לא במדינה יהודית, רבותיי

כשחושבים על זה, רוב הציבור הישראלי לא באמת רוצה מדינה יהודית. רוב הציבור, למשל, דוחה על הסף את הדרישה מצד גורמים דתיים לשעון קיץ מקוצר. חלק ניכר בציבור אינו שומר על כשרות, בוודאי לא לפי הקריטריונים הנדרשים להשגת תעודת כשרות. חנויות רבות באיזור המרכז (ובמיוחד בת"א, איך לא) מציגות חמץ בפסח תוך הפרת חוק מפורש, וזה לא מפריע ליותר מדיי אנשים. רוב מובהק בציבור מתנגד למתן פטורים מצה"ל לתלמידי ישיבה (וגם לשירות מקוצר לתלמידי ישיבות ההסדר). גם לא ממש זכורה לי התלהבות יתרה משיעורי תנ"ך בבי"ס (דווקא להיפך). ואחת לכמה מערכות בחירות מצליחה מפלגה חדשה-ישנה לרכוב על גלים של התנגדות לוחמנית לכפייה דתית במקרה הטוב, או שנאת חרדים ממש במקרה הרע.

אז אם ככה, מה פשרו של הקונצנזוס האקסיומטי שישראל חייבת להיות מדינה יהודית? אהה, הכוונה היא לא ליהדות כדת, אלא כעם. ברור, כעם! להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

למען הסדר הרע

שלוש וחצי לפנות בוקר. דופקים על הדלת. חיילים. דופקים חזק כי כולם ישנים. קמנו. לא הבנו. משטרה צבאית, לוכדי עריקים, מחפשים את אחי, סטודנט המתגורר במעונות האוניברסיטה העברית ביום, מילואימניק עריק המבוקש בדירת הוריו בלילה. אחי מן הסתם לא היה בבית – הוא הרי גר במקום אחר. אבל את ההמולה, הצעקות, האיומים, החוויה של זרים מוחלטים מפשפשים לך בבית באמצע הלילה, כשאתה לבוש פיג'מה, תחושת ההשפלה וחוסר האונים – זו היתה מנת חלקם של דיירי הבית, כלומר אני והוריי, אנשים בשנות ה-50 לחייהם. להמשיך לקרוא

האפרטהייד הדרום-אפריקני ואנחנו: מחשבות בע"מ

לפני מספר שבועות פרסמתי את הפוסט האפרטהייד הדרום-אפריקני ואנחנו. אני שמח לבשר שהפוסט, בגרסא מעט שונה, פורסם באתר האייל הקורא. עריכתו מחדש, כמו גם הדיון הארוך (מעל 200 תגובות) שהתעורר בעקבותיו, הביאו אותי להרהר שוב בפוסט ובנושא כולו.

התובנה העיקרית שלי מחוויה זו היא שהפוסט והאנלוגיה בתוכו לא היו מובנים דיים. זה לא מפתיע: הפוסט סקר – ביריעה קצרה, ובשתי שפות – כ-300 שנות היסטוריה של העם האפריקנרי. למעשה, הפוסט כמעט כולו התמקד במציאות ההיא, ולא במציאות שלנו, זו שעושה את המציאות ההיא כ"כ מעניינת עבורנו. את עיקר האנלוגיה ההיסטורית למציאות שלנו השארתי לקורא עקב אילוצי זמן ומקום, אך גם מתוך כוונה לעורר מחשבה ותהייה עצמית. במקומות מסוימים שתלתי רמזים ("הבטחתו של אלוהים", "מעטים מול רבים", "מעמד הר סיני", "המאבק בבריטים" וכד'), אך דוקא רמזים אלו הותירו בעיקר רושם של תפירה גסה מדיי ואף מאולצת, ועקב כך האנלוגיה עצמה, ובמיוחד היקפה ותכולתה, לא היתה מספיק חדה וברורה.

חיבל במאמציי גם ערבובם של שני נושאים: המיתוסים המכוננים של החברה האפריקנרית (הדומים לשלנו) וכשלונה של תכנית הבנטוסטאנים (שתכנית דומה לה אט-אט מיושמת דה-פקטו בגדה המערבית מתוך מטרות סיפוח). להמשיך לקרוא

כשחוטבים עצים

אם לא היה מדובר במציאות חיינו הטראגית, זה בוודאי היה מצחיק. מה עדיף – לבכות?

מקיר לקיר תמכו כל הפוליטיקאים, למעט ה"הזויים" משמאל והערבים, בעוד מבצע צבאי בעזה, והתקשורת החרתה החזיקה אחריהם, כי למרבה הצער היא סבורה שתפקידה לשמור על מורל העם (ועל הרייטינג) ולא לשאול שאלות קשות. בשנים האחרונות בכלל אנחנו כ"כ זחוחים, כ"כ מלאים מעצמנו, כאילו כולנו ממש בחרנו לאמץ אישיות טיפוסית של גנרל או טייס, ומלחמות נמדדות רק בהאם הן צודקות או לא, לא בהאם הן חכמות. מה שנכון לנהיגה בכביש, מסתבר, אינו נכון לנהיגה בנגמ"ש.

אבל יש סיבה לכך. המלחמות הפכו להיות – איך אומרים בתקשורת? – "כירורגיות", "סטריליות", ועוד מילים אורווליאניות דומות. להמשיך לקרוא

מבצע Win-Win בעזה

כמה פעמים שמעתם לאחרונה ש"החמאס צריך להבין ש…"? לעיתים תשמעו זאת מנוסח בצורה יותר כוללנית: "הם צריכים להבין ש…"
וזה ברור. הירי שלהם והתגובה שלנו, ממש כמו הירי שלנו והתגובה שלהם, נובעים מאי-הבנה שלהם. אנחנו, כידוע, מבינים מצוין. להמשיך לקרוא

שירות לציבור

זה מספר שנים שאני קורא באדיקות את מדור הדעות של הארץ. זה כבר מזמן הפך להרגל, לסוג של זפזופ כדי להפיג את השעמום בעבודה או תוך כדי שתיית קפה, תוך ניצול היתרון המרכזי של מדור זה: ניתן לסיים כל מאמר בו תוך שלוש דקות (יתרון שהבלוג הזה לא יכול להתהדר בו). למעשה יש להודות שאת עיקר הדברים הראויים לקריאה ולהעמקה ניתן למצוא דווקא במקומות אחרים, במיוחד בבלוגוספירה (הנה רק דוגמא אחת, אותה אי אפשר לקרוא בשלוש דקות, גם לא בשלושים), או אפילו בעיתון הארץ עצמו, אבל במדורים אחרים. אולם במדור הזה, בין הפשטנות נטולת הברק של גדעון לוי, בין המיחזור העקבי והמשעמם של עקיבא אלדר, בין הפומפוזיות חסרת כל מודעות עצמית של ארי שביט, בין הפסאודו-מדע של רונן שובל, ובין מכבסת המילים (ספק מכוונת, ספק סתם מטופשת) של קרני אלדד, ניתן למצוא אחת לכמה זמן פנינים של ממש, לרוב ע"י כותבים אורחים (אם כי בהחלט יש כותבים קבועים איכותיים ומקוריים, למשל מירב מיכאלי ויצחק לאור). פנינה שכזאת מצאתי אמש, והחלטתי לפרסם אותה כלשונה בפוסט זה, כשירות לציבור עבור אלפי הקוראים שמדלגים על עיתון הארץ בדרכם לבלוג חיים שרירותיים. המאמר, פרי עטו של ד"ר יונתן מנדל, עוסק ביחס של החברה הישראלית (כלומר, החברה היהודית בישראל) לערבים ולמוסלמים בארץ ובעולם, ובאופן אגבי בסדרה המצליחה (להבדיל ממוצלחת) של צביקה יחזקאלי "אללה איסלאם" (סדרה שלא ראיתי מעולם, בין היתר מכיון שהבנתי במה מדובר לאחר שקראתי את בדיקת העובדות המצוינת של "קשב", הן של הפרק הראשון והן של הסדרה כולה). להמשיך לקרוא

אני לוזר? הנרטיב הפוליטי בצל הגרעין האיראני

המתקפה המתקרבת על איראן ממשיכה לככב בכותרות, ואף העלתה הילוך בזמן האחרון, ונראה שהיא כנראה תעסיק אותי בזמן הקרוב מעל דפי הבלוג הזה. בפוסט הבא אנסה להעריך – שוב, אך ביתר נחרצות – מה מצפה לנו. בפוסט הזה אתמקד בראיונות שנתן פרס אמש לאמצעי התקשורת, ובעיקר אתייחס לתגובה המאוסה של לשכת נתניהו לראיונות אלו.

פרס יצא אמש לתקשורת בהתנגדות לתקיפה חד-צדדית באיראן ללא תיאום מוקדם עם ארה"ב. יציאתו לתקשורת, יש לזכור, נעשתה לאחר שנתניהו וברק עצמם התראיינו לתקשורת בשבועיים האחרונים במטרה לגייס תמיכה ציבורית: נתניהו בסדרת ראיונות לטלוויזיה בהם הוא ביקש להוריד ממנו את הלחץ מצד מפקדי צה"ל המתנגדים למבצע, וברק בראיון ביזארי במיוחד לכתבלב החביב שלו, ארי שביט. יציאתו של פרס לתקשורת כנגד רה"מ ושר הבטחון היא כנראה עדות נוספת לחוסר האמון שהשניים משרים על סביבתם, ונראה שאם כולם כ"כ דואגים, אולי כדאי שגם אנחנו נתחיל לדאוג באמת, ולא רק לקטר (על כך ארחיב בפוסט הבא). בויכוח האם ראוי שנשיא מדינה ייצא נגד ראש הממשלה בפומביות כזאת כנראה שפרס יפסיד, אבל אלו אינם זמנים "רגילים" גם לדעתם של נתניהו וברק, ובמציאות האבסורדית שנוצרה פה, כשמהלכים צבאיים ודיפלומטיים מנוהלים מעל דפי העיתון – מציאות שתרמו לה לא מעט נתניהו וברק עצמם – נראה שהכל כשר. אך היתה זו תגובתה הארסית של לשכת נתניהו לראיונות של פרס שהרתיחה אותי, וכתיבה פוליטית היא תמיד במיטבה ברותחין. להמשיך לקרוא

אופס, שכחנו את הפלסטינים

לפני מספר שעות ראיתי את הכתבה הזו, שכותרתה "פלסטינים וזרים חסרי דרכון לא יוכלו להגיש תביעות אזרחיות". חיישן מסוים במוחי מיד היבהב "אפרטהייד" וקיטלג את הידיעה הזו שם (זהו, לא במקרה, אחד החיישנים הפעילים ביותר במוחי, לצד זה האחראי למצוא את הפרק של סיינפלד הרלוונטי לנושא השיחה). מקריאה ראשונית של הידיעה, הבנתי אותה לא נכון. הכתבה דיווחה ששר המשפטים יעקב נאמן חתם על תקנות אשר מונעות סעד משפטי מחסרי אזרחות ישראלית או דרכון זר. לא היה ברור לי למה הכוונה במונח 'סעד משפטי', ובתחילה סברתי שמדובר גם בזכות העתירה לבג"ץ. הכתבה הסבירה שאותם אנשים ללא אזרחות וללא דרכון זר הם ברובם מהגרי עבודה ופלסטינים המתגוררים בשטחים.

לא כזה נורא, חשבתי לעצמי. להמשיך לקרוא