בסרט הזה כבר היינו

מאז שנת 82, כל מלחמה פה מתחילה בקול תרועה רמה ומסתיימת בקול ענות חלושה. אולי עדיין מוקדם לסיכומים, אך נראה שגם הפעם זה לא ממש יסתיים באופן שונה מאשר בכל המבצעים הקודמים. התרועות הרמות על מיגור-מיטוט-ניתוץ-חיסול-השמדה שוב הסתיימו בקיפול הזנב וליקוק הפצעים. נתנחם בזה שלעזתים זה כאב יותר, הרבה יותר.

אבל כבר היינו בסרט הזה, רק לפני 20 חודשים. בתום "עמוד ענן" כתבתי בין היתר את הדברים הבאים: להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מגינים אנושיים

"סְלִיק" הוא כינוי למחבוא מחתרתי לנשק ולמסמכים סודיים. המלה נכנסה לשימוש נרחב בתקופת טרום הקמת המדינה, בעת שלטון המנדט הבריטי, אז בנה ארגון "ההגנה" סליקים בכל רחבי הארץ כדי לספק נשק להגנת נקודות היישוב השונות.

הרקע הבסיסי לבניית סליקים ושימוש בהם נבע ממצב בו השלטון המרכזי (קרי, הכובש הבריטי – י.מ.) לא הצליח להעניק הגנה נדרשת לאזרחים ואלה נאלצו לנקוט ביוזמה עצמית של איסוף נשק לא חוקי והטמנתו במחבואים הרחק מעיני השלטון, כך שיוכל לשמש להם הגנה בשעת הצורך.

הנשק והתחמושת שנאגרו ללא רישיון מטעם המשטרה הבריטית הושמו במקומות מסתור שונים. כך נולדו הסליקים היישוביים. למעשה לא היה יישוב בארץ שלא היה בו סליק עם כמות נשק מסוימת:

להמשיך לקרוא

לא רק קשקוש פוסט-מודרניסטי

הבלוג הזה עסק בעברו לא מעט בנרטיבים. המילה 'נרטיב' מעוררת אצל רבים את האסוציאציה "קשקוש פוסט-מודרניסטי", אבל נרטיבים עשויים רבות להסביר דברים שבפרספקטיבה של זמן נראים לא מובנים. למשל, למה לפני מאה שנים נערות חילקו בחגיגיות ובהתלהבות פרחים לחיילים שיצאו למלחמה שנמשכה 4 שנים ושינתה את פניה של אירופה. למשל, למה טענו אזרחי הקונפרדרציה תומכי העבדות שלינקולן הוא דיקטטור ושביטול העבדות הוא מעשה אנטי-דמוקרטי שפוגע בזכותם להחזיק עבדים. ודוגמא אחרונה, למה סברו הלבנים בדרא"פ שאפרטהייד בדרום אפריקה הוא הדבר הצודק, המוסרי ואף רצון האלוהים (קיראו כאן).

חשוב לציין שנרטיב הוא לא בהכרח מילה גסה. הסיפור שקבוצה כלשהי מספרת לעצמה חיוני למימוש מטרותיה. אם למשל עם כלשהו יוצא למלחמה מול עם אחר, סביר להניח שהשלטון יצליח לגייס יותר חיילים בעלי מוטיבציה אם ישכנע את העם שהם נלחמים בצד הצודק והמותקף, ולא בצד הרשע והתוקפן. לא בכדי אין אף שלטון בכל העולם שיאמר לאזרחיו ערב מלחמה: "תראו, אנחנו לא הכי צודקים בעולם, ותכ'לס, גם לצד השני יש קייס לא רע." במילים אחרות, הנרטיב הוא אמצעי של המנהיגים להנהיג את העם אל היעד אליו הם רוצים להגיע. זהו אמצעי למימוש המדיניות, אולי אפילו האמצעי הראשון במעלה.
להמשיך לקרוא

לחצים ראשונים מהדוד סם

בטורו השבועי האחרון (2.5.14), מביא נחום ברנע את עדותם של פקידי ממשל בכירים ואנונימים על סבב המו"מ האחרון. הדברים שעולים מהעדויות מפתיעים ומדאיגים: ויתורים משמעותיים של הפלסטינים בסוגיות הליבה (למעט ההכרה במדינה יהודית), ומנגד ביקורת קשה וחריפה על הבנייה בהתנחלויות. בין השורות, ולעיתים אף בתוכם ממש, ניתן גם למצוא רמזים ראשוניים ללחץ אמריקני אפשרי בעתיד. אך אין כוונתי בפוסט הזה לטעון לאשמתה הבלעדית של ישראל, או לדון על אשמה בכלל. המטרה היא להבין טוב יותר את המציאות המדינית שלפתחנו, על מנת שנוכל להשפיע עליה.

להמשיך לקרוא

התירוץ שיצליח

המילה האחרונה אמנם עוד לא נאמרה במו"מ (על המשך המו"מ) בינינו לבין הרש"פ, אבל הסימנים מראים שהמבוי הסתום כאן. אילו אבו מאזן היה מתכוון להמשיך את הבדיחה הזו שנקראת התהליך המדיני, הוא כנראה לא היה פונה לאחדות לאומית עם החמאס. אבל הוא כנראה הבין שזה לא הולך לשום מקום, ושאפילו הממשל האמריקני הכי לא סימפטי לישראל ב-20 השנים האחרונות לא מתכוון ללחוץ על ישראל ו/או לכפות איזשהו מתווה (וזה עוד ממשל שנתניהו והספונסר שלו פעלו ישירות כנגדו בבחירות; די מאכזב שהממשל אפילו לא העלה מתווה שהעמים יוכלו לקבל, גם אם לא ממשלותיהם). בתנאים האלו, ניתן להבין את הבחירה של אבו מאזן באחדות לאומית פלסטינית הנערכת לקראת הרעה קרבה בחיי הפלסטינים, תוך ניצול הבידוד והחולשה של חמאס בעזה להשגת מתווה שמיטיב עם הפת"ח. והמשמעות היא שאנחנו בדרך לעימות – מדיני, דיפלומטי וחלילה אולי גם צבאי. להמשיך לקרוא

אחח, איזה כיף! המאה ה-19 חזרה

אתם לא מתארים לעצמכם עד כמה האירועים האחרונים בין רוסיה לאוקראינה הפיחו חיים בקרב שוחרי היחב"ל למיניהם. עיזבו את השעמום של סנקציות כלכליות, עיזבו בעיות של הגירה, פליטות וגלובליזציה, עיזבו את האסון האקולוגי שבוא יבוא, עיזבו את המלחמות באפריקה ובמזה"ת, עיזבו אפילו את הנושא שכבר כמעט מיצינו של מניעת הפצה של נשק גרעיני (למרות שזהו נושא מרתק, ע"ע צ' קוריאה, איראן, פקיסטאן והודו). יש לנו פה אקשן אמיתי, רבותיי! רוסיה משנה גבולות בכוח, ועוד לכיוון מערב, לאירופה. המאה ה-19 חזרה!

ושכחתי את הדבר הכי טוב: זה לא נוגע אלינו! סוף סוף, אפשר להישען על הכורסה ולעקוב בלי דאגה אחר משהו אמיתי שמתרחש. להפסיק את האובססיה השמאלנית הבלתי-פוסקת להתמקד בכל דבר שדני דנון או נפתלי בנט אומרים. להתנתק מפוליטיקת הסאונד-בייט הישראלית, שמחליפה את הפוליטיקה הישנה (האמיתית, לא זו שעליה מדבר לפיד) כבר מאז ממשלתו הראשונה של נתניהו. אחח, איזה כיף!

כמובן שאני צוחק. הפוליטיקה העולמית מאוד נוגעת אלינו, בעקיפין ובמישרין, אך היא מעניינת גם בפני עצמה. לכל אלו שמבלים יותר מדיי זמן בפייסבוק וכבר לא מסוגלים לקרוא בריכוז מעבר לשתי שורות, החזיקו חזק. נגיע לזוית הישראלית בהמשך. להמשיך לקרוא

אתה הורס לי את הספין

רה"מ נתניהו, בשיחות סגורות בנושא המו"מ:

"ההסתה לא נפסקת לרגע, ואי אפשר לסמוך על הפלסטינים שיילחמו בטרור. לכן אני אתעקש שיהודים יוכלו להישאר במדינה הפלסטינית." להמשיך לקרוא

סימולציה עם ערבים

לנוכח ההצעה הישנה-חדשה של ליברמן, או יותר נכון ההתניה, שכל הסדר שלום יעביר את המשולש ואת ואדי ערה למדינה הפלסטינית, עשיתי עם עצמי משהו דומה למה שאהוד ברק התבקש לעשות ע"י גדעון לוי לפני כ-15 שנה, ושמתי עצמי בנעלי אזרח ערבי בטירה, 10 דקות נסיעה מהבית שלי. להמשיך לקרוא

הכיוון שבו נעה ההיסטוריה

רוב הזמן, אנחנו עסוקים מדיי בניסיון לצוף מעל לרפש הפוליטי: הספינים, מאבקי הכוח והפרשנויות בגרוש מאת אלו שבדומה לפוליטיקאים, גם הם מתפרנסים מכל זה. הרבה מסכי עשן, הרבה דיווחים מטעם, הרבה הסברה לצרכי פנים (במסווה של הסברה כלפי חוץ). נדיר מאוד לקבל בסמיכות זמנים גבוהה יחסית שלושה אירועים המאפשרים לנו הצצה אל התמונה הרחבה והגדולה, מעבר לריבים המתוקשרים בין לפיד לבנט או בין ח"כ פנינה תמנו-שטה למד"א.

הסכם הביניים בין מדינות המערב לאיראן, הסנקציות המתגבשות והמתהדקות ע"י האיחוד האירופי כנגד ההתנחלויות, והסכם המסגרת שתגיש בקרוב ארה"ב על שולחן המו"מ – כולם מעידים שהפור כבר נפל, ומכאן השאלה המעניינת היחידה היא כמה זמן זה עוד ייקח, ו/או כמה יכאב לנו עד אז. להמשיך לקרוא

הכלבים נובחים, השיירה נשארת

מסימניה של תקופת הספינים. עיתון הארץ "חושף" החלטה מדינית של האיחוד האירופי. החשיפה יוצרת את הפולמוס התקשורתי הרגיל, עם מרואיינים בעלי סקס-אפיל גבוה כדני דיין ויריב אופנהיימר. התקשורת מדווחת על "לחץ כבד" בלשכת נתניהו, וזו בתגובה מכנסת "דיון בהול", עם צוות מצוין שרובו מכהן כבר שנים רבות, אך לא הצליח למנוע את ההחלטה: ציפי לבני, נפתלי בנט, זאב אלקין, ויעקב עמידרור. ומהדיון יוצא נתניהו כשבפיו בשורה שכבר שמענו פעמים רבות – משהו כמו צביעות, וסוריה, או צ'כוסלובקיה, היטלר, גרעין, נצח נצחים, מה אתם באים אלינו, וכד'. להמשיך לקרוא