העם! דורש! שינוי קטן! (ומהיר)

כשהמחאה החברתית פרצה לפני כשנה וחצי והתפשטה כאש בשדה קוצים, היתה אוירה של אופטימיות באויר. אחרי שנים של אדישות וספיגת מכות מכל עבר, קם ציבור גדול כדי להכריז די. היה ממש צריך לשפשף את העיניים ולשאול: האמנם כל זה קורה בישראל?

יחד עם זאת, שני דברים במחאה העיקו עליי (וגם על אחרים). הראשון, כמובן, היה הא-פוליטיות המוצהרת שלה. זה אמנם הגיוני למחות נגד ראש הממשלה ומדיניותו ולא להזדהות עם אף אחת מהמפלגות המתחרות בו (ויש בזה אפילו הגיון פוליטי), אבל הא-פוליטיות היתה מושרשת הרבה מעבר לזה. הדיון שהעלתה המחאה נסוב בעיקר סביב הבעיות, לא סביב הפתרונות, והטענה הרווחת היתה "ישראל יקרה לי!" – כלומר, תעזרו לי, לא יודע איך, גם לא אכפת לי, זה התפקיד שלכם! להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

שלי יחימוביץ', למרות הכל

יומיים לפני הבחירות, היה אופייני יותר עבורי לכתוב איזה ניתוח פוליטי-חברתי-תקשורתי, כמו שאני אוהב ומרבה לעשות. יכולתי לחפור על איך הדיון התקשורתי על הבחירות מתמקד בחיזוי התוצאות, בטקטיקות של קמפיינים, ובמערך המפלגתי של גוש המרכז-שמאל, ו"שוכח" לדון במה בעצם אנחנו בוחרים, כאילו מדובר פה באח הגדול VIP ולא בפרוצדורה שלטונית חיונית שמאחוריה אמורה להיות מהות ותוכן. יכולתי להחמיא לתקשורת על הסקופ היוצא-מן-הכלל שחשפה למעננו: אנשים הסבורים שהם המתאימים ביותר להנהיג את המדינה סובלים מבעיית אגו (הפוליצר בדרך). יכולתי לתמוה איך הגיעה הדמוקרטיה למצב שבו מפלגת השלטון לא טורחת אפילו לפרסם מצע, ומלבד בלוגרים טורדניים, זה לא מזיז לאף אחד. היה אולי גם מעניין להעלות נושא שלא ראיתי בשום מקום אחר: תקשורת המיינסטרים, שכידוע איננה מחבבת את נתניהו יתר על המידה, לא יוצאת מגדרה לעזור ליריביו, וזאת בניגוד לפעמים קודמות (96, 99, 2006, 2009), מה שמעלה את התהייה האם ה"טלנטים" ה"שמאלניים" לא בעצם מרוצים מהכלכלה הקפיטליסטית החזירית ומ-פ-ח-ד-י-ם ממדיניות כלכלית אחרת שעלולה (לדעתם כמובן) לפגוע בקרם דה לה קרם. או שמא הם בטוחים שנתניהו ינצח ומעדיפים לא  לחזור על הטעות של ערוץ 10 ולהסתכסך איתו (פוטין, מאחוריך).

אבל במקום לבחור בכל אחת מן האופציות, העדפתי להסתכן בלעצבן כמה אנשים ולצאת מהארון הפוליטי-מפלגתי, כדוגמת בלוגרים אחרים שאני מעריך (דובי קננגיסר, דני אורבך, גורביץ). להמשיך לקרוא

הרוסים ועדות המזרח: סיפור בהמשכים

תופעה סוציולוגית ידועה ברבים היא הזדהות-יתר של מיעוטים אתניים עם הזהות הקולקטיבית של המדינה. בישראל הדוגמא העדכנית ביותר היא העליה הרוסית של שנות ה-90, שבקרב יוצאיה שיעור גבוה מן הממוצע מזדהה עם ערכים "לאומיים" ישראליים (כפי שהם התקבעו בשיח): מיליטריזם, סירוב לנסיגות משטחים כבושים תמורת שלום, והדובדבן שבקצפת – שנאת ערבים (אזרחים ולא-אזרחים באותה מידה). הקדימו אותם בכמה עשורים העולים מהמזרח ומצפון אפריקה, וסממנים אלו עדיין בולטים בקרב אלו מביניהם שלא "השתכנזו". יש לציין שאפילו בקרב הפלסטינים האזרחים, שאינם יכולים לתמוך בערכים הלאומיים האלו מכיון שהם ערבים, תמצאו שיעור גבוה למדיי של אנשים שיחששו (לפחות כלפי חוץ) לערער על מדיניותם של מוסדות המדינה שמדירה אותם מהחברה ומהשלטון ומפקיעה מהם אדמות (ומה שמקומם באמת את הישראלים הוא אותם ח"כים ערבים "חצופים" שמעזים – בחסות החסינות הפרלמנטרית – להתבטא ולהפגין את מה שהאזרחים הפלסטינים לעולם לא ירשו לעצמם לעשות, ואולי אף לחשוב). להמשיך לקרוא

ועדת הבחירות מפתיעה לטובה

לא ברור לי מה חשבו לעצמם אלו שהעניקו לועדת הבחירות המרכזית את הסמכות לפסול רשימות מתחרות או מועמדים מסוימים מהשתתפות בבחירות. אולי הם שיוו לנגד עיניהם מדינה אחרת ממה שאנו מכירים, דומה יותר לזו שחזה הרצל מאשר לזו שבסוף יצאה, שבה יושבים החברים ומנהלים דיון ענייני ומכובד של שקלא וטריא, בכובד ראש, בחיל וברעדה. הם לבטח לא דימיינו את הקרקס הלאומני שבו פוליטיקאי קורא לעמיתיו "פשיסטים יהודים מתלהמים" ו"פוליטיקאים סוג ז'", ועמיתיו שולחים אותו לסוריה, כשאחד מהם – פרופסור בהשכלתו – טוען שפסילת רשימות ערביות היא "רפואה מונעת" (לְמה הערבים מומשלים?), ואילו יו"ר הועדה, שופט ביה"מ העליון אליקים רובינשטיין, צועק עליהם "תשתקו רגע!", ומאשים אותם באוירה של שוק. כדאי להיכנס ללינק שצירפתי ולצפות כדי להבין במה מדובר, אבל אין באמת צורך. זהו איננו מחזה מופרך שקשה לדמיינו, הוא מתרחש לבושתנו לעתים תכופות בועדות הכנסת ובמליאה. אלא שהפעם (ולא בפעם הראשונה) המחזה הזה מתרחש בדיון משפטי בעל השלכות ישירות ועמוקות על המשטר במדינה, ונראה כי הח"כים ונציגיהם אינם מסוגלים, או שאינם רוצים, להבין את ההבדל. להמשיך לקרוא

מבצע Win-Win בעזה

כמה פעמים שמעתם לאחרונה ש"החמאס צריך להבין ש…"? לעיתים תשמעו זאת מנוסח בצורה יותר כוללנית: "הם צריכים להבין ש…"
וזה ברור. הירי שלהם והתגובה שלנו, ממש כמו הירי שלנו והתגובה שלהם, נובעים מאי-הבנה שלהם. אנחנו, כידוע, מבינים מצוין. להמשיך לקרוא

בחירות: זמן לאחדות

אנחנו נבקש יחד מנדט מהציבור כדי להנהיג בעוצמה את מדינת ישראל בשנים הבאות. זה יחזק מאוד את הממשלה, זה יחזק מאוד את ראש הממשלה ולכן זה יחזק מאוד את המדינה.

***

אנחנו כבר בקלחת בחירות, וכבר הספקנו לשכוח שרק שבוע לפני שפוזרה הכנסת, עמד נתניהו על בימת האו"ם ושיחק עם עצמו את משחק הציורים. כשלעגתי לנאום שלו, תוך הדגשת חשיבותו לנתניהו כאמצעי להשבת הפופולריות הדועכת שלו, היו בוודאי קוראים שהרימו גבה, או שלפחות סברו שהנאום של ביבי, גם אם משמש לצורך עלייה בסקרים, בכל זאת חשוב למאמץ נגד איראן. באחת התגובות אף הואשמתי בזלזול בראש ממשלה שנלחם על קיומנו באמצעות הטוש האדום (ואין ספק שטוש זה עוד יוזכר בתולדות הציונות לצד דגל הדיו ומגש הכסף). תגובה זו אמנם נותרה לבדה בבלוג, אבל ככל הנראה מייצגת רבים רבים בציבור שאכן חושבים כך. ובעוד נתניהו משתמש ברטוריקה תקיפה ואמצעים חזותיים אינפנטיליים, הציבור שהולך אחריו שולל, או שלחלופין מפחד מהחלטה מטומטמת שהוא עוד עלול לקבל (כמוני), לא שם לב (או הסתפק בלנשום לרווחה) כשהודיע נתניהו שאופס, טעינו, כלומר הטעינו, מרחב החסינות שאמור היה להיסגר בדיוק ערב הבחירות בארה"ב היה בלוף, דוחות סבא"א שהקפדנו לפקפק באמינותם פתאום שכנעו אותנו שאפשר לחכות לאביב (שזה במקרה היתה גם עמדתו של אובמה האנטישמי מלכתחילה), ובינתיים, מכיון שגם ככה הכל מעולה במדינה, אפשר להקדים את הבחירות. להמשיך לקרוא

האזנת סתר

הלו? הלו! את שם שרה'לה?

נו? איך הייתי? ראית, נכון? אל תגידי לי שלא ראית!

כן, אני יודע שכבר ראית אותי נואם באו"ם מספיק פעמים, אבל זה לא אותו דבר. אני כבר לא סתם השגריר באו"ם.

נו אז למה את מתווכחת אם ראית?

ואיך היו תנועות הידיים? הדגישו את המסר?

והאיור של הפצצה?

תודה שרה'לה! פחדתי שתחשבי שזה היה אינפנטילי.

מה ז'תומרת קצת?

שרה!

שרה!

טוב, עיזבי. הפצצה לא היתה רעיון שלי. רציתי איור של טיל, אבל פחדתי שלא כל הטיל ייכנס לפרֵיים. תגידי, מה אומרים עליי בארץ?

לא שלחת את העוזרת לרחרח בסופר?

נו, מה ציפית מהמתנשאים האלה ברחביה? שלחת אותה לקטמון?

יופי, אמרתי לך שלא אינפנטילי.

שרה! שרה!

מה עם סקרים, פרסמו כבר משהו?

טוב מה לעשות, חגים, מגיע להם חופשה. אבל תראי תראי, אחרי הסקר הבא אף פרשן לא יעז לתת סיכוי לקומוניסטית הצווחנית הזאת.

כן, כן, קראתי. אני עם ארי גמרתי. לא צריך אותו. שלדון הבטיח לי מהדורה חגיגית. מהשער ועד הכפולה של האמצע, רק ביבי. הגיע הזמן, לא? אל תשכחי לשלוח את העוזרת לרכבת להביא עותק.

אבל דיברנו על זה! אני לא אשלם על המשלוח כשמחלקים את זה חינם.

יופי! יופי!

ואיך הילדים שרה'לה?

מצוין. אני אצטרך אותם כשאחזור.

כן, צריך כבר להתחיל לעבוד על השנה הבאה. הזמן טס, את יודעת איך זה.

כן, כן, אני די בברוך. את התוכניות של אושוויץ עשיתי, ברווז גרעיני עשיתי, פצצה מצוירת עשיתי, יהיה קשה להתעלות על עצמי. טוב, בשביל זה משלמים לי.

יופי. אז נשיקות שרה'לה. גם לילדים. ותגידי להם שיתחילו להעלות רעיונות. שיחשבו בגדול. משהו כמו משוך בגזר. לא יודע, צריך לעבוד על זה. אבל שיתחילו, שלא יחכו לי, אני די עמוס פה.

להמשיך לקרוא

לקנות שימורים או לא לקנות? זו השאלה

התקיפה האיראנית ממשיכה לעלות ולרדת לסירוגין מהכותרות, ועימה גם מפלס החרדה הלאומית. כשההתבטאויות בנושא מצד רה"מ ושר הבטחון מחריפות, כפי שהיה בשבועיים שקדמו לראיונות של פרס, מפלס החרדה עולה. כשחוזר השקט התעשייתי, או כשהממשל האמריקני מרגיע את ישראל, המפלס יורד. וחוזר חלילה כבר כשנה. הספקנים המקצועיים, "למודי הקרבות" בעיני עצמם, וגם אלו הנתונים בהכחשה המתחייבת כחלק מהמגורים במזה"ת – כולם משוכנעים שהכל דיבורים בעלמא ושבסופו של דבר לא יהיה כלום. ולעומתם, החרדתיים המקצועיים עוקבים בדאגה, אוגרים מזון ומרעננים את המסיכות. בין אם אתם בראשונים ובין אם אתם באחרונים, ובמיוחד אם אתם שרויים באי-הוודאות המתבקשת, חשוב להתבונן במצב בכלים רציונליים לפני שמסיקים מסקנות. פוסט זה יהווה, איפוא, מעין מורה נבוכים לישורת האחרונה אליה אנו נכנסים, ולבסוף גם יענה על השאלה שבכותרת. להמשיך לקרוא

אני לוזר? הנרטיב הפוליטי בצל הגרעין האיראני

המתקפה המתקרבת על איראן ממשיכה לככב בכותרות, ואף העלתה הילוך בזמן האחרון, ונראה שהיא כנראה תעסיק אותי בזמן הקרוב מעל דפי הבלוג הזה. בפוסט הבא אנסה להעריך – שוב, אך ביתר נחרצות – מה מצפה לנו. בפוסט הזה אתמקד בראיונות שנתן פרס אמש לאמצעי התקשורת, ובעיקר אתייחס לתגובה המאוסה של לשכת נתניהו לראיונות אלו.

פרס יצא אמש לתקשורת בהתנגדות לתקיפה חד-צדדית באיראן ללא תיאום מוקדם עם ארה"ב. יציאתו לתקשורת, יש לזכור, נעשתה לאחר שנתניהו וברק עצמם התראיינו לתקשורת בשבועיים האחרונים במטרה לגייס תמיכה ציבורית: נתניהו בסדרת ראיונות לטלוויזיה בהם הוא ביקש להוריד ממנו את הלחץ מצד מפקדי צה"ל המתנגדים למבצע, וברק בראיון ביזארי במיוחד לכתבלב החביב שלו, ארי שביט. יציאתו של פרס לתקשורת כנגד רה"מ ושר הבטחון היא כנראה עדות נוספת לחוסר האמון שהשניים משרים על סביבתם, ונראה שאם כולם כ"כ דואגים, אולי כדאי שגם אנחנו נתחיל לדאוג באמת, ולא רק לקטר (על כך ארחיב בפוסט הבא). בויכוח האם ראוי שנשיא מדינה ייצא נגד ראש הממשלה בפומביות כזאת כנראה שפרס יפסיד, אבל אלו אינם זמנים "רגילים" גם לדעתם של נתניהו וברק, ובמציאות האבסורדית שנוצרה פה, כשמהלכים צבאיים ודיפלומטיים מנוהלים מעל דפי העיתון – מציאות שתרמו לה לא מעט נתניהו וברק עצמם – נראה שהכל כשר. אך היתה זו תגובתה הארסית של לשכת נתניהו לראיונות של פרס שהרתיחה אותי, וכתיבה פוליטית היא תמיד במיטבה ברותחין. להמשיך לקרוא

סכסוך פנימי או סכסוך בינ"ל: על דו"ח המאחזים של אדמונד לוי

– ילד, אתה לא יודע שאסור לעשות פיפי בבריכה?
– אבל, המציל, זה לא פייר. כולם עושים!
– נכון, אבל לא מהמקפצה


***

איך דו"ח המאחזים של השופט בדימוס אדמונד לוי מסתדר עם דו"ח המאחזים של עו"ד טליה ששון? האם אין ערך למשפט ולמשפטנים והכל פוליטי? או האם, כפי שסבור אתר "הארץ" ועימו כל השמאל הציוני כמקשה אחת, הדו"ח הזה "הזוי"?

אלה שאלות נוקבות וחשובות, ולא אלאה אתכם בקריאה של פוסט שלם בשביל תשובה. להמשיך לקרוא