ככה זה בגטו

דבר מופלא קורה עכשו בארץ. מצד אחד, בערך חצי מאוכלוסיית המדינה, אם לא יותר, נמצאת בקו האש של הרקטות של החמאס, ומקבלת זאת בהכנעה. אף אחד לא פוצה פה, לא מפגין, לא מתנגד למה שקורה – לא בכנסת, לא בתקשורת, אפילו לא בקרב האליטות ה'שמאלניות'. ומהצד השני, אף אחד לא באמת מאמין שהמבצע הנוכחי ישיג איזשהו הישג כלשהו, מלבד הפסקת אש קצרה ושברירית ששררה גם לפני המבצע.

קשה לתפוס את המשמעויות הפוליטיות של האמור לעיל. היה אולי אפשר להבליג על כך בהבנה אילו היה מדובר במצב זמני של חירום. אבל מצב החירום הוא תמידי. גם אי אפשר להאשים בכך את הזכרון הקצר של הציבור ולחכות להתפכחותו – הרי כולנו זוכרים את המערכה הקודמת של עמוד ענן רק לפני שנה וחצי, על הציפיות הגדולות שהיו בתחילתה והצוק האיתן עליו הן התנפצו בסופה. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

לא רק קשקוש פוסט-מודרניסטי

הבלוג הזה עסק בעברו לא מעט בנרטיבים. המילה 'נרטיב' מעוררת אצל רבים את האסוציאציה "קשקוש פוסט-מודרניסטי", אבל נרטיבים עשויים רבות להסביר דברים שבפרספקטיבה של זמן נראים לא מובנים. למשל, למה לפני מאה שנים נערות חילקו בחגיגיות ובהתלהבות פרחים לחיילים שיצאו למלחמה שנמשכה 4 שנים ושינתה את פניה של אירופה. למשל, למה טענו אזרחי הקונפרדרציה תומכי העבדות שלינקולן הוא דיקטטור ושביטול העבדות הוא מעשה אנטי-דמוקרטי שפוגע בזכותם להחזיק עבדים. ודוגמא אחרונה, למה סברו הלבנים בדרא"פ שאפרטהייד בדרום אפריקה הוא הדבר הצודק, המוסרי ואף רצון האלוהים (קיראו כאן).

חשוב לציין שנרטיב הוא לא בהכרח מילה גסה. הסיפור שקבוצה כלשהי מספרת לעצמה חיוני למימוש מטרותיה. אם למשל עם כלשהו יוצא למלחמה מול עם אחר, סביר להניח שהשלטון יצליח לגייס יותר חיילים בעלי מוטיבציה אם ישכנע את העם שהם נלחמים בצד הצודק והמותקף, ולא בצד הרשע והתוקפן. לא בכדי אין אף שלטון בכל העולם שיאמר לאזרחיו ערב מלחמה: "תראו, אנחנו לא הכי צודקים בעולם, ותכ'לס, גם לצד השני יש קייס לא רע." במילים אחרות, הנרטיב הוא אמצעי של המנהיגים להנהיג את העם אל היעד אליו הם רוצים להגיע. זהו אמצעי למימוש המדיניות, אולי אפילו האמצעי הראשון במעלה.
להמשיך לקרוא

התירוץ שיצליח

המילה האחרונה אמנם עוד לא נאמרה במו"מ (על המשך המו"מ) בינינו לבין הרש"פ, אבל הסימנים מראים שהמבוי הסתום כאן. אילו אבו מאזן היה מתכוון להמשיך את הבדיחה הזו שנקראת התהליך המדיני, הוא כנראה לא היה פונה לאחדות לאומית עם החמאס. אבל הוא כנראה הבין שזה לא הולך לשום מקום, ושאפילו הממשל האמריקני הכי לא סימפטי לישראל ב-20 השנים האחרונות לא מתכוון ללחוץ על ישראל ו/או לכפות איזשהו מתווה (וזה עוד ממשל שנתניהו והספונסר שלו פעלו ישירות כנגדו בבחירות; די מאכזב שהממשל אפילו לא העלה מתווה שהעמים יוכלו לקבל, גם אם לא ממשלותיהם). בתנאים האלו, ניתן להבין את הבחירה של אבו מאזן באחדות לאומית פלסטינית הנערכת לקראת הרעה קרבה בחיי הפלסטינים, תוך ניצול הבידוד והחולשה של חמאס בעזה להשגת מתווה שמיטיב עם הפת"ח. והמשמעות היא שאנחנו בדרך לעימות – מדיני, דיפלומטי וחלילה אולי גם צבאי. להמשיך לקרוא

סתם עוד מגזר

בטורו השבוע ב"ידיעות אחרונות" מותח אביעד קליינברג ביקורת נוקבת על החרדים המתנגדים לגיוס ועל גוונים מסוימים בשמאל המצדדים בהם: להמשיך לקרוא

אתה הורס לי את הספין

רה"מ נתניהו, בשיחות סגורות בנושא המו"מ:

"ההסתה לא נפסקת לרגע, ואי אפשר לסמוך על הפלסטינים שיילחמו בטרור. לכן אני אתעקש שיהודים יוכלו להישאר במדינה הפלסטינית." להמשיך לקרוא

הרבנות הראשית: תפקיד כפוי טובה, במדינה אחרת

לפני כארבע שנים התחתנו. לא רציתי לגעת ברבנות עם מקל, אבל השארתי את הבחירה לבת-זוגי, שפגיעה יותר (בהיותה אישה) לפסיקות בית הדין הרבני. לאחר שיחות רבות ובחינת הנושא החוקי לעומק, היא השתכנעה שעדיף בלי, ונסענו לפראג. רכשנו "חבילת חתונה" באחת מסוכנויות הנסיעות, ללמדנו שמכל פגיעה בזכויות אזרח יש מי שמרוויח. התאכזבתי לגלות שמכ-7 זוגות ישראליים שרכשו את ה"חבילה", היינו ככל הנראה הזוג היחידי שעשה זו מבחירה אידיאולוגית. חודשיים לאחר מכן, התחתנו בטקס רפורמי מול פחות מ-200 מוזמנים. הטקס היה דומה למדיי לטקס האורתודוקסי, ואני משוכנע שמי מהאורחים שלא עקב בדקדקנות אחר הלכותיו, או לא התעניין ושאל, כלל לא הבחין בהבדלים (לא שזה היה משנה לי). אבל השינויים הקטנים שנעשו בטקס – כתובה שוויונית, קידוש החתן לצד קידוש הכלה, האפשרות שניתנה לאמי ולאחותי להשתתף בשבע הברכות, וניהול הטקס בידי אדם שפוי שידעתי מראש שלא יתחיל לזיין את השכל עם גימטריה או בדיחות קרש שהוא סבור שחילונים אוהבים – ולא פחות מכך, התחושה שאני עושה זאת מבחירה ולא עם פקיד דת שמחזיק אותי בביצים, היוו עבורי הבדל של שמיים וארץ (תרתי משמע). להמשיך לקרוא

הכלבים נובחים, השיירה נשארת

מסימניה של תקופת הספינים. עיתון הארץ "חושף" החלטה מדינית של האיחוד האירופי. החשיפה יוצרת את הפולמוס התקשורתי הרגיל, עם מרואיינים בעלי סקס-אפיל גבוה כדני דיין ויריב אופנהיימר. התקשורת מדווחת על "לחץ כבד" בלשכת נתניהו, וזו בתגובה מכנסת "דיון בהול", עם צוות מצוין שרובו מכהן כבר שנים רבות, אך לא הצליח למנוע את ההחלטה: ציפי לבני, נפתלי בנט, זאב אלקין, ויעקב עמידרור. ומהדיון יוצא נתניהו כשבפיו בשורה שכבר שמענו פעמים רבות – משהו כמו צביעות, וסוריה, או צ'כוסלובקיה, היטלר, גרעין, נצח נצחים, מה אתם באים אלינו, וכד'. להמשיך לקרוא

נאום הבכורה של ח"כ מרב מיכאלי: קריאה לעזרה

בהמלצת חברים טובים, צפיתי בנאום הבכורה של ח"כ מרב מיכאלי (העבודה), ואף הגדלתי לעשות וצפיתי לאחר מכן בנאומו של ח"כ משה גפני (יהדות התורה), שבירך את מיכאלי (יש לציין שהיתה זו מיכאלי אשר ביקשה מגפני לחוות דעתו על נאומה). הצירוף של שני הנאומים היה מרתק, אבל גם די מבלבל ומתמיה. גפני הצהיר שהוא מסכים עם 95% מדבריה של מיכאלי, למרות שתהום אידיאולוגית (אמורה להיות) פעורה ביניהם. את תהיותיי בנושא אבקש לחלוק איתכם בפוסט זה, שבניגוד למקובל, יכיל יותר סימני שאלה מסימני קריאה. עימכם הסליחה. להמשיך לקרוא

סוף סוף קצת חדשות טובות

עכשו הכל ברור.
(אנחת רווחה)
ומסתבר שזה בכלל לא היתה אשמתי.

רק חבל שלא ידעתי קודם. המון נקיפות מצפון היו נחסכות לי. להמשיך לקרוא