געגועיי לתמימות

אין כמו נוסטלגיה. להיזכר במשחקי המחבואים שהיינו משחקים אחרי בית-ספר, עד שאמא חזרה מהעבודה. שרטטנו על מדרכות לוחות של קלאס עם גיר מאבנים, ואח"כ קיפצנו מריבוע לריבוע בין השורות. עד היום אני זוכר את המספרה של צביקה, אבא של שירי, שלמדה איתי באותה כיתה. הייתי משחק איתה אחרי בית-ספר, כי המספרה היתה ליד הבית שלנו. דודים היו מציקים לי: "יש לך חברה?" למה להביך ילד בכיתה ג'?

אבל הכי אני מתגעגע לתמימות.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת