"ברבי, אני צריך שתהיי חזקה בשבילי, כי אני כבר לא יכול יותר", אמרתי-בכיתי לזוגתי הכואבת. היה זה אחרי כשש שעות של צירים, שלוש מתוכן צירים מוקדמים (מה שקרוי בעגה המקצועית השלב הלטנטי) ללא אפידורל, ושלוש מתוכן תחת השפעת האפידורל בפתיחה מלאה (השלב בו העובר עושה את דרכו במורד תעלת הלידה). היא היתה סחוטה. השעה היתה שש וחצי בבוקר, לאחר לילה שלם של צירים ללא שינה. בין ציר לציר רעדה, ובטפשותי חשבתי שמקור וניסיתי לחמם אותה.
"אמא, א—מא!" היא בכתה שלוש שעות מוקדם יותר. היא לא יכלה לסבול עוד את הכאב. לא הצליחה לנשום במהלכו, לא הצליחה "להכיל" ו"לקבל" אותו, כפי שראינו בסרט המעודד לידה טבעית. "אני רוצה אפידורל", היא צעקה למיילדת והסתכלה עליי ועל דנה הדולה במבט מלא אשמה. כאילו הכאב לא היה מספיק, הוספנו לזה גם ייסורי מצפון. "לא נורא, החזקת יפה מאוד עד עכשו, ואת כבר בפתיחה מלאה!" ניסיתי לעודד אותה, ומיד חמקתי לשירותים כי לא יכולתי לכבוש עוד את הדמעות. אח"כ בא הרופא עם זריקת האפידורל – אותה זריקה עם מחט ארוכה המגיעה עד לעמוד השדרה ועלולה ליצור שיתוק אם היולדת זזה (למשל בגלל ציר פתאומי) – והורה לכולם לצאת. חיבקתי את היולדת חזק וביקשתי ממנה להבטיח לי שלא תזוז, כי אין לי בנמצא תחליף בשבילה. אחרי שהבטיחה, יצאתי החוצה וחזרתי לדמוע בשקט. מזל שהבאנו דולה, אחרת מי היה תומך בי?
חיים שרירותיים 