרים אקדמיים חדשים שנעשו בעקבות חשיפת מסמכים רשמיים של ממשלת עיראק שהפכו נגישים לאחר כיבוש עיראק ב-2003 ע"י ארה"ב, מראים בבירור שתקיפת הכור העיראקי גרמה למעשה להאצת תוכניתה הגרעינית. ערב מלחמת המפרץ, עיראק היתה על סף יכולת גרעינית, ורק טעותו של סדאם חוסיין בתקיפת כווית (וחוסר הבנתו שדבר זה ילכד קואליציה שתילחם נגדו) היא שהצילה את ישראל מלהתמודד שוב עם תוכנית גרעינית עיראקית כעשור בלבד לאחר התקיפה הקודמת.

להמשיך לקרוא

תקיפת הכור העיראקי – האמנם הצלחה? (חלק א')

בעוד אנחנו והעולם המערבי נמצאים על צומת דרכים בכל הנוגע להחלטה כיצד להתמודד עם האתגר של התגרענותה של איראן (אם כי כל הסימנים מראים שמתקפה באיראן היא רק שאלה של זמן), הצלחת המתקפה של ממשלת בגין הראשונה על הכור הגרעיני העיראקי ב-81 משמשת קלף חשוב (אם לא מכריע) בנימוקיהם של מצדדי התקיפה באיראן. המתקפה על הכור העיראקי, הידועה גם בשם מבצע תמוז (או מבצע אופרה), כבר הפכה מזמן לעוד מיתוס בשורה הארוכה של המיתוסים עליהם גדלנו –מיתוסים המשמשים את המדינה ובמיוחד את מערכת הביטחון להאדיר את כוחה, מוסריותה וצדקת דרכה תוך שימת הדגש על מוטיבציה לשימוש בכוח. יתרה מזו, השיח הפשטני והכוחני שכבש (תרתי-משמע) את הבכורה בשיח הציבורי איננו סובל מחשבות עומק או פקפוקים על צדקת דרכנו בבחירותנו החוזרות ונשנות להשתמש בכוח (ולהרחבת נקודה זו, מומלץ מאוד לקרוא את אייל קליין). כך התפתח והתקבע הנרטיב הבא: עיראק פיתחה נשק גרעיני אך ורק כדי להשמידנו; במבצע מזהיר, הצלחנו לסכל את מזימתו של סדאם חוסיין להמיט עלינו שואה שנייה; ועובדה שהצלחנו (וכמובן צדקנו) – עיראק לא הצליחה מאז לפתח נשק גרעיני וישראל רק שגשגה מאז. נרטיב זה נחקק בזכרון ההיסטורי ואף אחד כבר לא מעז לפקפק בו, ממש כשם שההתנתקות התקבעה כטעות שהביאה עלינו את הקסאמים. וזה לא מקרי שהשיח הכוחני מכתיב חרטה על כל נסיגה בעוד הוא מהלל כל מתקפה, תוך כדי בלבול העובדות וסדר הזמנים. אך בניגוד להתנתקות, שקרתה לפני פחות מעשור ולכן עדיין יש בינינו שזוכרים שקסאמים היו כבר לפניה (וגם זוכרים את האבידות של צה"ל בכפר דרום, בנצרים ובציר פילדלפי), מבצע תמוז היה לפני שנות דור, ונראה שאף אחד לא ממש זוכר או מתעקש לברר את העובדות לאשורן.

ארבעה מיתוסים לגבי מבצע תמוז התקבעו בשיח הציבורי, וביתר שאת בשנים האחרונות כשהבעיה האיראנית הפכה אקטואלית יותר:

א.      תקיפה צבאית פתרה את הבעיה (נמשל: יש לפתור את הגרעין האיראני בדרך זו)

ב.      בגין ראה את המצב לאשורו כשתקף באופן חד-צדדי (נמשל: נתניהו – "יורשו")

ג.       פרס התנגד למבצע (נמשל: אין להתייחס למתנגדים לתקיפה באיראן, ובפרט להתנגדותו של פרס, כפי שפורסמה)

ד.      לתקיפה הצבאית לא היה מחיר (נמשל: תפסיקו להפחיד אותנו עם תגובה איראנית)

להמשיך לקרוא

איראן – הכינו את המקלטים

"כוס אמק" – אמרתי פעמיים כשראיתי את הכתבה הזו ב"הארץ" והזו ב-ynet (לעצלני הקלקה: שר ההגנה האמריקני מעריך שישראל תתקוף באיראן עד יוני). פעם ראשונה כוס אמק – כי אני לא יכול לכתוב על יאיר לפיד כפי שהבטחתי כשיש משהו הרבה יותר אקטואלי וחשוב, ופעם שניה כי אני באמת חושש לחיי ולחיי משפחתי. בראיון עם עמי איילון לפני זמן רב, כשנשאל אם הוא חושש שהטרור יגבר כתוצאה ממדיניות הממשלה, הוא טרח לתקן שהוא לא חושש (חלילה!) אלא מזהיר. ובכן, אני לא חושש להצהיר שאני הרבה יותר מחושש מאפשרות ממשית של תקיפה ישראלית באיראן ומהתגובה הצפויה לה, ולא אכפת לי אם אהרוס את המוניטין שלי כגבר-גבר או אם אואשם ביהדות גלותית.

לדיון הציבורי בנושא הגרעין האיראני כבר פז"ם מכובד. הנושא עלה לראשונה (למיטב זכרוני) בשנות ה-90 על-ידי מפלגת העבודה כאמצעי לגיוס תמיכה בתהליך השלום, בתור הטיעון המפחיד הנגדי לתרחישי הבלהות של הליכוד מנסיגת צה"ל מהשטחים. לאחר שהנושא נשכח בשנות האינתיפאדה השניה ומלחמת המפרץ השניה, הוא עלה שוב בסביבות 2004-5, כמה חודשים לפני שרה"מ דאז שרון מינה את חלוץ לרמטכ"ל. רבים חשבו שמינוי של מפקד חיל האויר לתפקיד זה לראשונה נועד בשביל תקיפה צפויה באיראן. מאז הנושא לא ירד מסדר היום. אולמרט התעסק בו בין החקירות שלו למלחמות, וב-2007 הוא אפילו הצליח להשמיד כור גרעיני בשלבי התהוות בסוריה. ונתניהו, בהיותו ראש אופיזיציה בראשות ליכוד מצומק, השתמש בו כדי לעורר שוב את אותם פחדים, שבין אם הם מוצדקים ובין אם לאו, תמיד תמיד מהווים עבור הליכוד את דרך המלך חזרה לשלטון. וגם לאחר שחזר לשלטון, ולמרות שאין שום איום ממשי על הקואליציה, הנושא נשאר על ראש סדר היום של הממשלה בנאומים שונים ובדיוניה עם ארה"ב, שמידי פעם מודלפים (כמו ההדלפה האחרונה – שני הלינקים למעלה).

הגרירה של הנושא הזה לאורך כל כך הרבה שנים, והשימוש הפוליטי הציני שנעשה בו, כמו גם אינספור תאריכי יעד מדומים שהוצבו כבר בתקופה של שרון – נקודות זמן "אל-חזור" גרעיניות למיניהן שאסור שאיראן תגיע אליהן (ולמעשה, היא חצתה נקודות אלה מזמן, כי בתחילה רצו למנוע ממנה את הטכנולוגיה והידע לייצר פצצה, וכיום כבר יש לה את שניהם) – חספסו את העור של רבים, עור עבה מלכתחילה שספג כבר כל כך הרבה. כבר התרגלנו לדיבורי ה"זאב זאב" האלה ופיתחנו סוג של שאננות לגבי התקיפה באיראן – שאננות שמסתדרת יופי-טופי עם השאננויות האחרות בנושא הפלסטיני, בהדרדרות הדמוקרטיה ובסוגיות כלכליות. אז בוקר טוב לכולם, הכינו את המקלטים, הצטיידו במסכות, במים מינרלים, ובמסקינטייפ – תקיפה באיראן היא כבר לא שאלה של אם, אלא שאלה של מתי.

להמשיך לקרוא